1. הנתבע נדרש לשלם ארנונה עבור נכס ששימש בעבר לחנות ושהיה בבעלות אביו, שנפטר בשנת 1986. כתב התביעה (המתוקן) מתייחס לחוב ארנונה עבור השנים 2006-2000.

הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה מטעמים אלו: רישום שהנתבע הוא מחזיק הנכס נעשה שלא כדין; לנתבע לא ניתנה הזדמנות למצות את הליכי ההשגה והערר; חיוב הנתבע בתשלום ארנונה בגין הנכס הוא חיוב רטרואקטיבי שאינו כדין; הנכס נטוש ואינו ראוי לשימוש ועל-כן אין לחייב בארנונה בגינו; חל שיהוי בהגשת התביעה; אפילו תתקבל התביעה במלואה או בחלקה, אין לחייב את הנתבע בתשלומי ריבית והצמדה, אלא בסכום הקרן בלבד.

2. תובענה זו, לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעו לפני כבוד השופט מוריס בן-עטר ז"ל, שנפטר בחודש פברואר 2011, לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם, אך קודם למתן פסק הדין. בהתאם להנחייתה של נשיאת בית משפט זה, כבוד השופטת שולמית דותן, התיק הועבר אליי למתן פסק-דין.

תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט בן-עטר ז"ל תשמענה פעם נוספת (ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם ואח', פ"ד כד(1) 145 (1970), בעמ' 147; ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק ואח', פ"ד כז(1) 768 (1973) בעמ' 773; ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353 (1974), בעמ' 356; ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241 (1997) בעמ' 249).

3. כתב התביעה בסדר דין מקוצר על סך של 263,870 ₪, הוגש ביום 27.12.2006. ביום 19.4.2007 הגיש הנתבע בקשת רשות להתגונן, שבה נטען בין השאר, שחלק ניכר מהתביעה התיישן, ושלא ברור מי כל הנתבעים, מאחר ששמו של הנתבע נוסח "נעיף אלשריף ואחרים". בדיון שהתקיים בפני הרשמת ביום 4.6.2007, הגיעו הצדדים להסכמה שלנתבע תינתן רשות להתגונן, שמו של הנתבע יתוקן כך שיימחקו ה"אחרים", והתצהיר שצורף לבקשת הרשות להתגונן יהווה את כתב ההגנה.

4. בקדם המשפט מיום 29.10.2007, חזר הנתבע על טענתו שחלק ניכר מהתביעה התיישן, והוסכם שהתביעה תתוקן. כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 3.1.2008, ובו הועמד סכום התביעה על סך של 81,884 ₪ עבור חוב ארנונה לשנים 2006-2000 (יחד עם זאת, התובעת הודיעה שמלוא החוב הוא זה שצוין בתביעה המקורית, עבור השנים 2007-1991). החוב מתייחס לנכס ששטחו 32 מ"ר, שאינו למגורים, ברחוב עקבת א-סראיה 16 בעיר העתיקה בירושלים (מספר 80818-075-000-0160). הנכס היה בבעלות אביו של הנתבע שנפטר שנים קודם לכן. כתב הגנה מתוקן הוגש ביום 12.2.2008.

בקדם המשפט שהתקיים ביום 27.1.2009 נקבע שהצדדים יגישו תצהירי עדות ראשית ושמיעת ההוכחות נקבעה ליום 19.5.2009. במועד זה נחקרו על תצהיריהם הגב' שולמית בוטבול, מנהלת מחלקת אכיפה אצל התובעת והנתבע.

5. בפתח ישיבת ההוכחות הודיע בא-כוחו של הנתבע שביום 17.5.2009 התקבלה החלטה בהשגה שהגיש הנתבע בעניין חיובו בארנונה בגין הנכס. בהתאם להחלטה זו, בוטל החיוב בארנונה המתייחס לתקופה שמיום 1.1.2008 ועד יום 31.12.2009.

באשר לתקופה שקדמה ליום 1.1.2008, נדחתה טענת הנתבע כי הנכס לא היה ראוי לשימוש, וזאת מנימוק שלא הוגשו השגות במועד בעניין תקופה זו. עוד נקבע, כי שטחו של הנכס הוא 32 מ"ר, ולא כנטען על-ידי הנתבע בהשגה (ההחלטה הוגשה וסומנה – נ/1).

6. בישיבת ההוכחות ביקש בא-כוחו של הנתבע לקבל מהתובעת את תוכנית המדידה שלפיה נקבע שטחו של הנכס. הצדדים הודיעו על הסכמתם להגשתה, אך זאת תוך הודעת התובעת שאין בכך משום הסכמה מצידה לכך שניתן לדון בתביעה הנדונה בנושא שטחו של הנכס, ומבלי שיש בכך הסכמה לארכה להגשת השגה או ערר בעניין זה. כן הוסכם, שאם ירצה הנתבע להגיש ראיות נוספות בעקבות הגשת התוכנית, כי אז יגיש בקשה בעניין, ולאחר מכן יוגשו סיכומי טענות הצדדים בכתב.

ביום 28.5.2009 הגישה התובע את תוכנית המדידה של הנכס הנדון. על-פי ממצאי המדידה שנערכה ביום 3.5.2009, שטח הנכס (נטו) הוא 32 מ"ר. כן צוין שהנכס "נטוש".

ביום 23.8.2009 הגיש הנתבע בקשה להגשת תוכנית מדידה שערך אדריכל מטעמו, ושלפיה שטח הנכס הוא 6.58 מ"ר בלבד. כן התבקש בית המשפט למנות מודד מומחה מטעמו. בהחלטה מיום 10.9.2009 התבקשה התובעת להגיב לבקשה, ותגובתה הוגשה ביום 16.12.2009.

7. בהחלטה מפורטת ומנומקת שניתנה על-ידי כבוד השופט בן-עטר ז"ל ביום 18.12.2009 נדונה בקשתו המאוחרת של הנתבע להגשת תוכנית המדידה, בעוד שנאמר בהחלטה, שלא הייתה כל מניעה שיבקש זאת קודם לכן. כן נאמר בהחלטה, שלאור הוראת סעיף 3(א) בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן –חוק הערר), ספק רב אם במסגרת התובענה הנדונה, יש מקום לדון בטענות הנתבע בעניין שטח הנכס. לבסוף נקבע, שאם התובעת תודיע שהיא מבקשת שהתוכנית מטעמה תהווה ראייה, כי אז תתקבל גם התוכנית שביקש הנתבע להגיש. אם תודיע שאינה מבקשת זאת, כי אז גם התוכנית שביקש הנתבע להגיש לא תצורף.

ביום 5.1.2010 הודיעה התובעת שהיא מסכימה לכך שתוכנית המדידה שהוגשה מטעמה לא תשמש ראייה בתיק. בעקבות זאת ניתנה ביום 6.1.2010 החלטה נוספת של כבוד השופט בן-עטר ז"ל, שבה נקבע שהתוכנית שהגישה התובעת לא תשמש ראייה, וכך גם נדחתה בקשת הנתבע לצירוף ראייה.

בהחלטה זו גם נקבעו המועדים להגשת סיכומי טענות הצדדים. סיכום טענות התובעת הוגש ביום 10.2.2010 וסיכום טענותיו של הנתבע הוגש ביום 3.5.2010.

8. טענותיו של הנתבע הן כאמור, אלו: במסגרת התובענה בית המשפט מוסמך להידרש לכל טענות הנתבע, ובהן טענתו כי אינו מחזיק בנכס, וכך גם לשאר טענותיו, הגם שלכאורה ניתן היה לבררן בהשגה על החיוב בארנונה, אילו הוגשה; רישום שהנתבע הוא מחזיק הנכס נעשה שלא כדין; לנתבע לא ניתנה הזדמנות למצות את הליכי ההשגה והערר; חיוב הנתבע בתשלום ארנונה בגין הנכס הוא חיוב רטרואקטיבי שאינו כדין; הנכס נטוש ואינו ראוי לשימוש ועל-כן אין לחייב בארנונה בגינו; חל שיהוי בהגשת התביעה; אפילו תתקבל התביעה, במלואה או בחלקה, אין לחייב את הנתבע בתשלומי ריבית והצמדה, אלא בסכום הקרן בלבד.

9. קודם שנדרש לטענות הנתבע ולתשובות התובעת, ככל שניתנו (רובן של טענות הנתבע נותרו ללא מענה בסיכומי התובעת), ראוי להידרש לטענה הכללית של הנתבע, שעניינה בשאלת סמכות בית המשפט להידרש לטענות שהנתבע, החייב, יכול היה לטעון במסגרת השגה על חיובו בארנונה.

כיום אין עוד מחלוקת שבמסגרת תביעה לתשלום חוב ארנונה, יכול בית המשפט להידרש גם לטענות הגנה של נתבע שהוא יכול היה להעלות במסגרת השגה על חיובו בתשלום ארנונה. בהן גם טענות בדבר סוג הנכס, גודלו והשאלה אם הוא מחזיק בנכס, אך זאת רק אם נמצא שטענתו מעלה שאלות בעלות חשיבות עקרונית (ראו: ע"א 6971/93 עיריית רמת-גן נ' קרשין, פ"ד נ(5) 478, בעמ' 481; רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481. ראו גם סקירה בעניין התפתחות ההלכה בעניין זה בפסק-דינו של כבוד השופט י' אנגלרד בע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773 (פסקות 12-7).

בעניין השיקולים שישקול בית המשפט שנדרש להכריע עם יש לדון בטענות הנתבע, הגם שהוא יכול היה להגיש השגה, נקבע כי "שיקולים נוספים הבאים בחשבון הם מידת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שייגרמו לאזרח מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות. יצוין כי בתיקון החוק משנת 1994 התווסף גם סעיף 7א לחוק הערר, ולפיו 'בהודעת תשלום על ארנונה כללית תפרט הרשות המקומית את הזכויות והמועדים להשגה ולערר האמורים בחוק זה'. הימנעות הרשות מקיום דרישה זו תצדיק, ככלל, מתן רשות לנישום להעלות טענות בבית-המשפט" (ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה, בפסקה 12)

לפיכך ככלל, במקום שבו השאלות השנויות במחלוקת הן לכאורה, עקרוניות, ואינן טכניות העוסקות רק בשטח הנכס ובמצבו (שם, פסקה 11), ידון בית המשפט בטענות שמעלה החייב.

10. יחד עם זאת, אם הליכי ההשגה, או הערר על תוצאות ההשגה, טרם הסתיימו, ובית המשפט מצא שיש ליתן לנתבע רשות להתגונן כדי לברר את טענותיו, כי אז גם ישקול אם יש להשהות את בירור התביעה עד לסיום הליכי ההשגה והערר (רע"א 7752/09 עיד מסלמאני נ' עיריית ירושלים (15.2.2010), פסק-דינה של כבוד השופטת מ' נאור). זה אינו המצב בענייננו, מאחר שכאמור, לא נדונה השגת הנתבע על התקופה שאליה מתייחסת התביעה, בשל אי הגשת ההשגה במועד (נ/1). עוד יוער, שהשאלה אם במסגרת תביעה לתשלום חוב ארנונה על בית המשפט לדון בטענות הנתבע, צריכה להתברר בשלב בקשת הרשות להתגונן. משהסכימה התובעת, העירייה, שלנתבע תינתן רשות להתגונן, כבמקרה הנדון, ממילא שפתחה את הפתח לדון בטענות הנתבע ואף הסכימה לכך.

(1) האם הנתבע מחזיק בנכס

11. לאור דברי הנתבע בעדותו, נראה שלא יכולה להיות מחלוקת שהוא מחזיק בנכס, כך שלכאורה, ניתן לחייבו בתשלום ארנונה בגינו. הנתבע העיד שנולד בשנת 1952, ושמשפחתו דיירת מוגנת בנכס עוד מהתקופה שקדמה ללידתו. אביו, שנפטר בשנת 1986, הפעיל במקום חנות, אך כחמש שנים לפני שנפטר, המקום נסגר. הנתבע עצמו לא השתמש בנכס, אך הוא זה שמחזיק במפתחות הנכס (עמ' 12-11).

מכאן, שהנתבע הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס, והמחזיק בו. בעניין זה נקבע כי "המחוקק ביקש להדגיש, כי בנקטו את הביטוי 'מחזיק' אין הוא מתכוון דווקא למי שמוקנות לו הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר לגבי הנכס, אלא למי שהוא - יחסית כמובן - בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס. זיקתו של הבעל לנכס, לצורך עניין זה, יכולה להידחק למקום שני, אם יש שוכר או בר--רשות או מחזיק באופן אחר, אולם היא שרירה וקיימת וראשונית, כאשר אין גורם חוצץ, כאמור, והבעל נשאר בגפו מול הרשות. בנסיבות כגון אלה אין גורם אחר כלשהו, אשר החזקתו למעשה מקדימה את מעמדו כלפי הרשות למעמדו של הבעל לצורך אותן חובות, המוטלות על המחזיק לפי הפקודה. מכאן, כי הבעל של הנכס, שלא העביר זכויות כלשהן בנכס לאחר, הוא תמיד המחזיק". לפיכך נקבע שם, שבעליו של הנכס יהיה חייב בארנונה, אפילו הנכס ריק (כבוד הנשיא מ' שמגר בר"ע 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד לט(3) 341 (1985) בעמ' 344-345).

12. לאור מסקנה זו, לא ראיתי לנכון לעסוק בשאר טענותיו של הנתבע, בעניין קביעת התובעת שהוא המחזיק בנכס. יחד עם זאת, אבקש להעיר לגבי שתיים מטענותיו. ראשית, לא ירדתי לסוף דעתו של הנתבע בעניין הטענה שלא נערך "סקר מחזיקים". הנתבע אישר כאמור, שהוא המחזיק במפתחות הנכס, כך שלא ברור לצורך מה נדרש סקר זה. שנית, סעיף 287 בפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע שראש העירייה רשאי לערוך סקר או כל בדיקה כמפורט בסעיף זה, כדי לדעת מיהו המחזיק בנכס, אך אינו חייב לעשות כן. על-פי סעיף 325 בפקודה, החובה להודיע על שינוי של מחזיק בנכס, מוטלת על מחזיק הנכס שחדל מלהחזיק בו, או על נציגו (למשל, במקרה של פטירה).

(2) חיוב רטרואקטיבי

13. טענת הנתבע, כי אין לחייבו בארנונה באופן רטרואקטיבי, איננה רלוונטית למקרה הנדון. ההלכה בעניין זה, כפי שאף עולה מפסקי הדין שאליהם הפנה, היא שהכלל שלפיו אין להטיל חיוב בארנונה למפרע, מתייחס רק למקום שבו השינוי בחיוב נעשה למפרע. ראו למשל, את דברי כבוד השופט א' ריבלין בע"א 8558/01 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות, פ"ד נז(4) 769 (2003), בעמ' 789, "כבר נאמר על-ידי בית-משפט זה, כי רק במקרים מיוחדים יש להתיר שינוי למפרע של חיוב בארנונה". הכלל הוא שככלל, לא יהיה תיקון או שינוי רטרואקטיבי בשומת הארנונה, אך כלל זה אינו חל במקרה כמו זה הנדון, שבו לא חל שינוי בדיעבד בעצם החבות או בשומה (ראו גם: ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה בפסקות 22-19; ע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות, פ"ד נד(2) 433 (2000), בעמ' 451).

(3) משלוח הודעה על החיוב בארנונה

14. מראיות התובעת, עולה שהודעה ראשונה בעניין חוב הארנונה נשלחה אל הנתבע רק ביום 6.4.2005. ככל שנשלחו הודעות נוספות קודם לכן, הרי שלא הובאה כל ראייה בעניין זה. אמנם צודקת התובעת שטופס "גיול חוב ארנונה" המלמד על חיובי הארנונה לנכס, מהווה רשומה מוסדית, כמשמעותה בסעיפים 35 ו-36 בפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, שעשויה להוות ראייה גם לאמיתות תוכנה. אולם בטופס זה אין כל פירוט בעניין משלוח הודעות לחייב. מכאן שהתובעת לא הגישה כל ראיה לכך שאל הנתבע נשלחו הודעות בדבר חוב הארנונה, קודם להודעה האמורה.

15. נושא ההודעה הראשונה שנשלחה אל הנתבע ביום 6.4.2005, היה "חוב ארנונה – בדיקת מחזיקים" (נספח ב' לתצהיר מטעם התובעת). במכתב זה נאמר לנתבע שעל-פי רישומי התובעת, הנתבע הוא המחזיק בנכס, ולפיכך התבקש להמציא כל מסמך או עדות המצויים ברשותו בעניין הנכס. נאמר שהדבר דרוש לצורך חוב ארנונה בסך של 211,597 ₪ ביחס לנכס, וכי אם לא תתקבל תשובה, יראו בכך הסכמה לחיובו. משלא התקבלה כל תשובה מהנתבע, נשלחה אליו ביום 13.3.2006 "התראה אחרונה לפני נקיטת צעדי אכיפה מנהלית ו/או הגשת תביעה משפטית בגין חובות ארנונה". באותו מועד, כבר עמד החוב על סך של 244,195 ₪ (שם, נספח ד').

הנתבע השיב במכתב ממועד לא ידוע (שם, נספח ג'), שבו נאמר שביום 7.4.2006 קיבל את ההתראה. הוא ציין שאינו יודע באיזה נכס מדובר, וכי לא קיבל כל התראה או שובר לתשלום לפני התראה זו. הנתבע הוסיף, שהוא גר בבית בעיר העתיקה בכתובת אחרת (כמפורט שם), ומשלם בגינו ארנונה. הנתבע ביקש לדעת באיזה נכס מדובר, מה גודלו והיכן נמצא. לדבריו, המכתב נשלח מאחר שפניותיו הטלפוניות לא נענו. במענה למכתב זה נשלח אל הנתבע ביום 8.6.2006 מכתב נוסף מהתובעת (שם, נספח ה'), שבו נכתבו פרטי הנכס, לרבות כתובת, מספר זיהוי הנכס בעירייה, ושטחו של הנכס. נאמר שהנכס היה רשום בעבר על-שם אביו של הנתבע, וכי הפניה אליו היא בהיותו בנו ויורשו.

16. סעיף 306 בפקודת העיריות קובע כי על הרשות המקומית המבקשת לגבות חוב ארנונה, לשלוח הודעה בכתב לחייב (ובנסיבות מסוימות, כמפורט בסעיף 307, ניתן להמציא את ההודעה גם בדרכים חלופיות שפורטו בסעיף). בעניין זה גם נקבע כי "רשות מקומית המבקשת לגבות ארנונה צריכה לברר את זהותו המדויקת של המחזיק בנכס. את דרישת התשלום עליה להפנות לאישיות המשפטית המחזיקה בנכס" (ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה בפסקה 5).

בענייננו, הגם שכאמור, הנתבע הוא המחזיק בנכס, לא הראתה התובעת ששלחה אליו הודעה כלשהי, קודם ליום 6.4.2005. מעדותו של הנתבע, כמו גם מעדות של המצהירה מטעם התובעת, ניתן להניח שההודעה הראשונה מיום 6.4.2005, כלל לא הומצאה אל הכתובת הנכונה, וממילא שלא הגיעה לידי הנתבע (עדות המצהירה מטעם התובעת בעמ' 9-7; עדות הנתבע בעמ' 13).

בנסיבות אלו, שבהן לא נשלחה אל הנתבע כל הודעה, ובכל מקרה לא הוכח שנשלחה הודעה שכזו, לא נראה שהתובעת יכולה לגלגל לפתחו של הנתבע את חובות הארנונה לתקופה שקדמה למשלוח ההודעות. בכל מקרה, לא נראה שניתן לחייבו בהפרשי הצמדה וריבית או בתוספות פיגורים למיניהן בשל אי תשלום במועד. לפיכך, ככל שיימצא שהנתבע חייב בתשלום ארנונה, הרי שיש לחייבו רק החל מחודש אפריל 2006, שאז לראשונה הודיעה לו התובעת על חוב הארנונה. אולם לא ברור אם להודעה זו (ההתראה האחרונה), צורף נוסח הכולל את זכותו של הנתבע להשיג על החוב.

(4) הנכס נטוש ואינו ראוי לשימוש

17. טענות הנתבע שמשפחתו החזיקה בנכס במעמד של דייר מוגן, שהנכס ננטש על-ידיהם בראשית שנות השמונים, כחמש שנים לפני פטירת אביו, וכי אינו ראוי לשימוש לא נסתרה. לא זו בלבד, אלא שנראה שעל סמך טענות אלו התקבלה ההשגה שהגיש הנתבע על החיוב בתשלום ארנונה עבור השנים 2008 ו-2009 (החלטה בהשגה מיום 17.5.2009 – נ/1).

עוד נאמר בהחלטה בהשגה, שדחיית טענת הנתבע, שגם קודם לתקופה האמורה לא היה הנכס ראוי לשימוש, הייתה בשל כך שהוא לא הגיש השגות במועד כמתחייב בחוק. נראה שהתובעת עצמה אינה חולקת על כך שגם קודם לשנים 2008 ו-2009 הנכס לא היה ראוי לשימוש, אלא שהשגתו לא נדונה, מכיוון שלא הוגשה במועד.

נמצא אפוא, שבמסגרת התביעה הנדונה הוכיח התובע שכלל לא יכול היה להגיש השגה, מהטעם הפשוט, שכלל לא יכול היה לדעת על החוב. כך גם כאמור, לא נסתרה טענת הנתבע שהנכס ננטש על-ידי משפחתו לפני שנים רבות, הגם שהמפתחות עדיין ברשותו. לפיכך, משהוכיח הנתבע עובדות אלו, נראה שאין לחייבו גם בגין התקופה שמחודש אפריל 2006 ועד הגשת התביעה.

18. המסקנה היא, שאין מקום לחיוב הנתבע בתשלום ארנונה בגין הנכס הנדון, ולפיכך התביעה נדחית.

בשולי הדברים יוער, שבטרם תפנה התובעת, עיריית ירושלים, ב"התראה אחרונה" בשל אי-תשלום חוב ארנונה בסכום כה גבוה כפי שנתבע מלכתחילה, המתייחס לחוב שלכאורה לא שולם במשך שנים רבות מאד, ומתייחס לנכס שלגביו לא הייתה פעילות בתיק הארנונה במשך כל אותן שנים (כפי שהעידה העדה מטעם התובעת), מן ראוי שתטרח ותבדוק היטב את העובדות. אין זה ראוי שהעירייה תפנה בהתראות מבהילות, העשויות לערער את שלוותו של כל אדם, אם לא חמור מכך.

התובעת תשלם לנתבע עבור שכר-טרחת עורך-דינו ועבור הוצאות המשפט שהוציא, סך של 8,000 ₪. מאחר שהנתבע היה מיוצג על-ידי עורך-דין מטעם הסיוע המשפטי, ישולם סכום זה לנתבע באמצעות בא-כוחו.

ניתן היום, ט"ז בניסן תשע"א, 20 באפריל 2011, בהעדר הצדדים.

______

מאמר בנושא