אצו רצו העסקנים ואתם המזכירים והלבלרים, דרשו וחקרו, וחיש קל השתכנעו כולם וגמרו אומר: אכן צריך ג'יפ.

אמרו השומרים והמאבטחים והשוטרים והשב"כניקים: "ג'יפ זה בטחון. נמגן את הג'יפ וראש ממשלתנו יהיה בטוח מתמיד."

ביד קלה חייגו לאנשי הרכש: "הבו לנו ג'יפ. לא ג'יפ כלשהו. ג'יפ לראש הממשלה! ג'יפ עם אופי, ג'יפ ללא דופי. ג'יפ עם הגנה. ג' יפ שיעורר קינאה!"

חייגו וחיפשו – וג'יפ כזה לא מצאו.

נועצו העסקנים בחשובי השרים, והנה רעיון: מדדו את כורסת ראש ממשלתנו, ויצקו דגם זכוכית של השקע שהותירו אחורי גופו בכורסה הגונחת. יצאו שליחי המימשל עם דגם הזכוכית ותרו את הארץ כולה: היכן הג'יפ שמידותיו יתאימו לסגולותיו האישיות מאד של שליטנו הנערץ.

עמדו סוחרי הרכב והמתינו שוקקים לשליחים הסובבים בארץ, פתחו הסוכנים את התצוגות שלהם והאירו באור יקרות, צחצחו יבואני הרכב את ג'יפיהם החדישים ביותר. התרגשו כל מנהלי תעשיות הרכב, החישו את פסי הייצור והכינו שתייה ובורקס כנדרש לביקור עסקנים.

כל הארץ רעשה: מי הג'יפ עליו תיפול הבחירה?

מקץ שבוע ימים חזרו השליחים, פניהם שחורות כשולי הקדירה וחרס בידם. דגם הזכוכית הממלכתי לא תאם לאף אחד מהג' יפים בכל מדינת העסקנים כולה.

שר ביטחוננו נועץ ביועציו הכי ביטחוניים. "ומה אם ייסע בטנק?", גירד השר בפדחת. "אי אפשר", עונים לו, "בטנק אין מקום להתקנת מעלית".

שבו ונועצו כל גדולי העסקנים. ישבו וישבו, כי כוחו של העסקן בישיבה, כידוע. והנה קם גמד אחד מעוזרי המזכירים, לפת זקנקנו המחודד ושאל: "ומה עם אמריקה? שם בודאי ימצא הג'יפ המתאים. ג'יפ גדול, עבה, נוצץ, ג'יפ אמריקאי!"

"אמריקאי!", קמו והסכימו מניה וביה כל הנוכחים. אצו רצו ובישרו למנהיג הדגול: "נביא לך ג'יפ מאמריקה".

"יפה", הסכים הדגול. שילחו את מהנדס מנהל הרכב. מי כמוהו עתיר השכלה ניסיון בענייני רכבים וטכנולוגיה והתאמות ומיגון. שמע המהנדס ונעתר להם מיד. כי הרי אם מנהיג דרש – מי לא ייסע?

אבל אז קמה צעקה עסקנית גדולה. "איך אפשר", נדהמו, " לשלוח אדם אחד בודד? הנוכל לשלוח אדם שאינו מבין דבר בעסקנות לשוטט לבדו בערבות אמריקה? כך תיראה משלחת של המעצמה היחידה במזרח התיכון? ומה עם הדמוקרטיה המפוארת שלנו? אדם אחד יחליט? בלי הצבעה?"

קמו וצירפו לו עוזר. (בעיתון צוטט דובר משרד הביטחון: "מדובר בבעל תפקיד המתמצא בצרכים של הנסיעות הספציפיות של ראש הממשלה".)

עוד הם אורזים את מזוודותיהם, והנה מגיעה במרוצה נציגת שדולת הנשים. "היתכן", זעמה, "משלחת ממלכתית לקניית ג'יפ מרכזי, ללא אשה אחת אפילו?"

"וממתי נשים מבינות כל כך בענייני ג'יפים", תמהו העסקנים.

"אולי לא בענייני ג'יפים", ענתה, "אבל בענייני קניות נשים מבינות גם מבינות".

נמלכו וצירפו למשלחת סוכנת נסיעות, אשר קולה נשמע במרכז המפלגה.

לבקשת יו"ר הכנסת צורף גם עולה מאתיופיה. "נכון", אמר היו"ר, "אין לאתיופי ניסיון כלשהו בנוגע לג'יפים. הם טוענים, כי זה בגלל שמאז ומתמיד נמנעים מלצרף אותם למשלחות כאלה בגלל צבע עורם, וכך אין להם אפשרות לרכוש ניסיון מתאים."

נציג הסתדרות המורים צורף גם כן (סיור לימודי), וכך גם פעיל נמרץ ממשרד התחבורה (ג'יפ הוא כידוע תחבורה).

קצין קישור מיומן התבקש גם הוא לנסוע כדי לתאם את התנהלות המשלחת עם השגרירות והקונסוליות השונות ברחבי ארה"ב. דובר משרד התמ"ת ימלא גם הוא תפקיד מרכזי בשיגור הודעות לתקשורת יום יום.

נוסף גם נציג האופוזיציה. "הוא חיוני", נטען מלמעלה, "למקרה של התפרקות הקואליציה על נושא ההתנחלויות והצורך להרכיב קואליציה חדשה."

ממש לקראת העלייה למטוס, מונה מנכ"ל למשלחת, עסקן מוניציפלי ותיק, לבוש חולצה רחבה עם כיס גדול לפנקס ועטים. הוא מיהר לכונן אקזקוטיבה שתתווה למשלחת פרוגרמה ופררוגטיבה.

שלושת המאבטחים נבחרו אף הם בקפידה, כמו הרב של המשלחת, שסגולתו המיוחדת היא שהוא גם מוהל ושוחט (באותו מחיר). הקוסם מארץ עוץ שלח את דחליל ואיש הפח. שלגיה, עדיין בתרדמת התפוח, הובאה באלונקה. הבטיחו למשפחה, שבאמריקה ימצאו נסיך שיתן לה את הנשיקה הגואלת, ועוד על יאכטה.

לדרישת ההסתדרות הכללית צורף איש ועדים ותיק, שהחל מיד להאיץ בחברים לדרוש החזר הוצאות גלובלי ולא לפי קבלות. נקבע, כי המאמן האירובי והשיננית ימומנו ע"י משרד הבריאות. המשפטנים (חוזים) וזהבה עם שלושת הדובים נדחקו בקושי ברגע האחרון ממש, ואז קם מנהל המשלחת, איש צבור טרוד וענייני והכריז: "עד כאן! זו משלחת ממלכתית ביטחונית ולא קרקס של בזבוזים. החלטתי החלטה בלתי חוזרת: הדובים נשארים בחוץ!!!"

"מה?", צרחה זהבה\ "אם היה מדובר בגבר מלווה בשלוש דובות, לא היית מעז להוריד לו את הדובות!"

"בחוץ!", פסק העסקן, "אולי דוב אחד לכל היותר".

אז הכניסו דוב אחד אבל תמורתו השאירו בארץ את המהנדס של מינהל הרכב.

וכך, בעלות (אמיתית) של מליון אחד או שניים, יוצאת לדרכה המשלחת וכל העם היושב בציון מחזק את ידיה, מייחל בלב נרגש להצלחת משימתה הממלכתית (נוסעים לקנות אוטו), והוגה יומם ולילה בג'יפ שיבוא מאמריקה.

אלא מה? באותו עיתון ממש בו דובר במשלחת, קראתי עוד ידיעה ישראלית מאד. כתבו שם ששלוש מאות וחמישים אלף ילדים בארץ חיים בסיכון בגלל הזנחה. הם מוזנחים בגלל עוני. הם רעבים חלק מן הזמן. החינוך שלהם לקוי, הם מקבלים טיפול רפואי ירוד, הם אינם מתפתחים כראוי ועתידם מפוקפק.

לעומת זאת, קראתי ביום אחר ידיעה אופטימית, יחסית, האומרת שרק מאתיים אלף ילדים בישראל רעבים כל הזמן.

לא ספרתי וגם אינני מבין הרבה בענייני ג'יפים ובטחון. אבל דבר אחד אומר לפוליטיקאים ולעסקנים, תופסי סיגר, מתחכמי הנדל"ן ומחליקי השוחד, רודפי הקזינו לסוגיו, אשפי הקומבינות בהם עסקן לעסקן ינבח "עוד!".

זאת אגיד לכם: מזלכם שהנביא ירמיהו לא עובד כאן יותר.

עליכם הוא אמר: "ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה".

והג'יפ?", ישאל הקהל, "מה אתו? לא נקנה ג'יפ? וראש ממשלתנו, מורנו הגדול (והעבה), שמש הנגב, מה יהיה עליו?"

"לקנות", אני אומר. ואפילו הצעה יש לי.

במקום שני מיליונים, נשלם לבזק מאתיים שקלים ונעשה שיחת ועידה עם דטרויט.

מדוע דטרויט? עם מי בדטרויט?

אפשר למשל לשוחח עם מכונאי בכיר בתעשיית הרכב שם, מאלה שכבר ארבעים שנים בונים ומרכיבים ומפרקים ומתקנים כל מה שזז. הוא מבין לא פחות מנציגי משרד הביטחון. הוא ומעסיקיו יראו לעצמם לכבוד לסייע לידידיהם הקטנים והגועשים שמעבר לים. הוא ידע במי להיוועץ, כי יש כמובן דרישות מיוחדות, ואת המענה להן לא יתנו תשעה המקורבים שזכו לחופשת חמישה כוכבים.

את המענה יתנו מומחי תעשיית הרכב שם, שמניידים ומסיעים כבר מאה שנים את כל תושבי כדור הארץ.

ולמי שלא נראית הוצאת מאתיים השקלים האלה על שיחת ועידה של שעה עם אותו מכונאי רכב, יש לי הצעה חסכונית שבעתיים:

טלפנו אליו בגוביינא!