א. עניינה של העתירה שבפניי הינו ביטול דרישת תשלום והליכי גביה מנהליים אשר ננקטו כנגד העותרים, מר ויקטור שגיא והגב' ברוריה שגיא (להלן ביחד: "שגיא" או "העותרים"), עקב חוב תשלומי ארנונה ומים שהצטבר אצל המשיבה מס' 1, עיריית ראשון לציון (להלן ו"העירייה").

ב. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, הן כדלהלן

העותרים הם זוג נשוי, ובעליה של דירת מגורים הנמצאת ברח' לויתן שבתחום שיפוטה של העירייה (להלן: "הדירה"). המשיבה מס' 2 היא תאגיד המים, הניקוז והביוב של העירייה ומטפלת, בין היתר, בגביית חובות בגין אגרת מים וביוב (להלן: "מניב").

עד שנת 1999 התגוררו העותרים בדירה. לטענת העותרים מיום 24.1.2001 ועד לחודש ינואר 2003 הושכרה הדירה לבני הזוג מר ששון והגב' כהן (להלן ביחד: "הזוג ששון" או "השוכרים"), אשר התחייבו כלפי העותרים לדאוג כי ירשמו בספרי העירייה כמחזיקים בדירה.

במהלך החודשים יולי 2001 ועד לחודש יוני 2002 לא שולמו תשלומי הארנונה והמים בגין הדירה ונוצר חוב בספרי העירייה בגין תקופה זו, הוא מושא המחלוקת בין הצדדים (להלן: "חוב הארנונה").

לגרסת העותרים, בחודש מאי 2002, פנתה הגב' שגיא לעירייה יחד עם בני הזוג ששון, העבירה לעירייה את הסכם השכירות שנכרת עם ששון, והזוג ששון העביר לעירייה עשרה שיקים דחויים, ע"ש מר 'פשר עידו' לתשלום חוב הארנונה (להלן: "השיקים"). העותרים טוענים כי במעמד זה התחייבה העירייה לרשום את בני הזוג 'ששון', באופן רטרואקטיבי, כמחזיקים בנכס.

לימים, ארבעה שיקים שנמסרו לעירייה לתשלום חוב הארנונה לא נפרעו, וביום 7.9.2003 פתחה העירייה בהליכי הוצל"פ נגד מר פשר עידו, החתום על השיקים. בחודש יוני 2008 נסגר תיק ההוצל"פ כנגד מר פשר עידו.

ביום 23.12.2009 פתחה העירייה בהליכי גבייה כנגד העותרים בגין חוב הארנונה, במסגרתם הטילה העיריה עיקול על חשבון הבנק שבבעלות הגב' שגיא. לטענת העיריה, בטרם פתיחת הליכי הגבייה האמורים, נשלחו ע"י העירייה לעותרים בחודשים מאי - נובמבר 2009 מספר מכתבי התראה, בעניין חוב הארנונה ודרישות תשלום לפרעונו.

ביום 21.1.2010 פנו העותרים לעירייה בדרישה לביטול הליכי הגבייה הננקטים נגדם, בטענה כי לא הם החבים בחוב הארנונה, אלא בני הזוג ששון. ביום 24.1.2010 הוגשה העתירה שבפניי.

ג. עיקרי טענות הצדדים

העותרים טוענים כי חוב הארנונה הנטען על ידי העירייה התיישן וכי ההתראות שנשלחו, כביכול, על ידי העירייה לעותרים נשלחו לכתובת שגויה, היא כתובת הדירה, למרות שבמשך שנים לא רשומים העותרים כמחזיקים בנכס.

העותרים טוענים כי הם אינם המחזיקים בנכס לצורך תשלום הארנונה, והמחזיקים בנכס בתקופה הרלוונטית היו בני הזוג ששון, אשר הגיעו עם העירייה להסדר בעניין תשלום החוב. בהקשר זה טענו העותרים כי במועד הסדרת תשלום חוב הארנונה עם בני הזוג ששון הבהירה העירייה לעותרים כי היא תבצע שינוי רטרואקטיבי של רישום המחזיקים בדירה, וכי העותרים אינם עוד צד לחוב הארנונה, למרות שהסדר התשלומים שנערך עם בני הזוג ששון לתשלום הארנונה, איפשר לבני הזוג ששון לשלם את חוב הארנונה בעשרה שיקים דחויים.

העותרים טוענים כי רק בדיעבד, ולאחר שהעירייה פתחה בהליכי גבייה כנגדם, גילו כי בני הזוג ששון מסרו לעירייה שיקים ע"ש פלוני, מר פשר עידו.

לטענת העותרים, ביצעה העירייה רישום רטרואקטיבי של בני הזוג ששון כמחזיקים בדירה. זאת למדים העותרים ממסמך שצורף על ידם לעתירה, המהווה דרישת תשלום שהוצאה על ידי העירייה, המופנית לבני הזוג ששון.

עוד טענו העותרים כי העירייה אשר המתינה שנים רבות טרם גביית החוב מנעה מהם את האפשרות לדאוג לפרעונו של החוב על ידי בני הזוג ששון.

בשולי סיכומיהם טענו העותרים כי העתירה דנא הוגשה במועד, ללא כל שיהוי, וכי לא היה צורך לצרף את בני הזוג ששון כמשיבים לעתירה.

לטענת העירייה, דין העתירה להידחות על הסף בשל מספר טעמים. העירייה טוענת כי העותרים חייבים היו, על פי דין, להעלות את טענותיהם במסגרת השגה לפי סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"). כן טוענת העירייה כי העתירה הוגשה באיחור תוך שיהוי ובנוסף טוענת העירייה כי יש למחוק את העתירה על הסף, משהעותרים לא צירפו את בני הזוג ששון כמשיבים לעתירה.

לגופם של דברים טענה העירייה כי במעמד קבלת השיקים לתשלום חוב הארנונה, לא שונה, רטרואקטיבית, רישום שם המחזיק בדירה, והעירייה איננה רשאית, משפטית, לשנות רטרואקטיבית את זהות המחזיק בדירה. העירייה טוענת כי בהעדר הודעה על שינוי מחזיק, עפ"י סעיפים 326-325 לפקודת העיריות (להלן: "הפקודה"), נותרו העותרים, במשך השנים, רשומים כמי ש'מחזיק' בדירה, כך שכאשר לא כובדו השיקים שנמסרו לפרעון החוב, רשאית היתה העירייה לפנות לעותרים בדרישה לתשלום חוב הארנונה.

בהקשר זה טענה העירייה כי טופס דרישת התשלום, עליו מסתמכים העותרים, אינו מעיד על שינוי רישום המחזיק בדירה, אלא המדובר בשובר תשלום שניתן למי המבקש לשלם חוב לעירייה, בין אם המדובר בחוב על שמו ובין אם המדובר בחוב הרשום על אדם אחר.

העירייה טוענת כי קבלת טענותיהם של העותרים תטיל על העיריות חובה לברר את זהותם של מחזיקים בנכס, ויהיה בכך משום הכבדה בלתי סבירה על פעולות העיריות.

עוד נטען על ידי העירייה כי חוב הארנונה, מושא המחלוקת, לא התיישן, וכי העירייה נהגה באופן סביר, ללא כל שיהוי מנהלי מצידה, בגבייתו. לטענת העירייה בוצעו על ידה נסיונות רבים לגביית החוב במסגרת הליכי הוצל"פ אך "חרף הניסיונות הרבים לגביית החוב, בדרך זו, תיק ההוצל"פ נסגר לבסוף ביום 26/6/08" (פסקה 12 לסיכומי המשיבות). לעירייה לא נותר אלא לחזור בדרישה לעותרים לשלם את חוב הארנונה. העירייה טוענת כי התקופה שבה ננקטו על ידה הליכי ההוצל"פ אינה באה במניין ההתיישנות. לחלופין, טענה העירייה כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מחודש מרץ 2003, המועד בו חולל השיק הראשון שנמסר לעירייה לתשלום חוב הארונה, ולפיכך לא התיישן החוב.

ד. דיון

בפתח הדברים אקדים ואומר כי לאחר שלמדתי את טענות הצדדים, נסיבות המקרה והדין הרלוונטי, הגעתי למסקנה כי ראוי במקרה זה לקבל את העתירה.

בידוע הוא כי החבות לשלם ארנונה לרשות המקומית בגין נכס, חלה על המחזיק בנכס בהיותו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. המחזיק מוגדר בפקודה כ"אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון".

סעיפים 325-326 לפקודה קובעים כדלקמן:

"325. חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה.

326. נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם - ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו - למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו. בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה".

על פי סעיפי הפקודה, כאמור, מוטלת חובה על בעלים, או על מחזיק, של נכס החייב בארנונה להודיע בכתב לעירייה על חדילתו מהחזקת הנכס (להלן: "הודעת חדילה") כתנאי לפקיעת חבותו בתשלום ארנונה עתידי בגין הנכס. כל עוד לא נמסרה הודעה, כאמור, יחויב אותו מחזיק או בעליו של הנכס בארנונה בגין הנכס.

ביסוד ההסדר המטיל חובת מסירת הודעה, כאמור, על מחזיקים או בעלים של נכס טמון הרציונאל כי הם בבחינת 'מונע הנזק הזול' באשר הנטל המוטל עליהם למסור הודעת חדילה הינו נטל קל בלבד. קביעה הפוכה, שלפיה על הרשויות המקומיות לבדוק, באופן אקטיבי, את זהות המחזיקים או הבעלים בכל נכס ונכס, על פני תקופות שונות, תטיל על הרשויות המקומיות נטל כבד מנשוא שעלותו גבוהה ביותר, הממומן מכספי הציבור.

לפיכך, בפסקי דין רבים ננקטה גישה המדקדקת ביישומו של ההסדר הקבוע בסעיפים 325-326, ולפיו נזקף לחובתם של מחזיקים בנכס המחדל הכרוך באי מסירת הודעה על 'חדילת החזקה'. לפיכך, כל אימת שלא נשלחה הודעה בכתב כאמור, על ידי בעליו או מחזיקו של נכס, חויב הנישום לשאת בארנונה בגין הנכס. כך גם במקרה בו התברר כי בפועל היה בעלים או מחזיק אחר שהחזיק בנכס בתקופה הרלוונטית, שכן במצב דברים זה נקבע כי תרופת הנישום היא במישור היחסים שבינו לבין מי שהחזיק בפועל בנכס ולא במישור היחסים שבין הנישום הרשום כמחזיק לבין העירייה (ראו בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (מאגר נבו, 2008) (להלן: פס"ד דור אנרגיה").

בפס"ד דור אנרגיה דן בית המשפט העליון, בשאלה האם קיימות נסיבות מיוחדות בגינן תוטל על הרשות המקומית חובת בירור זהות המחזיק בנכס.

כב' השופט דנציגר קבע כי בשל חובת ההגינות המוטלת על הרשות המקומית, בהיותה רשות ציבורית, הרי שסעיפים 326-325 לפקודת העיריות "אינם יכולים ליתן לרשות המקומית הכשר לנהוג תוך עצימת עיניים מוחלטת תוך התעלמות מנתונים הזועקים כי עליה לבדוק באופן אקטיבי בעצמה, האם חל שינוי בבעלות או בהחזקה בנכס מסוים" (שם, עמ' 13). כב' השופט דנציגר קבע כי יתכנו נסיבות מיוחדות שבגינן תוטל על הרשות המקומית חובת הבדיקה של זהות המחזיק בנכס, הנוגעות, בין היתר לגובה החוב שהצטבר, משך הזמן שבמהלכו לא שולם חוב הארנונה ועוד. בנוסף לאמור ציין כב' השופט דנציגר כי "גם ידיעתן הפוזיטיבית של מחלקות אחרות של הרשות המקומית אודות הפסקת החזקה או הבעלות של הנישום בנכס, באמצעות הודעות בכתב שקיבלו אותן מחלקות, עשויה להיות אינדיקציה לכך שהרשות עצמה את עיניה והתרשלה באי בדיקת העובדות" (שם, עמ' 15).

בניגוד לדעתו של כב' השופט דנציגר, ציינה כב' השופטת פרוקצ'יה כי קיים קושי לשאוב מעקרון חובת ההגינות הכללית, המוטלת על הרשות הציבורית, חובה פרטנית שתוטל על הרשות המקומית, לבצע, במקרים מסוימים, בירור אובייקטיבי בדבר זהות המחזיק בנכס. יחד עם זאת ציינה כב' השופטת פרוקצ'יה כי היא מותירה בצריך עיון את השאלה "האם תתכנה נסיבות חריגות שבהן ידיעה בפועל של הרשות המוסמכת המופקדת על עניין הארנונה בעיריה בדבר שינוי זהות המחזיק בנכס בתחומי הרשות, עשויה להוות תחליף להודעה בכתב מאת המחזיק, הנדרשת על פי הוראות סעיפים 325 ו326 לפקודת העיריות" (שם, עמ' 25-24).

כב' השופטת ארבל ציינה כי גם דעתה שונה מדעת כב' השופט דנציגר, ואולם הוסיפה כי "גם במצב דברים זה, נותרת, לטעמי, שאלה נוספת העומדת להכרעתנו, והיא האם תהיינה נסיבות אשר בהתקיימן יהיה מקום לראות את המחזיק היוצא כמי שמילא את חובתו על-פי סעיף 325 לפקודה, כך שלא יחוייב בתשלום בגין התקופה שבה לא החזיק בנכס בפועל, וזאת הגם שלא מסר הודעה בכתב כנדרש על שינוי זהות המחזיק בנכס. דעתי בשאלה זו הינה כי אמנם תיתכנה נסיבות שכאלה, הגם שהן תתקיימנה במקרים חריגים בלבד, ועיקרן הוא במצב בו המידע בדבר שינוי זהותו של המחזיק בנכס בפועל הגיע לידי הרשות המוסמכת לענייני ארנונה בעיריה, אך לא באמצעות הודעת המחזיק היוצא, כנדרש על-פי הוראת סעיף 325 לפקודה" (שם, עמ' 27-26).

ובהמשך (עמ' 32):

"לענייננו, בנסיבות בהן ישנה ידיעה בפועל של הרשות המוסמכת לגביית הארנונה בדבר שינוי זהות המחזיק בנכס בפועל, החלטת העיריה להמשיך ולחייב את המחזיק היוצא הינה לא רק בלתי סבירה לטעמי, אלא אף אינה עולה בקנה אחד עם חובתה לנהוג בהגינות. גם אם נאמר כי המגבלה החוקית היחידה המוטלת על העיריה בבואה לגבות תשלומי ארנונה מתושביה הינה מגבלת התיישנות החוב, עדיין מחוייבת היא להתנהל בהגינות בעת גבייתם של תשלומים אלו. במקרים בהם קיימת ידיעה בפועל מצד העיריה אודות שינוי זהות המחזיק בנכס בפועל, ישיבתה בחיבוק ידיים, תוך שהיא נתלית בדרישת הכתב מכוח סעיף 325 לפקודה, וכל זאת כאשר חובו של המחזיק היוצא הולך ותופח, אינה מתיישבת, על פניו, עם חובת ההגינות המוטלת עליה. התנהגות מעין זו אינה הולמת את תפקידה של העיריה כנאמן הציבור".

הנה כי כן, מפס"ד דור אנרגיה, עולה כי יתכנו נסיבות שבהן למרות שהמידע בדבר שינוי זהותו של המחזיק בנכס בפועל הגיע לרשות המקומית שלא על פי הוראת סעיף 325, ייחשב המחזיק היוצא כמי שמילא את חובתו על פי סעיף 325.

בענייננו, חוב הארנונה מושא המחלוקת נצבר, כאמור, בחודשים יולי 2001 ועד לחודש יוני 2002 בגינם לא שולמו תשלומי הארנונה והמים בגין הדירה.

כאמור, העותרים טוענים כי לאחר שנודע להם, ע"י בני הזוג ששון, דבר קיומו של החוב, פנו לעירייה, העבירו לעירייה את הסכם השכירות שנכרת עם בני הזוג ששון, ווידאו כי בני הזוג ששון ימציאו לעירייה שיקים לכיסוי החוב. העותרים טענו כי במעמד זה התחייבה העירייה לרשום, רטרואקטיבית, את בני הזוג ששון כמחזיקים בנכס. מנגד, טענה העירייה כי לא שינתה, רטרואקטיבית, את שם המחזיק בנכס, וממילא לא הייתה רשאית לעשות כן.

אין בידי לקבל את טענת העירייה בעניין זה. ראשית, כבר נקבע כי "אין מניעה לשנות באופן רטרואקטיבי את רישומי הרשות המקומית בדבר זהות המחזיק בנכס לכשהובא לידיעת הרשות המצב העובדתי לאשורו" (ראו: עת"מ (מחוזי י-ם) 1105/09 הכליה - שירותי רפואה ומכונים בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית ירושלים (מאגר נבו, 2009), פסקה 14 לפסק דינה של כב' השופטת מוסיה-ארד). שנית, העותרים הגישו, במהלך ניהול העתירה מסמך, שהוצא על ידי העירייה, ועניינו חשבון ארנונה בגין מרתף הדירה עבור חודשים 1.2.2002-30.6.2002 (חלק מהתקופה שבה נצבר חוב הארנונה בגין הדירה). מסמך זה הוצא ע"ש הגב' סיגלית כהן, שהיא אחת מבני הזוג ששון, אשר כאמור, לטענת העותרים, שכרו את הדירה בתקופה הרלוונטית.

הנה כי כן, מכתב זה, אשר הוצא על ידי העיריה, מעלה ספק של ממש בטענת העירייה לפיה בני הזוג ששון לא נרשמו, באופן רטרואקטיבי, כמחזיקים בנכס. מכל מקום, סבורה אני כי גם אם אכן בני הזוג ששון לא נרשמו באופן 'פורמאלי' בעירייה כמחזיקים בדירה, בשל אי מסירת הודעה כמתחייב מהוראות סעיפים 326-325 לפקודה, הרי שמכתב זה מעיד על כך שהמידע בדבר החזקת בני הזוג ששון בדירה הגיע לעירייה בפועל, למצער ביום 21.5.2002, מועד הוצאת מכתב העיריה לגב' סיגלית כהן.

לפיכך, מאחר שנראה לי כי, למצער מאז יום 21.5.2002, ידעה העירייה בפועל על כך שבני הזוג ששון מחזיקים בדירה, הרי שכל שניתן לייחס לעותרים הוא רק את חוב הארנונה עד לחודש מאי 2002. אלא שגם לגבי חוב הארנונה שנצבר עד לחודש מאי 2002 דין העתירה להתקבל, שכן במועד שבו נקטה העירייה בהליכי גבייה נגד העותרים, חלפו למעלה משבע שנים ממועד הווצרותו של החוב ומכאן שחוב הארנונה עד לחודש מאי 2002, התיישן ולא ניתן היה לנקוט בהליכי גבייה בגינו. ואבאר.

בחודש מאי 2009 שלחה העירייה לראשונה מכתב התראה לעותרים בדבר קיומו של החוב ובחודש יולי 2009, משלא השיבו העותרים למכתב ההתראה הראשון, שלחה העירייה מכתב התראה נוסף. מכתבי התראה אלו לא צורפו לתגובת העירייה וכל שצורף היה פלט מן המחשב שבו צוין כי נשלחו מכתבי ההתראה. העותרים טענו כי מכתבים אלה נשלחו לכתובת שגויה, היא כתובת הדירה, כאשר העירייה ידעה כי העותרים אינם מתגוררים בכתובת זו.

מכל מקום ביום 23.12.2009 הטילה העירייה עיקול על חשבון הבנק של העותרת לשם גביית חוב הארנונה. עיקול זה הוטל למעלה משבע שנים לאחר שחוב הארנונה נצבר.

ברע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית (מאגר נבו, 2010) קבע בית המשפט העליון כי נישום, אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מנהלי, רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן. וכך קבעה כב' השופטת ברלינר (פסקה 40):

"דעתי היא, שנישום אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מינהלי רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן. טענת התיישנות זו נותרת טענת הגנה, הגם שאופן השמעתה הוא על דרך יזימת הליך - כיום, עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים".

בהתאם לכך העירייה מנועה, במקרה זה, משחלפו למעלה משבע שנים ממועד שבו נצבר חוב הארנונה, מלנקוט בהליכי גבייה כנגד העותרים באשר לחוב זה, שהרי החוב התיישן זה מכבר.

כאמור, בין יתר טענותיה לעניין ההתיישנות, טענה העירייה כי התקופה שבה ננקטו על ידה הליכי הוצל"פ לגביית השיקים שניתנו ע"ש פשר עידו, אינה באה במניין תקופת ההתיישנות, ולחלופין יש למנות את תקופת ההתיישנות מחודש מרץ 2003, המועד שבו חולל השיק הראשון שנמסר לעירייה לתשלום חוב הארנונה.

איני מקבלת טענה זו של העירייה. בטרם אדרש לגוף הטענה אציין כי באשר לניהול הליכי ההוצל"פ כנגד מר פשר עידו, טענה העירייה בסיכומיה כי "ביום 7/9/03 נפתח תיק ההוצאה לפועל (18-10718-03-9) בלשכת ההוצאה לפועל בראשון לציון ובמסגרתו נוהלו הליכים רבים לגביית ההמחאות- משלוח אזהרות, הוצאה צו מאסר וכיו"ב. ואולם, הליכי ההוצל"פ לא צלחו, חרף הניסיונות הרבים לגביית החוב בדרך זו, ותיק ההוצל"פ נסגר לבסוף ביום 26/6/08".

מהאמור לעיל מתקבל הרושם כי העירייה לא הצליחה לגבות את החוב מאחר שלא ניתן היה לאתר את החייב, או שהחייב התחמק מתשלום, או מסיבות אחרות שניתן להעלות על הדעת בגינן לא הצליחה העירייה לגבות את החוב במסגרת הליכי ההוצל"פ. בפועל, מעיון במסמך שצורף שעניינו העתק פרטי התיק, עלה כי החייב הגיש התנגדות לביצוע שטר, ועפ"י הסכמת הצדדים ניתנה לחייב רשות להתגונן. ביום 1.6.2008 הוגשה בקשה לראש ההוצל"פ (כהגדרתו דאז) "לסגור את תיק ההוצל"פ נגד החייב לאלתר וכן את כל ההליכים שננקטו בו וזאת מכיוון שהליכים אלו נסגרו מהותית בבית המשפט המחוזי בתיק פש"ר". ביום 1.6.2008 העביר ראש ההוצל"פ את הבקשה האמורה לתגובת העירייה. ביום 19.6.2008 הוגשה בקשה נוספת לראש ההוצל"פ לסגירת התיק וביטול ההליכים נגד החייב, בהעדר תגובת העירייה. ביום 22.6.2008 קבע ראש ההוצל"פ כי הבקשה תועבר לתגובת העירייה, ו"בהעדר תגובה הבקשה תאושר".

הפירוט האמור של המהלכים בתיק ההוצל"פ, כנגד החייב מר פשר עידו, לא נמצא בתגובת המשיבות לעתירה ואף לא בסיכומיהן, וראוי היה כי יצויין ויוזכר. מפירוט ההליכים עולה כי תיק ההוצל"פ נסגר, בין היתר, בשל העובדה שהעירייה לא המציאה את תגובתה לבקשת החייב, כאמור, לסגירת תיק ההוצל"פ ולהפסקת ההליכים.

בנסיבות אלה, גם בהתחשב בכך שכנגד החייב התנהלו הליכי פש"ר, לא ברור אם אכן מיצתה העירייה את אפשרויות גביית סכומי השיקים, במסגרת תיק ההוצל"פ.

לגופם של דברים, אין בידי לקבל את טענת העיריה. במשך השנים שפעלה העירייה בהליכי ההוצל"פ כנגד מר פשר עידו באשר לחוב הארנונה לא פנתה העיריה, ולו פעם אחת, לעותרים על מנת ליידע אותם כי השיקים שניתנו לתשלום חוב הארנונה חוללו והיא רואה בהם האחראים לתשלום החוב, זאת במשך כשבע שנים. על רקע זה, אפשר להבין כי מן הסתם, הניחו העותרים שהתשלום לכיסוי חוב הארנונה הוסדר זה מכבר.

על כן, לא נראה לי סביר לקבוע, כי התקופה שבה ניהלה העירייה הליכי הוצל"פ לגביית השיקים כנגד מר פשר עידו, במהלכה לא נמסר לעותרים דבר וחצי דבר באשר לחוב הארנונה ונקיטת הליכי הוצל"פ אלו, לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות. קביעה שכזו איננה מקיימת את שלושת הטעמים המרכזיים שביסוד מוסד ההתיישנות: אינטרס תחימת הזמן שבו צריך הנתבע לשמור מסמכים; ההנחה כי חלוף הזמן מלמד על ויתור התובע על עילתו ואינטרס הנתבע בוודאות ויציבות (להרחבה ראו: רע"א נסייר, עמ' 22).

לא מצאתי לנכון לקבל גם את הטענה השנייה שהעלתה העירייה בעניין ההתיישנות, שלפיה יש למנות את תקופת ההתיישנות מן המועד שבו חולל השיק הראשון שניתן לכיסוי החוב, חודש מרץ 2003.

גם אם הייתי סבורה כי לגופם של דברים יש ממש בטענה זו של העירייה (והדבר אינו וודאי כלל ועיקר) הרי מאחר שהעיקול שהוטל על חשבון העותרת, בגין חוב הארנונה, הוטל רק בחודש דצמבר 2009, קרי לאחר חלוף למעלה מ-6 שנים ותשעה חודשים מן המועד שבו חולל השיק הראשון שניתן לכיסוי חוב הארנונה, עדיין סבורה אני כי חל שיהוי של ממש בנקיטת הליכי הגבייה כנגד העותרים, באופן המביא לבטלותם.

לסיום, בשולי הדברים אוסיף, כי לא ראיתי לנכון לקבל את טענות העירייה לפיהן ראוי לדחות את העתירה על הסף, הן מן הטעם שהעותרים חייבים היו להעלות את טענותיהם במסגרת השגה לפי סעיף 3 לחוק הערר והן מן הטעם שבני הזוג ששון לא צורפו לעתירה.

באשר לטענתה הראשונה של העירייה בעניין זה. סעיף 3 לחוק הערר מסדיר את העניינים הנוגעים לתשלום הארנונה שההשגה בגינם הינה בסמכותו של מנהל הארנונה, וזו לשונו:

"3. (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות

(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

(ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א).

(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה".

הנה כי כן, על אף האמור בסעיף 3(א) לחוק הערר, סעיף 3(ג) לחוק מוקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב להתיר העלאת טענה בעניין 'איני מחזיק בנכס', וזאת אף אם לא הוגשה השגה במועד. אכן, פסיקה עניפה מכוונת למסלול ההשגה הקבוע בחוק כמסלול מחייב. יחד עם זאת, הפסיקה הכירה בסמכותו הכללית של בית המשפט לדון, במקרים חריגים, בעניינים אשר הובאו בפניו למרות מסלול ההשגה הקבוע בחוק, וזאת בעיקר כאשר מדובר בעניינים בעלי חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת (רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ (מאגר נבו, 2008)).

סבורה אני כי בענייננו, לא ראוי למחוק על הסף את העתירה מטעם זה.

באשר לטענת העירייה בעניין מחדלם, הנטען, של העותרים לצרף את בני הזוג ששון לעתירה - תקנה 6 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, קובעת כדלקמן:

"6. (א) המשיבים בעתירה יהיו הרשות שנגד החלטתה מכוונת העתירה, כל רשות אחרת הנוגעת בדבר, וכן כל מי שעלול להיפגע מקבלת העתירה.

(א1) המשיבים בעתירה נגד החלטת ועדת ההשגות, נוסף על האמור בתקנת משנה (א), יהיו כל מי שהיה בעל דין להליך לפני הוועדה, למעט העותר.

מיום 9.8.2010

תק' תש"ע-2010 ק"ת תש"ע מס' 6918 מיום 9.8.2010 עמ' 1478

הוספת תקנת משנה 6(א1)

(ב) בית המשפט רשאי, בכל שלב משלבי הדיון, להורות על מחיקת עתירה אם לא צורף משיב ראוי, או להורות על צירופו של עותר או משיב, וכן על מחיקת משיב או עותר שצורף לעתירה".

לאחר ששקלתי את העניין, הגעתי למסקנה כי על אף שראוי היה כי בני הזוג ששון יצורפו כמשיבים לעתירה, לא מצאתי לנכון, בנסיבות העניין להורות על מחיקת העתירה בגין אי צירופם. אין זה סביר בעיניי, בנסיבות העניין, לאחר שחלפו למעלה משבע שנים מן המועד שבו נצבר חוב הארנונה ובני הזוג ששון שכרו את הדירה מהעותרים, להטיל על העותרים את הנטל לאתר את בני הזוג ששון על מנת לצרפם כמשיבים לעתירה.

ה. סוף דבר

העתירה מתקבלת.

המשיבה איננה רשאית לגבות מהעותרים את חוב הארנונה שנצבר מחודש יולי 2001 עד חודש יוני 2002 וכל הליכי הגביה בגינו יפסקו.

שקלתי את עניין ההוצאות ובנסיבות העניין אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ט' אדר ב תשע"א, 15/03/2011, בהעדר הצדדים.