1. מונחת בפני בקשתה של כונסת הנכסים לנכסי חברת דפתר ביח"ר למוצרי נייר בע"מ, אשר נקלעה לכינוס ופירוק (להלן: "הכונסת" ו"החברה", בהתאמה), כי אאשר לה לחתום על הסכם פשרה מול אגף מס-הכנסה. עיקרה של הפשרה המוצעת הינה לאשר לכונסת לשלם לאגף מס הכנסה סך של 75,000 ₪, עבור יתרת חוב הניכויים של החברה, כנגד השבת ערבות אשר ניתנה לטובת מס שבח, בקשר לנכס מקרקעין של החברה, ועניינה הבטחת תשלומי מס שבח בגין עסקת מכר הנכס.

כאשר ביקשה הכונסת אישור מפקיד השומה בדבר הפסדים עסקיים הניתנים לקיזוז כנגד מס השבח, התנה פקיד השומה (להלן: "המשיב"), את מתן האישור על ההפסדים בתשלום יתרת חובות הניכויים, בסך 75,000 ₪.

בבקשתה, מבקשת הכונסת לאשר את הפשרה, בטענה כי אי-אישורה יגרום לחילוט מלוא הערבות לטובת מס שבח. הכונסת עצמה מעירה, כי לא מצאה מקור בדין לדרישתו של מס הכנסה, אולם היא מבקשת לאשר את הפשרה בכל-זאת, מכוחם של כל הנימוקים הבאים:

2. כונס הנכסים הרשמי, המשמש כמפרק החברה, מתנגד לאישורה של הפשרה, בטענה כי לא ניתן כל נימוק משפטי המצדיק זאת. אגף מס הכנסה, אשר צורף כמשיב לבקשה, על כל המשתמע מכך, בהחלטתי מיום 23.2.04, טוען כדלקמן:

ב. ההתנייה לא נועדה להעדיף את פקיד השומה, אלא נעשתה במסגרת הבנה כוללת בין הצדדים במסגרת המחלוקת השומתית בתיק זה.

4. מן המפורסמות הוא, כי רשויות המס, בכובען כרשויות ציבוריות, חבות בחובה גבוהה יחסית של תום-לב, הגינות וזהירות הן כלפי בעלי-תפקיד מטעם בית המשפט, והן כלפי כל נושה העשוי להפגע בשל פעולתן. זאת ועוד; מן הראוי להעיר, כי ככל שברשויות המס עסקינן, אין עסקינן בנושה רגיל גרידא, אלא בנושה אשר המחוקק העניק לו כלי-פעולה ועדיפויות גורפות - הן בפקודת החברות עצמה, שם ניתן להן מעמד של נושה בדין קדימה, הן באמצעים העומדים בפניהם בפקודת המיסים (גביה), והן ב"הגנה הפרוצדורלית" הנרחבת שהוענקה להן בפסיקה, אשר קבעה לפני שנים רבות כי מפרק אינו רשאי לדחות תביעת חוב של רשויות המס, אלא עליו להגיש השגה, כאילו היה נישום רגיל. על מעמד מועדף זה נמתחה אף ביקורת רבה, אשר עיקרה הוא כי אין זה בטוח כי ראוי ליתן העדפה כה גורפת לרשויות המס, כאשר מולן לא ניצב הנישום המשתמט ממס, אלא נושים אחרים, אשר אין "חטאם" אלא בכך שאותו נישום חב אף להם כספים.

3. אי לכך, כאשר מתבקשות רשויות המס לאשר קיזוז הפסדים אל מול חבות במס שבח הרובצת על חברה חדלת פרעון, הרי עליהן לדון בבקשה, וליתן החלטה מנומקת המאשרת או דוחה את הבקשה, וזאת בלא כל-קשר לגורל תביעת חוב שהגישו בכובען כנושה. כל נסיון לערב בין התחומים, ולהשתמש בכובען המנהלי בכדי לקדם את תביעת החוב שהגישו, הינו פסול, ומהווה הפרת חובת ההגינות המוטלת על רשויות המס.

לעניין דומה התייחסתי בעבר, בהחלטתי בעניין פש"ר 713/97 בש"א 13126/00 בן-דוד נ' מועצת לב השרון. שם, סירבה מועצה מקומית ליתן אישורים הדרושים למכר נכס של פושטת-רגל בידי הנאמנת שמינה בית המשפט, תוך שהיא מתנה זאת בתשלום חובות ארנונה, אליהם צורפו שלא כדין היטלים ואגרות נוספים. זאת, בלא שטרחה המועצה להגיש תביעת חוב כנדרש על-פי חוק. בהחלטתי, שללתי דרך התנהלות זו, וקבעתי כדלקמן:

דין זה יפה, בשינויים המחוייבים, אף בנסיבות המקרה דנן; אם אין החברה זכאית, באורח מהותי, לקזז את הפסדיה מול מס השבח, הרי שעל רשויות המס לדחות את בקשת הכונס לאלתר ולא "להתמקח" עימה; מאידך גיסא, אם הבקשה מוצדקת, הרי מכח קל וחומר אין רשויות המס רשאיות "לערב תחומים" ולהתנות אישור אשר הכונסת זכאית לקבלו על-פי דין, במעשה שאין הוא אלא בגדר העדפת נושים מוצהרת של מס-הכנסה, אשר עשויה לבוא לא רק על חשבון הנושה המובטח, אלא גם על חשבון הנושים בדין קדימה הקודמים לרשויות המס על-פי דין - כולל ובעיקר עובדי החברה. עניין לנו בצעד הנחזה על-פניו כהתניה פסולה של שירות בהעדפת נושים, ואין לי אלא להצטער על כך כי רשויות המס מצאו לנכון לנהוג כך.

זאת ועוד; אין כל עילה לגזור גזירה שווה מן ההחלטות שצוטטו בעניין פויכטוונגר;

א. ראשית, באותו מקרה דובר בהקפאת הליכים, ובספקים שהמשך ההתקשרות עימם היה הכרחי להמשך תפעולה של החברה כעסק-חי, דבר שאינו עומד כלל ועיקר על הפרק בנסיבות המקרה דנן.

5. אי לכך, הגעתי להחלטה הבאה: זכותו של הנושה המובטח עומדת לו להתפשר, וזאת על-חשבון זכויותיו שלו בלבד. לכן, הפשרה מתאשרת אך ורק בכפוף לכך, כי הנושה המובטח יפקיד בידי כונס הנכסים הרשמי (בכובעו כמפרק החברה) כתב שיפוי בגובה הסכום שישולם לרשויות המס, וזאת להבטחת תשלום מלוא החובות בדין קדימה, הקודמים לנשייתן של רשויות המס.