כללי

1. העותרים והמשיבים 2-28 (להלן:"התובעים") נמנים על יורשי המנוח חאג מחמוד אלקרינאוי ז"ל, אשר טען לזכויות בקרקעות מסוימות באיזור העיר רהט והגיש בקשר לכך תזכירי תביעה לפקיד ההסדר. במשך מספר שנים התקיימו מגעים בין המשיב 1 לתובעים במגמה להגיע להסדר בעניין תזכירי התביעה הנ"ל. חלק מהקרקעות הכלולות בתזכירי התביעה היו נחוצות למדינה לצורך הקמת ישוב חדש עבור בני שבט הטארבין ועל רקע זה וכדי שהמהלך יעשה בהסכמה כוללת שתאפשר מימושו, הציע המשיב 1 לתובעים הטבות מפליגות, העולות בהרבה על אלו המוצעות בדרך כלל במסגרת פשרות הקרקע הנעשות עם תובעי זכויות וביום 11.11.09 נחתם בין המשיב 1 לתובעים הסכם פשרה.

על פי ההסכם, היה על התובעים לפנות לפקיד ההסדר בתוך 60 יום ולבטל את תזכירי התביעה הרלוונטים. התובעים לא מילאו דרישה זו גם בחלוף למעלה מ 4 חודשים והמשיב 1 הודיע להם על ביטול ההסכם בשל הפרתו היסודית על ידם. בהמשך, פנו חלק מהמשיבים 2-28 למשיב 1 וביקשו לחתום על הסכם פשרה במקום זה שבוטל ובסופו של דבר נחתם ביניהם הסכם פשרה חדש. (להלן:"ההסכם השני").

2. העותרים - שאינם צד להסכם השני - פנו ביום 11.5.10, באמצעות עו"ד אייל נון, במכתב למשיב 1, בו העלו טענות על חלוקת התמורה בין התובעים כפי שנקבעה בהסכם מיום 11.11.09, טענו שיש לקבוע חלוקה אחרת של התמורה, ביקשו לשמוע עמדת המשיב 1 באשר להסכם איתם ובשולי פנייתם ביקשו גם לקבל מידע על ההסכם השני ועל כל הטבה שניתנה במסגרתו.

עו"ד סקורטאו - וולקוביץ השיבה לפניית ב"כ העותרים במכתב מיום 1.6.10. תשובתה התייחסה להסדר חלוקת התמורה, להפרת ההסכם ע"י התובעים ולהחלטת ועדת הפשרות בנושא.

בנוסף לכך, היא פירטה במכתבה את נוסחת הפשרה של ההסכם השני - "שילוב של החלטת מועצה 1027 מיום 2.5.05 עם התעריפים אשר היו נהוגים באותו יום עפ"י החלטת מועצה 996, דהיינו 27.5% תמורה בקרקע ו- 8500 ₪ לדונם פיצוי כספי".

באשר לבקשת המידע, נאמר, כי היא נדחית בהתאם לסעיף 9(ב)(1) לחוק חופש המידע, התשנ"ח 1998.

3. העתירה, התוקפת את תשובת המשיב 1 בעניין המידע שהתבקש ע"י העותרים, הוגשה על ידי העותרים רק כעבור למעלה מארבעה חודשים מקבלת תשובת המשיב 1.

4. המשיב 1 הגיש תגובה לעתירה בה טען, בין היתר, כי העותרים השתהו בהגשת העתירה, כי העתירה קנטרנית - שכן כל המידע המבוקש ע"י העותרים מצוי בידם, וכי המשיב 1 לא חייב למסור לעותרים מידע מעבר לזה שנמסר להם. הוא ביקש לדחות את העתירה על הסף ולחילופין לדחותה לגופה.5. העותרים לא הגישו בקשה להארכת מועד להגשת העתירה ולא התייחסו בגוף העתירה כלל לאיחור בהגשתה. בפתח הדיון נשאל בא כחם לפשר האיחור בהגשת העתירה. הוא השיב, כי בהתחשב בפגרה, האיחור הוא "צנוע" והוסיף, "אם הנושא נראה לבית המשפט כמהותי לעתירה, אני מבקש לאפשר לי להגיש תצהיר על נסיבות האיחור".

6. תוך כדי כתיבת פסק הדין, הגיעה בקשת העותרים "להארכת מועד". נטען בה כי הסיבה לאיחור בהגשת העתירה נעוצה בכך ש"העותרים הינם אנשים קשי יום, המתמודדים חדשות לבקרים עם קשיי פרנסה ונדרש להם זמן רב להסדיר ענייני הייצוג ולאסוף את הסכום הנדרש לצורך הגשת העתירה". לבקשה צורף תצהירו של מר סולימאן אלקרינאוי, בו נכתב: "כל הטענות העובדתיות המועלות בבקשתי להארכת מועד הינן נכונות".

דיון והכרעה

בחנתי את נסיבות העניין ואת טענות הצדדים ונימוקיהם ובאתי למסקנה שיש לדחות את העתירה מחמת השיהוי בהגשתה.

המועד להגשת עתירה

1. תקנה 3 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן:"התקנות"), קובעת:

"(א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין.

(ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.

(ג) בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב),לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך".

2. הוראות התקנה ברורות. הכלל הוא, שעתירה צריכה להיות מוגשת בתוך פרק זמן מסוים. במקרים בהם הדין קובע מועד להגשת עתירה, יש להגישה בתוך המועד הקבוע. במקרים אחרים, יש להגישה ללא שיהוי ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים.

3. התכליות העיקריות העומדות ביסוד תקנה 3 לתקנות הינן, זירוז ההליכים בעתירות מינהליות במטרה להגיע להכרעה מהירה במחלוקת שבין הפרט לרשות המינהלית ויצירת עיגון חקיקתי לעקרונות השיהוי שנקבעו בפסיקת בג"צ. (ראה ע"א 6365/00 אברהם בר אור נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז צפון - פ"ד נ"ו(4) 38).

התכלית של זירוז ההליכים בעתירות מינהליות, במובן של הכרעה מהירה במחלוקת - על משמעויותיה לצדדים הנוגעים בדבר ולציבור - חשובה כשלעצמה ויש לה יתרונות מהותיים נוספים - האפשרות של הצדדים להציג ראיותיהם בתוך פרק זמן קצר מאז ההתרחשויות והאפשרות של בית המשפט לקיים בירור משפטי ולפסוק את הדין בסמיכות להתרחשויות.

בעע"מ 1981/02 קיסר הנדסה ופיתוח בע"מ נ' מדינ"י ואח' (פורסם ב"נבו"), דובר בעתירה שהוגשה לבית המשפט 58 ימים ממועד קבלת ההחלטה מושא העתירה, דהיינו באיחור של 13 יום ובית המשפט אמר שם את הדברים הבאים:

"לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מינהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מַלְכַּת השיהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה - לעיתים חודשים לא-מעטים - לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי מישפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשיבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים. משהותקנו תקנות סידרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית-משפט; זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם. אכן, רשאי הוא בית-משפט להאריך את התקופה להגשתה של עתירה, ואולם - כלשונה של תקנה 3(ג) לתקנות סידרי הדין - כך יעשה בית-משפט "אם ראה הצדקה לכך"".

הארכת מועד להגשת עתירה

1. תקנה 3(ג) לתקנות, מסמיכה את בית המשפט להאריך את המועד להגשת עתירה "אם ראה הצדקה לכך".

ככלל, הצדקה להארכת מועד תהיה קשורה לנסיבות הנוגעות לאיחור בהגשת העתירה או לנסיבות הנוגעות למהות העתירה מבחינת האינטרס הציבורי בבירורה ומידת הפגיעה הנטענת בשלטון החוק.

2. משמעות הדבר הינה, כי רק כשהשיהוי (הסובייקטיבי) מוצדק, או כשקיים אינטרס ציבורי מיוחד בשמיעת העתירה לגופה למרות השיהוי, יש מקום לשקול את הדבר אל מול "השיהוי האובייקטיבי" - הפגיעה העלולה להיגרם לרשות או לצד שלישי מהשיהוי בהגשת העתירה. אולם, מקום שאין הדבר כך, הרי שהמועד הקבוע בתקנות - המגלם אינטרסים ידועים, גובר, גם אם אין נזק נוסף ממשפחת הנזק הנבחן בשאלת השיהוי האובייקטיבי.

פרשנות אחרת תרוקן מתוכן את הוראת תקנה 3 הקובעת כי יש להגיש עתירה "לא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה..." ותחזיר אותנו לכללי השיהוי הפסיקתיים שקדמו לתקנה.

הנסיבות הקונקרטיות

1. כאן, כאמור, מלכתחילה העותרים לא התייחסו כלל לאיחור בהגשת העתירה, כאילו אין לדבר כל משמעות. משהתבקשו להסביר את פשרו, טענו כי המדובר באיחור "צנוע" ועדיין לא הסבירו את נסיבותיו. בסופו של דבר הם הגישו בקשה להארכת מועד שנומקה בטענה סתמית שלא פורטה ולא נתמכה כראוי.

העותרים טענו בבקשתם כי הם קשי יום ונדרש להם זמן רב להסדיר את ייצוגם ולאסוף את הסכום הנדרש לצורך הגשת העתירה. אין בבקשה ובתצהיר כל פרט על עיסוקי העותרים השונים, הכנסותיהם ורכושם ואין התייחסות לשאלת הזמן שלטענתם לקח להם לאסוף את הסכום הנדרש להגשת העתירה. בנוסף, מתגובת המשיב 1 לעתירה ומהמסמכים שצירף עולה כי העותרים היו מיוצגים ע"י עורך דין כבר בתהליך המשא ומתן עם המשיבה 1 והם יוצגו על ידו גם בחתימת ההסכם הראשון, במסגרתו היו התובעים אמורים לקבל קרקע בשווי של כ 3 מליון ₪ ופיצוי כספי בסך הקרוב ל 7 מליון ₪. בנוסף לכך, מהמסמכים שצורפו לעתירה עולה כי העותרים היו מיוצגים ע"י עו"ד אייל נון - שהגיש את העתירה בשמם - כבר בחודש מאי 2010.

הסברם של העותרים איננו מספק ואיננו מצדיק את האיחור בהגשת העתירה.

2. מהיכרותי את נושא הסדרי המקרקעין בנגב ואת "הכוחות הפועלים" במסגרתו, הרי שמבלי לרדת לעומקן של הטענות ההדדיות, נראה לי שבנסיבות העניין החלטת המשיב 1, המנומקת בכך שגילוי המידע המבוקש עלול לשבש את התיפקוד התקין שלו ואת יכולתו לבצע את תפקידיו, רחוקה מלהיות מוגדרת כפגיעה קשה בעקרון שלטון החוק, המצדיקה בירור העתירה למרות השיהוי בהגשתה. יש לזכור כי "לא כל פגם משפטי בהחלטה מנהלית גובר על שיהוי מצד העותר. להיפך, בדרך כלל השיהוי משמש לדחיית עתירה על הסף , על אף הטענה שההחלטה המנהלית לוקה בפגם משפטי. רק במקרים מיוחדים עשויה הטענה בדבר פגם משפטי להגיע לדרגת חומרה הגוברת על הנזק הנובע מן השיהוי" (בג"צ 2285/93 אוסי נחום נ' גיורא לב, ראש עיריית פתח-תקוה. פ"ד מח(5) 630).

3. מתגובת המשיב 1 וממסמכים שצירף עולה כי העותרים עצמם היו צד להסכם הראשון וממילא תוכנו ידוע להם. בהסכם זה מפורטות התמורות השונות שהתובעים אמורים היו לקבל, המבוססות בעיקר על החלטת מועצת מינהל מקרקעי ישראל מס' 1027 מיום 2.5.05 . בנוסף לכך, נציגת המשיב 1 מסרה לעותרים, בכתב, את מרכיבי הפיצוי המדויקים הכלולים בהסכם השני - שגם הוא מבוסס בעיקרו על החלטת מועצת המינהל מס' 1027, הנ"ל. כך שהפגיעה בעותרים מאי מסירת מידע מפורט יותר- אם היא בכלל קיימת - קטנה מאוד.

סוף דבר

1. העותרים השתהו בהגשת העתירה, ללא הצדק סביר. הנסיבות הכוללות אינן מצדיקות הארכת המועד להגשת העתירה. משכך, העתירה נדחית בשל השיהוי בהגשתה.

2. אני מחייב את העותרים לשלם למשיב 1, ביחד ולחוד הסך של 7500 ₪.

ניתן היום, ב' אדר ב תשע"א, 08/03/2011, בהעדר הצדדים.