הנישומים דרשו ממנהל מע"מ למסור לידיהם את חומר החקירה בעניינם לצורך הדיון בהשגה. כצפוי במדינה דמוקרטית, ליברלית ומתקדמת, סירב מנהל מע"מ לגלות לנישומים את חומר החקירה שנאסף בעמל רב, על חשבון המסים שמשלמים אותם נישומים עצמם.

סירוב זה גובה בחוות דעת משפטית, וראוי לצטט שתי פנינים יקרות הלקוחות ממנה:

"אין לאזרח זכות יסוד או זכות אחרת לעיין בחומר הראיות המצוי בידינו, אלא אם מדובר בתיק פלילי לאחר הגשת כתב האישום."

"אין כל צורך שהמשיג יסתמך על חומר הראיות שמצוי אצל מנהל מע"מ כדי שיוכל לנסות ולשכנע אותו שהשומה שהוצאה לו אינה נכונה."

ארבעת הנישומים עתרו לבית המשפט העליון, ושתי שאלות עמדו לדיון בפניו: האם חייב מנהל מס ערך מוסף, הדן בהשגה על שומה לפי מיטב השפיטה, למסור לנישום את חומר החקירה בעניינו? וככל שהשאלה הקודמת נענית בשלילה, באיזה שלב בהליך הערעור, שמגיש הנישום לבית המשפט משהשגתו נדחית, נדרש מנהל מס ערך מוסף לחשוף את חומר החקירה שבידיו?

בית המשפט, הנשיא ברק, אזכר את הספרות המשפטית:

"העובדה שהמערער יכול להביא ראיות בפני בית המשפט אינה תשובה מספקת. בשל כל הטעמים התומכים בזכות העיון, יש לאפשר לו לעיין בחומר שבידי הרשות כבר בשלב של השגה בפני הרשות המינהלית. ראשית, העיון עשוי לסייע בידו להחליט אילו ראיות להביא ואילו טענות להשמיע בפני הרשות. שנית, העיון עשוי אולי למנוע את הצורך להתדיין בפני בית המשפט." פרופ' זמיר בספרו הסמכות המינהלית, כרך ב', 1996 בעמ' 888. וכן: א' נמדר, מס ערך מוסף (2000), בעמ' 789; פוטשבוצקי, חוק מס ערך מוסף (2001), בעמ' 495.

הדברים המובאים להלן נשמעים כמובנים מאליהם, אולם עד לפסק דין חשוב זה, הם לא היו מובנים ליועצים המשפטיים של מנהל מע"מ. וכה פסק בית המשפט:

"מטרת שיתוף הפעולה הינה השגת שומת אמת, שתחייב את הנישום בדיוק בשיעור אותו עליו לשלם בדין. שיתוף הפעולה מניח, מן הצד האחד, שהנישום מחויב לדווח דיווח מלא ומדויק על הכנסותיו ועסקאותיו. מן הצד השני שיתוף הפעולה מניח, שרשויות המס חייבות לשום את האזרחים באופן נכון, יעיל, הוגן ושוויוני."

פסק הדין מבשר לפקיד השומה, כי הוא לא שליט כל יכול אלא משרתו של הציבור ושל הנישום בכלל זה. על מנת לבסס את ישראל הדמוקרטית ולקטוע את ראש הגורגונה הטוטליטרית פסק בית המשפט:

"זכותו של הפרט לעיין במסמכים, המוחזקים בידי הרשות המנהלית ואשר שימשו אותה להחלטה בעניינו, היא ממושכלות היסוד של המשטר הדמוקרטי."

"זכותו של הפרט לדעת את הבסיס לאותה החלטה. רק ידיעה כזו תבטיח, שהשגתו על החלטת הרשות תהא עניינית וממוקדת. רק השגה שנעשית מתוך מידע מלא תהיה השגה אפקטיבית, הממצה את זכותו של המשיג לטעון את טענותיו ולתקוף באופן ישיר את המידע ששימש נגדו."

מפסק הדין עולה, כי פקיד השומה הוא בשר ודם, וכי יש סכנה שבלהט העשייה הוא יחליט בשרירות לב החלטה בלתי ראויה:

"לו הותר לרשות לקבל החלטות, הפוגעות באינטרסים של פרטים, מבלי לחשוף את הבסיס להן, היה גובר החשש מפני שרירות. בכך מצטרפת זכות העיון לחובת ההנמקה, כהיבט נוסף של עקרון שקיפות המינהל."

המידע שיש לרשויות השלטון, ולרשויות המס בכלל זה נאסף ונאגר על חשבון כלל הנישומים. של מי הקניין הזה, של המדינה או של אזרחיה? בית המשפט העליון פסק את דברו:

"המידע נאסף על-ידי רשויות השלטון ומוחזק אצלן בנאמנות עבור אזרחי המדינה ותושביה. לכן ההנחה היא, שכל מידע שמוחזק בידי רשות מרשויות השלטון אמור להיות נגיש לעיונו של הפרט."

היוצא מהכלל לזכות זו של האזרח מתקיים רק ב"מצבים, בהם חובת מסירת החומר מקימה חשש לשיבוש קשה בעבודת הרשות; עלולה לאיים על בטחון המדינה או על יחסי החוץ שלה; או פוגעת בזכויות גוברות של פרט אחר."

צא ולמד, כי המידע הזה הוא תמיד של האזרחים ולא של המדינה ושליטיה. לאזרח יש זכות לקבל את חלקו בקניין אלא אם כן מסירת המידע פוגעת באזרח אחר או בכלל אזרחי המדינה - או אז זכותם עשויה לגבור על זכותו. ומהו תפקיד המדינה? לשמור על הקניין כנאמן המופקד על פיקדון שאינו שלו.

מנהל מע"מ טען, כי מסירת חומר החקירה לנישום תאפשר לו "לתפור" גרסה, ולהציג טיעון שקרי, התואם את חומר הראיות שנחשף בפניו. בית המשפט דחה טענה זו ופסק:

"המנהל, ככל רשות מנהלית, אינו חופשי להניח בעלמא, שכל המשיגים על שומות במס ערך מוסף הם רמאים, ושהתרת העיון תביא בהכרח לשיבוש ראיות ול"תפירת" גרסאות. גישה כזו אינה סבירה ואינה הוגנת. כדי להצדיק את הגבלת זכות העיון, מוטל על המנהל לבסס בראיות משכנעות את חשדותיו כי העיון מבוקש לצרכים פסולים."

חששותיו של מנהל מע"מ לא התמצו בכך. מתברר, כי הפקיד שמונה על ידינו לגבות מס אמת סבול מחשש כרוני, שגילוי החומר בשלב ההשגה תביא לסיכול חקירות פליליות, המתנהלות לעתים נגד עוסקים במקביל להליך המס.

נפסק, כי בכוחו של המנהל לדחות את מתן השומה לפי מיטב השפיטה עד להשלמת החקירה הפלילית, ובאותו שלב, מסירת המידע לנישום כבר לא תאיים על החקירה הפלילית.

כאשר השומה העצמית של הנישום נדחית על-ידי המנהל, ומוצאת שומה לפי מיטב השפיטה. מטיל המנהל ספק במהימנותו של הנישום, ולמעשה מאשימו ברמייה באמצעות חשבוניות פיקטיביות. על כך פסק בית המשפט:

"אלה האשמות חמורות. הן מחייבות את העוסק במס שלא תכנן לשלם. הן מטילות עליו עלויות של ניהול השגה, ואולי אף ערעור וערעור שני. הן מעמידות אותו בפני אפשרות היותו חשוד בעבירות פליליות. הן פוגעות בשמו הטוב ובכבודו."

לאחר שבית המשפט קבע, כי יש לגלות לנישום את המידע שלגביו, בסייגים מסוימים, כבר בשלב ההשגה, הוא דן ופסק בחובת הגילוי בשלב הערעור. וכה פסק בית המשפט:

"שיקולי המדיניות שנדונו לעיל, בעניין הגילוי בשלב ההשגה, חלים גם כאן, ואף ביתר שאת. זכות העיון, המחייבת את רשות המס בהליך המנהלי של ההשגה, חלה מקל וחומר גם בהליך השיפוטי של הערעור. אכן, אף המחוקק סייג את חובת הסודיות, וקבע שלא תחול על מי שנדרש לגלות מידע בהליך משפטי המתנהל לפי החוק (סעיף 142(א)(2) לחוק). ערעור לפי סעיף 83 לחוק מתנהל למעשה כבערכאת דיון, השומעת ראיות, קובעת ממצאים, ומוסמכת לשום מחדש את חבות המס של המערער. התכלית של עשיית צדק בהליך והגעה לשומת אמת מחייבת, שבפני בית המשפט יימצא מלוא חומר החקירה הנוגע למערער שבפניו – כולל אותם פרטים שלא נמסרו למערער עצמו בשלב ההשגה. אולם האם זכאי המערער לכך, שכל אותו מידע יונח "על השולחן" כבר בפתח ההליך? לדעתי, התשובה לשאלה זו היא, כעקרון, חיובית."

פסק הדין ניתן בידי הנשיא אהרון ברק, בהסכמת השופטים א' ריבלין וא' פרוקצ'יה. בכתבה זו הובאו עיקרי הדברים, וראוי לקרוא את פסק הדין המלא, וללמדו בשיעור המבוא לכל פקידי המס.

פסק דין זה הוא אבן דרך חשובה מאין כמוה ביחסי הרשות והאזרח, הוא שיעור מאלף בדמוקרטיה, ויישומו יועיל הן לנישומים והן לשלטונות המס.

_____________