ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 13/10/2019
גרסת הדפסה

תאמ 9079-04-10 שלום, ארנונה

איתן צור נגד עיריית ירושלים


1/5/2011

תאמ 9079-04-10

איתן צור

נגד

עיריית ירושלים

 

בית משפט השלום בירושלים

בפני: כבוד השופט עבאס עאסי

01/05/2011

פסק דין

 

תביעה להשבת תשלומי יתר של ארנונה עקב תיקון שטח הנכס על ידי הנתבעת.

רקע כללי וטענות הצדדים:

1. התובע בעלים של נכס הנמצא ברחוב הטללים 6, רמות אלון, בירושלים (להלן: "הנכס").

2. לטענת התובע, במשך למעלה מעשרים ושמונה שנים גבתה הנתבעת ממנו תשלומי ארנונה בגין הנכס לפי שטח של 61.37 מ"ר; בשנת 2009 הוא קיבל דרישת תשלום בגין הנכס עבור שטח מוגדל ב-20 מטרים נוספים; בעקבות כך פנה התובע אל הנתבעת מספר פעמים על מנת לערוך מדידה של בנכס; רק לאחר התערבות של מבקרת העירייה נערכה ביום 12/11/09 מדידה של הנכס שלפיה נמצא כי שטח הנכס עומד על 52 מ"ר.

בעקבות כך, פנה התובע אל הנתבעת בבקשה להשיב לו את תשלומי היתר בגין הפרש השטח השגוי העומד על 9.37 מ"ר, סכום שמסתכם ב 16,101 ₪, אולם בקשתו נדחתה. מכאן תביעתו זו של התובע.

3. מנגד טוענת הנתבעת, כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתביעה, וזאת מהטעם שחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"), מעניק סמכות ייחודית לגופי הרשות המנהליים, לדון במספר עילות הנוגעות להודעת חיוב בארנונה, לרבות בטענה בדבר טעות בשטח הנכס.

לטענת הנתבעת, מדובר במסלול ייחודי ובסמכות ייחודית לדון במחלוקת בעניין גובה החיוב. לפיכך, אם ביקש התובע לטעון כי גודל הנכס שגוי הוא, היה עליו להגיש השגה למנהל הארנונה בתוך 90 יום מיום קבלת דרישת התשלום, ביחס לכל שנת מס, ובמידת הצורך להגיש ערר; התובע נמנע במשך 28 שנים מלהשיג על גודל הנכס, ואין הוא יכול לבוא כעת ולבקש לשנות רישומים באופן רטרואקטיבי, 28 שנים אחורה.

4. לעצם העניין, טוענת הנתבעת בכתב הגנתה, כי פנייתו של התובע נענתה על ידי מנהל מחלקת הארנונה, מר משה לוי, ביום 8/2/2010; בתשובתו ציין מר לוי כי הנכס אכן חויב במשך השנים בגין שטח של 61 מ"ר, כאשר במהלך סקר נכסים שוטף שנערך ברח' הטללים בתאריך 12/11/2009, נמצא כי שטח הנכס הינו 52 מ"ר, ולפיכך עודכן שטח הנכס החל מיום 1/1/2009.

הנתבעת ממשיכה וטוענת בכתב הגנתה כי, מלבד הנכס נשוא התביעה, מחזיק התובע החל משנת 1981 בנכס נוסף המצוי אף הוא ברח' הטללים, אשר ככל הנראה צמוד לנכס נשוא התביעה; נכס זה חויב במשך השנים לפי שטח של 60 מ"ר, ואולם בסקר הנכסים שנערך בשנת 2009 נמצא כי שטחו עומד על 85 מ"ר; בעקבות כך, שונה גודלו של נכס זה אף הוא, החל מתאריך 1/1/2009.

הנתבעת מוסיפה, כי אם היה ממש בטענת התובע, שלפיה יש לתקן את גודל הנכס נשוא התביעה באופן רטרואקטיבי לאור המדידה האחרונה אשר נעשתה לנכס, הרי שיש אף לתקן את שטח הנכס הנוסף באופן דומה, באופן שיחויב בגין השטח הנוסף אשר נמצא במדידה זו.

עוד טוענת הנתבעת בסעיף 34 לכתב הגנתה, כי ככל שנגרם נזק לתובע, הרי אין הדבר באחריות העירייה, אשר פעלה לפי חובותיה שבדין, "אלא באחריותו המלאה של התובע אשר בהתנהגותו ו/או במחדלו ו/או ברשלנותו, ובמיוחד בכך שלא הגיש השגה על גודל הנכס במשך 28 שנים ולא דיווח על כל שינוי בשטח, הוא האחראי ואין לו להלין בעניין זה אלא על עצמו. התובע לא פעל כלל כדי למנוע את הנזקים ו/או להקטינם".

דיון ומסקנות

הסוגיה העובדתית:

5. השאלה הראשונה שניצבת לפנינו נוגעת לפן העובדתי, והיא: האם הוכח שרישום הנכס בספרי העירייה היה שגוי במשך התקופה נשוא התביעה?

התשובה לכך חיובית. הדבר עולה ממכתבו של מנהל הארנונה, מר משה לוי, אשר מציין במכתבו מיום 22/11/2009, כי בהתאם לבדיקה והמדידה שנערכה בנכס בתאריך 12/11/2009 נמצא כי שטח החיוב בגין הנכס הינו 52 מ"ר.

כך גם עולה ממכתב תשובתו של מר לוי לבקשת ההחזר של התובע מיום 8/2/2010, שם מציין מר לוי: "הנכס האמור חויב בארנונה בשטח 61 מ"ר משנת 76. בגין חיוב זה לא הוגשו כל השגות לאורך כל התקופה. 3. במהלך סקר נכסים שוטף שנערך ברח' טללים נמדדו נכסים ונמצא כי שטח הנכס 0103 הינו 52 מ"ר ושטח נכס 0186 הינו 85. בהתאם לחוק עודכנו שטחי הנכסים החל משנת המס 1/1/20090".

דבריו אלה של מר לוי, שצוינו במכתבים כאמור, מהווים הודאת בעל דין מטעם הנתבעת.

במסגרת כתב הגנתה ובמסגרת טיעונה בבית המשפט ביקשה הנתבעת להתנער, בלשון רפה, מקביעותיו של מר לוי כאמור, באמצעות הטענה כי התובע מחזיק בשני נכסים ולא ניתן לדעת אילו שינויים בוצעו במהלך השנים בגודל הנכסים ובחלוקתם הפנימית. טענה זו הועלתה ע"י הנתבעת באופן כללי ומבלי שהיא נתמכה בראיה או אסמכתא כלשהי.

6. מנגד, העיד התובע בדיון כי הוא מחזיק בנכס נשוא התביעה במשך 28 שנים; במשך כל אותה תקופה הוא לא ביצע כל שינוי בנכס הזה; לעומת זאת הוא ביצע תוספת בניה על פי היתר בניה כדין בנכס השני, ברח' הטללים 4 (להלן: "הנכס השני"), בשטח של כ- 20 מ"ר; הוא דיווח על תוספת בניה זו לנתבעת על פי הדין לאחר השלמתה בשנת 2009.

התובע אף צירף לכתב טענותיו מיום 24/12/2009 דו"ח תהליכים ממחלקת פיקוח בניה של הנתבעת, אשר כולל פירוט של פעולות הפיקוח שנעשו בקשר לתוספת הבניה המוזכרת לעיל, לרבות מספר הביקורים שנערכו על ידי מפקח בניה מטעם הנתבעת בשלבי הבניה השונים של תוספת הבניה; מדו"ח זה עולה כי עבודות הבניה בתוספת הושלמו ביום 15/10/2009. דו"ח זה של הנתבעת מחזק את טענות התובע שלפיהן הוא לא ביצע כל שינוי בנכס נשוא התביעה, אלא בנכס השני, אשר הבניה בו היתה מפוקחת ע"י הנתבעת באופן שוטף והיא הסתיימה רק ב-15/10/2009.

7. במסגרת סיכום טענותיה מודה הנתבעת כי במהלך בירור ההשגה עלה כי תוספת הבניה שביצע התובע יוחסה מחמת טעות לנכס נשוא התביעה במקום לנכס השני (ראו סעיף 7 לסיכומי הנתבעת).

8. לנוכח כל האמור, יש לקבוע כממצא עובדתי מוכח, כי שטח הנכס נשוא התביעה היה רשום באופן שגוי בספרי העירייה באופן שכלל תוספת שטח של 9.37 מ"ר מעבר לשטח שלו בפועל.

סמכות בית המשפט ועילת התביעה

9. מכאן לשאלה: האם התובע זכאי לתבוע בבית משפט רגיל, את השבת תשלומי הארנונה ששולמו ביתר בגין תוספת השטח השגויה, ואם כן, בגין איזה תקופה לעבר?

10. לטענת הנתבעת, התובע אינו זכאי לתבוע השבה של תשלומי היתר ששילם בגין הנכס, וזאת לנוכח הוראות חוק הערר, כמפורט לעיל, ומשלא הגיש השגה על חיוב הארנונה בגין חיוב הארנונה עבור שנות המס שחלפו.

אין בידיי לקבל את טענת הנתבעת. סעיף 3 (ג) לחוק הערר קובע: " על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו- (ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה".

יוצא, אפוא, שחוק הערר אינו חוסם את דרכו של בעל נכס לנקוט בהליך משפטי רגיל, ברשות בית המשפט, בגין כל טענה שיוכל היה להעלותה על דרך השגה על פי חוק הערר.

סוגיה זו זכתה להתייחסות בית המשפט העליון בפס"ד ב-בר"ע 2824/91 עיריית חיפה נ' לנסיונל חברת ישראלית לביטוח בע"מ (לא פורסם) (להלן: "פרשת עיריית חיפה") וכן ב-רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' קזס, פד"י נב (2) 214 (להלן :"פס"ד קזס"), שם נקבע בעמ' 219:

"בית-משפט זה הביע את דעתו כי יש מקום להוסיף ולהרחיב בדרך של חקיקה את זכות ההשגה, הערר והערעור מעבר לתחומים שהותוו בסעיף 3 לחוק הרשויות 'כדי לאפשר השגה, ערר וערעור בכל מקרה של חיוב בארנונה ולא רק במקרים הספציפיים שהוגדרו במיוחד בשלוש פסקאותיו של סעיף 3 הנ"ל' (בג"ץ 351/88 טית בית בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה [4], בעמ' 446). בד בבד פסק בית-משפט זה כי 'אין בחוק הנ"ל [חוק הרשויות - י' ג'] הוראה החוסמת דרך הפניה בתביעה רגילה כאשר הדיון בפני בית המשפט הרגיל כולל בין היתר את הטענה של התרשלות של הרשות המקומית, ענין הראוי לבירור לגופו... (פרשת עיריית חיפה)".

11. במסגרת סיכום טענותיה מסכימה הנתבעת כי, בית המשפט הרגיל אכן יכול לקנות סמכות לדון בתביעה רגילה להשבת ארנונה במקרה של רשלנות מצד הרשות. ואולם, לטענתה, התובע אינו מעלה בכתבי טענותיו טענת רשלנות כלפי העירייה; הוא אך טוען באופן כללי כי במשך שנים נגבה ממנו תשלום עבור שטח הגבוה משטח דירתו. לטענת הנתבעת, התובע לא סיפק תשתית עובדתית מינימאלית לביסוס רשלנות מצדה, אשר כלל לא נטענה באופן מפורש בכתב התביעה; כל שנטען על יד התובע היה, כי בעבר הוא חויב בגין שטח של 61 מ"ר, ואילו במדידה שנערכה בשנת 2009 בעקבות השגה אשר הגיש, נמצא כי השטח הינו 52 מ"ר.

גם טענה זו של הנתבעת דינה להידחות. אומנם, התובע לא ציין בכתב התביעה את הוראת הדין או העילה המשפטית שעל פיה מבוססת תביעתה, אולם אין בדבר כדי להכשיל את התביעה, שכן על פי הדין אין מוטלת על התובע חובה להזכיר בכתב התביעה הוראת דין עליה הוא מבקש להסתמך (תקנה 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). זאת ועוד, הדין הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה או טענה; בית המשפט יכול להעלות את השאלה המשפטית מיוזמתו. ראו: ד"ר שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, 1999. לדעתי, הדברים מקבלים משנה תוקף כשמדובר בתביעה שנפתחה כתביעה קטנה כשהתובע אינו מיוצג על ידי עורך דין.

סוגיה זו אף זכתה להתייחסותו של ביהמ"ש העליון בפס"ד קזס, בעמ' 220, שם נאמר:

"מכל מקום, גם אם נאמר שטענת ההתרשלות, טענה משפטית חדשה הייתה, גם אז לא הייתה כל מניעה להיזקק לה. לא עילת תביעה חדשה העלה כאן המשיב כי אם טענה משפטית חדשה ובכך לא היה שום פסול (ע"א 271/75 פ' שושן נ' ד' שושן ואח', בעמ' 476 וכן בג"ץ 351/88 הנ"ל, [4], בעמ' 445). מסקנה משפטית איננה עילת תביעה וממילא לא הייתה חובה לטעון אותה בכתב-התביעה. במקרה מסוים אף נטענה טענה משפטית מסוימת לראשונה בפני בית-המשפט העליון, אחרי שהעניין נדון בשתי ערכאות קודמות. בית-המשפט לא נמנע מלדון בטענה החדשה, בקובעו כי 'לפי תקנה 423 לתקנות סדר הדין [כיום תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 - י', ג'], מוסמך בית-משפט זה לפסוק את אשר צריך היה להיפסק אילו נטענו הטענות המשפטיות כדבעי' (ע"א 120/70 חברת גן החיות תל אביב נ' קליינמן [6], בעמ' 643)".

ניתן אפוא לסכם ולומר כי לא היתה כל מניעה לכך שבית משפט השלום יסיק את רשלנותה של המבקשת כמסקנה משפטית מעובדות המקרה וטיעוני הצדדים עצמם".

12. אשר להוכחת טענת ההתרשלות של הנתבעת: נקבע בפס"ד זקס בעמ' 220:

"לענין הוכחת טענת ההתרשלות: המבקשת הוסמכה לחייב את תושבי עירה בתשלום ארנונה. גובה התשלום נקבע, בין השאר, על פי מהותו של העסק. לשם קביעת מהות העסק המתנהל בתחומה הוסמכה המבקשת לנקוט בפעולות שונות ובין השאר: להיכנס בכל עת סבירה לנכסים ולערוך בהם בדיקות ומדידות וכן לדרוש מכל בעל נכס או מחזיק בנכס למסור כל ידיעה או מסמך הקשורים בו. (ראה סעיף 287 לפקודת העיריות [נוסח חדש])".

בענייננו, כאמור, נקבע כממצא עובדתי שהנתבעת רשמה את שטח הנכס באופן שגוי בספריה, וחייבה את התובע במשך שנים רבות על פי רישום שגוי זה בחיוב יתר בארנונה.

עצם רישום שטח הנכס באופן שגוי בספרי הנתבעת, למרות שקיימת עליה חובה לבצע מדידה נכונה של הנכס, כפי שפורט לעיל, מהווה מעשה רשלנות מצדה של הנתבעת.

כפי שנקבע בעניין קזס, בעמ' 221:

"מצב דברים זה, שנמשך לאורך שבע שנים (עד להגשת התביעה), היווה, ללא ספק, מעשה התרשלות מצד המבקשת כלפי המשיב. כאמור, אפילו היה למשיב חלק במעשה הרשלנות כפי שקבעו שתי הערכאות שלפנינו, לא היה בכך כדי לשלול את זכות המשיב להשבת מלוא הכספים ששילם ביתר. 'אדם המשלם בחשבו שהוראה חוקית מחייבת אותו לשלם סכום כסף, שעה שההוראה איננה חלה עליו, טועה טעות יסודית, ולכאורה הוא זכאי להשבה' (ד' פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט [7] , בעמ' 503)".

13. לעניין חובתה של הנתבעת להשיב לתובע את סכום הארנונה ששולם ביתר, ראו גם: ע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, (פורסם ביום 20/8/2009) (להלן :"פרשת שירותי בריאות"), שם נאמר בעמ' 31:

"עקרון ההשבה חל על מקרה בו גובה רשות תשלומי-יתר של ארנונה שלא כדין (ראו רע"א 7669/96 עירית נהריה נ' קזס, פ"ד נב(2) 214, 221 (1998); זוהי גם נקודת המוצא של פסק הדין ב-ע"א 2306/04 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה מקומית קריית טבעון, פסקה 15 לפסק דינו של השופט לוי, בהסכמת השופטת ארבל וחברתי השופטת חיות (לא פורסם, [פורסם בנבו], 7.11.2007) (להלן - פרשת תשתיות נפט ואנרגיה)). גביית תשלומי-יתר של ארנונה שלא כדין נגועה באי-חוקיות הגוררת השבה. נקודת המוצא ביחס לתשלומי-יתר היא השבה מלאה של תשלומי-היתר ששולמו לרשות: "אין מחלוקת בקשר לכך שאכן שולם למעשה סכום של ארנונה כללית העולה על מה שהמשיבה היתה חייבת לשלם כדין... ראוי היה שהרשות הציבורית תחזיר את מה ששולם ביתר גם ללא התדיינות" (בר"ע 2824/91 עירית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פסקה 2 להחלטתו של הנשיא שמגר (לא פורסם, [פורסם בנבו], 16.10.1991); ראו גם ע"א 9657/02 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עירית קרית גת, פ"ד נח(6) 164, פסקה 7 לפסק דינו של המשנה לנשיא אור (2004) (בקשה לדיון נוסף נדחתה - דנ"א 6270/04 עיריית קריית גת נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם, 12.8.2004); לחובת השבה ביחס למס ששולם ביתר ראו ע"א 9670/05 גיל חברה לפיתוח ותעשיות בע"מ נ' פקיד השומה תל אביב, פסקה 37 לפסק דינו של השופט דנציגר והערתה של השופטת פרוקצ'יה (לא פורסם, [פורסם בנבו], 11.6.2008); כן ראו סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980; חוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח-1968); פרידמן, 884)".

ראו גם: דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך ב' בעמ' 877, שם נאמר:

"מדובר בגביית כספים שלא כדין, שנעשתה על ידי רשות ציבורית, המצווה להקפיד על רמת התנהגות גבוהה ועל כך שגביית המס תעשה בצורה הוגנת ונאותה... שלילת זכות ההשבה במקרי תשלום מס שאיננו מגיע, משמעותה שמוטל על האזרח לבדוק כל דרישת תשלום המופנית אליו מצד השלטון. בדיקה כזו עשויה לחייב קבלת יעוץ משפטי ובמקרים רבים תהיה כרוכה בהוצאות. ספק אם ניתן להצדיק מדיניות משפטית הקובעת עקרון כזה. נראה שגם מנקודת ראותן של הרשויות יש לחתור למצב שבו יחוש האזרח שהשלטון נוהג עמו ביושר, כך שהאזרח ידע שהוא חופשי להיענות לדרישת תשלום של השלטון, ביודעו שאם יתברר כי נפלה טעות יוחזר לו כספו".

השתק ומניעות (estopple):

14. לדעתי, חובתה של הנתבעת להשיב לתובע את תשלומי הארנונה ששולמו ביתר, נובעת גם מתורת המניעות וההשתק, שכן, כאמור, במכתב תשובתו של מר משה לוי, מנהל הארנונה, מיום 8/2/2010, הוא מציין בסעיף 4: "... ככל שאינך מבקש לבצע תיקון של החיוב לתקופות עבר, הרי שיש לבצע את התיקון בשני הנכסים. ולהגדיל גם את שטח נכס 0186 בהתאמה".

מדברים אלה של מר לוי עולה, כי הנתבעת מסכימה באופן עקרוני לתקן את חיוב הארנונה בגין הנכס נשוא התביעה בגין העבר, וזאת במקביל לחיוב הארנונה בגין הנכס השני לעבר. אלא מאי? כאמור, הוכח כי תוספת הבניה בנכס השני בשטח כ-20 מ"ר בוצע על ידי התובע על פי היתר בניה כדין, הליך הבניה של תוספת זו היה תחת פיקוח צמוד ושוטף מצד הנתבעת, כפי שפורט לעיל, ובנייתה של התוספת הושלמה לצורך חיוב בארנונה רק ב- 15/10/2009. יוצא, כי התובע לא נהנה מכל הנחה או טובת הנאה אחרת בחיוב הארנונה בגין הנכס השני; הוא חויב בגין תוספת הבניה בנכס השני, על פי מכתבו של מר לוי ביום 1/1/2009, היינו, עוד לפני גמר הבניה ולפני המועד החוקי שממנו אמור היה להתחיל החיוב בארנונה. נראה שזו גם הסיבה שבגינה חזרה בה הנתבעת מהצעתה כפי שהוצגה על ידי מר לוי במכתבו מיום 8/2/2010, כאמור.

ודוק: אין לקבל דרך הילוך זה מצד הנתבעת. הנתבעת מנועה מלחזור בה מהחלטת מנהל הארנונה, מר לוי, שבה הוא הציע תיקון רטרואקטיבי של חיוב הארנונה בגין שני הנכסים. בכל הכבוד, הנתבעת לא הייתה יכולה להתנער מהחלטת מנהל הארנונה בדבר תיקון רטרואקטיבי של הנכסים, רק משום שהתברר לה בדיעבד שהחלטה זו אינה כדאית מבחינתה, וזאת לנוכח התנהלותו ההוגנת והישרה של התובע בכל הנוגע לדיווח על תוספת הבניה שלו; כידוע: "רשות מנהלית - ורשות מקומית בכלל זה - היא נאמן הציבור, ועליה לפעול בהגינות וביעילות. ככזאת, ולא רק ככזאת, חייבת היא לנהוג כלפי הציבור ביושר, בהגינות ובתום לב" בג"צ 4445/02 מור נ' ראש עיריית הרצליה" (פורסם ביום 12/11/2002, פסקה 9).

בענייננו, הנתבעת לא זו בלבד שלא נהגה כלפי התובע בהגינות וביושר, אלא שהיא התנהגה כלפיו מנהג תגרן בשוק; היא הציגה לפני התובע הצעה בהחלטה של גורם רשמי ובעל סמכות - מנהל הארנונה, אולם כאמור, משנתברר לה שהצעה זו אינה פועלת לטובתה, נוכח הגינותו של האזרח, היא לא בחלה לחזור בה ולהתעלם כלאחר יד מהחלטתה. מהלך זה של הנתבעת מחזק את דבריו של התובע, כפי שנמסרו במהלך הדיון ביום 15/9/2010 (עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 23-27), שם הוא מסר: "הזהירו אותי בעירייה ואמרו שעדיף שאשלם 80 מ"ר אף על פי שיש לי 52 מ"ר כדי לא להתעסק איתם. עד שהגעתי למבקר העירייה ואז הורידו לי 28 מ"ר. זה לא הולך ברגל. אסור לוותר להם. הם צמאים לאנשים שלא נלחמים בהם. אני צריך לשלם על דבר שלא נהניתי ממנו?"

15. לא זו אף זאת: מסיכומי הנתבעת עולה כי היא לא אמרה נואש בלהלך אימים על התובע, שכן היא מציינת בסעיף 114 לסיכומיה כי היא מבקשת לראות בשני הנכסים שבהם מחזיק התובע כנכס אחד, על מנת להגדיל את תעריף החיוב בארנונה לפי תעריף הנכסים שמעל 120 מ"ר.

שוב, אין להשלים עם דרך הילוך זו מצד הנתבעת. הנתבעת, כרשות ציבורית, חייבת להיצמד ולפעול אך ורק על פי הדין ולא על פי מהלכים טקטיים ואיומים שונים ומשונים כלפי האזרח, על מנת לרפות את ידיו מלהעלות טענותיו ולעמוד על זכויותיו על פי הדין: "הרשות מצידה חייבת להקפיד הקפד היטב כי כל פעולותיה תיעשנה על פי דין. הנטל בעניין זה על כתפיה של הרשות מוטל הוא - על כתפיה ולא על כתפיו של הפרט". ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, ס(4) 545, 578).

התיישנות

16. במסגרת סיכומיה העלתה הנתבעת טענת התיישנות, שלפיה ככל שתתקבל התביעה, אין לפסוק לתובע מעבר לשבע שנים מיום הגשת התביעה. גם טענה זו של הנתבעת, דינה להידחות.

סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, קובע: "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה".

על פי הפסיקה: "בכל מקרה, על המבקש להשמיע טענת התיישנות, להעלותה לכל המאוחר בכתב טענותיו. ישנם מצבים בהם נדרש בעל דין להעלות טענת התיישנות עוד בהליכים הקודמים להגשת כתב הטענות, ואם ניתנת לו ההזדמנות לעשות כן והוא מחמיץ אותה, תאבד זכותו להעלותה". ראו: ע"א 9245/99 ארנון ויינברג נ' איריאן, נח(4) 769, 787).

בפס"ד ויינברג האמור, נקבע כי יש לנקוט פרשנות מרחיבה למושג "הזדמנות ראשונה" לצורך העלאת טענת התיישנות. בהתאם לכך, נדחתה טענת התיישנות שלא הועלתה במסגרת בקשה למחיקת התביעה בטרם הגשת כתב ההגנה. השוו גם: ע"א 516/84 לובמן נ' פיק, פד"י מא (3) 472, 475.

בענייננו, כאמור, הנתבעת לא העלתה טענת התיישנות במסגרת כתב ההגנה ואף לא במסגרת הדיון הראשון שהתקיים בתביעה ביום 15/9/2010. בנסיבות אלה, הרי שהנתבעת החמיצה את המועד להעלות טענת ההתיישנות ולפיכך, דין הטענה להידחות.

17. זאת ועוד, אף אם הנתבעת הייתה מעלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, סבורני כי, בנסיבות המקרה דנן, דין הטענה היה להידחות, וזאת לנוכח הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, שקובעת:" הודה הנתבע, בכתב או בפני בית המשפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה..".

כאמור, בענייננו, מנהל הארנונה, מר משה לוי, הודה במכתבו מיום 8/2/2010 בעצם קיום הטעות ברישום וגביית היתר בגין הנכס נשוא דיוננו. לדעתי, ההודאה בעצם קיום הטעות וגביית היתר מהווה הודאה בזכות כהגדרתה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. מעבר לכך, כפי שצוין לעיל, בענייננו מר לוי אף הודה בזכותו של התובע לקבל החזר בגין גביית היתר, וזאת לנוכח האמור בפסקה 14 לעיל.

18. לא זו אף זאת: סבורני, כי בנסיבות המקרה שלנו, חלה הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות שכותרתה "התיישנות שלא מדעת", אשר קובעת: "נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

על-פי הפסיקה, המבחן להשהיית מירוץ ההתיישנות הקבוע בסעיף 8 הוא: "מבחן אובייקטיבי של סבירות, המבקש לבחון את ידיעתו בפועל ובכח של התובע. במסגרת בחינת סבירות התנהגות התובע, יש לבחון את הנסיבות החיצוניות המיוחדות של המקרה כגון מושא הגילוי, המידע שכבר הצטבר אצל התובע או גודל הנזק, אולם אין להתחשב בעניין זה בתכונותיו ובנסיבותיו האישיות של התובע" ראו: דנ"א 7601/10 כהן נ' הוועדה לאנרגיה אטומית (פורסם ביום 13/1/2011).

בענייננו, העיד התובע בדיון ביום 6/2/11 (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 22-26): " יכולתי להמשיך לשלם עוד 30 שנה. אבל הקפיצו לי ל-80 מ"ר לחיוב וזה מה שתבעתי ממבקרת המדינה שימדדו לי את השטח כי זה לא נראה לי הגיוני, אז גם מה ששילמתי כל השנים לא היה מוצדק. אם הייתי בעל שטח מסוים גדול יותר, אז בסדר, אבל אם השטח שלי מראש אין שום שינוי, שילמתי עבור כל השנים האלה ארנונה מיותרת..."

ובהמשך מעיד התובע: "לא הייתי עולה על זה אף פעם אילו העירייה לא היתה מעלה באופן שרירותי ומקפיצה לי החיוב בעוד 20 מ"ר. מה שחורה לי, איך שסיימתי את הבניה רצתי לעירייה ושילמתי את הארנונה על התוספת..." (ראו עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 4-6).

מהאמור עולה כי, התובע פעל באורח סביר, כפי שמצופה מאזרח שומר חוק שנוטה להסתמך על פעולות הרשות הציבורית; התובע נקט יוזמה שעה חל שינוי משמעתי בשטח הנכס שעל פיו הוגדל שטח הנכס ב 20 מ"ר, וכך אף נתגלתה טעותה של הנתבעת.

יפים בעניין זה דבריו של כב' השופט חשין בעניין ע"א 412/54 עירית ת"א-יפו נ' חברת "ארמון אהרונוביץ 3" בע"מ, פ"ד ו(3) 1835, 1846 א'. עמ' 43 לשירותי בריאות כללית:

"נשאלת השאלה: למה זה ייגרע חלקו של מי שציית לשלוחי החוק, ופרע לקופת הרשות את המס שנדרש לשלמו, ומדוע יש להפלותו לרעה ממי שאטם אוזנו מבראשית ולא שת כלל את ליבו לדרישות הרשות שבאה בשם החוק?"

ראו גם ע"א 415/59 דיבודוב נ' עירית ת"א-יפו, פ"ד טז(1) 648, עמ' 655א:

"האזרח המשלם רשאי להניח שרשות ציבורית מכלכלת את ענייניה בהתאם לחוק, ובמשא ומתן עמה אין הוא חייב לעמוד על המשמר, שמא תוציא הרשות את כספו מידיו ללא אסמכתא חוקית".

ראו גם פרידמן, עמ' 877 (פיסקה 13 לעיל).

סכום ההשבה :

19. כאמור, התובע עותר בתביעתו להחזר תשלומי יתר של הארנונה במשך 28 שנים, בגין הפרש של 9.37 מ"ר בשטח הנכס; התובע ערך את חישוב ההשבה על פי תעריף הארנונה שבו חויב בשנת המס 2009, בסך של 61.37 ₪ למ"ר. לפיכך, העמיד התובע את תביעתו על סך 16,101 ₪.

במסגרת סיכום טענותיה העלתה הנתבעת טענה חדשה שלפיה התובע לא הוכיח את תקופת ההחזקה שלו בנכס ואת שיעור הארנונה שנגבה ביתר במשך השנים.

אין בידי לקבל טענה זו. מצטרף אני בעניין זה לדעתו של כב' השופט חגי ברנר בת.א. (ת"א) 29258/05 לוי נגד עיריית רמת גן, (פורסם ביום 11/10/05), פסקה 16 :

" העיריה טוענת כי התובע לא הוכיח את נזקו, משום שלא הראה מה היו סכומי הארנונה ששילם בייתר במשך כל השנים.

טיעון זה ראוי היה שלא יישמע מפיה של העיריה. בחזקתה מצויים, ולכל הפחות אמורים להמצא, כל הנתונים בענין הכספים שגבתה מהתובע בגין הארנונה, לפחות בכל הנוגע לתקופת התביעה שלא התיישנה. בהיותה גוף ציבורי הפועל בנאמנות לטובת כלל הציבור, לא ראוי שהעיריה תסתיר את הנתונים שברשותה, ותסתתר מאחורי העובדה שהתובע לא שמר את הנתונים הדרושים לכימוי תביעתו".

20. מעבר לכך, הנתבעת לא חלקה במסגרת כתב ההגנה על טענת התובע לעניין תקופת ההחזקה שלו בנכס במשך 28 שנים. נהפוך הוא, בסעיף 12 לכתב ההגנה נכתב על ידי הנתבעת: "התובע נמנע במשך 28 שנה מלהשיג על גודל הנכס ואין הוא יכול לבוא כעת ולבקש לשנות רישומים באופן רטרואקטיבי 28 שנה אחורה".

כך גם בסעיף 32 לכתב ההגנה, נכתב: "בנוסף אין לתובע כל טענת הסתמכות, וכיום לא קיימת כל אפשרות לברר את העובדות לאשורן באשר לאותן השנים ואין כל ספק שהיעילות והצדק מחייבות את השארת המצב על כנו, שכן שינויי השומות באופן רטרואקטיבי במשך 28 שנה אחורה אינו עומד עם הגיונם של דברים."

כך גם בסעיף 34 לכתב ההגנה, שם נרשם: "...ובמיוחד בכך שלא הגיש השגה על גודל הנכס במשך 28 שנים ולא דיווח על כל שינוי בשטח...".

דברים אלה שנרשמו בכתב ההגנה יש בהם משום הודאה פורמאלית מצד הנתבעת לעניין תקופת ההשבה הנטענת על ידי התובע.

21. הנתבעת אף לא העלתה בכתב הגנתה טענה פוזיטיבית כנגד חישוב סכום ההשבה בהתאם לתעריף הארנונה שנקבע לשנת 2009; רק בסיכום טענותיה, העלתה הנתבעת טענות לעניין תקופת ההחזקה של התובע בנכס (ראו סעיפים 103-108 לסיכומים), שם מציינת הנתבעת כי על פי רישומיה, התובע רשום כמחזיק בנכס החל משנת 1986, כאשר שטח הנכס תוקן בתחילת 2009, ולפיכך מדובר ב-22 שנה ולא 28 שנים, כנטען על ידי התובע. הנתבעת אף מוסיפה כי בחלק מהשנים הוחזק הנכס על ידי מחזיקים אחרים ולא על ידי התובע.

לא ניתן לקבל טענות הנתבעת שכאמור הועלו במסגרת סיכומיה, גם משום שמדובר בשינוי חזית פסול: "האיסור "להרחיב חזית" עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא." (ע"א 6799/02 משולם נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פד"י נח (2) 145, 151).

כאמור, בכתב הגנתה ועד להגשת הסיכומים, הנתבעת לא זו בלבד שלא חלקה על טענותיו של התובע בעניין סכום התביעה, אלא אף השלימה עם טענות אלה, כפי שפורט לעיל.

בנסיבות אלה הרי שטענותיה החדשות של הנתבעת שהועלו בסיכומים, מהווים הרחבת חזית פסולה, שלא ניתנה לתובע הזדמנות כלשהי להתמודד איתן ולהביע את עמדתו לגביהן.

זאת ועוד, טענות אלה של הנתבעת שהועלו בסיכומים, לא גובו בראיות קבילות ולא הוגשו באמצעות עדות על פי הדין.

22. מעבר לכך, במכתב תשובתו של מנהל הארנונה, מר משה לוי, לפניית התובע מיום 8/2/2010, נרשם כי: "הנכס האמור חויב בארנונה בשטח 61 מ"ר משנת 76". מר לוי לא העלה במכתבו כל טענה לעניין תקופת החזקתו של התובע בנכס, וממכתבו עולה לכאורה כי התובע החזיק בנכס החל משנת 1976.

23. זאת ועוד, מסיכומי הנתבעת עולה כי חישוב משוערך בגין תקופת השבה ל-7 שנים האחרונות מגיע לכ- 4,700 ₪. יוצא, אפוא, שאם נערך חישוב ל 28 שנים על - פי ערכי החישוב של הנתבעת, סכום התביעה אמור להגיע בקירוב לסך של 18,800 ₪.

24. מעבר לכל האמור, גירסתו של התובע בעניין הזה גובתה בעדותו בבית המשפט, שם מעיד התובע: "שילמתי בשני הנכסים שהם צמודים אחד לשני שילמתי תמיד את הארנונה אחד במשך 32 שנה והשני במשך 28 שנה" (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 16/9/10, ש' 14-16; ראו גם, עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 16; עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 5).

25. לא למותר לציין, כי על-פי פסק דינו של כב' השופט ברנר בעניין לוי הנ"ל, יש לזקוף לסכום ההשבה הפרשי הצמדה וכן ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש מיום ביצוע תשלום היתר ועד ליום החזרתו, וזאת בהתאם להוראת סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"ם- 1980. ואולם, אינני נדרש לסוגיה זו, וזאת הן משום שהתובע לא תבע זאת והן משום שאני סבור כי חישוב סכום ההשבה על פי שיעור חיוב הארנונה לשנת 2009 מקפל בתוכו, במידה רבה, את ערך תשלומי היתר נכון להיום.

26. פטור מחובת ההשבה כולה או מקצתה

27. במסגרת סיכומיה העלתה הנתבעת טענה שלפיה, אף אם יקבע כי בעיקרון התובע זכאי להשבה של תשלומי היתר, הרי שהיא זכאית לפטור מהשבה, וזאת ממספר טעמים: ראשית - משום שגביית הארנונה לאורך השנים נעשתה על ידי הנתבעת בתום לב מלא; שנית - לנוכח עיקרון סופיות השומה ולאור השיהוי הרב בהגשת התביעה, אשר גרם לשינוי מצבה לרעה; טעם שלישי נעוץ באיזון בין זכותו של הפרט על קניינו לבין שמירת האינטרס הציבורי בדבר שמירת תקציב הרשות ויציבותה.

גם טענה זו של הנתבעת, דינה להידחות. טענתה של הנתבעת מעוגנת למעשה בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. סוגיה זו זכתה להתייחסות מקיפה על ידי בית המשפט העליון בפרשת שירותי בריאות כללית, שם נאמר בעמ' 34:

"הפסיקה בישראל הכירה באפשרות קיומה של "הגנת תקציב" רק במקרים מוכחים ומבוררים ורק לאחר שהרשות הוכיחה את עוצמת הפגיעה והעדר חלופות ראויות ומעשיות לתיקונה:

"טענה סתמית של 'פגיעה קשה בתקציב הרשות' - באשר היא - לא תוכר כעילת הגנה לגיטימית... שומה עליה על הרשות לטרוח ולשכנע את בית-המשפט בעובדות ובמיספרים, כי היענות לתביעת ההשבה - תביעה שאם יכיר בה בית-המשפט קרוב להניח כי תהיה חלוץ ההולך לפני מחנה תביעות רבות וקשות - עלולה לפגוע ברשות כדי כך שיִקשה עליה באורח מהותי לבצע כהלכה אותם משימות ותפקידים שלמענם כוננה מעיקרה... השימוש בהגנה זו ראוי לו כי ייעשה בזהירות מירבית. לא נקבל טענה סתמית של פגיעה בתקציב, ועל הרשות ירבץ הנטל להוכיח כי ייפגע התקציב; כי הפגיעה פגיעה משמעותית היא; וכי אין בידיה אמצעים חלופיים מעשיים לצימצום הפגיעה בתקציב.."

בפרשת שירותי בריאות כללית דחה ביהמ"ש העליון את טענת העירייה לעניין הפחתת סכום ההשבה מטענת הגנת תקציב, וזאת על אף שמדובר היה במשמעות תקציבית של עשרות מיליוני שקלים שהוטלו על שכמה של העירייה, ועל אף פוטנציאל לתביעות נוספות בסוגיה שנדונה שם (טענה מצרפית).

בענייננו, מדובר בסכום השבה זעום יחסית. מכל מקום, לא נטענה כל טענה ולא הובאה כל ראיה לעניין השפעה מצרפית; נהפוך הוא, יש לקוות ולצפות שטעויות הנתבעת בעניין מדידת הנכסים ורישומם הן בודדות ולא צפוי בגינן מספר רב של תביעות.

28. זאת ועוד, בעניין שירותי בריאות כללית, ביהמ"ש אף לא קיבל את טענת העירייה לעניין התנהגות בתום לב, וזאת למרות שבאותו עניין, היה מדובר בטעות משפטית הנוגעת לסוגיה משפטית השנויה במחלוקת. בענייננו, מדובר בטעות עובדתית מובהקת ומוכחת של העירייה; מכאן, שקביעותיו של בית המשפט בפרשת שירותי בריאות כללית לעניין התנהגות בתום לב, יפים לענייננו ביתר שאת ומקל וחומר.

29. בפרשת שירותי בריאות כללית, בית המשפט העליון אף דחה את טענת העירייה בעניין השיהוי. בין היתר, נאמר:

"ענייננו בתביעה אזרחית: 'במקרה רגיל ובהעדר הסדר מיוחד, רשאי [התובע] להגיש תביעה להשבה תוך תקופת ההתיישנות' ותביעת ההשבה אינה כפופה לדיני השיהוי המינהלי (רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ, פסקה 4 להחלטתו של השופט גרוניס (לא פורסם, [פורסם בנבו], 19.9.2005) (להלן - עניין צרפתי)). על ההבחנה בין השיהוי המינהלי לשיהוי האזרחי, והגישה לפיה טענת שיהוי אזרחי תתקבל רק לעיתים נדירות עמדה השופטת פרוקצ'יה:

"טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה... התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים...

שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי...

ככל שמדובר בתביעת זכות בעלת משקל רב יותר, כך יירתע בית המשפט מחסימתה בטענת שיהוי... ככלל ניתן לומר: השיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת התיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד...

שלא כשיהוי המינהלי, השיהוי האזרחי נדון בדרך כלל על רקע קיומה של תקופת התיישנות סטטוטורית. הוא נבחן על רקע החשש כי עשויה להיות בהחלתו משום עקיפה של הסדר ההתיישנות כאמור... על אף דמיון מסוים באמות המידה בין זה לזה, יש שוני בהקשר ובמוקדי האיזון בין השיהוי האזרחי לשיהוי המינהלי, וההיקש ביניהם אינו מתחייב על פניו" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה נ' הועדה המקומית, פ"ד נז(5) 433, פסקאות 13-16 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה).

לפיכך נפסק, ביחס לתביעת השבה, כי 'טענת שיהוי אין בה, כשהיא לעצמה, כדי להוות הגנה בפני תביעת השבה... אם כך על דרך הכלל, לא-כל-שכן במקום שהמדובר הוא בהשבת כספים שנגבו על ידי רשות שלא כדין' (פרשת רשות העתיקות, פסקה 68; ראו גם פרידמן, כרך ב, 1198)".

קיזוז

30. הנתבעת מעלה במסגרת סיכומיה טענת קיזוז. בין היתר, נטען כי התובע חייב בגין הנכס השני בגין ארנונה בסך 5,533 ₪. בנוסף לכך, כאמור, העלתה הנתבעת טענה, שלפיה יש מקום לצרף את השטחים של שני הנכסים של התובע, וכך להעלות את תעריף הארנונה החל עליו באופן שייווצר נגדו חיוב נוסף בסך 7,430 ₪. על טענה זו של הנתבעת עמדתי לעיל (פיסקה 15 לעיל) ) ואינני רואה צורך לחזור על הדברים.

31. מכל מקום, דין טענת הקיזוז להידחות. ראשית, מדובר בהרחבת חזית פסולה, שכן מדובר בטענות עובדתיות שהועלו לראשונה במסגרת הסיכומים ולא ניתנה לתובע כל הזדמנות או אפשרות להתמודד עם טענות אלה.

מעבר לכך, טענות לא גובו בראיות קבילות מטעם הנתבעת שהוצגו במהלך הדיון.

כפי שצוין לעיל, על הנתבעת, כרשות ציבורית, לפעול כלפי תושביה ביושר, בהגינות ובתום לב, ולהפקיד הקפד היטב על פעולה על פי הדין ולא בדרך של מהלכים טקטיים שקיים חשש שכל מטרתם להטיל אימה על תושבים שמבקשים למצות את זכויותיהם על פי הדין.

32. לבסוף יצוין כי הנתבעת צירפה לסיכום טענותיה שורה של פסקי דין שבהם נדחו תביעות דומות להשבת תשלומי יתר של ארנונה. עיון בפסקי דין אלה מעלה כי הם ניתנו על ידי בית המשפט השלום בתל אביב (כב' השופטת ריבה ניב), במקרים שונים שהובאו לפניה. ראשית, כידוע, פסיקת בית המשפט שלום אינה מחייבת בית משפט אחר; שנית, על פי הפסיקה כל מקרה יידון לגופו; שלישית, בשורה של פסקי דין שנתנו על ידי בתי משפט שונים נתקבלו תביעות רגילות דומות להשבת תשלומי יתר של ארנונה. ראו : פסק דינו של כב' השופט חגי ברנר בת.א. (ת"א) 29258/05 לוי נגד עיריית רגמת גן (11.10.05); פסקי דין של כב' השופט רחמים כהן בת.א. (ת"א) 68954/06 יצחק יהב נגד עיריית גבעתיים (6.6.2007) ו- ת.א. (ת"א) 17107/03 בכר נגד עיריית השרון; פסקי דין של כב' השופטת נסרין עדוי ת"ק (ח"י) 14736-04-10 נחום נגד עיריית חיפה (4.11.2010) ו- ת"ק (ח"י) 18761-02-10 קורן נגד עיריית חיפה (22.7.2010); ה"פ 177223/98 פרץ אברהם בע"מ נגד עיריית חולון; ת.א. 1408/94 דיווידי נגד עיריית כרמיאל; ה"פ 112/93 שחק מעליות בע"מ נגד עיריית חיפה.

33. לנוכח כל האמור, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 16,101 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה על פי החוק, מיום הגשת התביעה ביום 11/4/2010 ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסכום כולל של 3,000 ₪.

ניתן היום, כ"ז ניסן תשע"א, 01/05/2011, בהעדר הצדדים.


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן