ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 14/10/2019
גרסת הדפסה

עתמ 4543-01-11 מנהלי, ארנונה

ג'אדאללה סעד ואח' נגד מועצה מקומית ג'ת ואח'


12/5/2011

עת"מ 4543-01-11

ג'אדאללה סעד ואח'

נגד

מועצה מקומית ג'ת ואח'

 

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים

בפני: כבוד השופט אלכסנדר קיסרי

12/05/2011

פסק דין

 

העותרים בעת"מ 4543-01-11 הם כמה עשרות מתושבי היישוב יאנוח ג'ת והם הגישו עתירה מנהלית המכוונת כנגד פעולות גבייה מנהלית הננקטות כנגד תושבי היישוב על ידי המשיבה 1 ("המועצה"), הפועלת לצורך כך באמצעות המשיבה 2 ("ביצורית").

לדיון בעתירה המנהלית בתיק 4543-01-11 צורף גם הדיון בעתירה המנהלית שבתיק 23342-12-10 שבו ביקש העותר ("סעד"), בין השאר, פסק דין המצהיר שהליכי הגבייה המנהלית הננקטים נגדו אינם ראויים ואינם מתאימים לגביית החוב, וכן כי חלק מן החוב הנטען כלפיו התיישן וכי הסדר שנעשה בינו לבין המועצה בעניין חובותיו כלפיה הוא הסדר תקף.

עיקר טענת העותרים בתיק 4543-01-11 ("העותרים") הוא שכוחה של המועצה לנקוט בהליכי גבייה מנהלית נובע מאכרזת המיסים (גבייה) (ארנונה כללית ותשלומי חוב לרשויות מקומיות) הוראת שעה תש"ס-2000 ("האכרזה"), שהחילה בסייגים מסוימים את הוראות פקודת המיסים (גבייה), 1929 ("הפקודה") על גביית חובות ארנונה ותשלומים אחרים המגיעים לרשויות המקומיות, וכי המועצה לא מינתה פקיד גבייה וממונה על הגבייה כנדרש על פי הפקודה, ולכן אין היא רשאית לנקוט בהליכי גבייה מנהלית. עוד נטען כי מכל מקום, אין בכוחה של המועצה לנקוט בהליכי גבייה מנהלית בגין חובות מים, הואיל וחובות כאלה אינם חובות שהפקודה או האכרזה חלה עליהם.

ביחד עם העתירה הוגשה גם בקשה לסעד זמני וניתן צו ארעי האוסר על המועצה לנקוט בהליכי גבייה מנהלית, וביום 18.1.11, לאחר שהתקיים הדיון בבקשה לסעד זמני, צומצמה תחולתו של האיסור להליכים מכוח הפקודה, כך שהמועצה יכלה לנקוט הליכי גבייה מכוח ההוראות שבפקודת העיריות (נוסח חדש) ("פקודת העיריות") המוחלות לגבי המועצה לפי סעיף 19(א) של פקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש) ("פקודת המועצות").

סמוך למועד הדיון בעתירה הגישה המועצה הודעה, שלפיה מונו ביום 11.4.11 שני ממלאי תפקידים במועצה להיות ממונה על הגבייה ופקיד גבייה, לעניין גבייתם של תשלומי ארנונה כללית ותשלומי חובה המגיעים למועצה על פי דין. לאור מינוי זה התייתר הצורך לדון בעתירה בתיק עת"מ 4543-01-11, וזאת על אף טענות בא כוח העותרים שהעתירה מעוררת עניינים נוספים שיש להכריע בהם. טענה זו, גם אם היא נכונה בחלקה, אינה מצריכה הכרעה לעת הזו מכיוון שתכליתה העיקרית של העתירה, היינו ריפוי הפגם החוקי בהליכי הגבייה המנהלית בשל כך שלא מונו ממונה על גבייה ופקיד גבייה, הושגה עם מינוים של אלה, ולכן מתייתר, לדעתי, הצורך להכריע בשאלות האחרות שעוררו העותרים ואשר ניתן להניחן לעת מצוא.

המועצה טענה שמינוי ממלאי התפקידים האמורים אינו מעלה ואינו מוריד, וכי פעולות הגבייה המנהלית שהמועצה נקטה בהם היו תקינות וחוקיות גם מכוח הוראות הפרק החמישה עשר של פקודת העיריות, שכאמור חלות לגבי מועצות מקומיות מכוח סעיף 19(א) לפקודת המועצות. בקשר לכך טענה המועצה, שמכוח סמכותו לפי סעיף 309 לפקודת העיריות הסמיך ראש המועצה את עובדי ביצורית להיות גובי מס לצורך הפעלת סמכויות הגבייה לפי פקודת העיריות, ועוד נטען כי אין צורך שאנשים אלה יהיו עובדי ציבור בכלל או עובדי המועצה בפרט, וכי הם יכולים להיות גם עובדים של ביצורית.

אף שהדבר איננו דרוש והוא בבחינת למעלה מן הצורך, אציין כי לטענות אלה של המועצה אין בסיס מספיק.

סוגיית השימוש בסמכויות ובכוחות של רשות שלטונית באמצעות גופים פרטיים (יחידים ותאגידים) היא סוגיה המצריכה דיון נרחב אשר, נוכח מינוי ממלאי התפקידים, איננו דרוש במסגרת זו. יחד עם זאת, די אם אציין כי לדעתי גם אם יכולה רשות מקומית להסתייע בגוף פרטי לצורך נקיטת הליכי גבייה, אין היא רשאית להתפרק משיקול הדעת המנהלי הכרוך בביצוע פעולות אלה, והיא יכולה אמנם להסתייע באותו גוף פרטי לצורך ביצוע הגבייה, אולם לא להעניק לו סמכויות בקשר לכך (על האבחנה בין סיוע לביצוע תפקיד לבין הסמכות למלאו ראו בג"ץ 2303/90 אלי פיליפוביץ נ' רשם החברות, פ"ד מו (1) 410 (1992)). על רקע זה נעשה גם ניסיון של משרד הפנים להסדיר את נושא העסקת חברות גבייה על ידי רשויות מקומיות בנוהל שהוא פרסם בקשר לכך (פרק 9 של חוזר מנכ"ל מס' 2/03 www.moin.gov.il/ChozreiMancal/200302_09.pdf). מהוראותיו של הנוהל עולה בבירור כי משרד הפנים ער לקשיים הכרוכים בהעסקת חברות גבייה, דוגמת ביצורית, במטלות המצריכות שימוש בסמכויות שלטוניות. לעניין זה די אם יצוין סעיף 8 של הנוהל המפרט הוראות בעניין פיקוח ובקרה על פעולתן של חברות הגבייה ובמיוחד סעיף קטן א' שלו המחייב את הרשות המקומית למנות עובד שלה אשר יהיה כפוף לגזבר הרשות ויהיה אחראי על הקשר עם חברת הגבייה ועל הפיקוח והבקרה עליה. לא נטען שהמועצה מינתה עובד שלה לתפקיד כזה וגם עובדה זו תומכת בהשקפה שטענת המועצה כי ראש המועצה יכול היה להסמיך את עובדי ביצורית להיות גובי מס ופקידי גבייה, אין לה על מה שתסמוך.

אשר לעתירה בעת"מ 23342-12-10, בשל היותה מוסבת על נושא משותף עם העתירה בעת"מ 4543-01-11, היינו חוקיות הליכי הגבייה המנהלית, אוחד הדיון בשתיהן.

נוכח מינוי ממלאי תפקידים לצורך הליכי הגבייה המנהלית, כאמור לעיל, מתייתר הדיון גם בעתירה זו בכל הנוגע לחלק זה שלה.

העותר טען גם שעל המועצה לכבד את ההסדר שלטענתו הושג בינו לבין המועצה בנוגע לחובותיו כלפיה. לטענה זו אין כל יסוד, שכן מכתב העתירה ומן הנספחים לו לא ניתן ללמוד על קיום הסכם בר תוקף הממלא אחר התנאים הקבועים בסעיף 193 לפקודת המועצות. הוראתו של סעיף 193 מחייבת שהסכם בעל משמעות כספית יהיה חתום על ידי ראש המועצה והגזבר שלה, ובחותמתה, והעדרם של אלה שולל את תוקפו החוקי של ההסכם (רע"א 5210/08 עו"ד זרח רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין (טרם פורסם, 20.12.10); ע"א 739/86 ארי שם אור נ' עיריית קרית גת, פ"ד מד(2), 562 (1990)). באין באפשרות העותר להראות הסכם הממלא אחר תנאים אלה, יש לדחות את טענתו בדבר קיום הסכם כזה.

העותר טען גם להתיישנות החוב, אולם אני סבור שלטענתו אין בסיס מספיק. בכתב התשובה מצביעה המועצה על כך שמאז שנת 2000 היא נוקטת בפעולות גבייה שנועדו להביא לתשלום החוב. פעולות אלה משמיטות את הבסיס לטענה בדבר חוסר סבירות בנקיטת הליכי גבייה או לטענת התיישנות, כפי שזו נקבעה ברע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית (טרם פורסם, 20.6.10). דומני כי המועצה צודקת בטענתה זו, ונראה כי הימנעותו של העותר מלשלם את חובו, ככל הנראה על יסוד טענתו לקיומו של הסכם, אינה יכולה לשמש לו בסיס לטענת חוסר סבירות או התיישנות.

סיכומו של דבר, בשל מינוי ממלאי התפקידים לצורך נקיטת הליכי גבייה מנהלית, הושגה התכלית שלשמה הוגשה העתירה בתיק עת"מ 4543-01-11 ולכן מתייתר הצורך להכריע בה ואני מורה על מחיקתה.

העותרים בעת"מ 4543-01-11 טענו, וטענתם מקובלת עליי, שלאור הדברים שנאמרו בבג"ץ 842/93 שייך סלימאן אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217 (1994) יש לחייב את המועצה בהוצאות. קשה להטיל ספק בכך שהגשת העתירה היא זו שהביאה למינוים של בעלי התפקידים לצורך שימוש בסמכות הגבייה המנהלית, ובנסיבות אלה ראוי לחייב את המועצה בהוצאות.

המועצה תשלם לעותרים שכר טרחת עורכי דין בסכום של 15,000 ₪.

העתירה בעת"מ 23342-12-10 נדחית ככל שהיא מכוונת לעניינים אחרים זולת חוקיות הגבייה המנהלית.

אין צו להוצאות בעתירה זו.

ניתן היום, ח' אייר תשע"א, 12 מאי 2011, בהעדר הצדדים.


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן