עע"מ 5258/16 עיריית בת ים נגד דניה סיבוס בע"מ

עע"מ 5258/16

בשם המערערת: עו"ד איתי בסיס; עו"ד אלעד כלב

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 31.5.2015 בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים ועל החלטותיו הנילוות לפסק הדין (השופט א' בכר). המשיבה שלפנינו – דניה סיבוס בע"מ – ביצעה פעולות חפירה וכריית חול כהכנה להקמת בניין מגורים ברחוב יוחנן הסנדלר בבת-ים.

2. המערערת – עיריית בת-ים – הוציאה למשיבה הודעת תיקון שומת ארנונה במסגרתה חוייבה בארנונה לפי סיווג של "מבנה תעשייה" בשטח של כ-11,580 מ"ר לשנים 2013 ו-2014, בטענה שהמשיבה כרתה חול מאתר הבנייה וכי פעילותה זו, בשלב זה של הבנייה, כמוה כפעילות של "מחצבה" אשר חייבת בארנונה לפי סיווג "תעשייה".

3. המשיבה תקפה החלטה זו בעתירה לבית המשפט קמא וטענה, בין היתר, כי המקרקעין בהם מדובר הם "אתר בנייה" ולא "מחצבה", ומשכך מעמדם הוא כשל "אדמת בניין" שאינה יכולה להיות מושא להשתת ארנונה.

4. בית המשפט קמא קיבל את העתירה בקבעו כי מהות הדיון שלפניו אינו עוסק בשאלות טכניות או עובדתיות, אלא בעצם חוקיות הטלת הארנונה. לפי בית המשפט קמא, בהתאם לסעיף 3(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, יש לברר שאלה משפטית כגון דא בבית המשפט לעניינים מינהליים, ועל כן נתונה לו סמכות עניינית לדון בעתירה.

בנוסף נפסק כי בעניין דנן אין מדובר ב"מחצבה" במובנו הקלאסי של מונח זה (עסק המשמש לגריסת משאבי חפירה, שיווקם ומכירתם), אלא בשטח שנועד לבנייה. שטח כזה מסווג כ"אדמת בניין", למרות שלעתים מבוצעות בו גם פעולות חפירה וכרייה. כן נקבע כי העירייה לא עמדה, ולוּ ברף המינימלי של הוכחה לעניין זה, שכן לא עלה בידה להוכיח כי פעולות החציבה בוצעו באופן נפרד מהבנייה בפועל. עוד נקבע כי העירייה לא הוכיחה מהו גודל השטח בו בוצעו פעולות החציבה, מה היה משך החציבה בפועל וכיו"ב.

5. לטענת העירייה, בית המשפט קמא לא היה מוסמך כלל לדון בעתירה, שכן הסמכות העניינית לדון בשאלה אם נכס ספציפי מהווה "אדמת בניין" או "מבנה תעשייה" נתונה למנהל הארנונה ובהמשך לועדת הערר.

6. לטענת המשיבה, הסמכות בסוגיה דנן מסורה לבית המשפט לעניינים מינהליים והוא פעל כדין בקבעו את אשר קבע בפסק הדין, בקבלו את עתירתה ובבטלו את הודעת החיוב בארנונה. עוד נטען כי הגשת מסמך לעיונו של בית המשפט תוך החסיית פרטים ונתונים על ההתקשרות בין המשיבה לבין קבלן המשנה מותרת בגדרן של תקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א - 2000 (להלן: התקנות).

7. בראש ובראשונה יובהר כי אנו סבורים שבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים היה בעל סמכות עניינית לדון ולהכריע בעתירה דנן. לאחר ששמענו את טיעוני באי כוח הצדדים ושבנו ועיינו בפסק דינו של בית המשפט קמא ובהחלטותיו, נחה דעתנו כי צדק בית המשפט עת קבע כי אף אם לכאורה ייתכנו מקרים שבהם יתאפשר לפצל את השימוש בשטח לפעולות בנייה ולפעולות חציבה, אין מקרה זה נמנה עליהם. כעקרון, עבודות חפירה והוצאת חול מאתר בנייה הינן פעולה של שימוש לוואי בקרקע לצורכי הבנייה ולא לשם הוצאת החול. בית המשפט קמא ביסס קביעתו זו על סמך שני נימוקים מרכזיים: הראשון, העובדה שהעירייה כשלה בעמידה ברף המינימלי של הוכחה – קודם להוצאת השומה ואף לאחריה – כי עסקינן בפעילות נפרדת של חציבה; והשני, בכך שלא הראתה, באמצעות ראיות, כי יש בפעילות כריית החול והוצאתו מהאתר כדי להצמיח רווח כלכלי.

8. באשר לסוגיה השנייה; לכאורה יש ממש בטענת העירייה כי נבצר ממנה להוכיח שפעילות כריית החול והוצאתו מהאתר הצמיחה רווח כלכלי, משנמנע ממנה, בהחלטת בית המשפט מיום 15.10.2015, לעיין בהסכם המסחרי בין המשיבה לבין קבלן המשנה. ואולם, אין אנו רואים לקבוע מסמרות בסוגיה זו לצורך ההכרעה בעניין שלפנינו, ובפרט בעניין היקפה של תחולת תקנה 13 לתקנות [השוו: עע"ם 4757/08 קליר כימיקלים שיווק (1994) בע"מ נ' מדינת ישראל (23.10.2008); רע"א 4776/13 Milgerd Nominees Pty נ'Donnelly ((29.9.2013].

9. די לטעמנו בקביעותיו ובממצאיו של בית המשפט קמא לפיהם החלטת העירייה להוציא שומה בגין אדמת בניין בקרקע לבנייה בתעריף המיועד ל"מבנה תעשייה", כאילו עסקינן ב"מחצבה", לוקה בחוסר סבירות, הגם שלא בחוסר הגינות או בחוסר תום לב. כבית המשפט קמא אף אנו סבורים כי בעקרון, עבודות חפירה והוצאת חול מאתר בנייה הינן חלק בלתי נפרד מעבודות הבנייה. מכאן עולה שביצוע עבודות כאלה באתר בנייה הינו אך שימוש לוואי בקרקע לצורכי הבנייה, ומשכך אין הוא יכול להיחשב כמחצבה לצורך צו הארנונה.

10. נוכח כל האמור לעיל הערעור נדחה.