ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 21/10/2019
גרסת הדפסה

עתמ 277-09 מנהלי, ארנונה

עלס דוברונסקי נגד עיריית תל אביב-יפו/מנהל הארנונה


6/6/2011

עת"מ 277-09

עלס דוברונסקי

נגד

עיריית תל אביב-יפו/מנהל הארנונה

 

בית המשפט המחוזי בתל־אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים

בפני: כבוד השופט אורי שהם

06/06/2011

פסק דין

הערעור

1. בערעור שהוגש על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית תלֿֿאביב-יפו (להלן: "הוועדה") נטען כי המערער, עלס דוברונסקי, הוא בעליה של חנות המצויה ברח' בתֿֿעמי 3 ביפו (להלן: "החנות" או "הנכס"). החנות הושכרה לאדם בשם יוסי שלו (להלן: "שלו"), שפתח במקום, תחת השם 'ד.ש. בזק צורכי צילום לכל', חנות לצורכי צילום. החנות הושכרה בשנת 2001, עלֿֿפי הסכם שכירות שצורף להודעת הערעור. במהלך שנת 2003 ביקש שלו לשנות את שם השוכר ל'בימבו מיו בע"מ', והסכם השכירות החדש נחתם במהלך אותה שנה, בתחולה רטואקטיבית לתחילת השנה. גם הסכם זה צורף להודעת הערעור.

בחודש יוני 2003 דיווח המערער לעיריית תלֿֿאביב-יפו על הסכם השכירות בינו לבין 'בימבו מיו בע"מ', ואף-עלֿֿפי-כן ביקשה העירייה לחייבו בתשלום ארנונה בעבור כל שנת 2003. העירייה טענה כי הואיל ודבר קיומו של ההסכם דווח רק במהלך השנה, חובת תשלום הארנונה חלה על בעל הנכס, הוא המערער. המערער הגיש ערר לוועדה בגין חיובו זה, ונקבע כי הוא פטור מתשלום ארנונה לחודשים יוני–דצמבר 2003.

המערער טוען בהודעת הערעור כי מאז החל להשכיר אותה בשנת 2001, לא הייתה החנות בחזקתו ולוּ יום אחד, ומשזכה בערר בכל הנוגע לשנת 2003, משמעות הדבר היא כי התקבלה הודעתו על חילופי המחזיקים בנכס, ויש לפטרו מתשלום ארנונה ממועד מסירת ההודעה ואילך. בדֿֿבבד יש לחייב בארנונה את המחזיקים השונים בנכס, עלֿֿפי הודעות שנמסרו לעירייה מפעם לפעם.

בשנת 2008 החלה העירייה לנקוט נגד המערער הליכי גבייה ביחס לשנים 2004 ו-2005, ולפיכך הגיש ערר נוסף, שבו טען כי לא החזיק בנכס בכל אותה תקופה וכי לא היה מקום לחייבו בתשלום ארנונה. המערער מוסיף וטוען כי אף לא ידע על קיומן של הודעות חיוב הנוגעות לאותן שנים, מאחר שהללו נשלחו אל כתובת הנכס, שבו אינו מחזיק כלל.

הערר שהגיש המערער לוועדה נדחה על הסף, ומכאן הערעור.

החלטת הוועדה

2. בהחלטה מיום 07.09.09 נדונה שאלת חיובו של המערער בארנונה למחצית שנת 2003 ולשנים 2004–2005, כמי שהחזיק בנכס. בפתח ההחלטה נדרשה הוועדה לטענה מקדמית שהעלה המשיב, מנהל הארנונה בעיריית תלֿֿאביב-יפו, שלפיה אין היא מוסמכת לדון בערר, אשר הוגש רק בחודש ינואר 2009, משום שהוא דן בחיובי ארנונה לשנות מס קודמות. עוד נטען, כי בעניינו של המערער קיים מעשהֿֿביתֿֿדין, היות שהוועדה דנה במחלוקת בערר קודם שהגיש. לאחר שהתקבלו סיכומי הצדדים הגיעה הוועדה למסקנה כי דין הערר להידחות על הסף, מאחר שהמחלוקת בין הצדדים לגבי כל תקופת הערר נדונה והוכרעה בוועדת הערר (להלן: "הוועדה הקודמת") ביום 04.12.07. בהחלטה קצרה שנתנה הוועדה הקודמת באותו מועד התקבל עררו של המערער, ככל שנגע לחיובו בארנונה מיום 01.07.03 ועד ליום 31.12.03, ונקבע כי חיובי הארנונה בגין תקופה זו יוסבו על שמו של שלו.

בהחלטת הוועדה הקודמת לא נמצאה התייחסות מפורשת לשנות המס 2004 ו-2005, ומכאן הגיעה הוועדה למסקנה כי הערר התקבל בהתייחס למחצית שנת 2003 בלבד. ובלשון הוועדה: "שתיקתה של ועדת הערר [הקודמת] [...] אין משמעה כי לא התקבלה הכרעה ביחס לשנים 2004–2005, אלא כי הערר הקודם נדחה ביחס לשנים אלו. במילים אחרות: הערר הקודם של העורר התקבל באופן חלקי, רק ביחס לחלק משנת 2003 ואילו ביחס לשנים 2004 ו-2005 נדחה הערר". הוועדה הוסיפה וציינה: "אפשר שהעורר טעה בהבנת החלטת ועדת הערר ובהשלכותיה, אך טעות זו אינה מצדיקה עיון מחודש בטענות שלמעשה כבר הוכרעו". עוד צוין בהחלטה, כי המערער לא הגיש בקשה להבהרת החלטתה של הוועדה הקודמת ואף לא הגיש ערעור מנהלי עליה, כך שזו הפכה חלוטה.

נוסף על כך, התקבלה טענתו של המשיב כי המערער איחר את המועד להגשת השגה על חיובו בארנונה ביחס לשנים 2004 ו-2005, שכן עלֿֿפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו–1976 (להלן: "חוק הערר"), ניתן להגיש השגה על חיוב בארנונה בתוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום. המערער פנה בשלהי שנת 2008, וכאמור, פנייתו התייחסה לשנים 2004 ו-2005. עלֿֿכן אין לראותה בבחינת השגה, ומשכך ועדת הערר גם אינה מוסמכת לדון בעררו של המערער. הוועדה דחתה את הטענה כי המערער לא קיבל הודעת שומה כדין, שכן גם לשיטתו, הודעות החיוב נשלחו לכתובת הנכס שהוא רשום כמחזיק בו. לפיכך היה עליו, כבעל הנכס, לברר אם השוכר משלם את חיובי הארנונה בגין הנכס הרשום על שמו. הוועדה ציינה כי רק ביום 06.07.03 פנה המערער לעירייה וביקש לשנות את שם המחזיק בנכס, אך בקשתו לא אושרה, והובהר לו כי חשבון הנכס נותר על שמו מיום 01.01.03. המערער לא הגיש ערר על החלטה זו, אלא המתין עד לשנת 2006, שאז החלה העירייה בהליכי גבייה נגדו. לפיכך, כך נאמר בהחלטה, אין למערער להלין אלא על עצמו, ומאחר שידע כי הוא רשום כמחזיק הנכס, וכי חיובי הארנונה הנשלחים אל הנכס הם חיוביו שלו, היה עליו להגיש השגה וערר במועד מוקדם יותר.

לאור האמור נדחה הערר על הסף.

טיעוני המערער

3. המערער, באמצעות בא-כוחו, עוה"ד טוביה נבנצל, טוען כי אין מחלוקת על כך שהחנות לא הייתה בחזקתו בכל התקופה הרלוונטית לערר, אלא בחזקת שוכרים שהתחלפו מדי פעם. בחודש יוני 2003 נמסרה הודעה לעירייה על חילופי מחזיקים בנכס, שכל כולה תולדה של שינוי שם השוכר בידי בעל השליטה בחברות הרלוונטיות (מהשם 'ד.ש. בזק צורכי צילום לכל' לשם 'י.ד. עורקים בע"מ'. האחרונה הוצגה תחילה בשם 'בימבו מיו בע"מ'. כל התאגידים – בשליטתו של שלו). בשנת 2006 פתחה העירייה בהליכי גבייה נגד המערער, אך בכל התראות החיוב לא פורטה התקופה שבגינה קיים חוב הארנונה. רק באותו שלב התברר למערער כי הודעתו על חילופי המחזיקים בנכס לא נקלטה וכי הוא רשום כמי שמחזיק בו מתחילת 2003. בגין כך הגיש השגה, ולאחר מכן ערר. הוועדה הקודמת פסקה כי אין לחייבו בתשלום ארנונה בגין המחצית השנייה של שנת 2003.

את האיחור בהגשת ההשגות והעררים המערער מסביר בעובדה שכל חיובי הארנונה נשלחו לנכס, כאשר לו עצמו לא הייתה כל גישה למקום, מפני שהוחזק בידי גורמים אחרים. הוא הדין בהתראות התשלום, שעליהן נודע לו רק בשנת 2006. המערער הוטעה לחשוב כי הארנונה משולמת עלֿֿידי השוכר, שלו, שהוא בעל השליטה בכל התאגידים שפעלו בנכס. הוא מסב את תשומתֿֿהלב לכך שבשלב מסוים הגישה נגדו 'בימבו מיו' תביעה להשבת סכום ארנונה ששולם, לטענתה, בעבור שנת 2004, ולתביעה אף צורפה קבלה כנגד התשלום.

העובדה כי הנכס נותר על שמו של המערער כמחזיק נעוצה בטעותו של המשיב, שכן הראשון מסר הודעה על חילופי המחזיקים כבר בחודש יולי 2003 והמשיב סירב לקבלה בלא כל עילה שבדין. מאחר שלא נמסרה הודעה נוספת המשנה את זהותו של המחזיק בנכס, פירושו של דבר כי הודעה זו חלה גם על השנים הבאות, כך שחיובי הארנונה אינם יכולים לחול על המערער. הטעות שעשה המשיב עולה בבירור מהחלטת הוועדה הקודמת, אשר קיבלה את עררו של המערער וקבעה כי חיובי הארנונה למחצית השנייה של שנת 2003 חלים על שלו, שהוא בעל השליטה בחברה 'י.ד. עורקים בע"מ'. משלא עודכנו ספריו של המשיב במועד, אין ניסיונו לגבות את חובות הארנונה מהמערער עולה בקנה אחד עם חובת ההגינות ותום הלב הנדרשת ממנו כנציג רשות ציבורית.

הטענה המרכזית שבפי בא-כוח המערער היא כי ההודעה על זהותו של המחזיק בנכס תקפה גם לגבי העתיד, כל עוד לא נמסרה הודעה על שינוי מצב ההחזקה. כמו-כן נטען: "אין הרשות יכולה להטיל לפתחו של מי שמסר הודעה כדין על החזקתו של צד ג' בנכס, את חיובו של המחזיק אשר לא עשה מאומה להודיע על הפסקת עבודתו בנכס. כל עוד לא נמסרה לרשות המקומית הודעה על שינוי המחזיק בנכס, ימשיכו החובות לחול על המחזיק הרשום בספרי הרשות".

אשר להיקף ההתערבות בהחלטות הוועדה – לאור הפסיקה כי בית המשפט לא יתערב בהחלטה כל עוד אינה חורגת ממתחם הסבירות באופן קיצוני, המערער טוען כי מדובר בטעות של הוועדה בשאלה משפטית, ולא עובדתית, ומשכך יש לבית המשפט סמכות מלאה לתקן טעות זו, תוך שימוש בכוחו ובסמכויותיו.

הוועדה, לשיטת המערער, שגתה בפרשנות שנתנה להחלטת הוועדה הקודמת, בקבעה כי מדובר במעשהֿֿביתֿֿדין ביחס לשנים 2004 ו-2005. משהתקבלה טענתו בנוגע לחיובי הארנונה למחצית השנייה של שנת 2003, בא המערער על סיפוקו, שכן המשמעות היא כי המחזיק בנכס הוא שלו, באמצעות אחד התאגידים שלו, וזה אף הגיש תביעה נגד המערער על בסיס העובדה כי נשא בתשלום הארנונה לשנת 2004. בדיעבד התברר כי שלו לא אמר אמת כשטען כי שילם את חשבון הארנונה לשנת 2004, באשר הקבלה שהציג מתייחסת לחובות ארנונה בעבור שנים קודמות. בכל מקרה, היה המערער רשאי לסבור באותה עת כי שלו נשא בתשלום הארנונה לשנת 2004, מה שתומך בטענה כי הוא היה המחזיק בנכס – באותה שנה לפחות.

כאמור, המערער טוען כי מירוץ הזמן להגשת השגה וערר אינו מתחיל כל עוד לא הוכח כי הודעות השומה או חיובי התשלום נשלחו אליו. הוא, לגרסתו, החל לפעול רק לאחר שננקטו נגדו הליכי גבייה, אשר הביאו לידיעתו את העובדה כי הוא נדרש לשאת בתשלומי ארנונה.

נוכח האמור ביקש בא-כוח המערער, עו"ד נבנצל, מבית המשפט "להורות על תיקון העיוות והעוול אשר עלולים להיגרם למערער בכך שיהיה עליו לשאת בתשלום ארנונה עבור נכס בו לא החזיק ולו גם יום אחד, למרות שפעל כפי המתחייב מהוראות הדין, בעוד המשיב מנסה להבנות מפעולתו שלא כדין".

בית המשפט התבקש לקבל את הערעור ולהורות על ביטול חיובי הארנונה של המערער, לפחות לשנים 2004 ו-2005.

תשובת המשיב לערעור

4. בתקופה שקדמה לשנת 2003 הייתה המחזיקה הרשומה בנכס חברת 'ד.ש. שיווק בזק וצורכי צילום'. ביום 06.07.03 הגיש המערער הודעה לאגף הגבייה בעיריית תלֿֿאביב-יפו, שאליה צירף שני הסכמי שכירות מיום 13.04.03. ההסכם הראשון נכרת בין המערער לבין יוסף מיכאל, ובו צוין כי תקופת השכירות היא מיום 01.01.03 ועד 31.12.03. החוזה האחר נכרת בין המערער לבין 'י.ד. עורקים', ואף הוא מתייחס לאותה תקופה.

ביום 10.03.03 דחה המשיב את בקשתו של המערער לשינוי שם המחזיק בנכס, ולמערער ניתנה הזכות להגיש ערר על אותה החלטה. הנימוק שנתן המשיב הוא כי אין ניתן לאשר רישום נכס על שם מחזיק חדש, כאשר תקופת השכירות פחותה משנה. במקרה דנן נחתם ההסכם ביום 13.04.03, ועלֿֿכן מדובר בתקופה שאינה מגעת כדי שנה תמימה. אף שבהודעת הדחייה נאמר מפורשות כי עומדת לרשותו הזכות להגיש ערר על ההחלטה בתוך שלושים ימים, נמנע המערער מניצול זכות זו ולא פנה לוועדה. רק ביום 31.01.06 הוגש ערר, ובהחלטתה מיום 04.12.07 קבעה הוועדה כי לאור הצהרתו של שלו, שלפיה החזיק בנכס עד לסוף שנת 2003, יש לחייבו בתשלום ארנונה בגין המחצית השנייה של שנת 2003, היינו מיום 01.07.03 ועד ליום 31.12.03. הואיל וכך נשלחה אל המערער, לכתובתו האישית, הודעה על שינוי שם המחזיק לתקופה המצומצמת שמיום 01.07.03 ועד ליום 31.12.03. אף כאן ניתנה למערער האפשרות להגיש השגה על הודעה זו, תוך תשעים יום ממועד קבלתה.

רק ביום 10.10.08 הגיש המערער השגה בעניין שם המחזיק בנכס, ואותה דחה המשיב ביום 23.11.08. המשיב ציין בהודעתו כי הקבלה שצירף המערער מתייחסת לשנת 2002 בלבד, בעוד חיובו של שלו מתייחס למחצית השנייה של שנת 2003 בלבד, מבלי ששולם חוב הארנונה בגין המחצית הראשונה של שנת 2003 ובעבור השנים 2004 ו-2005. על דחיית השגתו הגיש המערער את הערר לוועדה, וזו נתנה את החלטתה ביום 07.09.09.

טענותיו של המשיב מתמקדות בכך שהחלטת הוועדה אינה חורגת ממתחם הסבירות, ולפיכך אל לו, לבית המשפט לעניינים מנהליים, להתערב בשיקול דעתה. לעניין זה צוטטו פסקי-דין תקדימיים, אשר ניתנו הן מפי בית המשפט העליון הן מפי בתי המשפט לעניינים מנהליים, שבהם נקבע כי למעט מקרים חריגים ויוצאי-דופן, אין בית המשפט צריך להתערב בהחלטת הוועדה, שהיא גוף מקצועי מעין-שיפוטי אשר מעבר לתפקידו בקביעת העובדות רשאי גם להגיע לקביעות ולמסקנות משפטיות.

במקרה דנן, החלטת ועדת הערר היא החלטה נכונה העולה בקנה אחד עם הדין, ובוודאי אין ניתן לומר כי היא חורגת מתחום הסביר. אשרֿֿעלֿֿכן אין כל מקום להתערב בה. הוועדה החליטה בצדק כי בהתייחס לתקופות נשוא הערעור – שנות המס 2004 ו-2005 – קיים מעשהֿֿביתֿֿדין, שכן העניין נדון בוועדה הקודמת, אשר קיבלה את טענותיו של המערער אך ורק לגבי המחצית השנייה של שנת 2003, ומכאן עולה בבירור כי טענות הערר נדחו בנוגע לשנים הנוספות. המשיב מזכיר כי הערר שהוגש בחודש ינואר 2006 מתייחס באופן מפורש לכל התקופה שבה חויב המערער בתשלום ארנונה, השנים 2003–2005. הדבר עולה גם מפרוטוקול הדיון בוועדה הקודמת, שבו הודיע בא-כוח המערער כי הערר נסב על התקופה כולה, ולא רק על שנת 2003. מאחר שכך, החמיץ המערער את המועדים הקבועים בחוק להגשת השגה וערר על חיובי ארנונה, שכן הערר לפני הוועדה הנוכחית הוגש מעל חמש שנים לאחר שהובהר לו כי עליו לשאת בתשלומי הארנונה לשנים 2004 ו-2005.

המשיב גורס כי הוועדה הקודמת הסתמכה על עדותו של שלו, אשר אישר כי החזיק בנכס עד ליום 31.12.03, ומכאן ברור כי לא היה מחזיק בתקופה הנוספת שאליה התייחס הערר, היינו בשנים 2004 ו-2005. לעניין זה המשיב טוען כי הוועדה הקודמת "ביססה את קביעתה על דבריו [של שלו] לפיהם סיים את החזקתו עם סיום הסכם השכירות בסוף שנת 2003". מאחר שבערר הנוגע לשנים 2004–2005 הכריעה הוועדה הקודמת, ועל אותה הכרעה לא הוגש ערעור מנהלי, הפכה ההחלטה חלוטה ולא ניתן להשיג עליה עוד, ועלֿֿכן שׂומה על בית המשפט לדחות על הסף את הערעור דנן.

כמו-כן אין, בעיני המשיב, כל יסוד לטענתו של המערער כי הנכס הושכר בשנת 2003 לחברה בשם 'בימבו מיו בע"מ'. מההסכמים אשר הציג המערער עולה כי הסכם השכירות מתייחס לשוכרת בשם 'י.ד. עורקים' דווקא. למערער הודע באופן חדֿֿמשמעי כי בקשתו לשנות את שם השוכר נדחתה, כאשר הודעה זו נמסרה לכתובת משרדו העדכנית, ולא לכתובת הנכס, ואין שחר לטענה שלפיה לא ידע על חיובי הארנונה שהופנו אליו.

המשיב מוסיף וטוען, כי מצוות המחוקק היא חדֿֿמשמעית, ולפיה כל נישום המקבל הודעת חיוב וחולק עליה באחד מן הנושאים המפורטים בחוק הערר, עליו להגיש השגה ולאחר מכן ערר על התשובה להשגה, בתוך פרקי הזמן הקבועים בחוק. בקביעת מועדים להגשת השגה וערר ביקש המחוקק לאפשר לרשויות המקומיות לשלוט במסגרת התקציב, לטובת כלל תושבי העיר הזכאים לקבלת השירותיים העירוניים, ותכלית זו תסוכל אם תידונּה טענות בעניין שומות מס בגין שנים קודמות. נישום שלא פעל לפי החוק החמיץ את המועד להשיג על חיוביו, שכן הוא רשאי להעלות טענות בעניין אופן חיובו רק בהתייחס לשנה הקודמת ולא ביחס לשנים עברו. לעניין זה מוסיף המשיב כי הגשת השגות המתייחסות לשנים קודמות עלולה לסכל את האפשרות לבדוק מי המחזיק בנכס, ובשל כך שומות מס שלגביהן לא הוגשו השגות או עררים צריכות להפוך סופיות מבלי שניתן להשיג עליהן. בענייננו אין כל טעם או נסיבה מיוחדים המצדיקים פתיחת שומה חלוטה, ואין כל אינטרס ציבורי מיוחד המחייב תיקון טעות שעשה המשיב. מאחר שפניית המערער להתייחס לשומת הארנונה בשנים 2003–2005 לא הוגשה במסגרת המועדים הקבועים בחוק הערר, אין היא יכולה להיחשב השגה, ולמנהל הארנונה ואף לוועדה אין סמכות עניינית לדון בה. עלֿֿפי הדין, אין בסמכותה של הוועדה ליתן ארכה להגשת ההשגה אל מנהל הארנונה, ובעקבותיה – הגשת ערר לוועדה עצמה.

מן הטעמים הללו סבור המשיב כי הוועדה צדקה בהחלטתה לדחות על הסף את הערר, ככל שהוא נוגע לשנות המס 2004–2005, באשר שומות אלו הפכו חלוטות ושוב לא ניתן להשיג עליהן.

בהתייחס לטענתו של המערער שלפיה כל עוד לא נמסרה הודעה על שינוי זהותו של המחזיק בנכס, יש לראות את המחזיק האחרון כמי שצריך לשאת בחיובי הארנונה גם לשנים הבאות – המשיב טוען כי שלו העיד מפורשות ששכירת החנות הסתיימה בסוף שנת 2003, ועלֿֿכן אין לראותו כמי שממשיך להחזיק בנכס. הוועדה לא ביססה את חיובו של שלו על הטענה כי המערער מסר הודעה כדין על זהותו של השוכר, אלא הסתמכה אך ורק על עדותו של שלו עצמו.

לגבי המחצית הראשונה של שנת 2003 הודה המערער כי הודיע לעירייה על דבר ההסכם עם הצד השלישי רק באמצע השנה, ועלֿֿכן אין כל ממש בטענות הנוגעות לחיובו בארנונה לגבי המחצית הראשונה של שנת 2003.

לאור האמור התבקש בית המשפט לדחות את הערעור על הסף ולאשר את החלטת הוועדה לעניין זה.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

5. סעיף 3 לחוק הערר קובע לאמור:

"(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;

(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

(ב) [...]

(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה."

לפי סעיף 6 לחוק, ניתן להגיש ערר לפני ועדת ערר תוך שלושים יום מיום שדחה מנהל הארנונה את ההשגה. על החלטת ועדת הערר רשאים הנישום ומנהל הארנונה לערער לפני בית משפט לעניינים מנהליים.

המועדים הקבועים בחוק להגשת השגה, ולאחר מכן – להגשת ערר בשל דחיית ההשגה, הם מהותיים, וכפי שציין המשיב בצדק, הגשת השגה וערר על שומות המתייחסות לשנים קודמות, יש בה כדי לפגוע ביציבותה של הרשות המקומית ובשליטתה במסגרת התקציב. כמו-כן, קיים קושי לבדוק ולאמת טענות של נישום בנוגע לזהותו של מחזיק בנכס כאשר הדבר מתייחס לשנים עברו, והרשות המקומית יכולה לצאת מתוך הנחה כי אם לא הוגשה השגה במועד, הפכה השומה חלוטה וסופית (ראו לעניין זה עמ"נ [מנהליים ת"א] 220/04 מנהל ארנונה בעיריית ת"א נ' אפרתי מדפיס נכסים בע"מ [לא פורסם, ניתן ביום 16.01.06]; עמ"נ [מנהליים ת"א] 167/07 פאנץ' ליין בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית ת"א יפו [לא פורסם, ניתן ביום 31.12.07]).

אכן, עלֿֿפי סעיף 3(ג) לחוק הערר, ניתן להעלות טענה כי הנישום אינו מחזיק בנכס בכל הליך משפטי, גם אם לא הוגשה השגה בתוך פרק הזמן הקבוע בחוק, אך זאת – ברשות בית המשפט. כפי שנפסק ברע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ [לא פורסם, ניתן ביום 03.06.08] [להלן: "פרשת גיא לוי"), הרשות להעלאת הטענה שלא במסגרת המועדים הקבועים בחוק תינתן רק "כאשר מדובר בענין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת" פסקה 9; ציטטה מתוך רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481 [2000]). שיקולים נוספים בהחלטה להתיר לאזרח להעלות טענותיו לפני בית המשפט שלא במסגרת המועדים הם "[...] מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שיגרמו לאזרח כתוצאה מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות [...]" (שם, פסקה 10). בין היתר, הוזכר בפסקֿֿהדין סעיף 7(א) לחוק הערר, הקובע מהם הפרטים האמורים להופיע בהודעת תשלום ארנונה כללית, אך צוין כי "[...] גם אם לא מילאה העירייה אחרי חובתה זו, תהווה עובדה זו רק שיקול אחד מיני רבים בהחלטה האם להתיר העלאת הטענה בפני בית המשפט, ואין בה כדי להתיר אוטומטית העלאת טענות שהיו אמורות לעלות בהשגה בפני גופי ערר" (שם).

אשר להיקף ההתערבות בשיקוליה של ועדת הערר ובהחלטותיה, נקבע בשורה של פסקי-דין כי מתחם שיקול הדעת של הוועדה בעניינים המסורים לסמכותה רחב עד מאוד, ובית המשפט יתערב בהחלטתה רק כאשר גילה "טעות בולטת בשיקוליה" או "פגם היורד לשורשו של עניין" (הנריק רוסטוביץ', פנחס גלעד, משה ועקנין ונורית לב ארנונה עירונית ספר ראשון 1428 [מהדורה חמישית, רונית כהן-כספי ושגיב חנין עורכים, 2001]).

כפי שנפסק בע"א 10977/03 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' עיריית בני ברק (לא פורסם, ניתן ביום 30.08.06) –

"[...] יש לפרש בהרחבה את סמכותם של גופי הערר השונים בכלל [...] ואת סמכות מנהל הארנונה לפי סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות בפרט [...]. מגמה זו רצויה ולכך טעמים שונים. [...] מגמת ההרחבה נובעת מהרצון להרחיב את יכולתו של האזרח לערור על חיובי הארנונה ולמצות את זכויותיו. בפסיקה מאוחרת יותר נומק הדבר במומחיות גופי הערר ובמיצוי הליכים יעיל ומהיר, וזאת אף כאשר הטענות בעלות אופי עקרוני[...]" (פסקה ו(3); כן ראו האסמכתאות ששם)

עוד נקבע, כי הביקורת השיפוטית על החלטת ועדת הערר מתמצה בבדיקה אם היא מצויה במתחם הסבירות, וכי בית המשפט המנהלי אינו שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הוועדה, ואין נפקא מִנה אם בית המשפט היה מגיע להחלטה שונה. ועדת הערר היא גוף מקצועי, מעין-שיפוטי, שמעבר לתפקידו בקביעת העובדות רשאי, כאמור, לקבוע מסקנות משפטיות. ככל שמדובר בקביעות עובדתיות, סמכותה של ערכאת הערעור מוגבלת ביותר, שכן התערבות בממצאים העובדתיים נעשית בנסיבות חריגות ומיוחדות, וככלל, תינתן עדיפות לגוף שיפוטי אשר יכול להעריך את העדויות ולהתרשם באורח בלתי-אמצעי מן העדים שהעידו לפניו (לעניין זה ראו עמ"נ [מנהליים ת"א] 183/04 מנהל הארנונה של עיריית תלֿֿאביב יפו נ' דרורי שלומי ארועטי פרסומאים בע"מ [לא פורסם, ניתן ביום 09.08.05]; ע"א [מחוזי ת"א] 3154/05 חן נ' קשני מהרדד [לא פורסם, ניתן ביום 27.04.08]).

מן הכלל – אל הפרט

6. בענייננו, הוגשו מטעם המערער, בשנת 2006, השגה וערר על החלטת מנהל הארנונה, ככל שהדבר מתייחס לשומות ארנונה לשנים 2003, 2004 ו-2005. התנהל דיון לפני הוועדה, שבמסגרתו העיד השוכר, שלו, וזה אישר כי שכר את הנכס, לפי חוזה השכירות שהוצג, במחצית השנייה של שנת 2003. הן עלֿֿפי החוזה והן מעדותו של שלו, עלה כי תקופת השכירות הסתיימה ביום 31.12.03, ולא הוצג חוזה שכירות לתקופה מאוחרת יותר. עלֿֿכן קבעה ועדת הערר, בהחלטתה מיום 04.12.07, כי "בהתאם להודעת מר יוסי שלו בדיון ביום 14.11.07 כי החזיק בנכס עד לתום תקופת החוזה, אנו מקבלים את הערר וקובעים כי חיובי הארנונה מיום 1.7.03 ועד ליום 31.12.03 יועברו על שם מר יוסי שלו[...]". מאחר שהערר אשר הגיש המערער התייחס גם לשומות שנקבעו לשנים 2004 ו-2005 – דבר שבא-כוח המערער לא הכחיש – נכונה המסקנה כי הערר לא התקבל בנוגע לשנים אלו, שכן מכלל הן נשמע לאו. החלטת הוועדה הקודמת מציינת מפורשות כי לפי הסכם השכירות, תקופת השכירות הסתיימה ביום 31.12.03, והמשמעות הברורה היא כי לא הוצג הסכם שכירות ולא הוכח כי תקופת השכירות הוארכה מעבר לתום שנת 2003. המערער לא הגיש ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים על החלטתה של הוועדה הקודמת, ולפיכך ניתן לראותה כהחלטה חלוטה שאין זכות ערעור עליה.

המערער הגיש ערר נוסף רק בשלהי שנת 2008, הפעם בטענה כי לא נמסרה לו הודעה על דבר חיובי הארנונה לשנים 2004 ו-2005. דא עקא, מהודעה מפורשת ששלח המשיב ימים מספר לאחר שניתנה החלטת הוועדה הקודמת, היינו ביום 26.12.07, עולה בבירור כי שֵם המחזיק בנכס בתקופה שמיום 01.07.03 ועד 31.12.03 הוא יוסי שלו – זאת ותו לא. ועוד נאמר באותה הודעה, כי עומדת למערער האפשרות להגיש השגה לבעל הנכס על ההודעה תוך תשעים יום מקבלתה. אותו מכתב שוגר לכתובת משרדו של עוה"ד טוביה נבנצל, בא-כוח המערער. המערער מצא להגיש השגה על הודעת מנהל הארנונה, שלפיה העירייה רואה בו המחזיק בנכס מתחילת שנת 2004 ואילך, רק בסוף שנת 2008 – בחלוף למעלה משנה מאז קבלתה.

בנסיבות אלו לא מצאתי כל פגם בהחלטת ועדת הערר, שלפיה לפנינו מעשהֿֿביתֿֿדין בכל הנוגע לשנות השומה 2004 ו-2005, שכן סוגיה זו הוכרעה בוועדה הקודמת.

נוסף על כך, מצאתי טעם בקביעת הוועדה שלפיה לא ניתן להיזקק לערר משום שזה התייחס לשנות מס קודמות, כאשר המערער החמיץ את ההזדמנות להגיש השגה וערר במסגרת המועדים שנקבעו בחוק.

בבר"מ 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 17.04.08) קבע בית המשפט העליון כי "[...]מקום בו לא נשלחה הודעה בכתב על ידי הבעלים או המחזיק על העברת הבעלות או החזקה, ימשיך אותו נישום לשאת בארנונה, עד למתן הודעה כאמור[...]" (פסקה 30).

אכן, אין הרשות יוצאת ידי חובת ההגינות כאשר לפניה נתונים המלמדים כי חל שינוי בזהותו של המחזיק בנכס, ובנסיבות כאלה "עליה לבדוק באופן אקטיבי בעצמה, האם חל שינוי בבעלות או בהחזקה בנכס מסוים[...]" (שם, פסקה 34). המדובר בהצטברות של נסיבות ש"[...] יש בהן כדי ליצור מצב קיצוני המטיל חובת בדיקה אקטיבית על הרשות עצמה. בנסיבות כאלה, לא תוכל הרשות המקומית לשבת בחיבוק ידיים ולהמשיך, עד קץ הימים, לשלוח הודעות חיוב לנישום שאינו משלם את חיוב הארנונה[...]" (שם).

דומני כי זה אינו המצב בענייננו, שכן כל שהציג המערער הוא חוזה שכירות שתוקפו פג ביום 31.12.03, וטענתו כי אותה החזקה נמשכת גם מעבר לאותו מועד, אין בה כל ממש. המשיב לא היה צריך לראות את המחזיק כמי שהאריך את תקופת השכירות מעבר למועד הנקוב בחוזה, והדבר טעון הוכחה, אשר לא הוצגה מצד המערער. במצב דברים זה לא הייתה הרשות המקומית מחויבת בחובת בדיקה פעילה, שכן אין לפנינו הצטברות של נסיבות שיש בכוחן להדליק "נורה אדומה" בקרב בעלי התפקידים הרלוונטיים בעירייה.

לא זו בלבד שהמערער לא הציג כל ראיה לגבי זהותו של המחזיק בנכס למן שנת 2004 ואילך, אלא שההשגה והערר שהגיש גם אינם עומדים במסגרת המועדים הקבועים בחוק, ולא מצאתי כי במקרה דנן מדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת המצדיקה התערבותו של בית משפט זה.

סוףֿֿדבר

7. לאור האמור לעיל, אינני סבור כי ניתן למצוא פגם כלשהו בהחלטתה של ועדת הערר, אשר מצאה לנכון לדחות על הסף את עררו של המערער, ולפיכך הנני דוחה את הערעור.

המערער יישא בהוצאות המשיב, בסך 15,000 ₪, אשר ישולם תוך שלושים יום ממועד מתן פסקֿֿדין זה, שאם לא כן יישא בריבית ובהצמדה כדין מיום מתן פסקֿֿהדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ד' סיוון תשע"א (6 ביוני 2011), בהעדר הצדדים.


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן