העיקול נשוא התביעה, הוטל ביום 17/9/14 על חשבון הבנק של עו"ד ג. שמתנהל בבנק הבינלאומי הראשון .לטענתה, משמש חשבון זה כחשבון עסקי. החוב בגינו הוטל העיקול הוא חוב ארנונה המתייחס לנכס המצוי ברח' שפירא בתל אביב, הרשום על שמו של קלמן ג., בעלה של עו"ד ג.. סכום העיקול שהוטל הוא 1612.17 ש"ח.

בתי המשפט הכירו בכך שככלל הטלת עיקול על חשבון בנק של אדם, מהווה פגיעה בשמו הטוב. לעניין זה די בכך שעצם הטלת העיקול נודעה לפקידי הבנק בו מתנהל החשבון ואשר מציגה את מי שהוטל עיקול על חשבונו, כאדם המשתמט מתשלום חובותיו. בפרט לעניין הטלת עיקול על חשבון בנק של עורכי דין, אשר שמם הטוב הוא למעשה המוניטין העיקרי שלהם [ראו: ע"א (י-ם) 45661-12-10‏ ‏ עו"ד רזיאל גסלר נ' עירית ירושלים, 24.3.11 – עניין גסלר]

לטענת התובעת יש לחייב את העירייה בכפל הפיצוי הקבוע בחוק ללא הוכחת נזק, דהיינו פיצוי בסך של 100,000 ש"ח, שכן לטענתה בהטלת העיקול על חשבונה יש ביטוי לכוונה לפגוע (ראו: סעיף 7א(ג) לחוק).

מנגד הכחישה הנתבעת באופן כללי וטענה כי אין לראות בהטלת עיקול משום לשון הרע, אלא שטענה זו שנטענה בעלמא אינה עולה בקנה אחד עם פסקי הדין שקבעו באופן ברור שהטלת עיקול עולה כדי לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב של האדם.

עם זאת טענה הנתבעת כי עומדות לה הגנות הקבועות בחוק כדלקמן:

-הפרסום הינו פרסום מותר כהגדרתו בסעיף 13 לחוק,

-הגנת "אמת הפרסום" כהגדרתה בסעיף 14 לחוק,

-הגנת תום הלב מכוח סעיף 15 לחוק.

מסקנתי היא כי התובעת עמדה בנטל להוכיח כי הטלת העיקול על חשבונה הוא בבחינת לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, שכן ההלכה הפסוקה מורה שהטלת עיקול מהווה פגיעה בשם ויש בכך משום השפלה וביזוי בייחוד בשל היות התובעת, עו"ד במקצועה.

בנוסף נפסק כי הטלת העיקול על חשבון בנק, עונה על הגדרת פרסום כלפי צדדים שלישיים ולמצער כלפי פקידי הבנק המטפלים בחשבונה של התובעת (ראו: עניין גסלר). משכך, שנותר לדון הוא בטענות ההגנה של העירייה. לצורך זה יש לדון בנסיבות העניין שהביאו להטלת העיקול על חשבון התובעת.

כאמור עסקינן בעיקול שהטילה העירייה בשל חוב ארנונה שרבץ על דירת מגורים שרשומה על שם בעלה של התובעת החל מיום 12/4/91. דירה זו, אין חולק אינה דירת מגורי התובעת ובעלה. היא הושכרה לבני הזוג אבולעפיה, אשר הודיעו לעירייה ביום 31/7/13 על עזיבת הנכס וביקשו לרשום כמחזיק לצורך חיוב בארנונה את הבעלים, נ. ג. (מכתב זה הוגש וסומן נ / 3).

ביום 11/8/13 נשלח מכתב מטעם העירייה לעו"ד ג. ובו הודעה על שינוי ברישום המחזיקים בנכס. במכתב זה הודיעה העירייה לעו"ד ג. כי בוטל רישום שמם של בני הזוג אבולעפיה כמחזיקים בדירה והחל מיום 1/8/13 נרשמו עו"ד ג. ובעלה כמחזיקים בדירה. החל מחודש אוגוסט 2013, נשלחו לגרסת הנתבעת חיובי הארנונה ודרישות התשלום תוך ציון שמותיהם של עו"ד ג. ובעלה כמחזיקים בנכס.

עם היווצרות יתרת חוב בגין תשלומי ארנונה החלה העירייה לנקוט בהליכי גבייה מנהליים לרבות משלוח דרישות תשלום לבעלה של התובעת. משלא הוסדר פירעון החוב, הוטל ביום 17/9/14 עיקול על חשבונו של בעלה של התובעת (במשותף עם בנם) וכן על חשבון התובעת בבנק הבינלאומי. הודעה על כך נשלחה אל התובעת ביום 21/9/14. בעקבות העיקול, בוצע תשלום החוב באמצעות "שיק בנקאי" שלאחריו בוטל העיקול.

אשר למועד ביטול העיקול הצדדים חלוקים בגרסתם. לגרסת התובעת העיקול בוטל רק ביום 29/10/14 ואילו הנתבעת טוענת כי העיקול בוטל במועד מוקדם לכך, בתחילת חודש אוקטובר לאחר שהתקבל בעירייה שיק בנקאי לפירעון החוב. כאמור אין מחלוקת בין הצדדים על עצם הטלת העיקול וסכום החוב. כן נוכחתי כי העירייה פעלה כנדרש באופן שבו נקטה בהליכי הגבייה המנהליים לעניין משלוח דרישות תשלום בטרם הוטלו העיקולים.

השאלה שנותרה לדיון היא האם פעלה העירייה כדין עת נקטה בהליכי גביה גם כנגד התובעת – הכרעה בשאלה זו תשפיע על הקביעה בשאלה האם עומדות לעירייה ההגנות הקבועות בחוק.

מטעם העירייה העידה הגב' סיוון פרג'י (להלן: "סיוון"), שבמועדים הרלוונטיים לתביעה וכיום משמשת בתפקיד ראש חוליה מחלקת אכיפה מגורים.

כך הסבירה סיוון את הפרקטיקה הנוהגת לעניין רישום בני זוג כמחזיקים:

ש. אני מניח, אם כך, שמי שעשה את הסכם השכירות, עשה אותו עם מר נ. ג.?

ת. העירייה עובדת על פי ממשקים. ברגע שקיבלנו את המכתב הזה שהשוכרים עברו, אנחנו מכניסים את ת.ז של מר ג. ונעזרים במחשב משרד הפנים. מעיון במחשב ראינו שהיא רשומה כרעייתו. הם נרשמו יחד גם בחשבון הארנונה.

ש. בית משפט: מה אתם עוד בודקים? את רואה מתי הם התחתנו?

ת. לא.

ש. בית משפט: ההנחיה לרשום נכס במחשבי העירייה כשרשום על שם אחד מבני הזוג, לרשום אותו על שם שני בני הזוג, לצורך חיוב בארנונה, איפה נמצאת?

ת. אני לא יודעת.

ש. בית משפט: למה את עושה את זה?

ת. אלה הנהלים בעירייה. כך עושים כל הזמן, מאז שאני בתפקיד. אני בתפקיד של ראש חוליה מתחילת שנת 2014.

ש. זאת אומרת הגישה שלכם שלא משנה מי הבעלים האמיתיים בנכס, אם הוא נשוי, באופן אוטומטי גם בן הזוג יחויב בארנונה?

ת. כן ואנחנו שולחים מכתב.

ש. בית משפט: למי שולחים?

ת. לכל הנוגעים בדבר.

בהמשך השיבה סיוון כי התובעת הייתה רשומה גם בעבר כמחזיקה בנכס, אולם לא איתרה אסמכתא לכך.

ש. לא כ"כ הבנתי את סדרי העבודה שלכם. את אומרת שהתובעת הופיעה כמחזיקה קודמת בנכס, אח"כ את אומרת שהרישומים שלכם מתבססים על הצהרת השוכר ואח"כ את אומרת שאתם בודקים מול משרד הפנים לראות אם יש קשרי נישואים. תעשי סדר ותסבירי מה מבחינתכם קובע לקחת אדם ולהחליט שהוא חייב בארנונה?

ת. זה שהייתה רשומה לפני כן, בשנת 2006, יחד איתו.

ש. ואם לא הייתה רשומה בשנת 2006?

ת. זה לא משנה.

ש. אז למה ציינת שהיא הייתה מחזיקה קודמת?

ת. כי זה מוכיח שגם בעבר היא הייתה רשומה ולא הייתה שום השגה. אנחנו עובדים לפי ממשק.

למעט הסבריה של סיוון בחקירתה הנגדית, לא הוצגו נהלים ברורים מכוחם פועלים עובדי העירייה באמצעות מערכות המחשב המקושרות למחשבי משרד הפנים לצורך רישומם של בני זוג כמחזיקים בנכס, הגם שאינם בעלי הנכס על פי הרישום בטאבו.

למעט הטענה בדבר אותם "נהלים" שלא הוצגו, לא הפנתה העירייה למקור חוקי המקנה לה את הסמכות לפעול באופן שפעלה לרישום התובעת כמחזיקה לצורך חיובי ארנונה רק מעצם היותה נשואה למחזיק ולבעלי הנכס הרשום בטאבו. כל זאת בשים לב לכך שהגדרת מחזיק בפקודת העיריות [נוסח חדש] היא כדלקמן – "אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון".

בסיכומי העירייה, נטען כי הוכח שבין התובעת לבעלה "אין הפרדה רכושית" ואף לא נערך "הסכם ממון" המבהיר באופן ברור כי הנכס נשוא הליך זה נמצא בבעלותו הבלעדית של בעלה של התובעת. כן טענה העירייה כי מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") יש לקבוע כי חל איזון משאבים מלא בנכסי התובעת ובעלה וקמה החזקה כי התובעת ובעלה שותפים מלאים בכל נכסיהם וחובותיהם. בדרך זו מבקשת העירייה לטעון כי גם התובעת היא בעלת הנכס ומכוח היותה בעלים בנכס ניתן להגדירה כמחזיקה לצורך חיוב בארנונה.

ברם, גם אם היה ממש בטענות העירייה כי במסגרת ההליך שלפניי הוכח כי התובעת היא בעלים במשותף של הנכס מכוח היותה נשואה לבעל הנכס ולא מצאתי שכך הדבר, הרי שלא ניתן לומר כי בעת שבוצע הרישום על ידי העירייה, מיד לאחר הודעת השוכר, נעשתה בדיקה כלשהי על ידי מי מעובדי העירייה באשר לזכויותיה של התובעת בנכס, שכן הבדיקה היחידה שנעשתה היא היותה רשומה כנשואה לבעל הנכס על פי רישומי משרד הפנים. ברי, כי בדיקה ראשונית זו אין בה כדי לקבוע דבר באשר לזכויותיה של התובעת בנכס.

ראו סעיף 4 לחוק יחסי ממון:

4. אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני.

סעיף זה קובע באופן מפורש את היפוכו של דבר מעמדת העירייה .לאמור : כריתת הנישואין - האינדיקציה היחידה שנבדקת על ידי עובדי העירייה על פי נהליה - אינה קובעת דבר לעניין קניינים של בני הזוג או לעניין חובותיהם. בני זוג יכולים לשנות מההסדר הקבוע בחוק יחסי ממון, על ידי עריכת הסכם ממון. משאין מחלוקת כי התובעת ובעלה לא ערכו הסכם ממון, הרי שההסדר הקבוע בחוק יחסי ממון הוא הקובע לענייננו ולפיו אין שיתוף בנכסים עקב הנישואים אלא איזון המשאבים שנעשה רק בפקיעת הנישואין ולא במהלך חיי הנישואין.

המסקנה כאמור היא שרישום התובעת כמחזיקה נעשה על ידי העירייה שלא כדין משלא הייתה בידי העירייה אסמכתא להיות התובעת בעלים של הנכס במשותף עם בעלה. משכך לא ניתן לקבוע כי העיקול על חשבון התובעת הוטל כדין. ויובהר, הבחינה שיש לבצע היא נכון למועד רישומה של התובעת כמחזיקה בנכס, בעת שלא רבצו חובות על הנכס. זאת בשונה ממקרים בהם מבקש נושה להיפרע בגין חוב ועותר לכך שבית המשפט יצהיר כי בן הזוג חב ביחד ולחוד מכוח חזקת השיתוף, שכן אין זה המקרה שלפניי.

עם זאת לא ניתן להתעלם מכך שלאחר ביצוע השינוי בזהות המחזיקים נשלחה לתובעת הודעה מטעם העירייה וכי עסקינן בחוב בר גביה שאינו מוכחש שנשלחו בגינו מס' דרישות תשלום לבעלה של התובעת המתגורר עמה.

התובעת, שהינה עורכת דין, יכולה הייתה לפנות לעירייה במשך השנה שחלפה ממועד שינוי המחזיקים ועד למועד הטלת העיקול בדרישה להסיר את רישומה כמחזיקה, הן משום שנשלחה לתובעת הודעה כאמור והן משום שבכל דרישות התשלום שנשלחו אחת לחודשיים לבעלה של התובעת נרשם באופן מפורש כי התובעת הינה מחזיקה בנכס.

אמנם התובעת הכחישה כי ידעה על רישומה כ"מחזיקה" ועל קיומו של החוב משום שעסקינן בחוב של בעלה, אולם לא הצהירה כי אכן לא הומצאה לה ההודעה בדבר רישומה כמחזיקה או כי לא ידעה על כך מדרישות התשלום שנשלחו לכתובת מגוריה עבור בעלה. כמו כן לא זימנה לעדות את בעלה על מנת להוכיח כי בעניינים אלו אכן קיימת הפרדה מוחלטת בין בני הזוג ועל מנת להוכיח את הטענה כי רק לאחר שהוטל העיקול פנתה לבעלה בדרישה שיפעל להסרת העיקול ויסדיר את החוב.

משקבעתי כי העיקול הוטל שלא כדין, הרי שלא עומדות לעירייה ההגנות הקבועות בחוק דהיינו - לא ניתן לקבוע כי הפרסום הינו "פרסום מותר" כהגדרתו בסעיף 13 לחוק, או כי קמה הגנת "אמת הפרסום" כהגדרתה בסעיף 14 לחוק.

כמו כן אין מקום להחיל את הגנת תום הלב מכוח סעיף 15 לחוק, שכן בנסיבות שבהם רשות ציבורית פועלת בניגוד לדין ובניגוד לחובות המוגברות המוטלות עליה, בתוקף מעמדה ובנסיבות בהן נקיטת משנה זהירות בשים לב לפגיעה הצפויה הכרוכה בפגיעה בקניינו של אדם ללא כל הצדקה הייתה יכולה למנוע את הפגיעה, מצאתי כי פעולה זה חוסה תחת אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק.

התוצאה היא שעסקינן בפרסום לשון הרע ולתובעת קמה הזכות לפיצוי בגין הפגיעה בשמה הטוב.

התובעת העמידה תביעתה על סך של 100,000 ש"ח – סכום שהינו כפל הפיצוי הקבוע בחוק ללא הוכחת נזק.

7א. (א) הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה, הוא כפסק דין של אותו בית משפט, שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.

(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.

(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.

(ד) לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת.

בטרם אדון בגובה הפיצוי שראוי לפסוק בנסיבות העניין שלפניי, יש לבחון האם עסקינן במקרה בו התקיימו יסודות סעיף 7א(ג) לעניין כפל פיצוי.

משהוכח פרסום לשון הרע מכוח סעיף 7א(א), נותר לדון כעת בגובה הפיצוי ללא הוכחת נזק. גובה הפיצוי מכוח סעיף זה נתון לשיקול דעתו של בית המשפט ועל פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

שיקולים שונים עמדו בפני בתי המשפט אשר דנו במקרים בנסיבות דומות,של הטלת עיקול על חשבון בנק של עו"ד, שכאמור כבר נקבע כי בעניינו של עו"ד יש משום פגיעה יתרה בשל המשקל הרב לשמירה על שמו הטוב של עורך דין, בשל המאפיינים הייחודיים של מקצוע זה והפגיעה הצפויה במוניטין של עורך דין בשל פרסום המציגו כמי שמשתמט מתשלום חובות.

בין היתר ניתן משקל להיקף הפגיעה לאמור האם מי שנחשף לעיקול הוא פקיד הבנק או שמא הוטל עיקול גם על חשבון נאמנות שאז הפרסום הינו גם כלפי לקוחותיו של עורך הדין [תא"מ (אי') 5048-11-12‏ ‏ שמעון ביטון נ' עיריית אילת, 7.8.14 – להלן: "עניין ביטון"]

העובדה שהעיקול לא הוסר אלא לאחר שהוגשה התביעה כנגד העירייה [ע"א (י-ם) 33073-07-12‏ עיריית ירושלים נ' עמית אליהו שגב, 6.1.13], העיקולים לא הוסרו גם לאחר מתן פסק דין בנושא וכן נגרם לתובע נזק ממשי שכן לא כובד שיק בשל הטלת העיקול ונמנעה ממנו האפשרות לבצע פעולות בשירות עצמי [ת"א (נצ') 15583-10-11‏ ‏ אלי כהן נ' עיריית נצרת עילית, 17.1.14], הובא מידע בפני העירייה כי התובע אינו מחזיק בנכס [ת"א (חי') 26845-10-12‏ ‏ שלומי בר-עוז נ' עיריית חיפה, 4.1.1

כמו כן במספר מקרים שבאו בפני בתי המשפט נמצא כי העירייה כלל לא הייתה רשאית לגבות את החוב בין מחמת התיישנות (ראו: עניין גסלר) ובין בשל תשלום בגין פיגורים בטרם הגיע מועד הפירעון (ראו: עניין ביטון).

במקרים מסוימים התברר כי הוטלו עיקולים חוזרים ונשנים או מס' עיקולים בפני גורמים שונים [תא"מ (י-ם) 628-11-12 ברוך חי אלא נ' עירית ירושלים, 11.7.13 וכן ת"א (ת"א) 17615-03-10‏ אסתר גידניאן נ' עירית תל-אביב-יפו, 24.2.11]

התובעת מפנה בסיכומיה בין היתר לפסק הדין בעניין ביטון שם נפסקו פיצויים בסך של 35,000 ₪. אלו אכן פיצויים חריגים ביחס ליתר פסקי הדין במקרים דומים, אולם נראה כי בעניין ביטון נתן בית המשפט דעתו לכך שהפגיעה במטה לחמו של התובע היא חמורה יותר מאחר שדובר על עורך דין המתגורר בעיר אילת ("עיר קטנה ומרוחקת יחסית"), מתוך הנחת יסוד כי דבר הטלת העיקול יגיע לידיעתם של גורמים רבים מלבד פקידי הבנק וזאת בייחוד בעת שהעיקול הוטל גם על חשבונות נאמנות שנפתחו עבור לקוחותיו של עורך הדין.

נסיבות מסוימות אלו אינן מתקיימות במקרה שלפניי. סקירת פסקי הדין השונים שעליהם הסתמכה התובעת, מלמדת כי שיעור הפיצויים שנפסקו על ידי בית המשפט נעה בין 5,000 ש"ח ברף הנמוך ועד ל– 35,000 ש"ח ברף העליון, כאשר נסיבותיו הייחודיות של כל מקרה ומקרה באו לידי ביטוי בשיקול דעתו של בית המשפט.

אמנם בפסקי הדין שניתנו בבתי משפט השלום השונים בארץ אינם בגדר הלכה מחייבת ואף פסק הדין שניתנו בבתי המשפט המחוזיים הינם בבחינת הלכה מנחה ולא הלכה מחייבת (סעיף 20 לחוק-יסוד: השפיטה). אשר על כן בסמכותי לסטות מקביעות שונות שנפסקו בדגש על קביעת שיעור הפיצויים, עניין המסור לשיקול דעתו של בית המשפט. ברם, השיקולים שהביאו בחשבון בתי המשפט השונים לצורך קביעת גובה הפיצוי, מקובלים עליי ועל כן אבחן את המקרה שלפניי באופן דומה.

במקרה שלפניי עסקינן בעיקול בודד שהוטל שלא כדין ביחס לחוב בר גביה שלא הוכחש והוסר לאחר שבוצע התשלום. הגם שאינני מקבלת את טענת העירייה כי הוסר למחרת היום שכן לא הובאה בפניי אסמכתא. כמו כן לא נוכחתי בנזק ממשי שנגרם להתנהלות התובעת בחשבונה נוסף לנזק של הפגיעה בשמה הטוב מעצם הטלת העיקול. הפרסום במקרה שלפניי נוגע לפקידי הבנק המטפלים בחשבון הבנק ולא ביחס לצדדים שלישיים (לקוחות התובעת). לא נוכחתי כי לא הייתה בידי התובעת האפשרות לפעול לתיקון הרישום השגוי ולהסיר את רישומה כמחזיקה בספרי העירייה.

לאחר ששקלתי את כל השיקולים דלעיל ולאור מסקנותיי השונות שהובאו במסגרת פסק הדין, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 8,500 ש"ח מכוח סעיף 7א(א) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965. סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

בשים לב לפיצוי שנפסק לעומת סכום התביעה אני מחייבת בנוסף את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט כולל אגרת הגשת התביעה ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,680 ש"ח, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל בשולי הדברים ובשים לב לכך שהתברר כי אופן הפעולה בדבר רישום בני זוג כמחזיקים בנכס רק על בסיס הרישום במשרד הפנים ומבלי שנעשה בירור באשר לזכות בעלות בנכס .

מאחר ש"נהלי העירייה" על פיהם נהגה לכאורה הנתבעת לא הוצגו לבית המשפט, מורה למזכירות להמציא עותק מפסק הדין למחלקה המשפטית בעיריית תל אביב, על מנת שתיעשה בחינה של חוקיות הנהלים בדבר רישום בני זוג כמחזיקים מעצם רישומם כנשואים במשרד הפנים.

המזכירות תמציא את פסק הדין בדואר רשום לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, כ"א תמוז תשע"ו, 27 יולי 2016, בהעדר הצדדים.

למאמר בנושא זה