ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 22/10/2019
גרסת הדפסה

עתמ 1072-09 מנהלי, ארנונה

חלופסקי יצחק ואח' נגד עיריית בת-ים


24/3/2011

עתמ 1072-09

  1. חלופסקי יצחק
  2. גולדפישר צבי
  3. גולדפישר נתן
  4. זנדר שרה פוריה

נ'

עירית בת-ים

 

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים

לפני: כבוד השופטת דר' מיכל אגמון-גונן

24/03/2011

פסק דין

עניינה של עתירה זו בגין חיובי העותרים בארנונה ובעתירתם כי הליכי הגבייה המנהליים בהם פתחה המשיבה יופסקו.

1. רקע הדברים

מדובר בחוב של 268,431.14 ₪ (נכון ליום 1.10.09) בגין נכס המצוי ברח' אורט ישראל 44, בבת-ים.

בספרי העירייה רשומים עד היום כבעלים מר ראובן חלופסקי ז"ל, חנה חלופסקי ואודל עדינה גולדפישר ז"ל (להלן: "הבעלים הקודמים"). העותרים הם היורשים של ה"ה חלופסקי וגולדפישר. בגין חוב הבעלים הקודמים בחיובי ארנונה עד ליום 7.7.02 הגישה העירייה בשנת 2002 תביעה כנגד הבעלים הקודמים (נספח א' לתגובת העירייה). כנגד הבעלים המקוריים ניתן פסק דין בהעדר הגנה ביום 12.5.04 (נספח 2 לתגובת העירייה). משלא שולם פסק הדין נפתח ביום 22.9.04 תיק הוצל"פ נגד הבעלים הקודמים (נספח 3 לתגובת העירייה). בשנת 2008 שלחה המשיבה לעותרים דרישת חוב בשל היותם היורשים החוקיים של חלק מהבעלים הקודמים.

לטענת העותרים, הנכס היה מוחזק במשך 16 שנה בשנים 1991-2007 על ידי חברת אשל פיגומים (או בשמה היום אשל מפעלי מתכת להלן: "חברת אשל"). הסכם השכירות צורף כנספח ת/1 לעתירה. הסכם השכירות הוא לתקופה של שנה עם אופציה לארבע שנים נוספות. אין מחלוקת כי בשנת 1991 הייתה רשומה חברת אשל כמחזיקת הנכס בספרי העירייה. מסוף שנת 1992, חזרו ונרשמו הבעלים הקודמים בספרי העירייה.

ביום 11.11.08 קיבלו העותרים מכתב דרישה מהעירייה בגין חוב ארנונה בסכום של 179,967.42 ₪ (נספח 2 לעתירה). העותרים טוענים כי זו היתה הפנייה הראשונה אליהם מטעם העירייה. העותרים השיבו באותו יום באמצעות בא כוחם וביקשו לקבל את פירוט החוב הנטען. המשיבה לא השיבה לפנייה זו ושלחה לעותרים ביום 25.11.08 מכתב דרישה בגין שיקים שלא כובדו. העותרים השיבו למכתב זה ביום 3.12.08 והודיעו למשיבה כי מעולם לא מסרו שיקים לידיה וכן הוסיפו כי לא קיבלו כל מענה לפנייתם לפירוט החוב (נספח 4 לעתירה). ביום 31.12.08 נודע לעותרים כי המשיבה הטילה עיקולים מנהליים על חשבונותיו של כל אחד מהם בסכום העולה על 200 אלף ₪. באותו יום פנו העותרים באמצעות בא כוחם אל מר מנשה לוטן מנהל אגף הכספים ומנהל הארנונה בעירייה וביקשו לבטל את העיקולים. העירייה הסירה את העיקולים רק מחשבון העו"ש והשאירה את יתרת העיקולים.

ביום 7.1.09 התקבלה במשרד בא כוח העותרים תשובת העירייה נושא תאריך 21.12.08 (נספח 8 לעתירה), כל שנאמר במכתב הוא כי: "החשבון נוהל על שם חלופסקי וגולדפישר בין השנים 1.11.1992 ועד 31.12.06 לפי הרישומים שבידנו". ממכתב העירייה עלה כי על אף שהשוכרת חברת אשל החזיקה בנכס בשנת 91 הרי שמשנת 1992 נרשם הנכס בשמות חלופסקי וגולדפישר. מכתב העיריה אינו כולל את הפירוט שדרשו העותרים לגבי החוב - לאיזו תקופה הוא מתייחס ומתי נוצר. יש להדגיש כי בהמשך הדברים התברר כי מדובר בבעלים הקודמים מחלקם ירשו העותרים את הנכס.

ביום 7.1.09 פנו העותרים לעירייה בבקשה לבטל את הליכי הגבייה המנהליים ולקיים ישיבה לבירור העניין (נספח 9 לעתירה). במכתב צוין כי מעולם לא ניתנה הודעה על הפסקת אחזקה על ידי חברת אשל אלא בשנת 2007. עוד צוין במכתב כי לחברת אשל ניתן רישיון עסק בכתובת הנכס.

לאחר שהוגשה העתירה טענה המשיבה בתגובה לעתירה כי תקופת השכירות של חברת אשל הסתיימה בנובמבר 92 לכן נרשם הנכס על שם הבעלים הקודמים מהם ירשו העותרים את הנכס. עוד טענה העירייה כי העותרים ידעו על החוב כיוון שהם אלו שהגיעו להסדר עם העירייה בעקבות פסק הדין שניתן נגד הבעלים הקודמים.

בעקבות טענות עובדתיות הנוגעות לשאלה האם העירייה ידעה וניהלה מגעים מול חברת אשל ולשאלה האם העותרים ידעו על החוב הנטען, אפשרתי לצדדים להזמין את מר לוטן, מטעם העירייה להיחקר בבית המשפט בשאלות אלו.

2. טענות הצדדים

העותרים טוענים כי חברת אשל החזיקה בנכס בכל השנים להם התייחס החוב, כי העירייה העבירה את הרישום לבעלים הקודמים על דעת עצמה תוך שהיא יודעת כי אשל היא המחזיקה. העותרים טענו כי העירייה ניהלה מגעים לגביית ארנונה מחברת אשל במשך כל השנים ואף העניקה לחברת אשל רישיון עסק בנכס.

עוד טוענים העותרים כי הנכס הועבר בשנת 1992 משמה של חברת אשל על שם הבעלים הקודמים שלא כדין, וכי העירייה ניסתה להסוות את העובדה שלא מדובר בעותרים אלא בבעלים הקודמים, על ידי כך שציינה את שמות המשפחה בלבד. העותרים טוענים כי עד למכתב הראשון בשנת 2008 לא ידעו דבר וחצי דבר על חוב כלשהו. העותרים מוסיפים כי אם העירייה רוצה עליה להתכבד ולהגיש תביעת חוב לבית-המשפט ולא לנקוט בהליכי גבייה מנהליים בנסיבות העניין.

המשיבה מעלה טענות שונות בדבר שיהוי וחוסר סמכות ולגופו של עניין טוענת כי חוזה השכירות עם חברת אשל היה לשנת 92 וכי לא צורפה כל ראייה לפיה חברת אשל המשיכה להחזיק בנכס. העירייה טוענת כי העותרים לא הביאו כל ראייה כאילו הסדרי התשלום נעשו על ידי חברת אשל. עוד טוענת העירייה כי העותרים יודעים על החוב, כיוון שהם היורשים של הבעלים הקודמים וכי הם הגיעו עם המשיבה להסדר בעקבות פסק הדין שניתן כנגד הבעלים הקודמים. עוד טוענת העירייה כי פעלה בתום לב לאורך כל הדרך.

3. ההחזקה בנכס

כאמור אחת השאלות המרכזיות היא האם חברת אשל החזיקה בנכס במשך כל השנים הרלבנטיות ואם ידעה על כך העירייה. בעניין זה נחקר מר מנשה לוטן בבית המשפט. חברת אשל היתה רשומה בספרי העירייה כמחזיקה מיום 1.1.92 עד יום 31.10.92 מר לוטן נשאל על סמך מה נרשמו התאריכים הללו והשיב כי הם נרשמו על סמך החוזה (עמוד 3 לפרוטוקול ש' 15). למר לוטן הוצג החוזה שהתאריכים המופיעים בו הם 15.11.91 עד ליום 14.11.92, מר לוטן נשאל מדוע התאריכים שונים מאלו המופיעים בחוזה והשיב: "לא יודע להסביר".

מר לוטן נשאל מתי משנים את רישום המחזיק והאם עושים זאת על סמך התאריך הנקוב בחוזה והבהיר (עמ' 4 לפרוטוקול ש' 10-13):

"אנו שינינו את השיטה. עד שנת 2006 הנוהג והנוהל היה בעירייה שאנו רושמים לפי החוזה ובתום החוזה אם לא מודיעים זה חוזר על שם הבעלים והיינו מודיעים במכתב גם לבעלים וגם למחזיק, היה מופק מכתב כזה על ידי המחשב והיו אומרים חודש לפני תום השכירות אם לא תודיע אחרת השכירות חוזרת לבעלים".

מר לוטן נשאל האם יש לעירייה העתק המכתב ואמר שאין מדובר במסמך חוקי שהעירייה חייבת לשמור אך זה היה הנוהל והוסיף: "לימים בגלל תביעות שינינו את השיטה ואנו לא משנים עד שלא מודיעים לנו".

אשר לחברת אשל טענה העירייה בתגובתה בסעיף 40 כדלקמן:

"באשר לטענה כאילו ניתן אישור רישיון עסק לחברת אשל, הרי שטענה זו מופרכת מיסודה... ולא ברור על מה נסמכים העותרים בטענתם."

מר לוטן נשאל האם ניתן לאשל רישיון עסק והשיב כי ניתן לו רישיון עסק לתקופה שהייתה רשומה בספרים היינו בשנת 92. כלומר הטענה כבר אינה מופרכת כלל ועיקר, אלא נכונה, לכל הפחות לשנת 1992. בנוסף, העותרים טענו כי הרישיון ניתן לחברת אשל בחודש דצמבר 1992, לקראת סוף תקופת השכירות, גם לעניין זה יכולה הייתה העירייה להראות כי לא ניתן רישיון עסק לשנים שלאחר מכן, אך בחרה לא לעשות כן וגם זה פועל לחובתה. נראה כי צודקים העותרים בטענתם כי במשך מרבית התקופה החזיקה במקום חברת אשל. העירייה טענה כי על העותרים להוכיח מי החזיק בנכס. לא כך הם פני הדברים. העותרים הציגו ראשית ראיה לכך שחברת אשל החזיקה בנכס ואף קיבלה רישיון עסק בכתובת הנכס. מאחר וכל המסמכים, הן אלו הנוגעים לרישיון עסק, הן אלו הנוגעים להסדרים אליהם הגיעו הצדדים נמצאים בידי העירייה, יכולה הייתה העירייה להפריך את דברי העותרים. משלא עשתה כן, יש להניח שהמסמכים המצויים בידי העירייה תומכים בטענות העותרים.

מר לוטן נשאל מתי הועבר הנכס על שם העותרים כיורשים של הבעלים הקודמים והשיב כי הדבר לא מופיע ברישום. ברישום מופיע עד היום חלופסקי וגולדפישר בשמות משפחה בלבד. אז הופנה מר לוטן לכתב התביעה שהוגש נגד הבעלים הקודמים (נספח 1 לתגובת המשיבה). כתב התביעה הוגש כנגד הבעלים הקודמים ולא נגד העותרים. אז נשאל שוב מר לוטן האם הבעלים הקודמים הם שרשומים עד היום והשיב: "אני מניח שכן כי לא שינו".

כלומר, ראשית, לא ברור מדוע נרשם הנכס על שם הבעלים הקודמים ולא נשאר על שם חברת אשל שהחזיקה ככל הנראה בנכס. כיון שבידי העירייה כל המסמכים הרלבנטיים והיא לא טרחה להגישם, יש להניח כי לו היו מוגשים היו פועלים נגדה. על כן ניתן לרבוע כי בפועל החזיקה בנכס חברת אשל. בנוסף, עד היום רשומים הבעלים הקודמים כמחזיקים בספרי העירייה, והעותרים כלל אינם מופיעים שם. לא ברור אם כן על סמך מה נשלחה דרישת חוב לעותרים, ובוודאי שלא ברור מדוע פתחו נגד העותרים בהליכי גבייה.

4. ידיעת העותרים על החוב

בתגובת העירייה נאמר כי לאחר פתיחת התיק בהוצאה לפועל הגיעו העותרים, ולא הבעלים הקודמים שנגדם נפתח תיק ההוצאה לפועל, לעירייה והגיעו להסדר. העותרים מכחישים מכל וכל טענה זו. עוד נטען כי העותרים הפקידו שיקים בעירייה. העותרים הכחישו גם זאת מכל וכל. מר לוטן נשאל אם נכח בפגישה והשיב כי בדרך כלל פגישות מסוג זה נערכות אצלו אך הוסיף את הדברים הבאים (עמ' 5 לפרוטוקול ש' 8-14):

"ש. אתה זוכר את הפגישה.

ת. לא. אני גם לא זוכר מי נכח בפגישה. אין לי פרוטוקול של הפגישה, אנו לא עורכים פרוטוקול בפגישות. מגיע אלי עורך הדין שהגיש את התביעות יחד עם הנישום ויושבים אצלי בחדר ומבקשים פריסת תשלומים, כאן זה היה אחרי פסק דין. יש אצלי הרבה פגישות.

ש. אתה כותב שהוסדר החוב - יש לכם הסדר בכתב?

ת. אם היתה פריסת תשלומים בוודאי שיש את זה בכתב.

ש. יש לך את ההסדר.

ת. אין...

ש. יש לאפשרות להמציא את הסדר התשלומים.

ת. אני מניח שאפשר למצוא אותו. הסדר תשלומים זה מסמך שיש בו מספר תשלומים ולמעשה זה קבלה.

ש. קיבלתם שיקים על חשבון ההסדר.

ת. כן, אין לי מושג ממי."

כלומר, לטענת העירייה לפיה העותרים ידעו על החוב והגיעו להסדר אין ולו בדל ראיה. ההפך הוא הנכון, הרי כל המסמכים בידי העירייה. מר לוטן אישר כי ההסדר נעשה בכתב. בוודאי שאם לכיסוי החוב ניתנו שיקים נרשמו מספריהם וניתן היה לברר ללא קושי של מי היו אותם שיקים. משבחרה העירייה לא להמציא מסמכים, לרבות שטרות להסדר בגין חוב של עשרות אלפי שקלים, יש להניח שהמסמכים לא תומכים בגרסתה אלא להפך.

בנוסף, אם העירייה בוחרת לנהל הליך מינהלי בו לא נרשם מי היו הנוכחים בפגישה, ומה סוכם בפגישה, אין לה להלין אלא על עצמה אם אינה יכולה להוכיח את טענותיה. יש להדגיש לעניין זה כי העירייה טענה בביטחון רב בתגובתה כי העותרים הם אלו שהגיעו עמה להסדר, כאשר היה ברור כי אין בידה כל מסמך או עדות להוכיח את האמור. אני רואה זאת בחומרה, שכן כבר לא מדובר בדרישת החוב עצמה, אז ניתן אולי היה לטעון כי מדובר בטעות, אלא במסמך שהוגש לבית המשפט. בשלב זה היה מצופה מהעירייה לבחון את הדברים לעמקם.

לאור כל האמור אין לקבל את טענת העירייה לפיה העותרים ידעו על החוב או על פסק הדין. פסק הדין ניתן כנגד הבעלים הקודמים. לאחר מתן פסק הדין הגיע מאן דהוא להסדר עם העירייה. בהחלט יתכן כי מדובר בחברת אשל. מכל מקום, יש לקבל את טענת העותרים כי הם לא הגיעו להסדר כאמור. העותרים מכחישים כי הם פנו לעירייה. כאשר נציג מוסמך מטעם העירייה מעיד בבית המשפט כי העירייה אינה עושה כל תרשומת, אין לה פרוטוקולים לא ידוע עם מי נעשה ההסדר, העירייה אינה יכולה לטעון כי העותרים ידעו על החוב. ובוודאי אינה יכולה לטעון לתום לב, או כי פעלה על פי נוהל תקין.

לאור האמור, אני מקבלת את גרסת העותרים לפיה מעולם לא ידעו על החוב הנטען בארנונה.

5. הליכי גבייה מינהליים

לאור האמור החוב הוא כנגד הבעלים הקודמים שמר לוטן אישר בחקירתו שהם רשומים עד היום בספרי העירייה ועל כן כל שיכולה שהעירייה לעשות היא להגיש תביעה כנגד העיזבון או כנגד היורשים על כל המשתמע מכך לעניין דיני הירושה. בנוסף, על פי סיכומי העותרים גב' חנה חלופסקי תבדל לחיים ארוכים, עדיין בין החיים כך שבוודאי לא ניתן לפעול בעניין חוב כנגדה, ככל שקיים, כנגד העותרים.

הליכי גבייה מינהליים הם הליכים המקנים לרשות זכויות רבות כנגד חייבים כמו זכות עיקול ומימוש. זאת, מתוך הנחה, שלאזרח יש חוב לא שנוי במחלוקת כנגד הרשות. במקרה של רשויות מקומיות ועיריות, המטרה היא לאפשר לרשויות המקומיות לגבות חובות שוטפים על מנת לנהל את תקציביהן. הליכי גבייה אינם מיועדים למקרים בו מדובר בחובות ישנים, המשתרעים על פני שנים, כאשר לא ברור מי היה המחזיק כאשר נוצר החוב. וודאי שאין לעשות שימוש בהליכי גבייה, כאשר העירייה לא הצליחה לתבוע את חובה ממי שהחזיק בנכס.

במקרה זה העירייה, כפי שאישר מר לוטן בעדותו, הגיעה לשני הסדרי חוב בעקבות פסק הדין, בשנים 2005 ו-2006. הסדר החוב לא כובד. במקום לפעול לאכיפת הסדר החוב כנגד מי שהגיע להסדר עם העירייה (כגון מימוש השטרות בהוצאה לפועל), בחרה העירייה בדרך הקלה, ופתחה בהליכי גבייה מינהליים כנגד העותרים, שמעולם לא נרשמו בספרי העירייה. זאת, מכוח היותם יורשים של חלק מהבעלים הקודמים. לא לכך נועדו הליכי הגבייה המינהליים. זו אינה התנהלות בתום לב. חומרה מיוחדת רואה אני בכך שכאשר העירייה שלחה הודעת חוב וביקשה לפרט ממה נובע אותו חוב, רשמה את שמות המשפחה של הבעלים הקודמים, הזהים לשמות המשפחה של העותרים, כאשר מנהל הארנונה הודה, כי העותרים מעולם לא היו רשומים בספרי העירייה.

לאור כל האמור לעיל, העיקול המנהלי שהטילה העירייה על העותרים נעשה בחוסר תום לב ובניגוד לכללי המינהל הציבורי.

בנוסף, יש לקבל את טענת העותרים כי החוב התיישן וכי היה שיהוי בפניה לעותרים. על אף דרישות חוזרות ונשנות של העותרים, העירייה לא פרטה בשום שלב לאילו שנים מתייחס החוב. גם לא בתגובות לבית המשפט. מר לוטן העיד כי מישהו הגיע להסדר בשנים 2005-2006 ככל הנראה לגבי חוב שהתגבש בשנים 2002. על כן, טוענים העותרים מרבית החוב, אם לא כולו, התיישן.

ברע"א 187/05 נסייר נ' עירית נצרת עילית קבע בית-המשפט כי אין מניעה לטעון להתיישנות כנגד הליכי גבייה מנהלים במסגרת הגשת עתירה מנהלית לבית-המשפט. בפסק דין נסייר קבעה עוד השופטת פרוקצ'יה כי ניתן לטעון גם שיהוי כנגד העירייה.

במקרה שלפני מתקיימים גם התיישנות וגם שיהוי. כיוון שניתן פסק דין שגיבש את החוב עד לשנת 2002, לגביו הגיעו להסדר מאוחר יותר בשנים 2005-2006, הרי לבד משנת 2002 התיישן כל החוב. כיון שלא היה כל פירוט איזה חלק של החוב נוגע לאיזו תקופה לא ניתן לפעול לגביית החוב כולו. אשר לשיהוי - לו הייתה העירייה פונה לבעליום הקודמים, או לעותרים כל עוד השוכר היה בנכס ניתן היה אולי להתמודד מול השוכר. כיום לאחר שהשוכר עזב ובידי הבעלים הקודמים והעותרים אין כל בטוחה או כל דרך לפעול נגדו. מדובר בנזק מהותי שגרם השיהוי.

לאור כל האמור לעיל, הליכי הגבייה ננקטו שלא כדין.

6. סיכום

אני מקבלת את טענת העותרים כי רק ביום 11.11.08 קיבלו לראשונה מכתב פנייה מהעירייה לגבי חוב הנוגע לנכס שירשו, כאשר אין בכל המסמכים שהגישה העירייה לבית-המשפט דבר וחצי דבר לגבי פירוט החוב והשנים בהם הוא נוצר. העירייה נהגה בחוסר תום לב בהפעלת הליכי הגבייה המינהליים במקרה זה.

כיוון שהעותרים אינם הבעלים הקודמים הרשומים בספרי העירייה וכיוון שאחת מבעלות הנכס עדיין בין החיים היה על העירייה לפעול כנגד בעלת הנכס ולחילופין כנגד העיזבון או היורשים על פי דין.

לאור האמור, אני מבטלת את הליכי הגבייה המנהליים נגד העותרים. כל העיקולים שהוטלו יבוטלו. אשר לחוב בספרי העירייה, העירייה רשאית להגיש תביעה בבית המשפט המוסמך אם תמצא לנכון לעשות כן וכנגד מי שתמצא לנכון. ללא פסק דין של בית משפט מוסמך לא תוכל העירייה לפעול לגביית החוב האמור בהליכי גבייה מנהליים.

העירייה תישא בהוצאות העותרים ושכ"ט עו"ד בסכום של 50,000 ₪ הלוקח בחשבון את העובדה שהיה צורך לקיים חקירת עדים על אף שמדובר בעתירה מנהלית. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ח אדר ב תשע"א, 24/03/2011, בהעדר הצדדים.

______

 

ראו מאמר בנושא


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן