ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 14/10/2019
גרסת הדפסה

ע"מ 474/03

ש. ק. נגד א. ק.


22/3/2004

ע"מ 474/03

ש. ק. המערערת

נ ג ד

1 . א. ק.
2 . ש. ק. ז"ל
3 . צ. ש.
4 . צ. ש.
5 . אגודת בית זית
6 . מינהל מקרקעי ישראל
7 . הסוכנות היהודית
8 . רשם המקרקעין ירושלים המשיבים

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כב' השופט יוסף שפירא

[22.3.2004]

פסק-דין

1. נושא החלטה זו הינו זכותו של בן זוג של בן ממשיך במשק חקלאי לאחר הגירושין. המערערת הגישה ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, שלא לאשר את הזכויות להן היא טוענת, מכוח הסכם הגירושין, בגין הקרקע והדירה שנבנתה עליה, במשק הורי הבעל.

הרקע העובדתי

2. המערערת והמשיב נישאו בשנת 1972, והתגוררו בדירה בת 3.5 חדרים בירושלים.

בתאריך 24.12.1978 , הוכרז המשיב על ידי הוריו כ"בן ממשיך". בהסכם צוין:

"אני מסכים שיקימו בחצר משקי בית מגורים לבן ממשיך בתנאים המקובלים".

קביעה זו קיבלה את הסכמת המשיבה 5 (אגודת בית זית, להלן: "המושב") ואושרה על ידי המשיב 7 (להלן: "הסוכנות"), ומשיבה 6 (להלן: "מינהל מקרקעי ישראל") שאישרה הקמת יחידת דיור שניה, שתהווה חלק בלתי נפרד מהנחלה, שאיננה ניתנת לפיצול. יצויין כי הזכות שניתנה היא של בר רשות בנחלה. לאור זאת מכרו בני הזוג את ביתם בירושלים, ומכספי התמורה והלוואות נוספות שנטלו בנו בבית זית בית בשטח של 150 מ"ר ברוטו אליה צמודה חצר מגודרת בשטח של 500 מ"ר, בשטח שיוחד לכך על ידי הורי המשיב.

לימים גבא טורא בין בני הזוג. בעקבות כך הצדדים הגיעו להסדר, ובאוקוטובר 1988, חתמו על הסכם גירושין, שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני האזורי בירושלים. (להלן: "הסכם הגירושין"). המערערת ושני ילדי בני הזוג עברו להתגורר יחדיו בדירה שכורה.

סעיף 5(א) להסכם הגירושין קובע:

"הואיל ודירת בני הזוג, הנמצאת במושב בית זית 43, בנויה על קרקע שאינה שייכת לבני הזוג, תוערך עלות הבניה של דירה מושלמת זהה בעת חתימת ההסכם (ללא הקרקע), והבעל ישלם לאשה את מחצית הסך הזה. הערכת עלות הבניה תיעשה על ידי שמאי מוסכם על הצדדים".

סעיף 5(ד) להסכם הגירושין קובע:

"כל עוד לא קבלה האשה את הסך האמור, לא יהיה הבעל רשאי להעביר זכויותיו בדירה לאחר או לאחרים. אם תהיה אפשרות להעביר את הזכויות בדירה ישלם הבעל בעת מכירתה של הדירה לאשה את מחצית שווי הדירה כפי שתמכר בפועל, כולל ערך הקרקע".

ב 18.7.1992 אישרה הועדה המחוזית לבניה את תכנית בנין עיר שמספרה מי/710, לפיה:

"תוכן על ידי בעלי הקרקע ועל חשבונם תכנית חלוקה לצורכי רישום, והיא תועבר לביצוע בספרי האחוזה על ידי בעלי המקרקעין ועל חשבונם".

משמעות ההחלטה היא כי כל מחזיק, לאחר רישום חלקתו, יוכל לחתום חוזה חכירה לדורות.

המשיב 1 המשיך להתגורר בדירת הצדדים עד לנישואיו בשנית בשנת 1992, ואז העתיק מגוריו לדירה אחרת.

בתאריך 24.11.1996, ויתר המשיב ללא ידיעתה של המערערת על זכויות "בן ממשיך", ובהסכמת אמו, הועברו זכויות "בר-רשות" במשק ממשיב 1 למשיבים 3 ו-4 (להלן: "האחות ובעלה"). העברת הזכויות אושרה ע"י המינהל בתאריך 15.12.1996.

בתאריך 19.11.97 חתם המינהל על התחייבות לרישום משכנתא על המשק, לבקשת האחות ובעלה, לטובת בנק טפחות בסכום של 250,000 ₪, לצורך הלוואה שניתנה למשיב 1 לשם רכישת דירה חלופית.

לכל אורך התקופה לא העביר המשיב 1 למערערת את סכום עלות הבנייה כמפורט בסעיף 5(א) להסכם הגירושין. על פי טענתו סירבה לקבל, ואילו על פי טענתה הוא הודיע לה כי אין ברשותו את הכסף.

טענות הצדדים:

3. לטענת המערערת שונו הנסיבות, בגינן היא ביקשה פיצוי שיכלול את תמורת הדירה, כולל הקרקע. לטענתה, בהעברת זכויותיו לאחות ובעלה, סיכל המשיב 1 כל אפשרות להעברת המשק כולו על שמו, או למימוש המשק, או למימוש ריאלי וכלכלי של הזכויות בדירת בני הזוג, שכן בנסיבות הללו לא ניתן לפצל המשק, על מנת למכור בשוק החופשי את החלק בו מצויה דירת הצדדים והחצר הצמודה לה, בהתאם לסעיף 5(ד) סיפא להסכם הגירושין.

לגירסתה, בנסיבות אלה, לאור הויתור ות..ע. מי/710, לפיה האחות ובעלה אמורים לקבל זכויות קנייניות במקום המערערת ומשיב 1, מדובר על שינוי הנסיבות שעמדו ביסוד הסכם הגירושין, שינוי המצדיק הפעלת סעיף 5(ד) להסכם, באופן שהיא תקבל את מחצית השווי של הדירה והקרקע, אף אם לא נמכרה.

המשיב 1 טוען כי מדובר בניסיון לשנות את הסכם הגירושין שניתן לו תוקף פסק דין. המערערת סירבה לכל אורך התקופה לקבל חלקה, מחצית משווי הבנייה, מתוך מטרה לקבל יותר מזכותה. למערערת לא הייתה זכות בקרקע, השקעתה הייתה בבניה בלבד, ואם ניתנה קרקע במתנה הרי שניתנה לו. רק הוא נקבע כבן ממשיך,ואין מדובר על זכות במקרקעין אלא על זכויות עתידיות לקבלת רשות שימוש לאחר פטירת ההורים. זכויות אלו הועברו על ידי האם לאחות ובעלה ללא תמורה, באישור הגורמים המיישבים.

פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים:

4. כבוד השופטת נ' מימון, פסקה כי אין לקבל את טענות המערערת, שכן פסק הדין שאישר את הסכם הגירושין תקף ואין לשנותו, ולכן תהיה המערערת זכאית למחצית עלות הבניה. להלן התייחסותה בהקשר לסוגיות הבאות:

א. המערערת לא רכשה מעולם זכויות במשק או בדירה, היא הייתה ברת רשות לגור בדירה, שהופסקה עם עזיבתה את הדירה, בהתאם לעמדת משיבים פורמליים 5-7, בעלי זכויות הבעלות וכן ברי הרשות במשק. כל שיש לה הוא התחייבות כספית של משיב 1 ליתן דמי שכירות, תשלומים או פיצוי כמצוין בהסכם הגירושין. לא חל שינוי נסיבות מאז פסק הדין אשר אישר את הסכם הגירושין, לאורו יש לשנות את ההסכם.

ב. אשר לנסיבות כתוצאה מהויתור על זכויות "בן ממשיך". לפי קביעת בית המשפט קמא אין תנאי בהסכם האוסר על המשיב 1 באופן מוחלט להעביר זכויותיו לאחר. גם אם היה המשיב נותר עם זכויות "בן ממשיך" והיה מקבל את זכויות הוריו, היו אלה זכויותיו שלו ולא זכויות המשותפות גם לה, ובכל מקרה היא ויתרה על כל זכות במשק מכוח הסכם הגירושין שחתמה. ההסכם מדבר על פיצוי במסגרת יחסי הצדדים בינם לבין עצמם. הויתור על זכויותיו כבן ממשיך נבע מכך שהמשיב עבר להתגורר עם רעייתו החדשה מחוץ למשק, וממילא לא מילא את התחייבויותיו לטפל בהוריו, כנדרש מ"בן ממשיך" וכי בעד הויתור לא ניתנה כל תמורה למשיב 1.

ג. אשר לנסיבות באשר להחלטה לאישור התוכנית להענקת רישום זכויות חכירה של נחלות לבעלי המשקים בבית זית, בית המשפט קמא פסק כי לא הוצגו ראיות מספיקות כי כך הוא, והסוכנות מכחישה זאת. גם אם היו החלטות בנדון, נראה כי אין מדובר במימוש קרוב בעתיד הנראה לעין, וכן אין בתוכניות כדי לשנות את שנקבע בהסכם הגירושין, שכן נהיר כי לתובעת לא היו זכויות במקרקעין, לכן לא מתקבלת הדרישה כי הפיצוי יכלול את שווי הקרקע. לפיכך, מציין בית המשפט קמא כי אין בשינוי הנסיבות עילה לשינוי פסק הדין המאשר את הסכם הגירושין.

ד. שאלה נוספת שהועלתה היא האם הויתור מהווה הפרה של סעיף 5(ד) להסכם, וכתוצאה על המשיב לפצות את המערערת בעת מכירה בשווי הקרקע בנוסף לשווי המבנה.

מקריאת ההסכם קובע בית המשפט קמא, ברור כי הצדדים הבינו וקיבלו כי אין להם כל זכויות בקרקע, למרות היות המשיב 1 בן ממשיך. הזכויות כבר רשות שייכות להורי המשיב 1. זכויות המערערת מסתכמות בהשקעה בבניית הדירה.

כמו כן, ההתחייבות על פי סעיף 5(א) היא העיקרית, ומשביקש המשיב 1 את מילויו והמערערת התנגדה, אין לפצותה בגין הסירוב על פי סעיף 5(ד) סיפא.

טיעוני הצדדים בערעור:

5. לדברי המערערת קביעת בית המשפט קמא מנוגדת לפרשנות התכליתית של הסכם הגירושין, ומנוגדת להלכות הפסוקות של בית המשפט העליון בכל הנוגע לזכויות בר רשות לצמיתות שאינן ניתנות לביטול, ולמשמעות הקניית זכויות בן ממשיך.

לטענת המערערת בהסכם, שנעשה בחופזה וכלאחר יד, קיימת התייחסות מפורשת לדירת המגורים, במדרג של חלופות: החל מתשלום פיצוי על סך מחצית מערך הבנייה וכלה באפשרות של העברה קניינית. הזכויות שרכשו הן של בני רשות שאינן ניתנות להעברה. ברם מאז חתימת ההסכם חל שינוי בנסיבות לאור קיום האפשרות להפרדת המגרש מהנחלה. שינוי זה מקנה לה זכות לקבל את הסכום הנובע מביצוע סעיף 5(ד) להסכם.

6. לטענת המשיב 1, בהסכם הצהירה המערערת במפורש כי ידוע לה שהקרקע אינה שלה, ההורים הם ברי רשות, הקרקע לא שייכת להם ובודאי שלא לבני הזוג, אלא למוסדות המיישבים.

בהקשר לאפשרות החלוקה לה טוענת המערערת, בית המשפט קמא קבע כי רישום זכויות החכירה לא הוכחו, לא הגיעו לכלל מימוש ואין לשינויים רלבנטיות על ההסכם, שכן מדובר בזכויות קנייניות ואלו לתובעת זכות כספית בלבד.

כן טוען המשיב 1 כי לאורך כל השנים חפץ לשלם למערערת את עלות הבנייה בפועל, אך המערערת סירבה. אין להניח לה להנות מסירובה לקיים את החוזה.

דיון:

7. גדר המחלוקת בערעור שבפני הוא האם לקיים את סעיף 5(א) להסכם הגירושין, או את סעיף 5(ד).

שתי סוגיות עומדות כאן לדיון:

א. פרשנותו של הסכם הגירושין.

ב. המעמד הסטטוטורי של בן ממשיך וזכויות המערערת.

8. אכן הסכם הגירושין קיבל תוקף של פסק דין על ידי בית הדין הרבני. הסכם כזה ניתן לשינוי אם נעשה מתוך הטעיה, טעות, עושק וכדומה, או בשל שינוי נסיבות. בע"א 456/01 - תאודור כץ נ' עמותת אלכסנדרוני ו-8 אח' ואח' . תק-על 2001(2), 920 נפסק:

"פסק דין שבהסכמה, ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל פסק דין. לפיכך ניתן פסק הדין לביטול מחמת כל פגם העשוי לבטל הסכם, כגון שאדם טעה או הוטעה או שההסכם נוגד את החוק, או מחמת הפרתו, או בגלל שינוי מהותי בנסיבות. (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית 1995, עמ' 549).

לצד העילות לביטולו של הסכם שאושר בפסק דין שעניינן דיני החוזים או כשרות הצדדים, כאמור לעיל, מכיר החוק גם בעילה לביטולו של הסכם שאושר, המעוגנת בשנוי מהותי בנסיבות. יודגש בפתח הדברים שאין המדובר בשינוי קל ערך או שיגרתי שהרי אחרת לא ייתמו התדיינויות ולא יהיה אמון בהסכמים הנכרתים בין מתדיינים המבקשים אשורו של בית המשפט להסכמתם. מדובר אך ורק בנסיבות היוצרות בעליל מצב של אי צדק". (שם, 921)

יש לבחון איפוא, אם שונו הנסיבות מאז נחתם ההסכם בהתאם לטענת המערערת.

9. בהסכם נקבעו תניות לא ברורות, ולא הוגדרו מועדי תשלום. את החסרים הללו יש להשלים בדרך של פרשנות, על פי אומד דעת הצדדים, הנסיבות החיצוניות, ותכלית החוזה. ראו דברי המשנה לנשיא (כתוארו אז) א' ברק, בע"א 4628/93 - מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) . פ"ד מט(2), 265 :

"חוזה מתפרש על-פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הם המטרות, היעדים, האינטרסים, התכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו.

שני מקורות אלה "קבילים" הם. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים. המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כל שהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת, אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו. שאלה זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני. עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני:

'על תכלית החוזה ניתן ללמוד מתוכו וממהות הסדריו ומבנהו, וכן ממקורות חיצוניים לו, כגון מהלך המשא והמתן בין הצדדים והתנהגותם לאחר כריתת החוזה, חוזים אחרים הקיימים ביניהם, הנוהג המסחרי הידוע להם או שיש להניח שהם ידעו עליו ממקורות אחרים שיש בהם כדי להצביע על תכלית החוזה ומטרתו" (שם, 286).

10. לאור הסתירות הפנימיות שקיימות בהסכם הגירושין, נעשה שמוש בכללי הפרשנות הללו. בהסכם שבפנינו מדובר בחיובים שלובים, בהתאם לסעיף 43(א)(3) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. סעיף 5(א) להסכם מהווה חיוב מיידי לתשלום מחצית מערך הבנייה, ואילו סעיף 5(ד) בחיוב עתידי התלוי בתוצאה באם לא יבוצע סעיף 5(א) להסכם, אזי במידה ותהיה בעתיד אפשרות להעברת הדירה, ישלם הבעל לאישה מחצית מערכה הריאלי, כולל ערך הקרקע.

סעיף 5(ד) עצמו מחולק לשני חלקים, כאשר על פי לשון החוזה קיימת בו אי בהירות. הרישא אוסרת על העברת הזכויות בדירה כל עוד לא התקיים החיוב שבסעיף 5(א), תשלום ערך הבנייה, ואילו בסיפא מדובר על העברה על ידי מכירה בפועל, כתנאי לתשלום הערך הריאלי של הדירה. נשאלת, איפוא, השאלה האם התנאי לתשלום הערך הריאלי של הדירה מותנה בשאלה האם נעשתה העברה או מכירה. העברה יכולה להתבצע בין אם על ידי העברה ללא תמורה, ובין אם על ידי העברה בתמורה. תכלית סעיף 5(ד) להסכם היא כי המערערת תקבל תמורה של עלות הקרקע במידה וסעיף 5(א) לא יבוצע, שכן מבחינתה אין זה משנה אם הבעל החליט לתת את הנכס במתנה או בתמורה. מטרת הסעיף היא מתן פיצוי למערערת באופן שאם סעיף 5(א) לא יבוצע אזי המערערת תפוצה אם תבוצע העברה, בהתאם למלוא ערך הדירה, כולל הקרקע. לב הסעיף הוא בפיצוי המערערת, ולא בדרכים שבהם יועבר הנכס. לפיכך עולה מפרשנות ההסכם כי היה ואם תבוצע ההעברה, בין אם בתמורה ובין אם בלא תמורה, אזי ישלם הבעל לאישה את מחצית מערך הדירה בהתאם למחירה בשוק החופשי, אילו הייתה נמכרת בפועל.

זכותה העקרונית לתשלום ריאלי נובעת מקיומה של אפשרות העברה. די בהעברה, על מנת לקיים את זכותה הקניינית הפוטנציאלית, שהיא לב לבו של סעיף 5(ד), בניגוד לזכותה הראשונית שבאה לביטוי בסעיף 5(א). לפיכך טעה בית המשפט קמא בהניחו כי עם גירושיה ויתרה האשה על זכויותיה. לא כך נאמר בהסכם הגירושין.

יש ליישב את סעיפי ההסכם באופן שההסכם ישתקלל ולא יסוכל. דהיינו אילו המערערת הייתה מקבלת את המגיע לה על פי סעיף 5(א) בעת חתימת ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין ב-1988 ייתכן שהייתה יכולה לרכוש נכס חלופי, אולם אם המשיב 1 העדיף לא לשלם לה באותה עת, ולהמתין לימים טובים יותר, הרי הם יהיו במצב של זה נהנה וזה לא חסר. אם לא תאמר כן, הרי לשם מה הוסף סעיף 5(ד)?

דרך נוספת לפרש את הסכם הגירושין הינה באופן שאם לא ישלם המשיב 1 את המגיע ממנו על פי סעיף 5(א) הרי שהסכום שהוא אמור לשלם מאוחר יותר "צמוד" לערך הדירה לרבות הקרקע עליה היא בנויה והחצר, בעת מכירתה. כך למשל ניתן להצמיד תשלום חוב למטבע זר כלשהו או למדד מניות הנסד"ק, וזאת מכח חופש ההתקשרות החוזית.

פרשנות זו עולה גם מהתנהגות הצדדים לאחר כריתת ההסכם, מייפוי הכוח שנתנה האם לאחות ובעלה, בעת קביעתם כבנים ממשיכים במקום המשיב 1 בו צויינה אפשרות :

"לפצל את חלקה 43, כך שהבית שנבנה על ידי בני א. ק. יירשם על שמו בנפרד מהחלקה בתוספת קרקע של 500 מ"ר מסביב לבית".

כך גם הצהירו האחות ובעלה בתצהירם לקבלת זכויות בר רשות בנחלה ובתגובתם לערעור זה, כי "לא יתנגדו להפרדה, אם תתאפשר".

11. אין חולק על כך שסעיף 5(א) לא קוים במשך כחמש עשרה שנה. מאחר ובהסכם לא נקבע מועד לביצועו, היה לבצעו תוך זמן סביר, בהתאם לסעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 הקובע:

"חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש".

משך הזמן הסביר נבחן בפסיקה. בע"א 345/82 - ויקטור נוי ו-2 אח' נ' יהודה פדובה, פ"ד לט(3), 292, נפסק כי חודש אינו יכול להחשב לזמן סביר לביטולו של החוזה:

"סבורני כי מסקנתו של בית המשפט קמא, כי לא עבר זמן סביר (בנסיבות המקרה הנדון) לקיומו של החוזה עד להודעת הביטול, מעוגנת היטב, ואיני רואה מקום להתערב בה. אולם אפילו טעה בכך, הרי שעל-פי הסיפא לסעיף 41 לחוק החוזים על החייב לקיים החוזה לא רק לאחר שעבר זמן סביר לאחר כריתת החוזה אלא "במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש"... המועד, עליו הודיע המשיב לביסטרי (של חודש ימים), אינו יכול להיחשב בנסיבות מקרה זה כ"הודעה לחייב זמן סביר מראש". (שם, 299).

בע"א 6846/98 - שלמה בן משה נ' רחל קפליוק . פ"ד נו(4), 494 , נדונה הסוגיה בהקשר לחיוב לבצוע שיפוצים, ובית המשפט קבע כי חמש שנים הן הרבה מעבר לזמן הסביר:

"הפרת התנאי בדבר ביצוע השיפוצים ארע לאורך תקופה ארוכה...חלפו כחמש שנים מאז גיבוש ההסכם ועד לאקט הביטול שהם הרבה מעבר לזמן הסביר הנדרש לצורך ביצוע השיפוצים... מועד הביטול ארע לאחר עבור זמן סביר ממתן האורכה האחרונה ב-1994 (השווה סעיף סיפא 8 לחוק התרופות). בנסיבות אלה ביטול החוזה היה כדין .מיצוי זכותה של המשיבה לבטל את החוזה בנסיבות מקרה זה (ע"א 2825/97 אבו זייד נ' מקל, פד "י נג(412-414 ,409 ,402 (1)". (שם, 501-502).

בע"א 1901/91 - מראות יפו העתיקה בע"מ נ' חברת חלקה 51 בגוש, תק-על 97(2), 556 , שם נדון הנושא בהקשר למחלוקת על מועד התחלת בנייה, תוחם הזמן על ידי כבוד השופטת ט' שטרסברג כהן לשלוש שנים בציינה:

"אילו סברתי שצריכה היתה להינתן הודעה מוקדמת - ואינני סבורה כן - הייתי קובעת כי שלוש השנים שחלפו מאז נשלחה הודעת הביטול ועד הגשת התביעה, מבלי שהיה בידי הקבלן היתר בנייה ומבלי שהחל בבניה, הוא תחליף הולם להודעה מוקדמת אשר לדעת השופט קמא היתה סבירה בתחום של 18 חודש. מאז חלפו תשע שנים נוספות ועדיין אין בידי הקבלן היתר בנייה ועדיין לא הוחל בביצוע החוזה. אשר על כן, בין אם החוזה פקע, בין אם בוטל כדין ובין אם היה צורך לבטלו עם הודעה מוקדמת, עומדת בידי הבעלים הזכות לקבל את ההצהרה המבוקשת לפיה החוזה בוטל כדין והוא בטל. (שם, 560).

כך בנושא מחוייבות לבנייה. במחלוקת בענייננו, הזמן הסביר לביצוע סעיף 5(א) אמור להמדד בחודשים, זאת על מנת לאפשר לה לקנות נכס חלופי לאחר עזיבתה את דירת המריבה, על מנת שלא תישאר היא וילדיה, תלויים על בלימה, נוכח מחוייבות לתשלום שכר דירה, גם אם קיבלה מהמשיב 1 חלק מדמי השכירות שאותם קיבל מהשכרת הנכס.

התנהגות זו של המשיב , דהיינו אי בצוע סעיף 5(א) להסכם במשך 15 שנה, יכולה לנבוע מתוך חוסר אפשרות כלכלית לפרוע את חובו, או מתוך חוסר רצון, או מחשבה שכדאי לחכות עד שניתן יהיה לבצע הפרדה ולמכור את הנכס בערכו הריאלי, כפי שציינתי לעיל.

יצויין בהקשר זה כי בא כוח משיב 1 מציג את מרשו כאדם תמים, אולם גם טיעון זה לא סביר, שכן המשיב 1 התנהג בתחכום בפרשה זו, ואף לקח הלוואה ע"ס 75,000 $ בשנת 1977, כך שיכול היה לשלם למערערת את חלקה על פי סעיף 5(א), אולם לא עשה כן ותחת זאת ויתר בחשאי על זכותו. במצב זה החוב (לפי השקפתו) נשאר תלוי ועומד כשהמחיר שהוא משלם בגינו הוא אותם 350$ לחודש שעליו לשלם למערערת.

גם אם נקבל את טענת המשיב 1 כי המערערת סירבה לקבל את התשלום, (בשונה מגירסתה כי הוא סירב לשלם), הרי שאילו היה חפץ, בתום לב, לקיים את ההסכם, היה דואג להעברת התשלום לחשבונה, או לשלוח לה או לבא כוחה, שיק בדואר, כפי ששילם את הסכום החודשי. אין המשיב 1 יכול להנות משני העולמות: אי ביצוע סעיף 5(א) ובד בבד לטעון שגם סעיף 5(ד) אינו בר ביצוע, עקב העברת הזכויות ללא תמורה.

המשיב 1 הפר את סעיף 5(ד) רישא בבצעו העברה, ולכן איננו זכאי להסתמך על אי קיומו של התנאי האמור, בטענה שלא בוצעה מכירה. עצם ההעברה המקרקעין לצד שלישי, בין אם בתמורה ובין אם בלא תמורה, מזכה את המערערת לעבור לנתיב שבסעיף 5(ד) סייפא, ולקבל את ערך המקרקעין עליו בנויה הדירה, כולל החצר.

12. כאמור, המעבר מסעיף 5(א) להסכם לסעיף 5(ד) הדן בהעברת המקרקעין לצד שלישי, מותנה באפשרות הפוטנציאלית של מעבר ממעמד של בר רשות למעמד של חוכר. לאחר חתימת החוזה אירעו שני אירועים משמעותיים, לפי הסדר הכרונולוג הבא:

א. אישור תוכנית בניין עיר מי/710 בשנת 1996, שנתנה אפשרות בכוח לבעלי הדין לשנות מעמדם מברי רשות לבעלי זכות לחכירה, וכן הוראות "אגף 62", המאפשרות חלוקה.

ב. ויתור המשיב 1 על זכויותיו כבן ממשיך, בשנת 1996.

הויתור על זכויות בן ממשיך מצד המשיב 1:

13. לטענת המערערת הזכויות שרכשו בני הזוג הן זכויות של בני רשות, שאינן ניתנות לביטול חד צדדי על ידי האם והבן. המשיב 1 טוען כי גם אם היה לו מעמד כבן ממשיך, מעמד זה ניתן לו בלבד ולא למערערת, וניתן אךורק לצורך קבלת היתר בנייה. גם אם הוקנה לה מעמד כלשהו מכוח היותה בת זוגו, הרי משפקעו נישואיה פקע גם מעמדה זה, והועבר לאשתו הנוכחית. הוא ויתר בתום לב על זכותו על מנת לכבד את רצון אמו, מה גם שהעתיק את מגוריו בעקבות נישואיו השניים. הוא אינו מחזיק בדירה אלא קיבל הלוואה לרכישת דירה מחוץ למשק, ולכן אינו עומד בתנאים של בן ממשיך.

כמו כן לטענתו כבר בשנת 1980, בזמן שהיו נשואים ובנו את ביתם בנחלה, נתנו ההורים ייפוי כוח נוטריוני לצורך רישום הנחלה והעברת הזכות של בן ממשיך לאחותו ובעלה. בהתאם למוצגים מש/6, מש/5 כפי שציין. מבדיקת המסמכים הללו עולה כי מוצג מש /5 הוא ייפוי כוח נוטריוני של ההורים להעברת זכויותיהם לבת ובעלה, שבו אין כל תאריך. מסמך מש/6 הוא תצהיר של המשיב 1 . בסעיף 4ב לתצהיר מצויין כי ההורים פנו בשנת 1980 למושב בדרישה למנות את האחות ובעלה כבן ממשיך במקום המשיב 1. מעיון בממצאים נוספים בתיק נמצא סיכום דיון בהקשר לאותה פנייה, מתאריך 30.1.1985 שנערך במושב עם נציגי הסוכנות. במסמך זה נאמר כי לאור סכסוך משפחתי שנוצר בין ההורים לבן, האב בקש לשנות את הבן הממשיך. ברם הדיון הסתיים בכך שעל פי פסקי דין קודמים נקבע שההורים יכולים להוציא את הבן מהנחלה בתנאי שהבן יפוצה ויגיש מכתב ויתור, וכי אין מוצא לבצוע בקשתם במסגרת הישיבה. ויתור זה נעשה כאמור רק ב- 1996, דהיינו 11 שנה לאחר הסכם הגירושין, כך על פי התיעוד שבתיק.

14. נשאלת השאלה האם רשאי היה משיב 1 לוותר על זכויות ששייכות אף למערערת. בע"א 2836/90 - אריה בצר נ' צילביץ נחמה ו-4 אח', פ"ד מו (5), 184, נדונו נסיבות דומות של גירושין לאחר קבלת מעמד של בר רשות. בית המשפט קיבל את הערעור של הבעל הגרוש, ולא איפשר ביטול זכויותיו בבניין ובשטח שעליו ניצב, לאור הביטול החד צדדי שנעשה על ידי האם. זאת בניגוד לטענת המשיב 1 כי הפסיקה הכירה בביטול זכויות בן ממשיך במקרה זה . כבוד השופט א' גולדברג פסק:

"סיכומו של דבר, סבורני כי יהא בכך אי צדק בולט אם לאחר שהועמדה לרשות המערער חלקת קרקע (המהווה אחוז קטן משטח המשק), למען יקים עליה את ביתו, והוא אכן השקיע בו את מיטב כספו, מתוך הנחה, שהתבססה על הבטחה שניתנה לו, כי הבנין יהיה שלו ושל אשתו לצמיתות, יבוטל הרשיון באופן חד צדדי. ואילו האם, שהעמידה בשעתו לרשות המערער רק חלק קטן ביותר מן המשק, תזכה עתה בבנין שהוקם על שטח זה כשלמערער לא תיוותרנה כל זכויות בבנין". (שם, 199).

בע"א 5136/91 - יצחק קוגלמס ואח' נ' דורה (דבורה) קוגלמס , פ"ד מט(2), 419 , קבע כבוד השופט ג' בך את זכותם הייחודית של המערערים בשטח עליו הוקם ביתם, בציינו:

"נראה, כי לצורך הגעה למסקנה האמורה בדבר זכותם של המערערים, די במסכת העובדתית שמתקיימת במקרה דנן, קרי: הסכמתם המפורשת של המשיבה והמנוח להרשות למערערים לבנות את ביתם בחלקתם בכפר; בקשתם להכיר בם כבנים ממשיכים; בנייתו של הבית בחלקה (אף אם נעשתה רובה או כולה מכספי המשיבה והמנוח); מגוריהם של המערערים בו תקופה ממושכת (למעלה מ-10 שנים) וכן צוואתו של המנוח, הגם שאינה בת-מימוש, ובקשתה של המשיבה לקיימה. מסכת עובדתית זו, אשר יצרה ציפיה לגיטימית, שלא נסתרה תקופה ארוכה, בדבר זכותם של המערערים והביאה להסתמכותם על קיומה, מעידה על הענקתה על ידי המשיבה והמנוח.

נראה לי, אם כן, כי מן הדין לדחות את הערעור, בכפוף להכרה בזכותם של המערערים לחזקה ייחודית בשטח אותו חלק מחלקת הבית, שעליו הוקם ביתם, ולמגורים בו. ". (שם, 430).

אמנם במקרה זה מדובר על חזקה בלבד, ברם בענייננו שונו הנסיבות, כפי שאפרט בהמשך. מכל מקום ברור מן הפסיקה כי ויתור חד צדדי נוגד את אינטרס הצפיות של הצדדים, שבנו את ביתם במיטב כספם, כתוצאה מההתחייבות שניתנה להם.

מעבר לכך, התנהגותו של המשיב 1 מהווה התנהגות מובהקת שלא בתום לב, ובהתאם לעקרונות ההשתק והמניעות, מנוע הוא מלהעלות טענותיו הנ"ל. כבוד השופטת ט' שטרסברג כהן פסקה בע"א 1662/99 - חזקיהו חיים נ' אליהו חיים ו-6 אח', פ"ד נו(6), 295:

התשתית הרעיונית
לתורת ההשתק, כמו לעקרון תום-הלב, מעוגנת בעקרונות של יושר ומוסר. שימוש באלה לפתרון סכסוכים חוזיים או כאלה הנובעים מחוזה, הביא להתפתחותם של דיני החוזים בכיוון שהעלה את ערכו החברתי-מוסרי של החוזה אל מול חשיבותו העסקית-כלכלית... על מגמה זו למצוא את ביטויה על-ידי הכרה באינטרס ההסתמכות ועל-ידי הצבת דרישה למינימום של התנהגות מוסרית וצודקת בקשרים משפטיים שבין צדדים להתקשרות. (שם, 307).

15. ויתורו החד צדדי של המשיב 1 על זכותו כבן ממשיך נבע משינוי הנסיבות בעקבות נישואיו והעתקת מקום מגוריו, דבר שמנע ממנו לקיים את התנאים לבן ממשיך.

הויתור יכול היה להיעשות בתום לב, או על מנת שלא להיכנס לסעיף 5(ד) להסכם. האפשרות כי הויתור לא נעשה בתום לב מתחזקת לאור צמידותו לשני אירועים:

א. מתן הסכמתו לויתור בשנת 1996, חמש שנים לאחר שאושרה ת..ע. מי/710. התוכנית נתנה למשיב 1 אפשרות פוטנציאלית לחכירת חלקו בנחלה, משמע: מעבר מזכות אישית לזכות קניינית. אם הזכות לבן ממשיך היא "לרבות בן זוגו", בהתאם לתקנה 3(א) לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), הרי שהזכות בכוח שייכת גם לה. העברת הזכות ללא ידיעתה נעשתה בניגוד לסעיף 5(ד) רישא להסכם, האוסר כל העברה עד לביצוע סעיף 5(א). ייתכן ופעולה זו נעשתה על מנת שלא להכנס לסעיף 5(ד) להסכם.

ב. הצמידות שבין הויתור על זכויותיו כבן ממשיך, למישכון המשק לצורך הלוואה שקיבל לשם רכישת דירה חלופית. ספק אם היה כאן ויתור ללא תמורה, כפי שמציין המשיב. ההליך תמוה גם מבחינה כלכלית. לכאורה יכול היה המשיב 1 לבצע מכירה, לאחר שינוי מעמדו לחוכר, ולקבל מחצית מעלות הדירה והקרקע. ויתור על סכום זה, במצבו הכלכלי של המשיב 1, בנוסף למחוייבותו ללקיחת המשכנתא נראה מנוגד לכל הגיון כלכלי שהיה נלקח בחשבון על ידי אדם סביר.

בכל מקרה, הויתור איננו רלבנטי מבחינת המערערת. ההסכם מחייב אותו בתשלום אותו יכולה הייתה המערערת לקבל אילו לא היה מוותר על מעמדו בנכס. מטרת ההסכם היא לפצות אותה במקרה של העברת זכויות במקרקעין. אם המשיב ויתר על זכויותיו ללא תמורה, אין זה מעניינה של המערערת. היא זכאית לתמורה בהתאם למיתווה שבהסכם. התוצאה היא כי זכויותיה שלה אינן ניתנות לויתור חד צדדי בהתאם לויתור שנעשה על ידי המשיב 1, ואת ההסכם יש לכבד! Pacta sunt servanda)).

16. הויתור כאמור בוצע בפועל ארבע שנים לאחר אישור תוכנית מי/710, שאיפשרה מעבר למעמד של חוכר. לפיכך נבחן מה המשמעות של החלטה זו, כמו גם הוראות אגף 62, על זכויותיה של המערערת.

פרופ' סמדר אוטולנגי (ז"ל), במאמרה ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק במושב עובדים, עיוני משפט ט' התשמ"ג, עמדה על ההסדר המשפטי לגבי המושבים היושבים על אדמת הלאום. לפי ההסדר המינהל מחכיר את הקרקע לסוכנות, אשר עורכת הסכם עם המושב, כחכירת מישנה, והמושב עורך הסכם עם כל אחד מחבריו. אם טרם נרשמה למושב זכות חכירה, זכותו של החבר בינתיים היא של בר רשות, זכות אישית, ובידי הסוכנות או המינהל לקבוע מי יהיה היורש במקרה של פטירה.

במושבים הללו התפתח הסדר משפטי משולב של "בן ממשיך", המאפשר חברות באגודה ובמשק כאחד, על פי תקנה 3 א לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) הקובעת:

"בן ממשיך - בן אחד בלבד.., לרבות בן זוגו של בן ממשיך, המחזיק בעצמו או יחד עם הוריו מכוח הסכם עם הוריו או מכוח ירושה, במשק חקלאי, בתור בעלים, חוכר, חוכר משנה, או כבר רשות של מוסד מיישב או של האגודה, או מכוח התחייבות בלתי חוזרת בכתב של הוריו, המעניקה לו שיתוף בזכות החזקה במשק יחד עם הוריו". (הדגשה לא במקור).

בשנת תש"מ הוספו להגדרת הבן הממשיך בתקנות האגודות השיתופיות (חברות) (תיקון), התש"מ 1979, שתי אפשרויות נוספות, העוסקות בהתקשרות הבן הממשיך עם המוסד המיישב או האגודה: קבלת זכות קניינית בהסכם חכירת מישנה של המשק יחד עם האב, או קבלת זכות אישית בהסכם בר רשות, במושבים בהם טרם נרשמה זכות חכירה על שם האגודה, לא כל שכן על שם החברים. הסכם כזה מבטיח את זכותו של החבר לאחר מות הוריו, ברם זוהי זכות אישית בלבד, כפי שהייתה בידי הוריו. זכות זו של בר רשות הייתה בידי המשיב 1.

17. לאור הנסיבות, נבחן האם למערערת יש זכות כלשהי במקרקעין, ובאם התשובה לכך חיובית, האם זוהי זכות אישית או זכות שקיים בה פוטנציאל לקנייניות, בעצם היכולת למכרה לצד שלישי. בית המשפט קמא קבע כי הזכויות ניתנו למשיב 1 בלבד, שכן רק הוא חתום על ההסכם עם הוריו.

ברם, על פי תקנה 3א' לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973 [כפי שתוקנו ב 30/12/99] בן ממשיך הוא "לרבות בן זוגו של בן ממשיך".

מן התקנה עולה כי קיימת הרחבה לזכויותיו של הבן הממשיך גם לבת זוגו. ראו גם מאמרה של ס' אוסטולנגי, חברות סטטוטורית של בני זוג במושבים, משפטים י"ט (תש"נ) בציינה:

"כפתרון לבעיה נכללות הנשים בגדר "הבן הממשיך" ובכך מוענקות גם להן אותן זכויות של הבן הממשיך, בתורת "בן זוגו". לפי סעיף 6 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, "האמור בלשון זכר- אף לשון נקבה במשמע, וכן להפך. מדובר כאן ב"בעלת זכות במשק". האם הכוונה היא לאותה זכות שיש לבן זוגה, כמוגדר ברישא של התקנה, דהיינו מכוח העברה, בין בחיים ובין מכוח ירושה, או שמא זו זכות במישור אחר לגמרי, כמו הזכות לשיתוף בנכסים או הזכות של בת רשות, שהוקנתה לה במישרין מכוח ההסכם עם המינהל או עם הסוכנות. ". (שם, 419).

במקרה שלפנינו, לאור תקנה 3(א), זכותה של המערערת נובעת מהיותה בת זוגו של בר רשות, חרף העובדה כי רק הוא נרשם על ידי הוריו. זכות זו לשיתוף בנכס מוקנית לה מכוח הסכם הגירושין. אולם גם אם תאמר כי הכוונה בבת זוג הינה לבת הזוג דהיום כי אז זכאית המערערת לשיפוי בגין זכויות אלה מכוח ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין, ובאותו סכום הנובע מפעולת מכר לאחר ביצוע הפרדה על פי הוראות "אגף 62".

אמנם אשתו הנוכחית של המשיב 1 אינה צד להליכים, אך בנסיבות שנוצרו, כאשר גם המשיב 1 אינו מחזיק בנכס, הרי שראשית עליו לקיים את התחייבותו כלפי אשתו הראשונה, על פי ההסכם.

18. נשאלת איפוא השאלה האם שונו הנסיבות עקב אישור תוכנות מי/710 והוראות אגף 62, והאם בעקבות ההחלטות הללו קיימת אפשרות להפרדת המגרש מהנחלה. בית המשפט קמא קבע:

"לא הוכח בפני כי קיימת תכנית לפיה ירשמו בעלי נחלות בבית זית כחוכרים, ותתאפשר בתנאים מסויימים הפרדת מגרשי מגורים מנחלאות. כיום לא ניתן לבצע פיצול באופן שיאפשר מכירת דירת המריבה, ואם תהיה אפשרות לבצע זאת, מדובר לכל היותר באפשרות רחוקה בעתיד שאינו נראה לעין".

קביעה זו של בית המשפט קמא אינה יכולה לעמוד בעינה. סעיף 5(ד) להסכם הגירושין מהווה תניה תקפה. חוזה על תנאי הוא חוזה שהצדדים התנו את נפקותו בתנאי חיצוני, ולא בהתנהגות או בפעולות של צד אחד לחוזה. (ראו גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, הוצאת לאור בע"מ, ירושלים תשנ"ה, עמוד 331-333) . בהתקיים תוכנית בניין עיר מי/710 והוראות אגף 62, כפי שאישרו המשיבים 6,7, בפני, כי הם מוכנים לאשר ביצוע הפרדה על פי הוראות אגף 62. בכך התקיים תנאי חיצוני לתוקפה של הפעולה להכרה בזכות הקניינית הפוטנציאלית. ההחלטות הללו הן חיצוניות לחוזה. בנושא החלטות חיצוניות לחוזה, קיימת מחלוקת בין הנשיא א' ברק וי' אנגלרד, הרואים בכך תנאי מתלה, לבין המלומדים פרידמן טדסקי ושלו, הרואים בכך יסוד הנדרש על פי דין. (שלו, 333)

ההחלטות הללו, בין אם נראה בהן תנאי מתלה, ובין אם נראה בהן יסוד המאפשר חלוקה, הנדרש על פי דין, הן המאפשרות ביצוע סעיף 5(ד) להסכם.

תכנית בנין עיר מי/710 והוראות אגף 62 גרמו לשינוי מהותי של מצב דברים זה. מבחינת התייחסותם של הגורמים המיישבים, משיבות פורמליות 5, 6, 7, בהתאם לתגובתן לערעור זה עולה כי :

"נכון להיום, חל במושב בית זית ההסכם המשולש, הסכם שכירות תלת צדדי בין המינהל (הבעלים), הסוכנות (השוכרת) ואגודת המושב כבעלת זכויות בר רשות מצד שלישי. בהתאם להוראות החוזה המשולש מקנה הסוכנות באמצעות האגודה, זכויות בר רשות למתיישבים. זוהי זכות אישית חוזית, להבדיל מקניינית, שעבירותה מוגבלת. אין כל כוונה בטווח הנראה לעין ליתן זכויות חכירה ישירות לחברי האגודה. כיום אין אפשרות לפצל מגרש מגורים מנחלה אלא רק בהתאם להוראות אגף 62... יחד עם זאת, היה ובעלי הזכויות במגרש יעמדו בכל התנאים המנויים בהוראות האגף, בדרישות רשויות התכנון ויקבלו את הסכמת המינהל, תהיה הסוכנות מוכנה ליתן הסכמתה לפיצול". (הכוונה להפרדה, ההדגשה לא במקור, התייחסות בכתב של המשיבה 7 לערעור זה).

19. גם המשיבים 2-4 מסכימים להפרדת המגרש מהנחלה, בציינם:

"זאת בהתאם להוראות אגף 62 מיום 2.2.1999, בתנאי שההוצאות ישולמו על ידי המשיב 1 ו/או המערערת, והמשיב 1 יסיר את המשכנתא שהוטלה על הנחלה בגין הלוואה שקבל". (התייחסותם בכתב לערעור זה)

כן טוענת המערערת כי היה הסדר עקרוני בין הצדדים להפרדת המגרש ומכירת הנכס בשוק החופשי בסכום של 150,000$ ,שסוכל עקב התנגדות המשיב 1.

יוצא איפוא, שקיימת אפשרות מעשית להפרדה, כפי שנאמר על ידי המשיבים הפורמליים, משמע: לשינוי המעמד של המחזיקים בחלקת המריבה ממעמד של בר רשות למעמד של חוכרים. שינוי כזה מעביר את בני הזוג לסעיף 5(ד) להסכם הגירושין, שכן ההפרדה מאפשרת למכור את הנכס לצד שלישי בשוק החופשי.

ת..ע. מי/710 מהווה דין, גם אם מימושו נראה היה רחוק, והיא הקנתה זכויות קנייניות בכוח לבעלי הדין. המשמעות של ההפרדה היא כי ניתן להפריד את המגרש מהנחלה החקלאית, כאשר במגרש ניתן לקבל חוזה חכירה ואלו המחזיקים בנחלה יישארו במעמד של ברי רשות.

20. סעיף 9 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה תשנ"ה-1995 קובע:

"לבית המשפט הדן בערעור על פסק דין או על החלטה של בית משפט לענייני משפחה, יהיו הסמכויות הנתונות לפי חוק זה לבית משפט למשפחה, לרבות שמיעת עדויות או הבאת ראיות נוספות, אם הוא סבור שהדבר נחוץ לבירור הערעור"

לפיכך, לאור עמדת המינהל בקשר לביצוע הוראות אגף 62 במקרה זה, כפי שהובהר בערעור באופן חד משמעי, חרף העובדה שהמשיב 1 ויתר על זכותו והעובדה שנישא בשנית, ניתן לקבל דברי המשיבים הנ"ל כראיה ולפיכך לבצע את סעיף 5(ד) להסכם.

סוף דבר:

21. מסקנת בית המשפט קמא כי למערערת אין כל זכויות במקרקעין או בדירה, וכי זכותה כברת רשות הופסקה עם גירושיה ועזיבתה את הדירה, כאשר התוצאה היא שהיא זכאית למחצית עלות הבנייה בלבד מבוטלת בזאת. כאמור הסכם הגירושין הקנה לה זכויות אישיות וקנייניות. סעיף 5(ד) להסכם הקנה לה זכות קניינית לקבלת מחצית מערך המקרקעין הריאלי, שכן ההפרדה מאפשרת למכור את הנכס לצד שלישי בשוק החופשי. זכות זו קבלה מישנה תוקף בעקבות ת..ע. מי/710, שאיפשרה מעבר ממעמד בר רשות למעמד חוכר, וכן מהצהרתם של הגורמים המיישבים לנכונותם לחלוקה בהתאם להוראות אגף 62, וכן הסכמת האחות ובעלה כי ניתן יהיה לבצע חלוקה בנכס.

העברת זכויותיו של המשיב 1 לצד שלישי הייתה בניגוד לריישא של סעיף 5(ד) ולזכותה הקניינית הפוטנציאלית של המערערת ודינה להתבטל. לאור הפרת התנייה החוזית על ידי המשיב, בהעברת זכויותיו בדירה בטרם מילא את סעיף 5(א) להסכם, קמה למערערת זכות בהתאם לסעיף 5(ד) להסכם לקבלת מחצית מערכה הריאלי של הדירה, הקרקע עליה נבנתה והחצר.

22. האחות ובעלה (משיבים 3,4) היו צד להליך, התביעה ייחסה להם עילה של גרם הפרת חוזה ועשיית עושר ולא במשפט על חשבון המערערת. לפיכך ניתן להם יומם בבית המשפט, ויינתן סעד המתייחס אף אליהם. העובדה שהמשיב 1 נישא בשנית אינה גורעת מזכותה של המערערת, שכן יש לקבוע את זכויות הצדדים בטרם שויתר על זכותו כאמור.

התוצאה:

אני מקבל את הערעור. אני מורה על החזרת התיק לבית המשפט למשפחה על מנת שידון בביצוע ההפרדה על פי הוראות אגף 62, ואופן מימוש זכויות המשיב 1 והמערערת, בין אם על ידי מינוי כונס נכסים, או בדרך אחרת, באופן שהמערערת תקבל את המגיע לה על פי סעיף 5(ד) להסכם ו/או הפיצוי שמגיע משווי מחצית הדירה, החצר והקרקע עליה היא בנויה, או על פי הערכת שמאי, וזכויותיה הכוללות כאמור.

החיוב בהוצאות ושכר טירחת עורך דין שנפסקו בבית המשפט דלמטה מבוטל. המשיב 1 יישא בהוצאות הערעור (אגרת בית המשפט) וכן שכר טירחת עורך דין המערערת בסכום של 3000 ₪, בצירוף מע"מ.

ניתן היום כ"ט באדר תשס"ד (22 במרץ 2004) בהעדר הצדדים.

פסק הדין יישלח לצדדים ולבית המשפט לענייני משפחה.

ניתן לפרסום ללא שמות המערערת והמשיבים.

יוסף שפירא - שופט


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן