המחלוקת

1. האם השינוי בתעריף החיוב בארנונה שביצעה עירית פתח תקווה (להלן "העירייה"), בנכסים המוחזקים על ידי העותרות, מתעריף "מחסן" לתעריף של "עסקים ומסחר" מהווה שינוי מדיניות אסור או תיקון טעות מותר. זו השאלה הניצבת לדיון בעתירה זו.

הסעד המבוקש:

2. א. להצהיר כי איחוד החיובים אשר ביצעה העירייה, בשנת 2009

במסגרת הודעת שינוי השומה, באופן ששטח הנכס יחויב בתעריף אחיד ללא פיצול שטח המחסן וחיובו בתעריף "מחסנים" הקבוע בצו הארנונה, מהווה שינוי מדיניות החיוב ביחס לחיובם של שטחי מחסנים המצויים בעסקים.

ב. להצהיר כי שינוי מדיניות החיוב של המחסנים מהווה למעשה שינוי סיווג של שטחים מסוג זה ו/או שינוי שיטת החיוב, באופן שיש בו משום העלאת חיוב הארנונה מעבר לשיעור החוקי שהותר ועל כן מנוגד לחקיקת ההקפאה ואינו חוקי.

ג. לקבוע כי יש להמשיך ולחייב את שטחי המחסנים בנכסים המוחזקים על ידי העותרות בתעריף הקבוע בסעיף 2.2.5 לצו המיסים והמתייחס ל"מחסנים".

העובדות הרלוונטיות

3. כל אחת מהעותרות מחזיקה, בנכס הנמצא במתחם הפאוור סנטר - ירקונים, בפתח תקווה.

עד שנת 2009 חויבו העותרות באופן ששטח העסק חויב בחלקו לפי סעיף 2.2.3 בצו הארנונה המתייחס ל"חנויות, מרכולים ... עסקים ומסחר" (להלן "תעריף עסקים ומסחר") ואילו חלקו חויב לפי סעיף 2.2.5 בצו הארנונה המתייחס ל"מחסנים" (להלן "תעריף מחסן").

4. במהלך השנים 2004-2005, ערכה העירייה "סקר נכסים" במסגרתו בחנה את חיובי הארנונה בעירייה, ובכלל זה את הנכסים המוחזקים על ידי העותרות. בהתאם, על פי נתוני הסקר, הוצאו לעותרות הודעות שומה מוגדלות (להלן "חיובי הארנונה המוגדלים"), ללא שינוי בתעריפי החיוב. כל אחד מהנכסים המשיך להיות מחויב בשני תעריפים "מחסן" ו"עסקים ומסחר". חלק מהעותרות לא השלימו עם חיובי הארנונה המוגדלים והגישו השגות ועררים על החיובים המוגדלים, בין השאר היו השגות ועררים שנגעו לשטחי המחסנים.

5. בשלב מסוים, בתשובות שהוגשו על ידי מנהל הארנונה להשגות, נטען כי הפיצול בחיוב הארנונה בין תעריף "עסקים ומסחר" ותעריף "מחסן" מבוצע לפנים משורת הדין.

על אף האמור, המשיכה העירייה, במודע, לחייב כל אחד מהנכסים בשני תעריפים "עסקים ומסחר" ו"מחסן".

6. ביום 09.02.09 הוציאה העירייה הודעות חיוב חדשות לכל אחת מהעותרות ובהן בוטל החיוב בתעריף "מחסן" וכל הנכס חויב בתעריף אחיד של "עסקים ומסחר".

7. על חיוב זה הגישו העותרות השגות למנהל הארנונה. בין היתר הן טענו, כנגד חיוב המחסנים בסיווג "מסחר ועסקים". לטענתן, חלק הנכס שחויב בתעריף מחסן, מופרד מהחנות ללא גישה ללקוחות. מנהל הארנונה השיב להשגות ודחה אותן והעותרות עררו לועדת הערר.

8. במקביל, הגישו העותרות עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהלים בתל-אביב, במסגרתה טענו לשינוי מדיניות מצד המשיבה. הצדדים הגיעו להסדר דיוני, לפיו תמחק העתירה ותוגש מחדש לאחר קבלת החלטות וועדת הערר.

וועדת הערר דחתה את טענות העותרות בנוגע לשינוי החיוב וקיבלה את פרשנותה של העירייה לאמור, הגדרת מחסן בצו הארנונה אינה מתאימה לנכס נשוא הערר. בנוסף, קבעה וועדת הערר שהדיון בשאלת שינוי המדיניות אינו מצוי בסמכותה, ולכן דחתה את הטענה בדבר חריגה מחוקי ההקפאה.

בעקבות דחיית הערר, הוגשה העתירה דנן וערעור מנהלי כנגד החלטות מנהל הארנונה וועדת הערר. לפי שעה, לא הסתיים הדיון בערעור המנהלי והצדדים ממתינים לתוצאות העתירה שמא יהיה בהם כדי לייתר את הערעור המנהלי.

טענות העותרות

9. שינוי הסווג מ"מחסנים" ל"עסקים ומסחר אינו תיקון טעות, אלא שינוי מדיניות שהמשיבה אינה רשאית לעשות. המשיבה הייתה מודעת היטב לאופן בו חויבו העותרות משך שנים, והנהיגה בכל שנות החיוב "מדיניות פיצול" בהתאם לפרשנות שנתנה לצו הארנונה.

10. שינוי שיטת החיוב ושינוי הסיווג לגבי מחסנים, מנוגד ל"חקיקת ההקפאה", ודינה להתבטל. דרך החיוב שהעירייה הנהיגה במשך שנים הינה החלטה שבמדיניות, לפיכך אינה ניתנת לשינוי לאור חקיקת ההקפאה, במיוחד כשאין חולק שלא חל שינוי בנוסח צו הארנונה של המשיבה.

11. לא ניתן לטעון טענת טעות בעלמא, וללא תימוכין, ויש להוכיח את הסיבה לטעות. מקום בו אין מחלוקת כי זו הייתה מדיניות העירייה הרי שמדובר בהחלטה שהופעל לגביה שיקול דעת ולא ניתן לראות בה טעות. יתרה מכך, טעות אינה יכולה להיות כה רחבה והנטל להוכיח כי המדובר בטעות מוטל על המשיבה. ההלכה היא כי כאשר מדובר בטעות שבשיקול דעת הרשות אינה יכולה לתקן את השומה להבדיל מטעות טכנית או החלטה הנוגדת את החוק. ברי שנוכח הלכה זו לא ניתן להתיר לעירייה לבצע את השינוי, היות ובמקרה הנדון אין המדובר בטעות טכנית הניתנת לתיקון. הסוגיה העומדת לדיון במקרה זה היא שאלת סמכותה של העירייה לשנות את מדיניות החיוב בנוגע לחיוב המחסנים.

המשיבה לא פנתה לשרי הפנים והאוצר לקבלת אישור לשינוי החיוב. הפסיקה בענין זה ברורה וחד משמעית ואינה מותירה מקום לספק - במקום בו לא השתנה השימוש בנכס אין לשנות את הסיווג בו, גם אם נפלה טעות בחיוב הנישום.

12. ידוע לעותרות כי בתחומי העיר מצויים נכסים נוספים אשר במשך שנים החיוב בהם פוצל לשטחי אחסנה ושטח עיקרי ופיצול זה ממשיך לעמוד על כנו אף כיום, חרף שינוי החיוב ביחס לעותרות.

כך לדוגמא, במפעלי תעשייה, בהם תעריף מחסן גבוה מתעריף הנכס העיקרי, ממשיכה המשיבה לפצל את שטחי המחסן משטח הנכס העיקרי ודבקה בעמדתה שלגבי מפעלי תעשייה יש לסווג מחסן כמחסן בהתאם לסעיף 3.2.13 לצו הארנונה.

לטענת העותרות חיובן בארנונה בגין שטחי אחסנה בתעריף "עסקים ומסחר" מקום בו נישומים אחרים ממשיכים להיות מחויבים הגין שטחים אלה בתעריף מופחת - מהווה אפליה פסולה.

13. פרשנות העירייה את צו המיסים עובר לשינוי, היא הפרשנות הנכונה .

טענות העירייה:

14. קיימים מספר טעמים שבגינם יש לדחות את העתירה על הסף.

א. העדר סמכות עניינית.

הסמכות הייחודית לדון בטענות הנוגעות לחיובי ארנונה מסורה, מכוח סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו-1976 (להלן:"חוק הערר") למנהל הארנונה ולועדת הערר. רק לאחר מכן ניתן לפנות לבית המשפט לעניינים מנהלים במסגרת ערעור מנהלי. זוהי דרך המלך. העותרות מנסות לטעון כי העתירה מכוונת כנגד חוקיות החלטת העירייה אך בפועל העתירה תוקפת באופן ישיר את איחוד הנכסים, לעניין החיוב בארנונה, שביצעה העירייה. העותרות טענו בעתירתן טענות עובדתיות ועליהן הנטל להוכיח כי השימוש במחסנים אינו מהווה חלק אינטגראלי מהעסק העיקרי. כל עוד לא עשו כן עליהן לשאת בחיוב אחיד לכל הנכס. המחלוקת היא עובדתית גרידא, נעדרת חשיבות כלכלית ציבורית, ואין כל הצדקה להתיר את העלתה בדרך של עתירה מנהלית. המגמה כיום היא להרחיב את סמכויותיהם של גופי הערר השונים ומנהל הארנונה לדון בהשגות על חיובי ארנונה.

ועדת הארנונה בחנה את טענות העותרות ובכלל זה את הטענה בדבר אי חוקיות איחוד הנכסים ודחתה אותן מכל וכל.

ב. ניהול הליכים כפולים.

במקביל לתיק זה הגישו העותרות ערעור מנהלי המתייחס לאותם נושאים הנדונים בעתירה דנן. חוסר ההיגיון בניהול הליכים כפולים בנוגע לאותה השומה מנחה לעבר מחיקת העתירה. אין לערב את בית המשפט במחלוקות עובדתיות הנתונות להשגה וערר אלא על דרך הביקורת השיפוטית הערעורית. אף מטעמים של יעילות דיונית אין לאפשר לעותרות ללכת בשני המסלולים ויש להפנותן למסלול של הערעור המנהלי. יש להימנע מכך ששתי הערכאות (ועדת הערר ובית המשפט בדיון על עתירה מנהלית) תדונה ותכרענה באותן הסוגיות בעת ובעונה אחת.

15. גם לגופו של עניין טוענת העירייה כי דין העתירה להידחות.

העירייה לא ביצעה שינוי במדיניות החיוב האסורה בהתאם לחקיקת ההקפאה. מדיניותה היחידה והברורה היא שיש לבחון כל נכס ונכס בהתאם להוראות צו הארנונה ולחייבו בהתאם. במקרה דנא בוצע שינוי ספציפי בסיווג הנכסים, שינוי שהינו כדין.

בעבר, חויבו נכסי העותרות באופן מוטעה, בניגוד להוראות צו הארנונה. והפרשנות הנכונה היא לחייבם כחלק מהנכס העיקרי.

בבצעה את השינוי, התאימה העירייה את החיוב בארנונה למצב הקיים בפועל בנכסי העותרות. העירייה רשאית וחייבת להתאים את חיובי הארנונה לעובדות ולשימוש הנעשה בכל נכס ונכס תוך התאמת החיוב להוראות צו הארנונה ואין לקבוע כי הטעות תחייב את העירייה לעד.

ההלכה קובעת כי בענייני מיסים כל שנת מס עומדת בפני עצמה ונתונה לבדיקה מחודשת.

בנוסף, תקנות ההסדרים במשק המדינה לא נועדו להנציח טעויות באופן הטלת הארנונה או למנוע סיווג נכסים בהתאם לשימוש שנעשה בהם בפועל. ההלכה היא שרשות רשאית לתקן טעות שנפלה באופן סיווג נכס ולהתאים את החיוב בגינו לסוג השימוש הנעשה בו בפועל מבלי להיזקק לשם כך לאישורי שרי הפנים והאוצר.

נקודת המוצא בהטלת ארנונה, בכל שנת כספים, היא הסכום שהגיע כדין בגין הנכס בשנת הכספים החולפת להבדיל מהסכום ששולם בפועל בגין הנכס בשנה החולפת. כפועל יוצא מכך, העירייה חייבת לשנות את אופן החיוב כאשר מתברר כי נפלה טעות בחיוב בשנה החולפת, והחיוב אינו תואם את הוראות הדין קרי הסיווג הראוי.

16. על-פי תקנה 4 לתקנות ההסדרים במשק המדינה, כאשר מחזיק בנכס נדרש לשלם בשנה מסוימת ארנונה שלא בהתאם לצו הארנונה של הרשות, אין מניעה שבשנה הבאה ייערך תיקון, אף אם בעקבותיו תהא חריגה משיעור העלאה המותר וזאת ללא צורך באישור השרים. על פי סעיף 3 לחוק הערר, אחת העילות בגינן ניתן להגיש השגה וערר הינה טעות בסיווג של נכס. פרשנות העותרות בנוגע לתקנה 4 לתקנות ההסדרים המונעת תיקון של טעות שארעה בסיווג נכס אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הזכות שנתונה לנישום בסעיף 3 לחוק הערר. זאת ועוד, על פי תקנה 9 לתקנות ההסדרים מתן היתר להעלאת ארנונה על ידי השרים אינו אמור להיעשות כדבר שבשגרה אלא במקרים חריגים. לפיכך, סמכותם של השרים שמורה למקרים חריגים ולא נועדה לתיקון סיטונאי של טעויות הקורות מדי שנה באלפי שומות ארנונה שמפיקות הרשויות.

גם על-פי סעיף 15 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 רשות מנהלית רשאית לתקן החלטה שקיבלה, בייחוד כאשר מדובר על תיקון החלטה שהתקבלה בטעות ו/או תוך כדי חריגה מהוראות הדין.

17. יש לדחות גם את הטענה שהעירייה פועלת במשוא פנים ואפליה אסורה. העירייה רשאית ומחויבת להפעיל את שיקול דעתה בכל מקרה ומקרה שמובא בפניה ואין להקיש גזרה שווה ממקרה אחד לשני. בהחלט יתכן כי בתחומי העירייה קיימים עדין נכסים שנהנים מפיצול חיוב ושומה שגויה שאינה תואמת את השימוש בפועל, אך העירייה עושה כל שלאל ידה להתאים את השומה למצב בשטח ולהוראות צו הארנונה. אכיפה חלקית אינה אכיפה פסולה. לחילופין, אין מתקנים עוולה בעוולה.

18. אין מקום להתערב בהחלטת העירייה שניתנה לאחר שיקול דעת.

ביקורתו של בית המשפט לעניינים מנהלים מתוחמת לעילות הביקורת על פי המשפט המנהלי, ובית המשפט לעניינים מנהליים אינו ממיר את שיקול דעת המוסד המנהלי בשיקול דעתו ואינו בא בנעלי הרשות המנהלית. על בית המשפט לבחון אם נפל פגם מנהלי בהחלטת הרשות המצדיק את התערבות.

קרי האם ההחלטה ניתנה משיקולים זרים, ללא משוא פנים והאם ההחלטה מצויה במתחם הסבירות. בפעולות העירייה לא נפל כל פגם מנהלי המצדיק התערבות וביקורת שיפוטית. פעולותיה של העירייה מושתתות על הדין ועל הגיונם של דברים. במידה והעירייה הייתה מקבלת את טענת העותרות הרי שהייתה פועלת בחוסר סבירות.

דיון והכרעה:

מחיקה על הסף - סמכות עניינית

19. סעיף 3 לחוק הערר קובע:

"(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) .....

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;

(3) ........

(4) .......

(ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א).

(ג) .......

לטענת העיריה עסקינן בשאלת סיווג הנכס ואם סבורות העותרות כי נפלה טעות בסווג הנכס עליהן לנקוט בהליך של השגה (כפי שבפועל אף נקטו) ולא בעתירה מנהלית.

טענה זו של העיריה נוגעת לסלע המחלוקת שבין הצדדים. בעוד שהעיריה טוענת כי עסקינן בענייני סווג של נכס טוענות העותרות כי עסקינן בשינוי מדיניות שאינו בסמכות וועדת הערר, כפי שאף וועדת הערר מצאה לנכון לציין בהחלטתה, ובצדק.

חוק בתי משפט לעניינים מנהליים קובע בסעיף 5 (1) כי עתירה כנגד החלטה של רשות או גוף המנוי בתוספת הראשונה , ובענין המנוי בתוספת הראשונה, ידון בבית המשפט לעניינים מנהליים. ענייני ארנונה (למעט החלטות שר הפנים ו/או שר האוצר), מוזכרים בסעיף 1 לתוספת הראשונה.

משטוענות העותרות כי שינוי הסווג הוא שינוי מדיניות הרי שעסקינן בשאלה המסורה להכרעתו של בית המשפט לעניינים מנהליים.

לאור האמור, אני דוחה את הטענה.

מחיקה על הסף - הליכים כפולים

20. העותרות הגישו, למנהל האנונה, השגה על שינוי החיוב מ"מחסן" ל"עסקים ומסחר". משנדחתה ההשגה הוגש ערר לוועדת הערר ומשנדחה הערר הגישו ערעור מנהלי על החלטת וועדת הערר (עמ"נ 11948-02-10).במקביל הגישו את העתירה דנן בטענה כי אין המדובר בערר על שינוי הסווג אלא בשינוי מדיניות העיריה. אין כל פסול בנקיטת שני ההליכים במקביל שכן אם תדחה עתירת העותרות, עדיין פתוחה לפניהן הדרך לטעון כי הסיווג הנכון, לדעתן, הוא סיווג של "מחסן" ולא סיווג של "עסקים ומסחר" .

מטעם זה אני דוחה את הטענה.

האם השינוי בחיוב מהווה שינוי מדיניות או תיקון טעות

21. אין מחלוקת כי לא חל שינוי בצווי הארנונה או בשימוש שעשתה כל אחת מהעותרות בשטח שחויב כמחסן.

22. מאז 1985 הגביל המחוקק את סמכותן של הרשויות המקומיות להעלות את שיעורי הארנונה לגבי נכסים המצויים בתחומן. מאז 1986 מהווה חקיקת ההקפאה את עיקרון הבסיס לפיו מוטלת הארנונה במדינה. שיעורי הארנונה שנקבעו בצווי הארנונה של הרשויות המקומיות בשנת 1985 "הוקפאו" ומשנה זו ואילך הם מהווים את תעריפי הבסיס להטלת הארנונה. הניסיונות שנעשו על-ידי הרשויות לעקוף את ההקפאה בדרכים שונות הובילו לחקיקת הוראות מפורטות האוסרות כל שינוי, תת סיווג, אזור וכד' שיש בהם כדי להגדיל את סכום חיוב הארנונה מעבר לשיעור המותר. בתי המשפט על כל ערכאותיהם ייחסו חשיבות ראשונה במעלה לחקיקת ההקפאה ולצורך בדקדוק בפרטי התעריפים.

החל משנת 1993 נקבע איסור מפורש בתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות) על שינוי סיווג או תת סיווג של נכס, אלא אם בפועל השתנה השימוש בו. מקום בו מדובר בחיוב קודם הנובע ממדיניות הרשות, לא ניתן לשנות את שיטת החיוב אלא באישורם של שרי הפנים והאוצר. המקרה היחיד בו ניתן יהיה לשנות סיווג או תת סיווג של נכס, המביא לשינוי בחיוב ארנונה, הנו כאשר בפועל קיים שינוי בשימוש הנעשה בנכס. ללא שינוי כאמור לא ניתן לשנות את חיוב הארנונה. (על תכלית חוקי ההקפאה ראה עע"מ 3874/02 עירית חדרה נ' חברת שיקרצ'י).

23. ב"כ העותרות הפנה לעת"מ 3035/04 טראב נ' מועצה מקומית גבעת שמואל שעניינו ארנונה שהטילה המועצה לראשונה על שטחים משותפים בבנייני מגורים, אשר לא חויבו בעבר בארנונה. נטען על ידי העירייה כי חיוב השטחים תואם את לשון הצו ומדובר בתיקון טעות בהסתמך על מדידה חדשה (ההדגשה שלי - ז.ב):

"מעבר לדרוש אציין, כי גם על פי הגישה הפרשנית המחמירה, מהנסיבות אשר פורטו על ידי לעיל, עולה בבירור, כי אין מדובר בטעות בחישוב אלא בשינוי מודע של שיטת חישוב האסור על פי חוקי ההסדרים שמטרתם למנוע העלאת ארנונה, על ידי רשויות מקומיות באופן בלתי מרוסן, כפי שנקבע על ידי כב' השופט י' זמיר בע"א 271/87 עירית לוד ואח' נ' טלרד תעשיות טלקומוניקציה ואלקטרוניקה בע"מ, פ"ד מב(1) 119, בעמ' 122).

"החוק לא התכוון לתת הגנה או לשריין זכות של נכס, אלא להטיל רסן על הרשויות המקומיות שהיו נוטות להעלות את סכומי הארנונה פעם אחר פעם, כדי לממן את העלייה בהוצאות הרשות. בהתאם לכך, הרשות המקומית מנועה מלהעלות את שיעורי הארנונה או לקבוע קריטריונים חדשים לחישוב הארנונה, באופן שיעלה את סכום הארנונה, אולם הרשות המקומית אינה מנועה מלהעלות את סכום הארנונה של נכס מסוים, אם הסכום שנקבע בשנה הקודמת מבטא הפחתה מסכום הארנונה שהגיע כדין".

או אם הסכום שנקבע בשנה הקודמת נובע מטעות בחישוב הסכום המגיע כדין.

בענייננו, הוכח כי המשיבה נמנעה ביודעין מלגבות ארנונה בגין שטחים משותפים, למרות שהיתה מודעת, להפרש שבין שטח הדירות לפיו נהגה לחייב בארנונה לבין שטחן בתוספת חלקן היחסי בשטחים המשותפים. רק לנוכח צרכי התקציב החליטה לשנות את שיטת המדידה, כמתואר לעיל. שינוי זה מהווה ניסיון לעקיפה של חוק ההסדרים". (הערה: ערעור שהוגש לבית המשפט העליון על החלטה זו נמחק (עע"מ 6095/05) )

טוענות העותרות כי גם בעניינו העירייה הייתה מודעת לחיוב הנכסים בתעריף של מחסן ונמנעה מלתקן את "הטעות" הנטענת על ידה. הדבר נלמד מסקר הנכסים, שלאחריו תוקנו רק שטחי החיוב ולא תוקן התעריף. כן נלמד הדבר מהעובדה שמנהל הארנונה החל זמן רב לפני שינוי החיוב לטעון, בתשובות להשגות שהוגשו, כי החיוב בתעריף של מחסן נעשה "לפנים משורת הדין", וכן מהעובדה שהשינוי התבצע רק לגבי נכסים המצויים במתחם הפאוור סנטר. לכך מצטרפת העובדה כי לגבי נכסים המחויבים כמחסן בשטחי תעשיה, שם תעריף מחסן גבוה יותר מתעריף החיוב לנכס העקרי , לא מצאה העירייה לנכון לבצע תיקון.

עוד טוענות העותרות כי כדי להיכנס לגדרה של 'טעות' המותרת לתיקון ללא צורך באישור שרי הפנים והאוצר, על העירייה לפרט את סיבת הטעות ולא די לטעון בעלמא כי ארעה טעות. העירייה לא נתנה כל הסבר "לטעות" הנטענת ואין ספק, כי מדובר בשינוי מדיניות.

בעת"מ 1176/02 פריץ קומפניס ישראל נ' מנהל הארנונה של המועצה האזורית, בחן בית המשפט שינוי סווג, מקום בו לא השתנה השימוש בנכס וקבע, בהסתמך על פסיקת בית המשפט העליון בעע"מ 3874/02 עיריית חדרה נ' שיקרצ'י (ראה לעיל) כי הסווג לא ישתנה אפילו אם נפלה טעות בחיוב:

"הטעות נגלתה לעיני מנהל הארנונה לקראת הוצאת דרישות התשלום לשנת 2000. אין נפקה מינה, בעיני אם מקור הטעות נעוץ בחוסר תשומת לב של פקיד זוטר וגילויה היה בידי מנהל הארנונה עמו או שהגילוי הוא הארה שהייתה ליועץ משפטי שנכנס לתפקידו בתנופה מעשה "מטאטא חדש וגו'". זו כן זו טעויות והשאלה היא האם הרשות שגילתה את הטעות רשאית לתקן אותה או שמא כיון שנעשתה טעות יש להניח לה להשתרש.

אודה שבהתבוננות "עצמאית" בסוגיה סברתי כי כיון שלרשות המקומית מרחב שיקול דעת רחב למדי לקבוע את מדדי הארנונה בתחומה (בכפיפות להוראות הדין), מן הראוי שיהיה בידה גם הכוח לתקן טעות שיצאה מתחת ידיה. אין מדובר בהתערבות לשם תיקון מעשה מנהלי של גורם אחר. זה "תיקון עצמי" בבחינה "הפה שאסר הוא שהתיר". מהלכי הרשות ומנהל הארנונה אינם כמהלכי משחק שח-מט שבו לאחר נגיעה בכלי המשחק אין רשות חזרה.

אולם בא כוח העותרת הצביע על פסיקה מפורשת של בית המשפט העליון, שעניינה, בין היתר, טענה לטעות בדרישת תשלום ארנונה. וכך פסק השופט (כתוארו אז) ריבלין:

אפילו נפלה טעות בסיווג הנכס לצורכי ארנונה... טעות זו אינה מעלה ואינה מורידה לשאלת שינוי הסיווג. מבחינת דיני ההקפאה רשאית העירייה לשנות את הסיווג שניתן לנכס, ללא אישור מהשרים, במקרה אחד בלבד - כאשר היה שינוי בפועל בשימוש שנעשה בנכס [עע"מ 3874/02עיריית חדרה נ' שיקרצ'י תעשיות פ"ד נ"ח(5) 877, 888 (לעיל ולהלן: "פרשת שיקרצ'י")].

שם, כבענייננו נקבע שלא חל שינוי בשימוש שנעשה בנכס ולפיכך נפסק כי העירייה לא הייתה רשאית לשנות את סיווגו של נכס לצורכי ארנונה מבלי לקבל לכך את אישור השרים.

יש, כמובן, הגיון בגישה האומרת שאין להניח לרשות לתקן את עצמה. שכן אילו ניתן הדבר בידה, היו מעשי התיקון מתרבים עד כדי שימה לאל את כל רעיון ההקפאה. מצד שני גם להשתרשות כפויה של טעות יש השלכות לא רצויות (כגון יצירת הפלייה בין בעלי נכסים שווים). על כך עונה פסק הדין בעניין שיקרצ'י כי טעות היא מעוות שעשוי לתקון באישור השרים. המנגנון של אישור השרים תכליתו להבטיח בקרה ושמירה על תכלית חוקי ההקפאה, שלא תהיה ידן של הרשויות קלה במלאכת "תיקון טעויות" ובה בעת גם לאפשר לתקן טעות בולטת כדי למנוע את העוול (לציבור או לפרט) שבה. "

24. העירייה מוצאת תמיכה בעמדתה, לפיה תיקון טעות מותר, בעע"מ 104/03 קפלן נ' עיריית רמת גן. באותו מקרה ערכה עיריית רמת גן מדידות מחדש של נכס המצוי בתחומה. בעקבות כך התגלה כי דירות המערערים גדולות מהשטח ששימש קודם לכן לחישוב הארנונה. בעקבות כך השתנה החיוב של המערערים, לרבות שינוי סיווג הנכס לאור גודלו האמיתי. בית המשפט העליון קבע כי השינוי בו עוסקת תקנה 4 לתקנות ההסדרים במשק המדינה הינו שינוי סוג, סווג או תת סווג הנעשה בצו הארנונה עצמו. אין מטרת סעיף 4 לחוק ההסדרים לשמר טעויות במדידת שטחי דירות.

25. העולה מהאמור הוא כי תיקון טעות בחיוב מותרת , לא כן שינוי מדיניות. ובענייננו, העירייה חייבה את נכסי העותרות במשך כל השנים בשני תעריפים כאשר חלק הנכס מחויב בתעריף של "עסקים ומסחר" וחלק מהנכס מחויב בתעריף של "מחסן"

העיריה ביצעה סקר נכסים שגם לאחריו המשיכה לחייב את הנכסים בשני תעריפים על אף שטענה במסגרת דיונים בוועדות הערר כי היא עושה כן לפנים משורת הדין. לכך מצטרפת העובדה כי השינוי איננו לנכס בודד, אלא לקבוצת נכסים.

בנסיבות אלה אני קובעת כי שינוי הסווג שנעשה על ידי העירייה איננו תיקון טעות אלא שינוי בסווג וגינולהתבטל.

אפליה

26. העותרות טענו כי אין להתיר את שינוי הסיווג גם מטעמי אפליה שנוקטת העירייה. לטענת העותרות, גם כיום ממשיכה העירייה לחייב נכסים בחיוב מפוצל באופן ששטח המחסן, אשר מאפייניו זהים לאלו של העותרות, מחויב בארנונה לפי תעריף "מחסנים" (נספחים יג'1; יג'2). העירייה לא שללה אפשרות זו ובתשובתה ציינה כי בהחלט ייתכן שיש נכסים בהם מחיוב חלק מהנכס כמחסן למרות שהוא צריך להיות מחויב בתעריף העיסוק העיקרי אך כל מקרה צריך להבחן לגופו. באשר לדוגמאות שצורפו על ידי העותרות לא ניתן להתייחס אליהן מכיוון שפרטי הנישום נמחקו.

אין ספק כי אפליה אסורה. ואולם אין ביכולתי לקבוע על סמך שתי הדוגמאות שהציגו העותרות, שאינן ניתנות לבדיקה כי אכן כך הם פני הדברים.

טענת האפליה נדחית.

פרשנות העירייה את צו הארנונה

27. הצדדים טענו רבות לענין הפרשנות הנכונה של צו הארנונה והגדרת המונח "מחסן" שבצו. לא ראיתי להידרש לשאלה זו לאור התוצאה אליה הגעתי ולנוכח העובדה כי באופן עקרוני שאלה זו היתה צריכה להתברר במסגרת הערעור המנהלי שהוגש על ידי העותרות לו הייתי מגיעה למסקנה כי עסקינן בתיקון טעות מותר, כיוון שזו שאלה המסורה לסמכותה של וועדת הערר שהערעור על החלטתה הוגש בערעור המנהלי שהגישו העותרות.

סוף דבר

28. אני מקבלת את העתירה ומצהירה כי החיובים שביצעה העירייה לשנת 2009 באופן ששטח הנכס יחויב בתעריף אחיד ללא פיצול השטח מהווה שינוי מדיניות ועל כן הוא בטל ויש להמשיך ולחייב את העותרות כפי שחויבו עובר לחיוב באמור.

29. העירה תשא בהוצאות המשפט ותשלם לכל אחת מהעותרות סך של 2,000 ₪.

ניתן היום, כ"ח סיון תשע"א, 30/06/2011, בהעדר הצדדים.