ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 19/10/2019
גרסת הדפסה

עת"מ 28875-05-14 מנהלי, ארנונה

שלמה כהן נגד עיריית נהריה


3/12/2015

עת"מ 28875-05-14

שלמה כהן

נגד

עיריית נהריה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים

בפני כב' השופט רון סוקול

ניתן ביום 8.3.2015

פסק דין

1. עתירה לביטול הליכי גביה שנוקטת עיריית נהריה כנגד העותר בגין חובות ארנונה ולביטול חיובי הארנונה שהושתו על העותר. במוקד הדיון ניצבת טענת העותר כי חיובי הארנונה נשוא דרישות התשלום שנשלחו אליו התיישנו.

הרקע להליכים

2. העותר הינו תושב נהריה, יליד 1960 ובעל עסק לתיקון מוצרי חשמל המצוי ברח' הרצל 51 נהריה. לגרסת העותר הוא קיבל בחודש 05/2014 הודעה טלפונית מהבנק בו מתנהל חשבונו בדבר הטלת עיקול על חשבונותיו בגין חוב ארנונה לעירייה. העותר טוען כי קודם לקבלת ההודעה בדבר הטלת העיקול לא קיבל כל דרישה ולא ידע על החובות הנטענים.

3. לאחר שפנה לעירייה נודע לו כי דרישת החוב שבגינה ננקטו הליכי העיקול מתייחסת לשלושה נכסים – האחד, דירת מגורים ברח' וולפסון 47 בה גר בעבר עם גרושתו (נכס מס' 2133000); השני, דירת מגורים שבה גר עם גרושתו ברח' קיבוץ גלויות 43/21 בנהריה (נכס מס' 2941000) וחוב בגין מקום העסק ברח' הרצל 51 בנהריה (נכסים מס' 2231000 ומס' 19938000). סך כל החובות במועד הגשת העתירה עמד על 99,187 ₪.

4. בעתירתו טוען העותר כי החובות נשוא דרישות החוב מקורם בשנים בהם חי עם גרושתו ועל-כן על גרושתו לשאת במחצית מהחוב. עוד טען כי חלק מהחוב נצבר לפני שנים רבות ועל-כן העירייה מנועה מלדרוש חובות אלו בשל חלוף תקופת ההתיישנות ובשל שיהוי .

5. בד בבד עם הגשת העתירה הגיש העותר גם בקשה לצו ביניים לעיכוב הליכי הגבייה. בדיון שנערך ביום 29.5.2014 הושג בין הצדדים הסדר ביניים לפיו התחייב העותר לשלם סך של 20,000 ₪ ויעוכבו הליכי הגבייה כנגדו. אין חולק כי סך זה שולם ועל כן הדיון מתייחס רק ליתרת החובות.

6. מתשובת המשיבה מתברר כי חובותיו של העותר בגין הנכסים השונים נצברו בתקופות הבאות; החוב בדירה ברח' וולפסון נובע מהשנים 201 2-2006; בדירה בקיבוץ גלויות מהשנים 2005-2007; ובבית העסק ברח' הרצל החוב נובע מהשנים 2014-2005. כמו כן מתברר כי לעותר חוב נוסף בסך של 8,111 ₪ בגין אגרות שלטים וכי סך חובותיו הינו 109,730 ₪ ולא כפי שנטען על ידו. עוד עולה כי החובות נובעים לא רק מחיובי ארנונה אלא גם מחיובי מים.

7. העירייה צירפה גם תדפיסים המעידים על פעולות שננקטו במהלך השנים לגביית החובות. כך למשל מתברר כי בשל החובות בגין הדירה ברח' וולפסון נשלחו דרישות תשלום לרבות בדואר רשום כבר משנת 2007. בשנת 2008 הוסדר חלק מהחוב. כן מתברר כי בשנת 2010 הוטלו עיקולים על נכסי העותר בבנקים. חיבור המים נותק ולאחר הסדר חוב חובר מחדש ועוד.

גם בגין החובות עבור הדירה ברח' קיבוץ גלויות (נכס מס' 2941000) ננקטו הליכי גבייה, לרבות משלוח דרישה בדואר רשום בשנת 2009, ביצוע עיקול על זכויות וכספים בחשבונות בנק ועוד. כך גם ביחס לבית העסק ברח' הרצל 51 (נכס מס' 19938000) , התברר כי נשלחו דרישות חוב כבר בשנים 2007, 2008, בוצעו עיקולים על חשבונות בנק בשנת 2010 ועוד (ראו נספחים "א"-"ב" לתשובה).

עוד מתברר כי גם בשנים שקדמו לשנים נשוא דרישות הארנונה לא נהג העותר לשלם את חובותיו במועד והעירייה נקטה כנגדו בהליכי גבייה מגוונים (נספח "ג") לתשובה.

8. יצוין כי בתום הדיון מיום 29.5.2014 הוריתי כי אם הצדדים לא יגיעו להסדר יגיש העותר פירוט של החוב שלטענתו התיישן. פירוט שכזה לא הוגש אלא נטען בדיון כי כל החוב התיישן. ניסיונות הסדר לא צלחו ובקשות שהגיש העותר למחיקת חובותיו לא נענו ונותר להכריע במחלוקות.

דיון

9. העותר אינו כופר בעתירתו כי החזיק בנכסים נשוא החיובים. לפיכך, יש להתייחס רק לשלוש הטענות שהועלו, התיישנות החובות, שיהוי בנקיטת הליכי הגביה, וחלוקת החובות בגין דיר ות המגורים בין העותר לאשתו. כפי שיפורט להלן, טענותיו של העותר דינן להידחות.

טענת ההתיישנות

10. ברע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עלית (20.6.2010) דן בית המשפט העליון בהרחבה בשאלה האם חלוף תקופת ההתיישנות של חובות ארנונה, חוסמ ת את הרשות מנקיטת הליכי גבייה מינהלי ים. על שאלה זו השיב בית המשפט העליון בחיוב. כב' השופטת ד' ברלינר ציינה:

תכלית הסדר הגבייה המינהלי היא להקל על הרשות בהיבטים שונים של הזמן והעלות הכרוכים בנקיטת הליכים אזרחיים רגילים. לצורך כך פטר המחוקק את הרשות מהחובה לאשר את זכותה בפסק דין והעמיד לעזרתה אמצעי אכיפה שונים. לכך אין דבר וחצי דבר עם שאלת ההתיישנות. ההתיישנות, על אף היותה נטועה במישור הדיוני, אינה טענה טכנית. היא מבקשת לאזן בין האינטרס של התובע והנתבע בנוגע להשפעה שיש למעבר הזמן בין מועד היווצר הזכות לבין המועד בו מימושה נתבע. היתרון שבחר המחוקק להעניק לרשות במישור האכיפה, על ידי קביעתם של הסדרי גבייה מינהליים, אינו צריך להשפיע על איזון זה.

כב' השופטת פרוקצ'יה הגיעה אף היא לאותה מסקנה באמרה:

במקרה שבפנינו משתייך לסוג מקרים שלישי. בעוד בסוג המקרים השני החייב יוזם תביעה לסעד הצהרתי בלא שננקט נגדו כל הליך, כאן הנישום פונה לבית המשפט בשל כך שהופעל נגדו הליך גבייה מינהלי. אם הליך הגבייה המינהלי הינו "תביעה לקיים זכות" – ובשאלה זו, כזכור, עוד לא הכרענו - הרי בעת הפנייה לבית המשפט בתביעה לסעד הצהרתי או בעתירה מינהלית הנישום הינו כבר "נתבע". הפנייה לבית המשפט לא באה ביוזמת החייב כדי למנוע הגשת תביעה נגדו בעתיד - כמו בסוג המקרים השני - אלא באה כתגובה ל"תביעה" שמנוהלת נגדו. בנסיבות אלו יש לראות ב"מערכה" הראשונה, בה הנישום הינו "נתבע", וב"מערכה" השנייה, בה פונה הנישום לבית המשפט, מסכת אחת. מכאן שהטענות אותן מעלה הנישום בהליך השני - התביעה לסעד הצהרתי או העתירה המינהלית - הינן טענות ההגנה של ההליך הראשון – הליך הגבייה המינהלי. בהבחנה הפורמלית בין ההליכים אין כדי לבטל את אופיין ההגנתי של הטענות. סיכום הדברים הוא כי אם יוכר הליך הגבייה המינהלי כ"תביעה לקיים זכות" ניתן להעלות בגדרו טענת התיישנות, הגם שה"במה" בה מושמעת הטענה הינה במסגרת פנייה יזומה של הנישום לבית המשפט.

וחזרנו לחלקו השני של הדיון, השאלה האם הליך הגבייה המינהלי על ידי הרשות הינו "תביעה לקיים זכות" כמובנה בסעיף 2 לחוק ההתיישנות. התייחסנו לעיל ללשון סעיף 2 לחוק ההתיישנות. בכך – לא סגי. נותרה על הפרק הבחינה התכליתית של הוראת החוק הנזכרת.

29.בשורה ארוכה של פסקי דין, שהראשון שבהם היה כנראה ע"א 158/54 דה בוטון נ' בנק המזרחי בע"מ, ת"א, פ"ד י 687, 696-695 (1956) (להלן: פרשת דה בוטון), עמד בית המשפט על שלושה טעמים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות. הטעם האחד הינו במישור הראייתי. עניינו ההכרה בקושי הניצב בפני נתבע כאשר הוא נדרש לעובדות של מקרה שאירע לפני זמן רב, וההבנה כי יש צורך לתחום את הזמן בו נדרש אדם לשמור מסמכים וראיות אחרות. הטעם השני הוא ההנחה כי חלוף הזמן משמיע ויתור ומחילה של התובע על עילתו. הטעם השלישי הוא האינטרס של הנתבע בוודאות וביציבות. אינטרס זה מצדיק כי האדם יוכל לכלכל את צעדיו בהסתמך על ההנחה כי בידו תמונה מלאה, ככל הניתן, של מצבו הכלכלי. ובלשון בית המשפט בפרשת דה בוטון: "בעולם המסחר המסחרר של זמננו, חייב אדם כל שעה ושעה לדעת, מהו האקטיב ומהו הפסיב שלו, ומה הם הכספים העומדים לרשותו לשם השקעה בעסקים חדשים" (עמ' 695). שלושת הטעמים האמורים הוזכרו גם בדברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות, תשי"ז-1957 (ה"ח 312, תשי"ז, 283; ראו גם י' ויסמן "ההתיישנות והמדינה" משפטים יד 3, 5-3 (1985-1984)). מלבד שלושה טעמים אלו הוזכר במהלך השנים טעם נוסף הממוקד באינטרס הציבור: הזמן השיפוטי הינו משאב יקר ואינטרס הכלל יוצא נשכר על ידי אי העסקת מערכת משפט בעניינים שאבד עליהם הכלח (ראו ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' גלוסקה, פ"ד נז(1) 289, 301 (2002)).

תקופת התיישנותם של חובות ארנונה מתחילה במועד החיוב, דהיינו במועד שבו היה על הנישום לשלם את הארנונה בגין כל שנת מס (ראו עע"מ 7878/10 עיריית רעננה נ' שמיע (31.1.2012)).

11. כן נפסק כי נקיטת הליכי גבייה אקטיביים על ידי הרשות המקומית מפסיקה את מרוץ ההתיישנות (ראו למשל עת"מ (חי') 37926-07-10 עמר נ' עיריית נהריה (8.12.2010 ); עת"מ (חי') 47194- 06-13 גרה נ' מועצה מקומית ג'ת (23.6.2013 ); עת"מ (חי') 9196-11-13 קורן נ' עיריית קרית אתא (9.11.2014 )).

עם זאת, נקבע לא אחת כי לא די בכך שהרשות תנקוט בהליך גבייה סתמי כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות אלא עליה לנקוט בצעדי אכיפה ממשיים (ראו עת"מ (חי') 9196-11-13 הנ"ל; עת"מ (חי') 46300-03-11 עיאש נ' עיריית חיפה (03.1.2012); עת"מ (חי') 31653-10-11 עמותת ישיבת אש התורה נ' עיריית חיפה (6.6.2012) ).

12. נוסיף כי בדרך כלל משלוח מכתב דרישה בדואר, כשלעצמו, אינו מפסיק את מירוץ ההתיישנות אלא על הרשות להצביע על מסירה של הדרישה ועל נקיטת הליכים ממשיים לגביית החוב נשוא הדרישה.

13. במקרה הנוכחי ניתן לראות כי העירייה נקטה בהליכי גבייה, לא הסתפקה במשלוח דרישה, אלא גם נקטה הליכי גבייה ממשיים ובהם הטלת עיקולים על חשבונות הבנק של העותר. יתרה מזו, ראינו כי העותר הינו "סרבן מס" עקבי, שהרי גם בתקופות שקדמו לדרישות החוב נשוא עתירה זו נאלצה העירייה לנקוט בהליכי גבייה כנגדו (נספח "ג" לתשובה). כמו כן, ראינו כי בהזדמנויות שונות הגיע העותר להסדרים לסילוק חלק מהחוב (למשל הסדר מיום 6.1.2008 לגבי הדירה ברח' וולפסון). בשנת 2010, עוד בטרם חלפה תקופת ההתיישנות של כל אחד מהחובות, נקטה העירייה בהליכי עיקול נרחבים על חשבונותיו של העותר, ואף נקטה בעיקול ברישום בעסקו (מיום 1.5.2011 ).

14. מכל אלו עולה כי העירייה נקטה בהליכי גבייה אשר עצרו את מרוץ ההתיישנות ומכאן שדין טענת התיישנות חובות הארנונה להידחות.

לסיום פרק זה אזכיר שוב כי העותר לא פירט אילו חובות לטענתו התיישנו, וזאת על אף ההחלטה המורה לו לעשות כן. התנהגות זו תמוהה שהרי גם לשיטת העותר, ההתיישנות תחול רק על חובות שנוצרו למעלה מ- 7 שנים בטרם ננקטו הליכי העיקול משנת 2014, כלומר אפילו לגישת העותר חובות שנוצרו לאחר שנת 2007 לא התיישנו.

שיהוי בנקיטת הליכי גבייה

15. העותר טוען גם כי על פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה משנת 2012, "הנחיות בדבר הפעלת הליכי גבייה מינהליים לפי פקודת המסים (גביה)" (הנחיה מס' 7.1002), מנועה העירייה לנקוט בהליכי גבייה בגין חובות שנצברו בתקופה העולה על 3 שנים. לטענתו, לאחר חלוף התקופה הקבועה בהנחיות קמה לו טענת שיהוי.

16. ההליך הנוכחי אינו מצדיק דיון נרחב בשאלת תוקפן המחייב של ההנחיות ובפרשנותן, שכן הנחיות היועץ המשפטי לממשלה שפורסמו בחודש פברואר 2012 אינן חלות על החובות נשוא דרישת החוב מהעותר. בסעיף 15 להנחיות נאמר:

תחולת תוקפה של הנחיה זו שישה חודשים מיום פרסומה, והיא תחול גם על חובות קיימים שטרם התיישנו. במקום אלה, תישלח הודעת הדרישה הראשונה לפי הפקודה, בתוך שנתיים מיום תחולתה של הנחיה זו והרשות תמשיך לנהוג לאחר מכן לפי ההנחיה, ובלבד שלעניין חובות שביום תחולתה של הנחיה זו חל עליהן שיהוי טרם התיישן החוב.

לפי הוראה זו ניתנת לרשות תקופה של שנתיים החל מחודש אוגוסט 2012 למשלוח הדרישה לתשלום החובות, ורק לאחר מכן יחולו הוראות השיהוי נשוא ההנחיה. הואיל ואין חולק כי הליכי הגבייה שננקטו כנגד העותר ושבעקבותיהם הוגשה העתירה החלו לפני חלוף תקופת השנתיים האמורה, הרי שהוראת השיהוי שבהנחיה אינן חלות על החובות נשוא עתירה זו (ראו גם עת"מ (י-ם) 51398-06-12 יורשי המנוחים בן שושן נ' המועצה האזורית מטה יהודה (14.1.2013); עת"מ (ת"א) 3568-05-12 איל נ' עיריית תל אביב (28.4.2013 )).

17. זאת ועוד, טענת שיהוי אינה יוצרת מחסום הרמט י מפני נקיטת הליכי גבייה. בכל מקרה יש לבחון את מכלול הנסיבות, את סיבת השיהוי ואת האינטרסים המנוגדים, כמו התנהגות החייב וכדומה.

ריבוי מחזיקים

18. העותר טוען גם כי בדירת המגורים החזיק ביחד עם גרושתו ועל-כן על העירייה לגבות ממנו רק חלק יחסי מהחוב ואת היתרה עליה לגבות מגרושתו.

טענה זו דינה להידחות. החייב בארנונה הינו המחזיק בנכס (ראו הגדרה בסעיף 1 לפקודת העיריות [נוסח חדש] וכן בר"מ 5711/06 חברת המגרש המוצלח בע"מ נ' עיריית תל-אביב – יפו – מנהל הארנונה (30.12.2009)). אין חולק כי העותר החזיק בנכסים בתקופות החיוב. די בכך כדי להטיל עליו חובת תשלום וקיומו של מחזיק נוסף אינו פוטר את העותר מתשלום. הלכה היא כי כאשר נכס מצוי בהחזקתם של מספר מחזיקים, ובהעדר חלוקה של זכויות החזקה, יראו בכל אחד מהם כמחזיק בנכס כולו. מכאן, שכל אחד מהמחזיקים יהיה חייב בארנונה, ובלבד שהעירייה לא תגבה חיוב כפול (ראו ה' רוסטוביץ ארנונה עירונית ספר ראשון 65 (2001); עת"מ (מרכז) 16155-02-14 גרינברג נ' מנהל הארנונה בעיריית נתניה (11.2.2015) ). עוד נפנה לסעיף 316 לפקודה, הקובע כי ניתן לגבות את מלוא הארנונה מכל אחד מהבעלים המשותפים של נכס. מהסדר זה שעוסק בחבות של בעלים ניתן להקיש גם על חבותם של מחזיקי ם. אמנם ההסדר האמור יוצר קושי מקום שבו אחד המחזיקים פטור או זכאי להנחה, אולם שאלות אלו אינן עולות במקרה הנוכחי (ראו רע"א 9813/03 מדינת ישראל- משרד הבריאות נ' עיריית ראשון לציון (4.2.2007)).

19. עוד נזכיר כי על פי דין כאשר שניים חייבים חיוב אחד רשאי הנושה לדרוש את קיום החיוב מכל אחד מהחייבים (ראו סעיף 54 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973), כך בדיני חיובים וכך בחיובי המיסוי העירוני.

סוף דבר

20. לאור כל האמור, אני מורה על דחיית העתירה. העותר ישלם למשיבה הוצאות בסך של 3,000 ₪.

ניתן היום, י"ז אדר תשע"ה, 08 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן