ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 21/10/2019
גרסת הדפסה

ת"א 2937/00

קולסקי עמיר ואח' נגד סלע חברת שיכון בע"מ ואח'


20/4/2004

ת"א 2937/00

1 . קולסקי עמיר

2 . קולסקי יעל

3 . ברוקמן סילביו

4 . לוין ברוקמן שרה

נגד

1 . סלע חברת שיכון בע"מ

2 . אביטל נכסים (ח.כ.) בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד פז מוזר

3 . בירנבוים אבירם

4 . בירנבוים אנדריאה

ע"י ב"כ עו"ד א. הולצר

5 . מצרי רות

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

בפני: כב' השופט נ. ישעיה

פסק דין

1. מהות התביעה:

בפני תביעה לסעד הצהרתי ולצו עשה בעניין זכויות בעלות במקרקעין.

5129371התובעים הם שני זוגות שרכשו זכויות בעלות בשתי דירות בבנין בבנימינה המורכב מארבע יחידות, אשר עתיד להירשם כבית משותף. התביעה מופנית כנגד הקבלן, בונה הבית (נתבעים 2-1) ושני רוכשי דירות אחרים באותו בית (נתבעים 3, 4 ו-5). הסעד המבוקש הנו הצהרה לפיה רחבת הכניסה לבית היא מבחינת רכוש משותף, השייך בחלקים שווים לכל ארבע יחידות הדיור בבנין. כמו כן, מבוקש צו עשה המורה לקבלן לרשום בפנקסי המקרקעין את זכויות התובעים ברחבת הכניסה של הבית על-פי חלקם היחסי בבעלות על הרכוש המשותף.

התובעים 1 ו–2 (להלן: "קולסקי "), הינם בני זוג אשר רכשו יחידת דיור מהקבלן בנובמבר 1997, בבית שנבנה על חלק מהמקרקעין הידועים כגוש 10215, חלקות 11, 12, 13, 14 (להלן: "המגרש"). התובעים 3 ו–4, (להלן: "ברוקמן"), הינם בני זוג אשר רכשו אף הם יחידת דיור בבית הנ"ל מהקבלן בשלהי חודש דצמבר שנת 1998.

הנתבעים 1 ו–2, הקבלן, הינן שתי חברות קבלניות אשר בונות, בין השאר בבנימינה. הנתבעים 3 ו–4 (להלן: "בירנבוים") הינם בני זוג אשר רכשו יחידת דיור בבית בסוף חודש יולי בשנת 1999 ואילו הנתבעת 5 (להלן: "מצרי") רכשה אף היא יחידה בבית באמצע חודש אוגוסט של אותה השנה.

יודגש, כי יחידות הדיור שנבנו על המגרש יוצרות צורה מיוחדת של קומפלקס בן ארבע יחידות דיור בצורת האות "ר". עוד יודגש, כי התובעים 1 – 4 הנם הקונים הראשונים של יחידות דיור בבית ובעלי יחידות הדיור החיצוניות במגרש (יחידות 1 ו – 4), בעוד שהנתבעים 3–5 רכשו את יחידותיהם מאוחר יותר והם בעלי יחידות הדיור הפנימיות בבנין (יחידות 2 ו–3).

שטח המריבה השנוי במחלוקת, שלגביו הוגשה התביעה שבפני, מצוי בחזית המגרש הפונה לרחוב, בקדמת היחידות כולן (להלן: "רחבת הכניסה" או "שטח המריבה"). טענת התובעים לגבי רחבת הכניסה היא שרחבה זו משותפת לכל ארבע יחידות הדיור ולפיכך אין הקבלן רשאי להצמיד חלקים ממנה לבעלי יחידות דיור 2 ו– 3 בלבד. מנגד, הנתבעים גורסים כי אין מדובר בשטח משותף.

2. העובדות הרלבנטיות וטענות הצדדים:

תביעתם של התובעים אינה לקבלת זכויות בלעדיות ברחבת הכניסה ו/או לסעדים כספיים כלשהם. התובעים עותרים ליישום ואכיפת התחייבות מפורשת שניתנה להם, לטענתם, על ידי הקבלן, על פיה רחבת הכניסה תמלא את ייעודה המקורי - כפי שזה הוצג להם באופן מפורש – כרחבת כניסה משותפת לכל ארבע יחידות הדיור במגרש.

הקבלן דוחה טענות אלה ומכחיש כי ניתנה על ידו, או ע"י אחרים מטעמו, הבטחה או מצג כלשהו לפיהם, שטח המריבה הינו שטח משותף. לטענתו, התובעים טוענים, למעשה, לזכות במקרקעין, שעה שאין להם כל מסמך בכתב המעיד על קיומה של זכות שכזו. לעניין זה מפנה הקבלן לסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), הלא היא דרישת הכתב.

נתבעים 3 ו–4, מציינים כי ידעו, עוד לפני חתימת הסכם הרכישה, על המחלוקת לגבי הבעלות ברחבת הכניסה, אולם לגירסתם פעלו הם בתום לב וכי הם רכשו את הזכות הקניינית הבלעדית בשטח המריבה על ידי הצמדת חלק ממנו ליחידת הדיור שרכשו. עוד טוענים, כי לא הונחה התשתית הראייתית הראויה לביסוס טענותיהם העובדתיות והמשפטיות של התובעים כנגד הקבלן וכי אף אם הם יצליחו לבסס את תביעתם כנגד הקבלן, הסעד הראוי הנו פיצויים כספיים ולא זה המבוקש על ידם.

נתבעת 5 גורסת, כי לא ידעה, בעת רכישת היחידה, על המחלוקת בעניין רחבת הכניסה, הדבר נודע לה רק לאחר ביצוע הרכישה וחתימת החוזה. גם נתבעת זו מציינת, כי התובעים לא הוכיחו בשום שלב כי שטח המריבה הנו שטח משותף או שהקבלן הועידו להיות שטח משותף. לטענתה, מלכתחילה יועד השטח הנדון להיות מוצמד ליחידות הדיור הפנימיות, היינו היחידות שנרכשו על ידה ועל ידי הנתבעים 3 ו-4.

 לשלמות התמונה יצוין, כי במהלך שנת 1999 הגישו התובעים 1 ו–2 בקשה למתן צו מניעה זמני, המורה לקבלן להימנע מלרשום את הזכויות בשטח שבמחלוקת על שם הרוכשים - נתבעים 3 – 5 (תיק בש"א 57747/99, ה"פ 011151/99). הבקשה נדחתה על-ידי כב' השופט זפט, בכפוף לכך שתירשם בפנקסי המקרקעין הערה בדבר קיומו של ההליך.

3. השאלות לדיון:

השאלות המרכזיות שיש לברר בתביעה שבפני הן:

א. האם ארבע היחידות שלפנינו מהוות יחדיו בית משותף כהגדרתו בחוק המקרקעין או באות בגדר מה שעתיד להירשם כבית משותף.

ב. אם נגדיר את ארבע היחידות, כבית משותף, כמשמעותו בחוק המקרקעין עולה השאלה השניה והיא: האם רחבת הכניסה מהווה חלק מן הרכוש המשותף כפי שטוענים התובעים.

ג. בהנחה שרחבת הכניסה אכן מהווה חלק ברכוש המשותף, עולה השאלה האם רחבת הכניסה הוצאה מן הרכוש המשותף והוצמדה ליחידות הדיור האמצעיות, היינו ליחידות 2 ו-3 שנרכשו ע"י הנתבעים 5-3, כדין.

ד. שאלות נוספות המתעוררות בעניינינו הן: שאלת הכתב שמעלה ב"כ הקבלן ושאלת השיהוי שמעלה ב"כ הנתבעים 3 ו-4 (ע' 5 לסיכומים) ומנגד הטענה בדבר קיומה של הבטחה, שהעלה ב"כ התובעים, לפיה הוצג בפני מרשיו, על-ידי הקבלן, מצג לפיו שטח שבין הרחבה שבין ארבעת היחידות הינו רכוש משותף.

4. שאלת סיווג ארבע היחידות כבית משותף:

עיון בחוזי המכר מלמד כי ארבעת היחידות עתידות להרשם כבית משותף בהתאם לחוק המקרקעין. כך עולה במפורש מהוראות החוזים שנחתמו בין רוכשי היחידות לקבלן. סעיף 5(ג) לחוזה עם לקולסקי מיום 18/11/97 קובע:

"לטפל ברישום הבעלות לכשיתאפשר הדבר על שמו של הקונה, על הבית הנ"ל, בלשכת רישום המקרקעין, כיחידה נפרדת בבית משותף בהתאם לחוק המקרקעין תשכ"ט – 1969 יחד עם החלק/ים הצמוד/ים לבית ברכוש המשותף."

כן ראו סעיפים 10(א) ו – 13(ג) לחוזה הנ"ל. וכן בהתאמה את אותם הסעיפים בחוזה שנערך ב – 31/12/98 בין הקבלן לבין ברוקמן.

עולה, איפוא, באופן ברור כי על פי ההתחייבויות וההסכמים, אמורות ארבעת היחידות שמכר הקבלן להירשם כבית משותף ועל כן דינן כדין בית משותף כמשמעותו של מונח זה בחוק המקרקעין (ראה פרק ו'1 לחוק).

5. לפיכך אפנה לדון בשאלה השניה המתעוררת, היינו האם יש לראות ברחבת הכניסה כחלק מן הרכוש המשותף של הבית המשותף.

ב"כ הקבלן גורס, כי בכל הנוגע לרחבת הכניסה אין מדובר ברכוש משותף. לטענתו, לא בחוזה ולא בתוספת לחוזה יש תימוכין כלשהם או רמז לטענת התובעים כי השטח יירשם כרכוש משותף של הבית המשותף. הנתבעת 5 מטעימה, כי המחלוקת לעניין הרכוש המשותף אינה על קיום או אי קיום שטח משותף, כי אם על מיקומו. לגישתה, הנתמכת ע"י הקבלן, שבילי הגישה לכניסה לבתים אינם נמצאים בתוך שטח המריבה ולכן אין שום סיבה לראות בשטח זה כרכוש משותף.

התובעים מנגד, בדעה כי המדובר בשטח משותף. לטענתם, במפרטים אשר צורפו להסכמים עמם, לא מופיעה רחבת הכניסה של המגרש כשטח שהוצא מהרכוש המשותף ולכן שטח זה היה ונשאר רכוש משותף של כל ארבע יחידות המגורים במגרש.

רכוש משותף מוגדר בסעיף 52 לחוק המקרקעין כך:

"רכוש משותף" - כל חלקי הבית המשותף חוץ מן החלקים הרשומים כדירות, ולרבות הקרקע, הגגות, הקירות החיצוניים, המסד, חדרי המדרגות, מעליות, מקלטים, וכן מיתקני הסקה או מים וכיוצא באלה המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות או מרביתם אפילו הם בתחומי דירה מסויימת".

על פי ההגדרה הנ"ל עולה כי רחבת הכניסה, נכללת בגדרו של רכוש משותף של הבית המשותף, שכן גם קרקע (שלא הוצמדה) נחשבת כרכוש משותף.

אם כך נשאלת השאלה האם חלקת קרקע זו, היינו הרחבה בחזית יחידת הדיור הוצאה מן הרכוש המשותף והוצמדה ליחידות הדיור2 ו-3, כפי שטוענים הנתבעים, אם לאו.

שאלה זו תוכרע על-פי הוראותיו של חוק המכר (דירות), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק המכר (דירות)"), אשר חל על הקבלן בעניין דנן.

סעיף 6(א) לחוק המכר קובע:

 "(א) המוכר דירה בבית משותף או בבית המיועד להירשם כבית משותף, והתקנון שחל על הבית או שבדעתו להחיל על הבית, מבטל או משנה הוראה של התקנון המצוי המתייחסת לעניין מן העניינים המנויים להלן, חייב לכלול במפרט או לצרף לחוזה המכר פרטים על אותו עניין; ואלה העניינים:

(1)הוצאת חלק מהרכוש המשותף;

הלכה פסוקה היא כי סעיף 6 לחוק המכר (דירות) מהווה, סטייה מדיני החוזים הרגילים, שכן הוא מגביל את כוחו וסמכויותיו של הקבלן - מוכר הדירות - להוציא חלקים מן הרכוש המשותף והגבלות אלה ברות תוקף הן, אפילו ניתנה (אם ניתנה) הסכמת רוכש הדירה בדבר הוצאת חלקו מהרכוש המשותף.

קבלן המוציא שטח מסוים מתוך הרכוש המשותף משנה בכך למעשה את הוראותיו של התקנון המצוי בתוספת לחוק המקרקעין, הקובע, בסעיף 1, כי הרכוש המשותף כולל את "כל חלקי הבית המשותף חוץ מן החלקים הרשומים כדירות".

על-פי סעיף 6 הנ"ל, אין מסתפקים בתנאי חוזי מוסכם בין הצדדים לשם ביצועו של שינוי מעין זה. על הקבלן לעמוד בדרישות הסעיף ובאמות המידה אשר נקבעו בפסיקה שדנה בהוראה זו. כך כאשר מדובר בהוצאתו של שטח מתוך הרכוש המשותף עוד בטרם נרשם הבית כבית משותף, כפי שנקבע בע"א 118/78 גוב ארי חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נ' כהן (פ"ד לג(1) 805, 811).

 בתי המשפט עמדו על חובת הקבלן לעמוד בהגבלות שנקבעו בחוק המכר (דירות). הטעם לכך הוסבר בזמנו על-ידי כב' השופט שמגר (כתוארו אז) בפרשת גוב ארי הנ"ל, בע' 812:

"כל מגמתו של חוק מכר (דירות), תשל"ג-1973 ובעיקר סעיפים 2 ו- 6 שבו היא למנוע הסתתרות מאחורי אמירות כלליות כאמור, אשר אין בהן כדי להעמיד את הקונה על כוונתו המפורטת והאמיתית של המוכר. החוק האמור בא למנוע, ככל האפשר, הפתעות לאחר מעשה וכך יש לפרשו ולקיימו."

גם בע"א 21/80 שמעונוף נ' ברוכים, פ"ד לז(3) 808, עמד כב' השופט אלון (כתוארו אז) על מטרתו של חוק המכר (דירות) ועל הצורך בהקפדה יתרה עם הקבלן בכל הנוגע לקיום דרישותיו של החוק:

"מטרתו של חוק המכר (דירות) היא להביא לידיעת הקונה, בצורה ברורה ומובנת – וללא הסתתרות וערפול מאחורי אמירות כלליות וגורפות ומבלי להבליע גופי דברים, שלהם משמעות כספית חשובה, בתוך ריבוי דברים טפלים ובלתי חשובים – מה הן כוונותיו האמיתיות של המוכר, ומה הן הזכויות אשר הוא, הקונה, רוכש הימנו … כדי להבטיח שאכן הובאו הדברים לידיעת הקונה והובנו על-ידיו, חובה היא על המוכר לצרף לחוזה מפרט, ובו תיאור הדירה וכל הכלול בה … ואם מבקש המוכר לשנות מן התקנון המצוי בקשר לזכויות שבבית המשותף, חייב שינוי זה להופיע במפורש במיפרט הנ"ל או במסמך המצורף לחוזה ובו פרטים בקשר לשינוי זה. ייחוד והבלטה אלה מטרתם להסב את שימת לבו של הקונה לשינויים אלה. הצורך בהגנה מיוחדת זו על קונה הדירה נובע ממעמדו הנחות של הקונה מבחינת כוח המיקוח, יכולת התמרון וניסוח החוזה לעומת הקבלן בונה הדירה, וזאת כאשר מדובר במצרך חיוני ביותר, הן לפרט והן מבחינת האינטרס הציבורי והחברתי, ובסכומי כסף ניכרים וגדולים".

(שם, בע' 813; ההדגשה במקור)
.

כן ראו ע"א 60/80 שטרן ואח' נ' מאירי יצחק חברה קבלנית לבתים משותפים לבניין בע"מ ואח' פ"ד לו(3) 48.

בשים לב לנאמר בפסיקה, נקבעו מספר עקרונות בסיסיים בכל הנוגע להוצאת שטחים מן הרכוש המשותף על-ידי מוכר דירה על-פי סעיף 6(א) הנ"ל, להלן העיקריים שביניהם, הרלוונטיים לענייננו, כפי שפורט בפסק דינה של כב' השופטת ד"ר פלפל (ה"פ 001357/01 תל-אביב מיכל טבת ואח' נ' מוראד את גולדברג חברה לבניין בע"מ (להלן: "פרשת טבת"):

 א. הוצאת השטח מכלל הרכוש המשותף צריך שתיעשה במסמך נפרד לחוזה או במיפרט (שאף הוא מהווה מסמך נפרד), ואין די לעניין זה בתניה המופיעה בחוזה עצמו (פרשת שמעונוף הנ"ל, בע' 814 והשוו ע"א 6271/95 אדוניהו אשר ו–61 אח' נ' פרוייקט גן העיר בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד נה (1) 577, 580-581 ).

נעיר כבר כאן ועכשיו, כי תנאי זה אינו מתקיים כלל בעניינינו.

ב. "המפרט או המסמך המיוחד, ובהם ציון השינויים האמורים, צריך שיצורפו לחוזה בעת עריכתו של החוזה ולא במועד מאוחר לכך" (פרשת שמעונוף, בע' 813; ההדגשה במקור).

גם תנאי זה אינו מתקיים במקרה שלפני.

ג. גריעה מהשטח המשותף חייב שתיעשה באופן מפורש בכתובים, ועיקר העיקרים – עליה להיות מוצגת באורח קונקרטי. אין די בקיום הוראה כללית בחוזה המכר המשאירה בידי הקבלן המוכר שיקול דעת וסמכות לגרוע בעתיד שטחים מהרכוש המשותף בלא פירוט קונקרטי של שטחים מוגדרים.

בענין זה ייאמר מייד, כי ניסיון הנתבעים למצוא אחיזה להצמדת רחבת הכניסה ליחידות 2 ו–3, בהוראת סעיף 3(א) להסכמים עם התובעים לפיו"...יהיה המוכר זכאי לחלוטין להוציא, על פי שיקול דעתו הבלעדי, חלקים מהרכוש המוגדר בחוק כרכוש משותף ולהצמידם בצמידות מיוחדת ליחידה או ליחידות מסויימות של הבית המשותף". – נסיון זה לא יצלח, בהיותו מנוגד במפורש להוראות סעיף 6 לחוק המכר הנ"ל.

לענין זה ראה: ע"א 3902/98 מיאב חברה קבלנית לבנין בע"מ נ' סטולר, פ"ד נד(1) 849, 858 וכן ה"פ (י-ם) 603/01 ישעיהו גוטמן ואח' נ' אלי יוחנן ואח' שם נקבע במפורש כי "הקבלן אינו רשאי לשמור לעצמו שיקול דעת להוציא חלקים מהרכוש המשותף" .

תיאור החלקים המוצאים מהרכוש המשותף צריך, אם כך, להיות מדויק ומפורט (ראו לעניין זה: רע"א 259/99 חב' פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב, פ"ד נה(3) 385, 402; ע"א 268/78 יורשי סמרה פרסי ז"ל ואח' נ' חיה וינטראוב ואח', פ"ד לד (3) 813. 816

"אמור מעתה: בגדר המפרט או המסמך הנפרד לחוזה צריך שגבולות השטח המוצא יובהרו על-ידי הקבלן באורח קונקרטי ו"ברחל בתך הקטנה", כך שרוכש הדירה יידע בדיוק, עובר לרכישה, איזה שטח ספציפי – אשר כרגיל מהווה חלק מן הרכוש המשותף ממנו הוא זכאי ליהנות – מוצא על-ידי הקבלן מתוך הרכוש המשותף" (שם, בפרשת טבת).

דברים אלה הולמים את עניינינו.

 6. מן הכלל אל הפרט:

האם עמד הקבלן שבנה ומכר את יחידות הדיור לתובעים בחובותיו אלה במסגרת הסכמי המכר שכרת עמם? לשון אחר, האם במסגרת ההסכמים שבין הקבלן לבין רוכשי הדירות, התובעים, הוציא הקבלן את רחבת הכניסה (שטח המריבה) באורח חד משמעי ומפורש מכלל הרכוש המשותף של הבית המשותף?

עיון במכלול הנסיבות והעובדות שהוצגו בפני הביאני למסקנה חד משמעית, כי התשובה לשאלות אלה הנה שלילית. בחוזי המכר עם קולסקי ועם ברוקמן (התובעים) שנחתמו, כאמור, ראשונים, אין כל תניה ספציפית, ואף לא אמירה או הצהרה כלשהי, המתייחסת להוצאת חלקים מרחבת הכניסה והצמדתם ליחידות ספציפיות של הבית המשותף. חוזי המכר "שותקים" בכל הנוגע לרחבת הכניסה ואינם מתייחסים אליה.

יותר מכך: בתוכניות הבניה שהגיש הקבלן לוועדה המקומית לתכנון ולבניה לצורך קבלת היתרי בניה, צוינו או סומנו ארבע החצרות הפרטיות שיוצמדו ליחידות הדיור, כממוקמות בחלק האחורי של הבית. לעומת זאת, רחבת הכניסה של הבית לא סומנה כלל כחצר פרטית או חצרות פרטיות של יחידות הדיור (ראו לעניין זה ת/4).

בנסיבות אלה, יש לקבוע כי הקבלן לא עמד בדרישות סעיף 6(א) לחוק המכר הנ"ל ולא ציין, במפורש וכנדרש, בהסכמים שחתם עם התובעים, את גריעת שטח "הרחבה" בחזית הבית.

7. סעיף 6(ב) לחוק המכר קובע:

"מוכר שלא מסר פרטים על ענין מהעניינים המנויים בסעיף קטן (א) יראוהו, על אף האמור בחוזה המכר, כמי שהתחייב שהוראות התקנון המצוי לגבי אותו ענין יחולו על הבית המשותף".

משלא קיים הקבלן את חובתו בדבר הוצאת "הרחבה" בחזית מהרכוש המשותף, כנדרש וכמתחיים על פי סעיף 6(א)(1) לחוק, יראוהו, כאמור, כמי שמחוייב להוראות התקנון המצוי בענין זה. ההוראות המתאימות קובעות כי הרכוש המשותף של בית משותף כולל את כל חלקי הבית לרבות שטחי הקרקע ולמעט אותם חלקים הרשומים כדירות בבית המשותף על פי החוק (ראה הגדרת הרכוש המשותף בסעיף 1 לתקנון המצוי).

סעיפים 71ב' ו62(א) לחוק המקרקעין קובעים את אופן הוצאת חלקים מהרכוש המשותף ואת הרוב הדרוש לכך.

משכך היה על הקבלן, או על רוכשי הדירות, שביקשו להוציא חלק משטח הרחבה מהרכוש המשותף ולהצמידה לדירותיהם של רוכשים מסויימים, לנהוג כאמור ועל פי הדין. משלא פעלו כך, אין כל תוקף להתחייבויות, הצהרות או הבטחות שניתנו בענין זה, לנתבעים. מה עוד שבמקרה שבפני התובעים רכשו את יחידותיהם לפני הנתבעים 5-3 ועל כן לא היה רשאי הקבלן לחייב אותם להסכים להוצאת רכוש משותף משטח הבית באמצעות הסכם מאוחר יותר שחתם עם הנתבעים ואשר התובעים לא היו כלל צד לו.

8. משהגעתי למסקנה והתוצאה כאמור, מתייתר הצורך לדון בטענות אחרות שהועלו ע"י באי כח הצדדים בסיכומיהם.

בקצירת האומר אציין רק כי הנסיבות שפורטו לעיל מצדיקות קבלת עתירת התובעים, בין שהוצג בפניהם מצג ע"י הקבלן בענין זה ובין אם לאו, ובין אם השתהו התובעים בעתירתם ובין אם לאו.

9. סוף דבר:

א. לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.

אני מצהיר, כי רחבת הכניסה של המגרש המסומנת באדום בנספח "ב-2" היא רכוש משותף, השייך בחלקים שווים לכל ארבע היחידות בבית המשותף שנבנה על המגרש. 

ב. אני מורה לקבלן לרשום את יחידות הדיור בבית המשותף ואת הרכוש המשותף, בכלל זה, בלשכת רשום המקרקעין, כאמור ובהתאם להצהרתי הנ"ל.

כל אחד מהנתבעים 1-2 (ביחד) 3-4 (ביחד) ו-5 ישלמו לתובעים את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך -.15,000 ₪ בצרוף מע"מ ובצרוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום עד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא פסק דין זה לבאי כח הצדדים: עוה"ד ע. אייל, פ. מוזר, א. הולצר ולנתבעת מס' 5.

ניתן ביום 20.4.04 בלשכתי בהעדר הצדדים.

נ. ישעיה, שופט


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן