ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 28/2/2024
גרסת הדפסה

עתמ 10306-12-09 מנהלי, ארנונה

אסתר פרנקל ואח' נגד עיריית לוד


27/4/2011

עת"מ 10306-12-09

  1. אסתר פרנקל
  2. פטר דני פרנקל

נגד

עיריית לוד

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים

בפני: כבוד השופטת שרה גדות, סגנית נשיא

27/04/2011

פסק דין

במסגרת עתירה מנהלית זו מתבקש ביהמ"ש להצהיר כי המשיבה מנועה מלנקוט הליכי גביה מנהליים כנגד העותרים בקשר לחוב, אשר לטענתה, לא שולם על ידם.

העובדות:

1. העותרים הינם הבעלים של דירת מגורים ברחוב דוב הוז 2/32 בעיר לוד, הידועה גם כגוש 4026 חלקה 186 (להלן: "הנכס").

2. לטענת העותרים הם נהגו לשלם באופן סדיר וקבוע את כל ההיטלים והמיסים השונים בגין הנכס ב- 10 השנים האחרונות.

עוד טוענים העותרים כי המשיבה החליטה לנקוט נגדם בהליכי גביה מנהליים בגין חוב ישן, אשר קיומו לא היה ידוע להם טרם הליכי גביה אלה.

העותרים מפנים לדרישת תשלום מיום 24.11.09 שנשלחה אליהם על סכום של 76,043.80 ₪ (להלן : "החוב ").

העותרים חולקים על קיום החוב ולטענתם, אין הם חבים בתשלום כלשהו למשיבה.

העותרים פנו למשיבה בכתב ביום 21.7.09 וביום 10.11.09 .

מאחר והמשיבה לא ענתה לפניותיהם, הגישו העותרים עתירה מנהלית, היא העתירה נשוא פסק דין זה.

טענות העותרים:

3. העותרים טוענים כי החוב נשוא העתירה התיישן.

בירור שערכו העותרים במשרדי המשיבה, לאחר שנפתחו נגדם הליכי גביה מנהליים העלה, לטענתם, כי עסקינן בחוב מלפני 10 שנים.

עוד טוענים העותרים כי המשיבה איננה מצליחה לפרט את החוב תוך ייחוסו לשנים מסוימות ולהבהיר עבור אילו שנים בדיוק הוא נדרש.

בשל התיישנות החוב המשיבה אינה רשאית, כך לטענת העותרים, לנקוט בהליכי גביה מנהליים לגבייתו.

4. העותרים טוענים כי המשיבה מנועה מלנקוט בהליכי גביה מנהליים בגין החוב גם בשל כך ש"שתקה" בעניין החוב במשך שנים רבות, שקדמו לדרישתה לתשלום החוב.

5. העותרים מוסיפים וטוענים כי גביית החוב באמצעות הליכי גבייה מנהליים, בנסיבות העניין, לוקה באי סבירות קיצונית.

6. בתשובת העותרים לתגובת המשיבה לבקשה לצו ביניים, טענו העותרים כי בשנת 2009 נערך בינם לבין המשיבה הסכם לפיו הם ישלמו את כלל חובם למשיבה, נכון ליום כריתת ההסכם, המגיע לסכום של 32,460 ₪ ב-60 תשלומים שווים.

לטענת העותרים, הובהר להם על ידי נציגי המשיבה כי הסדר התשלומים הנ"ל מסלק את כלל חובותיהם למשיבה.

העותרים מוסיפים ומציינים בהקשר זה כי הם מקיימים את כל התחייבויותיהם על פי ההסדר מיום כריתתו.

טענות המשיבה:

7. לטענת המשיבה, בשנת 1993 הצטבר חוב על הנכס בגין תשלומי ארנונה, אגרות ביוב, מים ואשפה, אשר לא שולמו על ידי העותרים, בסכום של 16,353.4₪.

לאור סירובם של העותרים לשלם את החוב, החלו להינקט נגדם הליכי גביה מנהליים.

בעקבות הליכים אלו התגבש בין הצדדים הסדר תשלומים חלקי במסגרתו שילמו העותרים סכום של 200 ₪ לחודש ל- 13 חודשים.

בשנת 1998 הגיעו הצדדים להסדר לפיו התחייבו העותרים לשלם למשיבה סכום של 250 ₪ לחודש למשך 24 חודשים.

בשנת 2001 הגיעו הצדדים להסדר לפיו התחייבו העותרים לשלם למשיבה סכום של 250 ₪ לחודש למשך 12 חודשים.

בשנת 2003 הגיעו הצדדים להסדר לפיו התחייבו העותרים לשלם למשיבה סכום של 250 ₪ לחודש למשך 24 חודשים.

בשנת 2005 הגיעו הצדדים להסדר לפיו התחייבו העותרים לשלם למשיבה סכום של 254 ש"ח לחודש למשך 24 חודשים.

בשנת 2007 הגיעו הצדדים להסדר לפיו התחייבו העותרים לשלם למשיבה סכום של 264 ₪ לחודש למשך 24 חודשים.

בשנת 2009 הגיעו הצדדים להסדר לפיו התחייבו העותרים לשלם למשיבה סכום של 541 ₪ לחודש למשך 60 חודשים.

לטענת המשיבה, תשלומי העותרים לפי ההסדרים הנ"ל לא כיסו את החוב המצטבר של העותרים בגין הנכס.

אי לכך, פנתה המשיבה לעותרים, מעת לעת, בדרישה להסדרת חובם.

משלא נענו דרישות המשיבה ננקטו הליכים גביה מנהליים כנגד העותרים, ואלה הסתיימו בהסדר תשלומים.

המשיבה מדגישה כי חרף ההסדרים השונים שנעשו בינה לבין העותרים עקב מצבם הכלכלי הקשה, חובם המצטבר של העותרים הלך וגדל, מאחר והתשלומים שהתקבלו בגין ההסדרים שנכרתו מעת לעת לא כיסו את חובותיהם הקודמים של העותרים, כאמור לעיל.

8. המשיבה מפנה לדוחות שצורפו לתגובתה לעתירה המהווים רשומה מוסדית ובהם מופיע חובם המצטבר של העותרים העומד על סך של 76,832.70 ₪.

לטענת המשיבה, דוחות אלה מהווים ראיות קבילות לעניין גובה החוב והעותרים לא סתרו ראיות אלו, ולו באופן חלקי.

9. המשיבה טוענת כי דין העתירה להידחות מחמת שיהוי בהגשתה.

לטענתה, החוב השנוי במחלוקת הינו חוב אשר הצטבר ברובו בשנים עברו, כאשר לאורך השנים נשלחו לעותרים דרישות תשלום בגינו.

עוד מוסיפה המשיבה כי לא נקטה הליכי גביה מנהלים בגין החוב נשוא העתירה לאחר ביצוע העיקולים הנזכרים בעתירה.

משום כך, טוענת המשיבה, דין העתירה להידחות מחמת שיהוי.

10. המשיבה טוענת כי דין העתירה להידחות גם משום שהיא נגועה בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים.

לטענתה, העותרים לא חשפו בפני בית המשפט את התמונה המלאה בקשר עם החוב והנסיבות בהן נוצר.

העותרים לא גילו בעתירתם כי לאורך השנים נעשו עימם הסדרי תשלומים בקשר עם החוב, כי החוב הינו חוב מצטבר וכי המשיבה, מתוך רצון טוב, הסכימה להגיע עימם להסכמים חלקיים לאור מצבם הכלכלי הקשה.

11. המשיבה טוענת כי גם לגופו של עניין דין העתירה להידחות.

לטענתה, אין העותרים יכולים להעלות טענת התיישנות כנגד החוב שכן לא ניתן לעלות טענת התיישנות כנגד הליכי גביה מנהליים.

לטענתה, טענת ההתיישנות הינה טענה דיונית המשמשת כמגן בפני תובענה המוגשת על ידי הרשות המקומית, ולא ניתן להשתמש בה כאשר עסקינן בהליכי גביה מנהליים הנעשים על ידי הרשות מכוח סמכותה הקבועה בדין.

עוד טוענת המשיבה כי היא נקטה במהלך השנים בהליכי גביה כנגד העותרים וערכה עימם הסדרים חלקיים, ובאלה יש כדי להפסיק את מרוץ ההתיישנות.

העותרים בהתנהלותם אף מודים בקיום החוב, הם לא הגישו ערר או השגה כנגדו וכאמור, הגיעו להסדרי תשלום בגינו.

גם בשל כך דינה של טענת ההתיישנות הוא להידחות.

עוד מוסיפה המשיבה כי במהלך השנים שלחה דרישות תשלום לעותרים וביצעה הליכי אכיפה ומשום כך אין מדובר בשיהוי מצידה בקשר לגביית החוב.

12. המשיבה טוענת כי היא פעלה באופן סביר ולא נפל פגם בהתנהלותה.

המשיבה עשתה שימוש סביר בסמכות המוקנית לה בדין והפעילה הליכי גביה מנהלים כלפי העותרים כמוצא אחרון, ורק לאחר שדרישות חוזרות ונשנות מטעמה להסדרת החוב לא נענו.

בנסיבות דנא ערכה המשיבה איזון ראוי בין אינטרס הפרט של העותרים לבין אינטרס הציבור בגביית תשלומי חובה לקופה הציבורית.

13. המשיבה דוחה את טענת העותרים לפיה במשך השנים שקדמו לעתירה היא "שקטה על השמרים" בקשר לגבית החוב.

לטענתה, היא פנתה לעותרים, ערכה עימם הסדרי תשלומים חלקיים ואף נאלצה לנקוט בהליכים מנהלים בכדי לפעול לגביית החוב.

14. העותרים טוענים, כאמור לעיל, כי בשנת 2009 נערך הסדר תשלומים בינם לבין המשיבה לתשלום החוב המלא על סך של 32,460 ₪.

המשיבה דוחה טענה זו של העותרים וטוענת כי טענה זו היא טענה אשר "נכבשה והועלתה לראשונה במסגרת תשובתה לתגובת העירייה ..... טענה זו לא נשמעה בכתב העתירה ובבקשה למתן צו ביניים ולא בתכתובות אשר קדמו להן."

לאור האמור לעיל, ומאחר ומדובר בטענה מהותית שהיתה עשויה לבסס את העתירה, היה מקום לכלול אותה במסגרת העתירה ואם היא לא נכללה בעתירה, מדובר "בטענה מצוצה אשר נועדה בכדי לנסות ולהתמודד עם אותם ההסדרים והדו"חות שהציגה העירייה, ואשר אותם אין ביכולתם של העותרים להפריך" (סעיף 4 לסיכומי המשיבה).

העותרים גם לא הציגו אסמכתא לביסוס טענתם זו בעניין הסכם 2009.

טענה זו של העותרים לפיה פרעו את חובם במסגרת הסכם 2009 היא מעין גרסה של טענת "פרעתי", ונטל ההוכחה להוכיח אותה מוטל על העותרים.

העותרים לא הרימו נטל זה ומשום כך דין טענה זו להידחות.

15. לבסוף, טוענת המשיבה, כי טענת העותרים לפיה הסדר התשלומים משנת 2009 מהווה הסדר תשלומים מלא של החוב, היא הרחבת חזית אסורה ועל כן דינה להידחות.

דיון והכרעה:

16. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים, בראיות, בטיעוני הצדדים בפני ובסיכומים הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות.

17. העותרים טוענים כי בשנת 2009 הגיעו להסכם לפרעון מלוא החוב לפיו ישלמו 541 ₪ לחודש למשך 60 חודשים.

העותרים טוענים לפרעון החוב ומשום כך נטל ההוכחה עליהם.

מלבד טיעוניהם הנתמכים בתצהיר, לא הוכיחו העותרים טענה זו, ולו לכאורה, במסמכים או בראיות אובייקטיביות.

18. עיון בהסכמים השונים שנערכו בין הצדדים, המפורטים בסעיף 6 לתגובת המשיבה, ואשר לא נסתרו, מעיד כי כל ההסכמים נערכו לתקופות קצובות שבהן ישולם סכום קבוע באופן חודשי.

העובדה לפיה בשנת 1998 נעשה הסכם לתקופה קצובה של 24 חודשים לפיו ישולמו 250 ₪ לחודש ולאחריו נעשה הסכם נוסף, בשנת 2001, מעידה שהסכם זה של שנת 1998 היה הסכם חלקי אשר לא כיסה את מלוא החוב.

כך גם לגבי ההסכם של שנת 2001 אשר על פיו שולמו 250 ₪ לחודש ל- 12 חודשים.

אילו היה בהסכם זה כדי לפרוע את מלוא החוב, כי אז לא היו הצדדים מגיעים להסכם נוסף בשנת 2003, וכך גם ביחס להסכמים בשנת 2005 ו- 2007.

משום כך העובדה לפיה הגיעו הצדדים להסכם בשנת 2009 על תשלומים של 541 ₪ למשך 60 חודשים אינה מעידה, ולו לכאורה, כי מדובר בהסכם סופי לפרעון מלוא החוב.

גרסת המשיבה נתמכת במסמכים.

נספח ז' לתגובה מציג דרישות תשלום כבר משנת 2005 על פיהן יתרת החוב היתה כ- 69,000 ₪ ודרישת תשלום משנת 2008 לפיה יתרת החוב היתה כ- 67,000 ₪, ואין בהסדרים אליהם הגיעו הצדדים כדי להוות פרעון מלא של החוב.

זאת ועוד. העותרים לא ציינו בעתירה ובבקשה לצו בינים כי חובם נפרע במלאו בהסדר אליו הגיעו הצדדים בשנת 2009.

רק בתשובה לתגובה לבקשה לצו בינים טענו זאת העותרים לראשונה.

גם במכתבים ששלח בא כוח העותרים למשיבה ביולי ונובמבר 2009 (נספחים ג ו- ד לעתירה) לא נזכרה טענה זו לפיה נפרע מלא החוב של העותרים בהסדר לשנת 2009.

עובדות אלו פוגמות באופן מהותי בגרסת העותרים.

19. העותרים טוענים כי החוב התיישן ואין מקום לנקוט בהליכים לגבייתו.

לטענתם, מאחר וגם המשיבה מודה כי לא ניתן לזקוף את החוב לשנים ספציפיות, יש להסיק מכך כי החוב התיישן.

המשיבה טוענת כי לא ניתן להעלות טענת התיישנות כנגד הליכי גביה מנהליים.

לא מצאתי לקבל טענה זו של המשיבה.

טענת ההתיישנות אינה חדלה מלשמש טענת הגנה רק בשל כך שאופן השמעתה הוא על דרך של הליך יזום של עתירה מנהלית. ר' רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עריית נצרת, [מאגר נבו] 20.06.10 (סעיף 40 לפסה"ד), בו נפסק כדלקמן:

"דעתי היא, שנישום אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך גביה מינהלי רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן. טענת התיישנות זו נותרת טענת הגנה, הגם שאופן השמעתה הוא על דרך יזימת הליך - כיום, עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים."

20. לגופו של עניין, דין טענת ההתיישנות שהעלו העותרים, להידחות.

המשיבה פעלה לגביית החוב בדרכים שונות לאורך התקופה.

המשיבה שלחה דרישות תשלום ב- 12.9.05, 29.6.05 ו- 25.12.08 (נספח ד' לתגובה).

המשיבה הטילה עיקול מטלטלין ביום 9.12.08 (נספח ב'1 לעתירה) ועיקול רכב ביום 15.8.07 (נספח ב' לעתירה).

כתוצאה מהליכי גבייה מנהליים הגיעו הצדדים להסדרי תשלום בשנים 1993, 1998, 2001, 2003, 2005, 2007 ו- 2009, והעותרים אף פרעו חלק מהחוב.

כל אלה מעידים כי המשיבה לא חדלה מלנסות ולגבות את החוב, לא מחלה עליו והתחשבה בעותרים באמצעות פריסת החוב לתשלומים מעת לעת.

התנהלות זו של המשיבה עוצרת את מרוץ ההתיישנות ומשום כך אני דוחה את טענת ההתיישנות שהעלו העותרים.

21. העותרים טוענים כי שילמו את כל חובותיהם למשיבה ודבר קיומו של החוב

לא נודע להם טרם נקיטת הליכי גביה מנהליים על ידי המשיבה.

עיון בנספח ד' לתגובת המשיבה מעיד כי נשלחו לעותרים דרישות תשלום שונות.

המשיבה צירפה לתגובתה כנספח א' דוחות שנערכו על ידה ומהן עולה כי לחובת העותרים נותרו חובות על אף ההסדרים השונים שאליהם הגיעו הצדדים.

העותרים לא סתרו רישום זה.

22. סיכומו של דבר, העותרים לא הוכיחו, ולטעמי גם לא לכאורה, כי ההסכם משנת 2009 הסדיר את פרעון כלל חובות העותרים למשיבה.

העותרים גם לא הוכיחו כי פרעו את מלוא החוב שהצטבר במרוצת השנים.

כמו כן לא מצאתי, כאמור, לקבל את טענת ההתיישנות שהעלו העותרים.

23. לא מצאתי כי נפל פגם בהתנהלות המשיבה ולא מצאתי כי התנהגות המשיבה לוקה באי סבירות.

24. אשר על כן, העתירה נידחת.

25. לאור התוצאה אליה הגעתי לא מצאתי לדון בשאר טענות המשיבה בעניין דחיית העתירה על הסף מחמת שיהוי וחוסר תום לב.

26. בנסיבות עתירה זו ולאור התוצאה אליה הגעתי היה מקום לחייב את העותרים בהוצאות ריאליות לזכות המשיבה. עקב מצבם הכלכלי של העותרים אני מחייבת אותם בהוצאות בסכום כולל של 7,500 ₪.

27. המזכירות תשלח העתק לצדדים.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"א, 27 אפריל 2011, בהעדר הצדדים.

 


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן