בשנת 1992 הקימה חברת אשבד את אזור התעשייה "אפק" בראש העין. אשבד שילמה אגרות והיטלי פיתוח, ועיריית ראש העין התחייבה לא לדרוש היטלי פיתוח נוספים. לאחר מספר שנים הגדילה אשבד את הבניינים ונדרשה לשלם אגרות והיטלי פיתוח נוספים. המחלוקת המשפטית נידונה בפני בהרכב מורחב של חמישה שופטים בבית המשפט העליון.

בית המשפט נדרש לסוגיה - האם אגרות והיטלי פיתוח תקפים למרות שהוצאו לאחר חלוף שנים רבות מתום עבודות פיתוח התשתיות?

בהלכה קודמת של בית המשפט העליון אל עמי נקבע, כי אי גביית אגרות והיטלי פיתוח תוך פרק זמן סביר מנתקת את הזיקה הנדרשת בין העבודות לבין הנכס ומשמיטה את הבסיס לחיוב.

בית המשפט דן בהבחנה שעשתה הלכת אל עמי בין מימוש זכויות בניה בסמוך לאחר סיום עבודות התשתית לבין מימושן לאחר שנים רבות הפוטרת מתשלום אגרות והיטלי פיתוח, לנוכח חלוקה בלתי שוויונית של נטל המימון. אי השוויון מתחדד כאשר בעל הנכס ביצע את הבנייה הנוספת ללא היתר.

שיטת ההיטל מבוססת על תחשיב המביא בחשבון עבודות תשתית שטרם בוצעו וזכויות בנייה שטרם נוצלו. היא מניחה, כי חלק מבעלי הנכסים יבנו בשלב מאוחר יותר, שיטה זו מאפשרת לבעלי הנכסים לשאת בעלות במועד תחילת השימוש בתשתיות העירוניות.

בית המשפט ביטל את הלכת אל עמי ופסק, כי היא אינה עולה בקנה אחד עם רציונל זה, ועלות התשתיות לא תכוסה במלואה כפי שביקשה השיטה להשיג. השופט אליקים רובינשטיין התלבט בסוגיה כיצד למנוע ניצול שלא כדין של הלכת אשבד, לשמר את ההגינות של הרשות כלפי האזרח והתושב, ולמנוע גבייה ביתר, השופט חנן מלצר הציע לרכך את הלכת "אל עמי" ולא לבטלה, ושניהם המליצו להסדיר את הסוגיות בחקיקה.

בתוך עמנו אנו יושבים, וקופת הרשויות המקומיות תמיד זועקת: "עוד". מטעם זה, אנו מצטרפים אל החשש שהביעו רובינשטיין ומלצר, אלא שבשונה מהם אנו יודעים, כי אין טעם לסמוך על ההגינות של הרשויות המקומיות.

התוצאה של הלכת אשבד לא תבושש להגיע, והרשויות המקומיות הפועלות בשיטת "מצליח" ישיתו על עם ישראל עוד השנה אלפי שומות חדשות של אגרות והיטלי פיתוח בגין אירועים היסטוריים ופרה-היסטוריים ללא האבחנות שעשה בית המשפט העליון.

בתי המשפט המנהליים עתידים להיות מוצפים בעתירות מנהליות, שיבקשו לאבחן את העובדות בתיק פלוני מהעובדות של אשבד, ובבניין ציון ננוחם.