טענות העותרת:

1. סעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעות ארנונה כללית) תשל"ו - 1976 (להלן: "החוק") קובע כי על מנהל הארנונה להשיב להשגה שהגיש משיג תוך שישים יום מקבלת ההשגה. אם לא השיב מנהל הארנונה על ההשגה תוך שישים יום, יראו את ההשגה כהשגה שהתקבלה זולת אם האריכה ועדת הערר תוך התקופה את המועד למתן תשובה:

"4 (א) מנהל הארנונה ישיב למשיג תוך שישים יום מיום קבלת ההשגה.

(ב) לא השיב מנהל הארנונה תוך ששים יום - ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה, זולת אם האריכה ועדת הערר האמורה בסעיף 5, תוך תקופה זו, את מועד מתן התשובה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שתקופת ההארכה לא תעלה על שלושים יום".

2. בתחילת חודש ינואר 2010, קיבלה העותרת את חיובי הארנונה השנתיים לשנת 2010, המתייחסים לנכס המוחזק על ידה בפתח תקווה.

ביום 18.1.2010 הגישה העותרת השגה שהתקבלה בעיריה, כנחזה מאישור מסירת דואר רשום ביום 20.1.2010 (נספח ב' לעתירה).

ביום 4.5.2010 התקבלה, במשרד בא כח העותרת, תשובת מנהל הארנונה (להלן: "התשובה"). התשובה נושאת תאריך 29.4.2010. בתשובה צוין כי וועדת הערר לענייני ארנונה בפתח תקווה (להלן: "וועדת הערר") נתנה למנהל הארנונה ארכה בת 30 יום למתן התשובה.

3. לטענת העותרת, הסמכות להארכת מועד למתן תשובה להשגה, מסורה לוועדת הערר, כאמור סעיף 4 (ב) לחוק. בעניינינו, הארכת המועד ניתנה על ידי יו"ר ועדת הערר לבדו ועל כן ניתנה בהעדר סמכות.

עוד טוענת העותרת, כי הבקשה להארכת מועד לא הועברה לעיונה ועל כן אין בידה מידע אם הארכת המועד ניתנה בתוך פרק הזמן הקבוע למתן תשובה ואם הארכה ניתנה מטעמים מיוחדים.

מוסיפה העותרת וטוענת כי, ככל שהארכת מועד ניתנה בשל עומס עבודה, אין בכך כדי להיות הצדקה להארכת מועד.

ולבסוף היא טוענת כי גם אם יקבע שהארכת המועד נעשתה כדין חרג מנהל הארנונה מהתקופה המוארכת של 30 יום. בין המועד בו התקבלה ההשגה אצל מנהל הארנונה לבין המועד בו ניתנה התשובה (בהתאם למועד הנקוב בה) חלפו 99 יום ובין המועד בו התקבלה ההשגה אצל מנהל הארנונה למועד בו התקבלה התשובה במשרד בא כח העותרת חלפו 104 יום.

4. לאור האמור מבקשת העותרת כי ביהמ"ש יקבע שהשגתה מתקבלת כך ש:

1. הגדלת שטחי הנכס לחיוב ביחס לשנת המס 2008 תבוטל.

2. שטחי הנכס יחויבו לפי סווג "משרדים" (סוג נכס 351) כפי שחויבה העותרת עד וכולל שנת 2008.

3. בקומה 1 יחויבו שטחים המשמשים אנשים מחשבים ותכנות לפי תעריף "תעשיה".

4. שטח החניות יסווגו לפי קרקע תפוסה.

תשובה המשיבות:

5. מנהל הארנונה כלל לא אחר במתן התשובה. לחילופין, על אף שראוי שרשות מנהלית תעשה כל מאמץ לעמוד בלוח הזמנים יתכן ובשל עומס היא תחרוג חריגה קלה מהמועדים הקבועים בחוק וכאשר אין בחריגה זו כדי לפגוע בנישום, אזי תאושר החריגה.

בענייננו, חרג מנהל הארנונה חריגה קלה של 3 ימים מהמועד הקבוע בחוק. העיכוב נבע מעומס עבודה בעקבות מצב בריאותו של מנהל האנונה ומחופשת הפסח שבמהלכה משרדי העיריה סגורים.

ההשגה התקבלה אצל מנהל הארנונה ביום 26.1.10 ולא ביום 23.1.10. התאריך הרשום על גבי ההשגה הוא 18.1.10, אך ההשגה נמסרה למשלוח (כנחזה מאישור המשלוח, נספח ב' לעתירה) רק ביום 20.1.10. ביום 24.1.10 נמסר דבר הדואר לעירית פתח תקווה וביום 26.1.01 נמסרה ההשגה למנהל הארנונה.

ביום 23.3.10, לבקשת מנהל הארנונה, האריך יו"ר ועדת הערר (עו"ד ישראל ליבנה) את המועד למתן תשובה ב - 30 יום, דהיינו עד 26.4.10.

בנימוקי הבקשה להארכת מועד, ציין מנהל הארנונה כי הוגשו השגות רבות בהן הועלו שאלות של משפט ועובדות המצריכות בדיקות מעמיקות לרבות ביקור בנכסים וביצוע מדידות חוזרות בנכסים אלה. בנוסף, בשל בעיות בריאות, נדרש מנהל הארנונה לזמן נוסף להשיב למאות ההשגות שהוגשו כנגד חיובי הארנונה לשנת 2010.

6. ביום 29.4.10, בעיכוב קל של 3 ימים מהמועד הקבוע בחוק, השיב מנהל הארנונה להשגה ודחה אותה.

בתשובתו, ציין מנהל הארנונה כי טענות העותרת זהות לחלוטין לטענות שהועלו על ידי העותרת בהשגה לשנת 2009, שאף הן נדחו על ידי מנהל הארנונה. למעשה ידעה העותרת את עמדת העיריה, ומנהל הארנונה, להשגותיה אף בטרם ניתנה התשובה ויש בעובדה זו בלבד כדי לדחות את טענות העותרת.

7. זאת ועוד, בטרם חלף המועד הקבוע בחוק למתן התשובה, ביום 23.2.10 מסר מנהל הארנונה, באופן אישי, לב"כ העותרת, מכתב המתקן את חיובי הארנונה של העותרת לשנת 2010, ובו הודיע מנהל הארנונה לעותרת כי היא זכאית להגיש השגה על החיוב המתוקן.

העותרת לא הגישה השגה על החיוב המתוקן ובכך הפך חוב הארנונה של העותרת לשנת 2010 לחלוט ונוצר חוב חדש בגינו לא הוגשה השגה.

8. ביום 13.5.10 הגישה העותרת ערר לוועדת הערר, בה חזרה על הטענות שהעלתה בהשגה. בפתח כתב הערר טענה כי דין השגתה להתקבל מהטעם שלא נענתה במועד. ביום 10.6.10 הוגשה העתירה הנדונה. העותרת מנהלת למעשה הליכים כפולים ולפיכך יש לדחות את עתירתה על הסף.

9. לטענת המשיבות, סעיפי החוק הקוצבים זמנים למתן תשובות הם פרוצדוראליים ונועדו למנוע יחסי שרירות בין הרשות לאזרח. הצמדות דווקנית ללשון החוק תביא לתוצאה שאינה עולה בקנה אחד עם עקרונות הצדק והשוויון שעל רשות מקומית לנהוג לפיהם.

10. הנימוקים שהועלו בהשגת העותרת אינם משקפים את מצב הדברים כהווייתם וקבלת העתירה תגרום עוול העולה עשרות מונים על העוול שנגרם לעותרת, אם בכלל נגרם לה עוול.

11. העותרת הגישה את העתירה בחוסר תום לב ותוך העלמת עובדות מהותיות, ומטעם זה יש לדחות את עתירתה על הסף. העותרת הסתירה את העובדה שביום 23.3.10 מסר מנהל הארנונה, באופן אישי לידי ב"כ העותרת מכתב לתיקון שומת הארנונה.

העותרת ציינה בעתירתה כי ההשגה הוגשה ביום 18.1.10 ונמסרה לעיריה ביום 20.1.10 ואולם עיון במסמכים מגלה שההשגה נמסרה לסניף הדואר ביום 20.1.10, הגיעה למשרדי העיריה ביום 24.1.10 ולמנהל הארנונה ביום 26.1.10.

דיון והכרעה:

12. אין מחלוקת שמנהל הארנונה איחר במתן התשובה להשגה. לגירסת המשיבים מדובר באיחור (עיכוב כלשונם) בן שלושה ימים בלבד ואילו לגירסת העותרת מדובר באיחור גדול יותר של 9 ימים או 14 ימים בהתאם לעובדות הרלוונטיות למנין הימים.

כפי שיובהר להלן אינני סבורה כי יש משמעות למשך האיחור ולכן לא אעמוד על קביעת ימי האיחור ואצא מתוך הנחה, כי האיחור הוא בן שלושה ימים בלבד כטענת המשיבים.

העובדה שהמשיבים מכנים את האיחור "עיכוב" או "חריגה קלה" אינו משנה את פני התמונה העובדתית ולפיה המשיבים אחרו לפחות בשלושה ימים במתן התשובה (בהנחה שמנהל הארנונה לבדו היה מוסמך לאשר הארכת מועד ובהנחה שמנין הימים מתחיל מהיום בו ההשגה מגיעה לשולחנו של מנהל הארנונה ולא המועד בו היא מגיעה למשרדי העיריה).

ההנחה כי האיחור, במתן התשובה להשגה, הוא בן שלושה ימים בלבד מייתר גם את הצורך לדון בשאלה אם היה מוסמך מנהל הארנונה לבדו לתת למנהל הארנונה ארכה למתן התשובה.

דעתי היא כי, איחור ולו ביום אחד הוא איחור המצדיק את קבלת העתירה ולדחות את טענת המשיבים, כי מדובר בענין פרוצדוראלי ובאיחור קל שניתן למחול עליו נוכח הנזק הציבורי הצפוי מקבלת העתירה.

13. שאלה דומה עלתה לדיון בעת"מ 2445/09 מרכז נופש "ספורטן" פ"ת נ' עיריית פתח תקווה (ניתן ביום 22..3.10; להלן "ענין ספורטן").

בענין ספורטן ניתנה תשובת מנהל הארנונה באחור של 7 ימים מהארכה שניתנה לו על ידי יו"ר וועדת הערר. בית המשפט (סגנית הנשיא כב' השופטת מיכל רובינשטיין) קיבלה את העתירה בהסתמך על לשון החוק, על ההבחנה בין הוראה מצווה להוראה מדריכה, על תכלית החקיקה ועל פסיקת בתי המשפט.

אף אני סבורה כי בחינת כל אחד מהפרמטרים הללו מלמדת כי יש לקבל את העתירה.

לשון החוק ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים. פרשנות המשיבים לפיה ניתן למחול על איחור קל בהיות האיחור ענין פרוצדוראלי, אינה עולה מלשון החוק ואינה תואמת את הפסיקה.

על ההבחנה בין הוראה מצווה להוראה מדריכה עמד בית המשפט בעע"מ 1386/04 המועצה הארצית לתכנון ובניה ואח' נ' עמותת נאות ראש העין ע"ר ואח' (פורסם ביום 20.5.08):

קו מנחה הוא במשפט המינהלי כי רשות מינהלית אמורה לקבל את החלטותיה, ולבצע את הפעולות שבאחריותה, בתוך פרק זמן סביר. עקרון זה נועד להבטיח את האינטרס הציבורי (סעיף 11 לחוק הפרשנות התשמ"א-1981;.......) כאשר המחוקק קובע מועדים לעשיית פעולה, או למתן החלטה בידי רשות מינהלית, עשויות להיות לכך השלכות שונות בהתאם למטרה ולתכלית הטמונות ביסוד ההסדר. קביעת מועד לעשיית פעולה מינהלית עשויה להיות בעלת אופי מדריך בלבד, במובן זה שסטייה ממנה אינה פוגעת, בהכרח, בתוקף הפעולה, אף שהיא עשויה לגרור ביקורת בין במישור המשפטי, ובין במישור המינהלי. לעומת זאת, קביעת מועד לעשיית פעולה מינהלית עשויה להיות בעלת אופי מחייב במובן זה, שסטייה ממנה עלולה לגרור תוצאה משפטית שהוגדרה בחוק או הנובעת מעקרונות כלליים של המשפט הציבורי. הפרת מסגרת המועדים החלה על הרשות המינהלית עשויה להיבחן גם במסגרת בדיקת תקינותה וסבירותה של פעולת הרשות, על פי עקרונות כלליים כאמור, שכן "על רשות מוסמכת לפעול בסבירות. סבירות משמעה גם עמידה בלוח זמנים סביר" (בג"צ 6300/93 המכון להכשרת טוענות בית דין נ' השר לענייני דתות, פד"י מח(4) 441, 451-452 (1994)).

על אף שפסק הדין בענין ספורטן ניתן לפני הגשת התשובה לעתירה דנן, והובאה בו הציטטה לעיל מתוך פסה"ד בענין עע"מ 1386/04 הנ"ל, לא מצא ב"כ המשיבים לנכון, בתשובה, או בדיון להתייחס להבחנה שבין מועדים "מחייבים" שלהפרתם נלווית סנקציה לבין מועדים "מדריכים" ומדוע יש לדעתו במקרה זה על אף שמדובר במועד מחייב לפעול כאילו עסקינן במועד מדריך.

תכלית החקיקה הינה חלק ממגמת המחוקק לחסל את הסחבת במינהל הציבורי בדרך של חיוב המינהל הציבורי, לו מסורה זכות החלטה בנושאים מסויימים, למלא את תפידו תוך זמן קצוב (ראה ענין ספורטן; 182/05 קואופ ת"א דן השרון בע"מ נ' מנהל הארנונה של עירית הרצליה (פורסם בנבו); ה"פ 30151/97 שטראוס מחלבות בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית נהריה(פורסם בנבו).

14. בבר"ם 2615/08 מנהל הארנונה בעירית חולון נ' ז'ק קובה ואח' (ניתן ביום 18.9.08) התייחס בית המשפט להארכת מועד למתן התשובה שלא ניתנה "תוך תקופה זו" אלא לאחר שחלפו 60 הימים למתן התשובה כאמור בסעיף 4 (א) לחוק:

"במקרה שלפני, לא עמדה המבקשת בתנאי סעיף 4 לחוק הערר, משהגישה את תשובתה לאחר חלוף המועד, מבלי שביקשה אז להאריכו. לפיכך הפרשנות הלשונית הצרה מובילה למסקנה ברורה ואינה גובלת בכל אבסורד. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם התוצאה אליה הגעתי ב-ע"א 1857/05 פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד בע"מ (לא פורסם, 22.4.2007). שם קבעתי כי צווים שהוציא פקיד השומה בתשובה להשגות שהוגשו לו בטלים וההשגות תיראנה כאילו התקבלו. זאת, בשל העובדה כי תשובתו של פקיד השומה ניתנה שבועיים לאחר חלוף המועד שנקבע לכך בחוק. שאלת תחולתה למפרע של ההלכה שנפסקה שם לגבי פקיד שומה עומדת לבחינה במסגרת דיון נוסף (דנ"א 3993/07), אך לגוף העניין לא ניתנה רשות לדיון נוסף".

בענייננו לא רק שהמועד חלף, לאחר שכבר ניתנה למשיבים הארכה, אלא מדובר בהוראה מצווה שתוצאה בצידה ומשלא קוימה ההוראה נכנסת לתוקפה, באופן אוטומטי, התוצאה.

זאת ועוד,כפי שראינו בבר"ם 2615/08 הנ"ל, לא ניתן לאשר ארכה בדיעבד מקום בו ניתן היה לאשר ארכה לו היתה מתבקשת בתוך התקופה למתן התשובה, על אחת כמה וכמה שלא ניתן לאשר ארכה שכלל לא התבקשה לא בתוך המועד למתן התשובה ולא לאחריה.

למעלה מהצורך אוסיף כי גם לגופו של ענין, לו ניתן היה לאשר ארכה, ספק בעיני אם הטעמים שמנו המשיבים (עומס עבודה, פגרת הפסח וטעמים רפואיים של מנהל הארנונה) עולים כדי טעמים מיוחדים המצדיקים את האחור לאחר שכבר ניתנה למנהל הארנונה ארכה.

15. המשיבים בקשו לאבחן את הענין דנן מענין ספורטן וטענו כי למעשה לא הוגשה על ידי העותרת השגה. וטענצ המשיבים, ביום 23.2.10 נמסר לידי מנהל העותרת מכתב המתקן את חיוביה לשנת 2010 ובה צוין כי על החיוב המתוקן ניתן להגיש השגה. משלא הוגשה השגה על החיוב המתוקן יש לראות את חיוב הארנונה לשנת 2010 כחלוט.

טוב היו עושים המשיבים אילו לא היו מעלים טענה זו.

המשיבים השיבו לגופה של ההשגה שהוגשה על ידי העותרת, לאחר שהומצא לעותרת החיוב המתוקן. בתשובה להשגה, לא ציין מנהל הארנונה כי מאחר והומצא לעותרת חיוב מתוקן אין מקום להשיב להשגה ותשובתו העניינית להשגה ניתנת רק "למעלה מן הצורך". לו היה מנהל הארנונה סבור שהמצאת חיוב מתוקן מבטל את הצורך להשיב להשגה שהוגשה על ידי העותרת, באופן עניני, היה לכל הפחות, מציין זאת בתשובה להשגה.

משלא עשה כן, גילה דעתו, ובצדק כי החיוב החדש אינו מבטל את ההשגה שהוגשה על ידי העותרת ויש להשיב עליה לגופה, חרף החיוב החדש שלא נגע לנושאים הנטענים בהשגה.

16. הבחנה נוספת בין ענין ספורטן לענין דנן, נובעת לדעת המשיבים מהעובדה

שהעותרת ידעה מה תהיה תשובת מאחר ובשנת 2009 הגישה העותרת השגה זהה וידעה כי התשובה תהיה זהה. לפיכך, כך לטענת המשיבים, לא נגרם לעותרת כל נזק מהאיחור במתן התשובה.

טענה זו בלתי רלוונטית, שכן זכותה של העותרת להגיש כל שנה השגה חדשה וחובתו של מנהל הארנונה להשיב להשגה בהתאם למועדים הקבועים בחוק. גם על טענה זו יש לומר שטוב היה שלא נטענה משנטענה, לא רק מהטעם האמור לעיל אלא מהטעם שהיא מלמדת כי תשובתם של המשיבים לענין עומס העבודה ומצב בריאותו של מנהל הארנונה, היא טענת סרק במקרה שלפנינו. כל שנדרש מנהל הארנונה לעשות כדי להשיב להשגת העותרת במקרה זה (לטענתו) היא פעולה של "גזור והדבק" וגם אם היה עומס חריג ונסיבות אחרות שגרמו לאיחור במתן התשובה להשגות אחרות אין מקרה הזה בא בגדרם.

17. הטענה האחרונה שמעלים המשיבים היא טענת ההליכים הכפולים, בפני בית

משפט זה ובפני וועדת הערר. כשם שנאמר בענין ספורטן אף אני איני מוצאת טעם לפגם בכך שהעותרת הגישה ערר לוועדת הערר. העתירה שבפני איננה השגה על תשובת מנהל הארנונה שלגביה הוגש הערר ובה יכולות להידון הטענות העובדתיות הרלוונטיות לגבי גובה החיוב ומרכיביו. העתירה שבפני נסבה על העדר תשובת מנהל הארנונה במועד והתוצאות הנובעות מכך.

18. מכל הטעמים שלעיל אני מקבלת את העתירה וקובעת כי יש לראות את

ההשגה שהגישה העותרת למנהל הארנונה כהשגה שהתקבלה ולהוציא לה חיוב ארנונה לשנת 2010 בהתאם.

המשיבים ישלמו לעותרת את הוצאות המשפט ושכ"ט בסך של 30,000 ₪.

ניתן היום, ל' אדר א תשע"א, 06/03/2011, בהעדר הצדדים.