ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 15/10/2018
גרסת הדפסה

פש"ר 1765/02

ד"ר שלמה נס, עו"ד ורו"ח בתפקידו כנאמן ומנהל מיוחד נגד אפקון תעשיות בע"מ ואח'


16/5/2004

פש"ר 1765/02

בש"א 22683/03

בש"א 7218/04

ד"ר שלמה נס, עו"ד ורו"ח בתפקידו כנאמן ומנהל מיוחד

של חברת פויכטונגר השקעות 1984 בע"מ

נגד

1. אפקון תעשיות בע"מ (לשעבר פויכטוונגר תעשיות בע"מ)

2. רו"ח חן ברדיצ'ב בתפקידו כנאמן להסדר נושים של אפקון תעשיות בע"מ

3. בנק לאומי לישראל בע"מ

4. מ.ש.ר מרכז שירותי רכב בע"מ

5. עיריית אשדוד

6. הועדה המקומית לתכנון ובניה אשדוד

7. רשויות מיסוי מקרקעין רחובות

8. כונס הנכסים הרשמי

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

כב' השופטת אלשיך ורדה

החלטה

מונחת בפני בקשתו של הנאמן לביצוע הסדר הנושים של חברת פויכטונגר השקעות בע"מ (להלן: "הנאמן" ו"החברה", בהתאמה), כי אחייב את עיריית אשדוד, הועדה המקורית לתכנון ובניה של אשדוד ורשויות מיסוי המקרקעין ברחובות (להלן: "המשיבות"), ליתן את האישורים הנדרשים לרישום קרקעות על שם החברה, דבר הנדרש לצורך העברתן לקונה, אשר רכש אותן במסגרת הסדר הנושים של החברה. לטענת הנאמן, נמנעות המשיבות מכך בכדי לנסות ולאלץ את הנאמן לשלם לידיהן חובות עבר, וזאת שלא בדרך הקבועה בדיני חדלות הפרעון. המשיבות מתנגדות לבקשה, ואילו כונס הנכסים הרשמי תומך בה. לאחר שהונחו בפני הבקשה, תגובותיהן של המשיבות ותגובות לתגובות, מצאתי כי עניין לנו במחלוקת משפטית גרידא, אשר ניתן וראוי להכריעה על-ידי עשיית שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ליתן החלטה שלא במעמד הצדדים - דבר הנדרש אף בשל דחיפותה הרבה של הבקשה, באשר לעת עתה, אין הקונה יכול לעשות שימוש בנכסים שרכש עבור עסקיו.

1. ביום 23.8.00, רכשה החברה מחברת פויכטונגר תעשיות בע"מ (כיום אפקון תעשיות בע"מ - להלן: "אפקון"), את המקרקעין נשוא הבקשה הנוכחית; מטענות הצדדים, דומה כי אין מחלוקת אמיתית כי היבטי המס של העסקה לא טופלו כהלכה, ואי לכך, לא נרשמה הקרקע על שם החברה. כיום, טוענת עיריית אשדוד לחיובים שונים בגין היטלי השבחה, מיסים עירוניים, אגרות ביוב ותיעול, וכיוצא באלו; כמו כן, טוען אגף מיסוי מקרקעין לחוב מס שבח, הנושא קנסות גבוהים והצמדה. לטענת מס שבח, ניתנה לנאמן של אפקון הזדמנות לבטל את הקנסות, לו שילם את הקרן במועד שקצבו לו רשויות המס, אלא שזה נמנע מלעשות כן. עם זאת, אין מחלוקת כי אף אחד מן המשיבים לא הגיש תביעת חוב, לא כנגד אפקון ולא כנגד החברה המבקשת.

2. כעת, נאחזים המשיבים בסעיף 324 לפקודת העיריות ובסעיף 16 לחוק מיסוי מקרקעין, בהתאמה, וטוענים כי זכותם ואף חובתם שלא להוציא אישורים ולאשר את רישום הקרקע על שם החברה (דבר הכרחי בכדי להעבירה על שם הרוכשת), וזאת בלא קשר לשאלה האם הגישו תביעת חוב, אם לאו. מגדילות לעשות העיריה וההועדה המקומית לתכנון ובניה של אשדוד, הטוענות כי עצם הגשת הבקשה מנוגדת לתקנת הציבור(!), ונועדה להוציא שלא כדין כספים "מן הציבור" באשדוד.

מנגד, טוען הנאמן כי התנהגות העיריה ומס שבח הינה שלא כדין, באשר לא ניתן לדרוש כספים מקופת חדלות-פרעון בלא לנקוט בהליך הקבוע בדין, קרי, הגשת תביעת חוב, אשר תידון לפי סולם דיני הקדימה שקבע הדין. הנאמן טוען, כי הנזק שנגרם לרוכש הוא עצום, זאת באשר רכש את הקרקע מהחברה תמורת 5.7 מיליון דולר לפי החלטת בית המשפט, ביום 24.8.03, אולם לטענתו, ללא אישורי עיריה, אין הוא יכול להפעיל את עסקו במקום.

3. הסוגיה הדורשת הכרעה, בנסיבות המקרה דנן, הינה שאלה משפטית-עקרונית, המצויה בתוך "הליבה" של דיני חדלות-פרעון:

האם זכאיות המשיבות להזקק לסעיף 324 לפקודת העיריות וסעיף 16 לחוק מיסוי מקרקעין, ולסרב לרשום את הנכס על שם החברה, כל עוד לא ישולם להם חובן הנטען במלואו, וזאת למרות שלא הגישו תביעות חוב לידי בעלי התפקיד?

אין, בנסיבות המקרה דנן, כל צורך להדרש לסוגיות העוסקות בנכונותו, קל וחומר בכימותו של החוב כלפי הרשויות המשיבות. כמו כן, אין צורך להדרש בשלב זה לסוגיה שהעלתה עיריית אשדוד, הדורשת לבצע מעין "הרמת מסך" בין אפקון לחברה המבקשת. בשלב זה, מן הראוי לדון בסוגיה המשפטית-עקרונית, וזאת כאשר אניח, לטובת המשיבות, כי שתי החברות נחשבות ל"ישות אחת", בכל האמור לחובותיהן כלפי העיריה ומס-שבח, וכי החובות הנטענים על-ידיהן נכונים ומדוייקים.

כבר בשלב זה, מן הראוי להדגיש; אף אחת מן הרשויות המשיבות לא נזקקה בטענותיה לפקודת המיסים (גביה), ולמעמד המיוחד המוקנה לחלק מן המיסים באותה פקודה. יוצא, כי אין מחלוקת כי לו היו מגישות תביעת חוב, הרי שחובן היה נדון כחוב בדין קדימה או כחוב בדין רגיל, לפי קביעותיו של המחוקק בכל האמור בחובות מס אשר אינם זוכים ל"שדרוג" בפקודת המיסים (גביה), או למצער, רשויות המס לא נקטו במועד בפעולות הדרושות לשם "שדרוג" שכזה. מעבר לדרוש יוער, כי בעניין זה חל הדין הרגיל, והטוען לשדרוג חובות והוצאתם מ"התור" הרגיל חייב להוכיח את טענתו ולהראות כי התקיימו התנאים הדרושים לכך, ואין נפקא מינא אם ברשות מס עסקינן או בנושה פרטי.

4. לאור האמור לעיל, אך ברור הוא, כי טוב היה לטענות הסף של העירייה וההועדה המקומית לתכנון ובניה אלמלא הועלו כלל ועיקר; עיינתי בטענות, ולא מצאתי בהן אלא אמירות גורפות ולא מנומקות, שלא היה כל מקום להעלותן - קל וחומר לא בדרך של "כלאחר יד", משל היה הדבר ברור וידוע, ובכמעט בגדר "זכות מוקנית" של העיריה. לעניין זה, מן הראוי להעיר מספר הערות:

א. שגה בא-כוחן המלומד של העיריה וההועדה המקומית, כאשר טען כי דין הסוגיה להידון בהליכים של השגה או ערעור על חבויות מס; דין זה היה יפה, לכל היותר, לו הגישה העיריה תביעת חוב, והנאמן היה מבקש לדחותה, כולה או חלקה - הלכה שאכן נוהגת לעת-עתה, אף כי נמתחה עליה לא אחת ביקורת רבה, מן הטעם כי לא ראוי להפלות לטובה בדרך כזו את רשויות המס, לעומת נושים אחרים.

אולם, ככל שלא הוגשה תביעת חוב, אין בעל התפקיד רשאי לשלם כלל ועיקר לאותה רשות על חשבון חובות העבר שלה, וכל תשלום כזה יהיה בגדר העדפת נושים פסולה, או אף העדפת מי שאין לו מעמד משפטי של נושה (דבר אשר מחייב הגשת תביעת חוב) על פני יתרת נושי החברה חדלת-הפרעון.

ב. יגעתי ולא מצאתי הכיצד טען בא-כוחה של העיריה כי העובדה כי בירור הבקשה כרוך במחלוקות משפטיות (כך!) מונע את בירורה בפני בית משפט של חדלות-פרעון. כלום סבורות המשיבות, כי יכולתו וסמכותו של בית משפט זה מוגבלות לפתרון בעיות טכניות ואריתמטיות בלבד?!

מוסיפות העיריה וההועדה המקומית וטוענות, כי טעם שלא לדון בסוגיה בדיון יעיל ומהיר, הינה כי "יגרם להן עיוות דין", וזאת מדוע? משום שלעמדתן:

"הואיל ועסקינן בסוגיות כבדות משקל אשר יכול ותהיה להן השלכה לתיקי כינוס נוספים זולתי תיק זה, וזכות המשיבות כי יהיה להן יומן עלולה להפגע פגיעה קשה. פגיעה זו קשה כפליים, שעה שאפקון נמנעת מלנמק עמדתה, כי אינה חבה בתשלום כלשהו לעירית אשדוד" (ההדגשות שלי - ו.א)

לא זו בלבד, כי הסיפא לטיעון איבדה כל משמעות, באשר הכרעה זו אינה נזקקת לקביעת שאלת החבות, אלא יוצאת מנקודות ההנחה (לטובת העיריה) כי חבות קיימת, הרי שעצם העלאתו של טיעון זה הינה תמוה, וזאת לשון המעטה.

האם סבורה העיריה, כי עצם העובדה שעסקינן בסוגיה כללית ובעלת-חשיבות הופכת אותה בלתי-מתאימה לדיון באותה ערכאה, אשר מתמחה דווקא באותן בעיות מתחום דיני חדלות-הפרעון? או שמא, חוששת היא ל"זכותה" לסרבל ולעכב את ההליכים, אגב העלאת תביעות העשויות להמצא כמנוגדות לדין (אם אמנם כך יוכרע בבקשה זו) אף בתיקים אחרים?

כך או כך, אין לי אלא להצר כי רשות מנהלית, החבה בחובה גבוהה של תום-לב, שקיפות והגינות, מצאה לנכון לנהוג בדרך אשר כזו.

5. דומה, קשה הדבר למצוא מקרה מתאים יותר מן המקרה דנן לבירור בדרך של מתן הוראות: לא זו בלבד, כי לא נדרש בירור עובדתי כלשהו לשם ההכרעה, אלא שההכרעה נדרשת בדחיפות למען ניהול ענייני החברה בהסדר ומניעת נזקים בלתי-הפיכים לחברה, לנושיה ולמתקשרים עמה, לשון אחר; אך ברור הוא, וחזקה על עיריית אשדוד שהיא יודעת זאת היטב, כי העברת הסכסוך לערכאה אזרחית, דבר אשר היה גורר את בירור על-פני שנים, היה חורץ מראש את גורל הרוכשת והחברה גם יחד. אי לכך, עצם עמידתה של העיריה על טענות סף לא מוצדקות מסוג זה, בנסיבות המקרה דנן, עולה לכדי תמיהה, ואף זאת בלשון המעטה.

יוער, כי לא זו בלבד, שאף מן ההלכות שמצטטת העיריה עולה מסקנה הפוכה לטענותיה, הרי שהעיריה התעלמה, שמא לא בכדי, מן ההלכה הפסוקה החדשה, המכירה בבקשה למתן הוראות כדרך דיונית מקוצרת ויעילה הננקטת לפתרון סכסוכים של בעלי התפקיד מול צד ג', כל אימת שאין נדרש בירור עובדתי מורכב. לעניין זה, אזכיר את האמור בע"א 52/86 ס.ט.ס אלקטרוניקה, עת קבע בית המשפט העליון, הלכה ברורה ומחייבת, כי בית המשפט של חדלות פרעון רשאי ל פ י ש י ק ו ל ד ע ת ו, לברר מחלוקת בין בעל תפקיד לבין צד ג' (וראה לעניין זה אף את רע"א 5540/97 עצמון נ' הכונס הרשמי), שם נקבע במפורש כי בקשה למתן הוראות עשויה לבוא במקום תביעה רגילה, אפילו אם עסקינן בנתבע שהוא "חיצוני".

מעבר לדרוש יוער, כי אשר נכון לגבי מפרק, נכון מכח קל וחומר כלפי נאמן בהקפאת הליכים, שלא זאת בלבד שהוא בעל תפקיד המנהל את הליכיה הקולקטיביים של חברה חדלת-פרעון, הרי שבניגוד למפרק, מחוייב הוא לעבוד ב"סד-זמנים" לוחץ, פרי הגבלת הקפאת ההליכים בדין לתשעה חודשים בלבד.

הלכה זו של בית המשפט העליון אינה שרירותית או פרוצדורלית גרידא: היא מעוגנת היטב ברציונל המהותי של דיני פירוק, פשיטת רגל והקפאת הליכים, המבדיל את הליכי חדלות הפרעון מהליכים רגילים ודורש הכרעה מהירה ויעילה. זאת, באשר חיסול יעיל של ענייני גוף חדל-פרעון (קל וחומר הבראת חברה חדלת-פרעון) דורש ריבוי התדיינויות מול גופים חיצוניים, בעניינים שהם לא פעם משפטיים גרידא, ואין כל הצדקה ליתן לנושים להמתין שנים ארוכות עד שיזכו להכרעת העניינים דנן ולחלוקת דיבידנד. לא זאת בלבד שמצב כגון זה פוגע בציבור גדול של נושים שנפגע קשות מניה וביה בשל עצם הקלעות החברה או החייב לחדלות-פרעון, אלא שהוא עשוי להאריך אף את תקופת כהונתו של בעל התפקיד, ולהגדיל בדרך-זו את הוצאות ניהולו של הליך חדלות הפרעון; דומה, כי טוב היה בא-כוחה המלומד של העיריה עושה, לו עיין בפסיקה העוסקת בעניין זה, קודם שטען טענות כה נחרצות וכה חסרות-בסיס.

הרציונלים העומדים מאחורי דיון בדרך של "בקשה למתן הוראות" סוכמו באורח ברור, בהחלטתי בפש"ר 2629/86 בשא 11430/03 חברת אברהם גינדי נ' ארבל:

"סמכותו העניינית של בית משפט של פירוק הינה רחבה, ואינה נקבעת לפי מסגרות טכניות-פורמליות נוקשות של "סוג הזכות הנדונה", אלא לפי מסגרת גמישה ועניינית של "סוג הבירור הנדרש". המבחן העקרוני והעיקרי אינו אלא השאלה האם ההליך שבירורו מתבקש מורכב עובדתית, והכרעתו חורגת מיכולת הבירור בהליכים המזורזים של בקשה למתן הוראות.

הלכה פסוקה ומבוססת היא, כי מסגרת של בקשה למתן הוראות יפה לבירור סכסוכים בין הגוף חדל הפרעון ובעל התפקיד הבא בנעליו לבין צד ג', כל עוד בירור העובדות פשוט יחסית, ולא נגרם לאיש מהמתדיינים עוול בשל דרך הדיון שנבחרה. לעניין זה יודגש: אותו "עוול" איננו קשור לתוצאת ההכרעה המשפטית, אם וכאשר תיפול, אלא להפרעה ביכולתו של אותו צד להתגונן כראוי במסגרת ההליך המקוצר. יוצא, כי אם יכולת זו אינה מופרעת, הרי אין בעצם העובדה כי תוצאת ההליך תפגע בזכות קניינית של המתדיין או תסב לו נזק חמור בכדי למנוע דיון במסגרת בקשה למתן הוראות. הלכה פסוקה היא, כי ההחלטה ושיקול הדעת בעניין זה הינו של בית המשפט עצמו, ואין בידי איש מהצדדים 'זכות קנויה' כי עניינו ידון שלא על דרך מתן הוראות"

(ההדגשה במקור - ו.א).

ובהמשך:
"נסיון החיים מלמד, כי לא פעם משתמשים צדדים המבקשים לסרבל את הדיון או להערים מכשולים דיונים על דרכו של הצד השני בטענת ה"אי התאמה" כדבר מובן מאליו, או כ"טענת מדף" אשר ניתן להעלותה בכל עת מצוא; זאת, מתוך רצון להאריך את ההליכים ולהקשות את דרכו של הצד השני אל הסעד המבוקש. התנהגות זו, דבק בה אף אבק ריחו של חוסר תום-לב, והיא חמורה במיוחד כאשר היא מיועדת להכשיל בעל תפקיד מלנהל הליכים משפטיים יעילים בכדי לברר את מצבת נכסי הגוף חדל הפרעון. לא פעם, עשויה דרך התנהלות כזו, אם לא תדחה לאלתר ובשתי-ידיים, להכשיל את בעל התפקיד בכלל (ונאמן בפשיטת רגל בפרט), מלנקוט בהליך מתבקש. זאת, על-ידי אילוצו לנקוט הליכים ממושכים ובלתי-כדאיים כלכלית טרם תוכרע המחלוקת לגופה (לעניין זה, ראה גם פרשת ע
.. נ' סולל בונה שהוזכרה לעיל, וכו הלכת איטונג, אותה מצטטים ארבל עצמם. אלה מבהירות הבהר-היטב את היקף הנזק העשוי להגרם לקופת הפירוק דווקא בשל כוחה המעין-קנייני של הערת האזהרה).

עם דרך התנהלות זו אין להשלים, ועל בית המשפט הממונה על פעולתם התקינה של הליכי חדלות פרעון ובעלי תפקידים הממונים עליהם מטעמו, להביע את מורת רוחו מהתנהגות אשר כזו - זאת, בין היתר, על-ידי הטלת הוצאות על מתדיינים המעלים את טענת אי ההתאמה כלאחר יד, בלא הצדקה"

(ההדגשה אינה במקור - ו.א).

דין זה יפה, בשינויים המחוייבים ואף מכח קל וחומר, לנסיבות המקרה דנן, בו ניסו העיריה וההועדה המקומית, שלא כדין, לצאת ידי חובתן בטענות גורפות, בלא שטרחו לנמק כלל ועיקר את עמדתן, שמא שלא בכדי. להתנהגות זו אתן דעתי בסיום החלטתי זו, עת אדון בשאלת הוצאות המשפט.

אי לכך, דין טענות הסף להדחות.

6. מן הדין לעבור ולדון במחלוקת המהותית; הלכה פסוקה היא, כי כל נושה המבקש דיבידנד מגוף חדל-פרעון (ואין בידיו נכס משועבד), חייב בהגשת תביעת חוב לבעל התפקיד, אשר תידון לפי דיני חדלות הפרעון ותמוקם במקום הראוי לה ב"סולם דיני הקדימה". זאת ועוד; נושה המאחר שלא כדין בהגשת תביעת החוב, מעבר למועד הקבוע בדין (כגון: מועד ששת החודשים החל בדיני פירוק), מאבד את הזכות לתבוע את נשייתו.

קביעה חד-משמעית זו של המחוקק נועדה לחול גם ובעיקר על חובות אמיתיים ובלתי-שנויים במחלוקת, והינה בבחינת כלל מחייב. זאת ועוד; הלכתו הפסוקה של בית המשפט העליון קבעה חד-משמעית, כי החריג הקבוע בדין של "טעמים מיוחדים" למתן הארכת מועד, הינו מצומצם, ואין די באי-ידיעה בתום-לב של הנושה על הליך חדלות-הפרעון בכדי לשמש "טעם מיוחד". הלכה זו יושמה, מטיבם של דברים, ככתבה וכלשונה אף בבית משפט זה.

(ראה למשל בפש"ר 29/95 בש"א 59076/99 שושלת הנגרים בע"מ נ' מימון ופש"ר 239/97 בש"א 18584/01לבידי זהב נ' שדה).

לכן, אמור מעתה: בהעדר חריג מפורש בדין, הרי נושה שלא הגיש תביעת חוב במועד, מאבד את מעמדו כנושה, ואין הוא זכאי לכל דיבידנד מקופת הפירוק, פשיטת הרגל או הקפאת ההליכים.

7. עניינן של רשויות המס, על-פניו, אינו חריג בעניין זה; אמנם, כפי שהובהר קודם לכן, התערב המחוקק והקנה להן יתרונות מהותיים, במקרים מסויימים, על-פני נושים רגילים - החל מדין הקדימה המוקנה לחלק מחובותיהם, ובעיקר היתרונות הטמונים בפקודת המיסים גביה ובדינים דומים (אשר איש מהצדדים לא טען לתחולתם בנסיבות המקרה), וכן ההלכה (הנוהגת, אך השנויה במחלוקת), כי בעל תפקיד שהוגשה לו תביעת חוב מטעם רשות מס, אינו יכול לדחותה בדרך הרגילה, אלא חייב בהגשת השגה או ערעור, לפי הדין הספציפי הנוהג לעניין אותו חוב מס.

ðקל לראות, כי מן ה"הן", נלמד אף ה"לאו"; הלכה פסוקה היא, כי אין מפלים נושה לטובה לעומת יתרת הנושים, בהעדר דין מפורש המחייב את אותה העדפה לחובה (שאם לא כן, היתה בכך העדפת נושים אסורה), ואם קבע המחוקק העדפה מסויימת, חזקה היא כי הביע את אומד-דעתו המפורש כי ההעדפה תסתכם במה שניתן בדין, ולא תתפרש אף לאיזורים שלא נכללו בו.

יוצא, כי רשות מקומית או רשות מס שלא הגישה תביעת חוב, אינה נחשבת עוד כ"נושה" של החייב חדל-הפרעון, כמוה ככל נושה אחר; דומה, כי רשויות המס מכירות הלכה זו הכר-היטב, באשר הן מגישות תביעות חוב כעניין שבשגרה, והדברים ידועים וברורים.

לעניין זה, התייחסתי בין היתר בהחלטתי ב פש"ר 713/97, בש"א 13126/00, מועצת לב השרון נ' בן-דוד, כדלקמן:

"עמדת המועצה הנסמכת על סעיף 324 א' לפקודת העיריות כפי שכבר רמזתי לעיל, הינה נסיון לא נאות לעקוף את דיני פשיטת הרגל והפירוק, על עקרונות השויון בדיני הקדימה הקוגנטים שלהם ולעשות נסיון להשיג למשיבה מעמד עדיף על יתר הנושים וגם זאת שלא כדין"

ובהמשך:
"דיני פשיטת הרגל מקפידים על הגשת הוכחות חוב במועד. בין היתר כיוון שהם צופים פני עתיד ואת רצונו של פושט הרגל ביום מן הימים לפתוח דף חדש בחייו (לעניין זה אני מפנה לחלטה אחרת שלי בעניין שושלת הנגרים) לכן כל נושה גם בעל קדימות חייב לפעול על פי דיני פשיטת הרגל, ואיחור בהגשת תביעת החוב שלו עלולה להביא לדחייתה"

(ההדגשות במקור - ו.א).

לכן, אמור מעתה; רשות מס או רשות מקומית שאינם מגישים הוכחת חוב במועד (בהעדר חריג ספציפי החל לטובתן), אין דינם שונה מדינו של כל נושה אחר, והעובדה כי החוב אמיתי, ואף העובדה כי החייב או החברה חדלת-הפרעון, פעלו שלא כדין בהיותם סובלנטיים, אין בה בכדי לסייע לרשות. זאת, באשר רצונו החד-משמעי של המחוקק הוא כי אין ב"עוולות" שביצע החייב טרם קריסתו בכדי "להעניש" את נושיו (אשר יתכן מאד כי חלק גדול מהם סבלו מעוולות לא פחותות) ולגרום להעדפת נושה אחד על פני האחרים.

8. השאלה הנשאלת היא, האם סעיף 16 לחוק מיסוי מקרקעין וסעיף 324 לפקודת העיריות עשויים להחיל דין שונה, ולהחריג את עניינם של המשיבים דנן מאותו כלל רחב ומוצדק, האוכף את עקרון השוויון בין הנושים. החלטתי בעניין מועצת לב-השרון, אשר קבעה תשובה שלילית מפורשת בכל האמור לסעיף 324 לפקודת העיריות, הסתמכה על ההלכה החד-משמעית והמפורשת אשר יצאה בעניין זה מבית המשפט העליון עצמו בבג"צ 199/88 קהילת ציון אמריקאית (בפירוק) נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה קריית אתא, וקבע כהאי לישנא, בכל האמור בחוב בגין היטל השבחה:

"התוצאה היא לכן שהיטל ההשבחה הוא חוב שנוצר לפני תחילת הפירוק ומאחר שכך, לא היו המשיבים רשאים להתנות את מתן התעודות המבוקשות בפרעונו. תשלום החוב בגין היטל ההשבחה יעשה בדרך הרגילה של פרעון חובות בפירוק, וכך תמנע העדפת נושה אחד על פני הנושים האחרים".

(ההדגשות אינן במקור - ו.א).

המשמעות פשוטה, ואינה משתמעת לשתי פנים; הרשות אינה יכולה להשתמש בסעיף 324 לפקודת העיריות ובסעיפים דומים בכדי לעקוף את הדינים הספציפיים והקוגנטיים של חדלות הפרעון, ועליה להתכבד ולהגיש תביעת חוב. דין דומה נקבע בע"א 790/85 רשות שדות התעופה נ' גרוס, שם נקבע במפורש כי "זכות העיכוב המנהלית" לא נועדה אלא להקל את גביית המס, ואינה משליכה על זכויותיה המהותיות של הרשות במצב של חדלות-פרעון.

טוענת העיריה, בלא לנמק את טענתה כראוי, כי עסקינן ב"הלכות ישנות", אשר אין ליתן להן עוד תוקף (כך!), אלא שבניגוד לעמדת העיריה, שב בית המשפט העליון וחזר על ההלכה אף לאחרונה, ברע"א 7037/00 עיריית ראשון לציון נ' וינבוים, כשהוא מדגיש כי אין סעיף 324 יכול לשנות את מעמד הרשות בסולם הנשיה של חדלות הפרעון.

9. עיינתי בפסיקה אותה ציטטה העיריה, ומצאתי כי אין בה בכדי לסייע לה; בע"א 1321/02 לא התייחס בית המשפט העליון כלל ועיקר להלכת קהילת ציון, באשר דן בעניינם של צדדים סולבנטיים. הסוגיה אשר נדונה באותו מקרה הינה מהו דינו של היטל פיתוח, כאשר החייב המקורי עבר הליך של פירוק מרצון (אשר אינו אלא הליך אזרחי הנשלט בידי בעלי המניות של החברה, להבדיל מפירוק כפוי), ואילו המוכר והקונה אשר ניצבו בפני בית המשפט היו צדדים סולבנטיים; נושא החובה להגיש הוכחות חוב לא הועלה ולא נידון; זאת שלא לדבר על העובדה, כי אין בית המשפט העליון נוהג להפוך כלאחר-יד הלכות מפורשות שלו עצמו, בלא שיתן על-כך תחילה את הדעת במפורש ויסביר מדוע מן הראוי לשנות את ההלכה; דברים אלו הינם מן המפורסמות, ואין צורך להאריך בהם.
בכל האמור בפסיקתן של ערכאות נמוכות יותר שציטטה העיריה, הרי ככל שהיא סותרת את ההלכה המפורשת של בית המשפט העליון, הרי היא בטלה ואין להילך בעקבותיה. אי לכך, אין כל צורך לדון בסוגיה, האם יצאו פסקי-דין אלו כנגד ההלכה המחייבת, אם לאו.
מעבר לדרוש יוער, כי בכל האמור בפסיקתו של בית משפט זה, שגתה העיריה בפירוש שנתנה לפסיקה בפש"ר 384/93 עייט ציוד צבאי; הלכה זו לא נועדה כלל ועיקר לסתור את הלכת קהילת ציון, או ליתן פטור לרשות מקומית מהגשת תביעת חוב; אותה פסיקה לא דנה אלא במישור היחסים הפנימי בין כונס נכסים למפרק, כאשר מ"הבחינה החיצונית" לא היה כל ספק כי היטל ההשבחה באותו מקרה הינו בגין הוצאות של קופת חדלות הפרעון ויש לשלמו, ואילו הצדדים נחלקו, האם חלה החובה על הכונס או על המפרק.

לא כאלו הן נסיבות המקרה דנן; בנסיבות המקרה, לא התגבש היטל ההשבחה לאחר מתן צו הקפאת ההליכים לחברה המבקש ולאפקון; אין כל מחלוקת, כי היטל ההשבחה התגבש בעת המכירה הקודמת, אשר נעשתה בין אפקון לחברה המבקשת בשנת 2000, כאשר היו שתיהן חברות סולבנטיות; העיריה עצמה אך חיזקה טענה זו כאשר טענה, כי אפקון העלימה ממנה את חבותה, וזו לא התגלתה אלא במקרה; אף סוגה ומועד הפקדתה של תוכנית המתאר תומכים אף הם באותה מסקנה.

יוצא, כי בניגוד למקרה שנדון בעניין עיט ציוד צבאי, עניין לנו בחוב עבר במובהק, אשר חלה עליו הלכת קהילת ציון. לא אוכל לסיים נקודה זו בלא לתהות, הכיצד מצא בא-כוחה של המשיבה לנכון להגדיר הלכה מחייבת של בית המשפט העליון כ"ישנה", שלא כדין, ובדרך המגלה, פעם נוספת, זלזול בהלכה הפסוקה. האמנם הפכה פסיקתו של בית המשפט העליון ל"לא רלוונטית", אך ורק משום שאין היא תואמת את עמדתה של העיריה וההועדה המקומית?!

10. מכל האמור לעיל, יוצא כי מן הדין לדחות, מנימוקים דומים, את טענתו של מס-שבח, הטוען כי דיני הוכחת החוב אינם רלוונטיים, משום שהעסקה נעשתה בין שתי חברות סולבנטיות; דומה, כי המשמעות העולה מעובדות אלו הינה הפוכה בתכלית לטענת מס-שבח; דווקא משום שהן אפקון והן החברה המבקשת ערכו את העסקה ביניהן, וזו התגבשה והושלמה כאשר שתיהן סולבנטיות, הרי שעולה מכך כי החוב לרשויות המס שנוצר מן העסקה הינו במובהק "חוב עבר", ודווקא משום-כך חלים עליו דיני הוכחת החוב, אשר לא נועדו אלא לחובות עבר, אשר התגבשו בעת פעולת החייבים טרם לקריסתם. חוב מס מתגבש, כאשר חלה העסקה או הפעולה המביאה אותו לעולם - ובנסיבות המקרה דנן, העסקה הראשונה שבין אפקון לחברה המבקשת. העובדה כי בשל מחדלים אלו ואחרים לא נתבע אלא מאוחר יותר, אין בכך בכדי לשנות את מועד הגיבוש; דבר ההולם היטב אף את ההלכה הפסוקה הקובעת כי אף נושה תם-לב אשר לא ידע על קריסת החייב, אינו קונה "חסינות" מפני מחיקת תביעת חובו על הסף בגין איחור בהגשתה; אם כך הדבר לעניין תביעות חוב - הרי לעניינו של מי שלא הגיש תביעת חוב כלל ועיקר, קל וחומר.

נקודה זו, היא המבדילה בין חובות עבר, שדינם להיות מטופלים במנגנון של הוכחות חוב, לבין הוצאות פירוק או הקפאת הליכים (ולא הוצאות כינוס דווקא, כפי שטענה העיריה בטעות), אשר הינן התחייבויות שנוטל המפרק או הנאמן על עצמו לאחר מינויו - זאת, בין אם עסקינן בהתחייבויות רצוניות, כגון התקשרות בחוזה עם ספק, ובין אם עסקינן בהתחייבויות על-פי דין, כגון החובה לשלם מיסים שוטפים בגין הפעלת החברה בפירוק או בהקפאת הליכים.

יגעתי ולא מצאתי, מדוע יחשב היטל השבחה שהתגבש לפני שנים (בעת העסקה הראשונה), להוצאות הקפאת הליכים, באשר אין מחלוקת כי הן ההיטל והן העסקה אשר הפעילה אותו חלו זמן רב ערב הקריסה. אין חולק, כי להיטל פיתוח ישנו מימד חזק של "צדק חברתי", כטענת העיריה, אולם אין בכך, בהעדר אסמכתא מפורשת בחוק או בפסיקה, בכדי לגבור על הדין הקוגנטי של חדלות-הפרעון, המאזן ושוקל אף הוא רעיונות של צדק חברתי, פיזור נזק ויעילות כאחד.

טוענת העיריה, כי אם יורשה הנאמן למכור קרקע בלא לשלם את ההיטל במלואו, ימצאו נושי החברה "מתעשרים" על חשבון הציבור אותו מייצגת העיריה. אלא, שבא-כוחה המלומד של העיריה התעלם, בטענתו זו, כי דבר זה אינו חריג, ואינו מאפיין אך ורק היטל השבחה בלבד. טול לדוגמא נושה בלתי-מובטח "רגיל", כגון ספק גדול, אשר מכר לחברה כמות גדולה ויקרה של סחורות (בלא תניית שימור בעלות). אם אלך לפי גישתה של העיריה, הרי מתן היתר לנאמן למכור את אותה סחורה (בין אם לכשעצמה, ובין אם כחלק מהחברה) לצד ג', הינו "התעשרות על חשבון הספק", ו"פגיעה בצדק החברתי", באשר אין ספק כי ערכה הרב של הסחורה השתלב בערכה של החברה והעלה אותו. האם יעלה על הדעת, כי ספק כגון זה יקבל מעמד של בעל "שעבוד ראשון", הזוכה למלוא חובו לפני יתרת הנושים? זאת, שלא לדבר על כך, כי הפגיעה בספק עשויה להיות אנושה לאין-ערוך יותר מהפגיעה בעיריה או בגוף דומה, שהינו בבחינת "מפזר נזק", ולעיתים אף להביא לקריסתו של אותו נושה בלתי-מובטח - אשר בניגוד לעיריה, לא זכה להקלות בדמות דין קדימה ושאר "הטבות" אשר להן זכו רשויות המס השונות מן המחוקק.

יוצא, כי בחובות רבים אשר לא משולמים במלואם ישנו אלמנט מסויים של "התעשרות", אלא שאין בכך בכדי להפקיע את תחולתם של דיני חדלות הפרעון, אשר אינן אלא בגדר איזון נזקים בין צדדים רבים אשר נפגעו כולם בגין הקריסה, וחלוקת הנזק ביניהם לפי אמות המידה שקבע המחוקק, ואין להיטל השבחה מותר, בעניין זה, מחובות אחרים, אלא אם נקבע בדין. זאת ועוד, בחינה מהותית תתקשה להתייחס לנושים דווקא כ"מתעשרים", באשר אין עסקינן בצדדים אשר מבקשים להפיק רווח מעסקה רצונית (בניגוד למוכר מרצון), אלא נפגעי-קריסה, אשר מבקשים למזער את נזקם.

11. סוף דבר; נסיונם של המשיבים לפרש את סעיף 16 לחוק מיסוי מקרקעין ואת סעיף 324 לפקודת העיריות כפוטרים אותם מהגשת תביעת חוב הינו מנוגד להלכה הפסוקה ולדיני חדלות הפרעון, ודינו להדחות. מס שבח, קל וחומר העיריה וההועדה המקומית, לא הניחו בפני כל דין החל בעניינם, ואשר מחריג את עניינם מאותו כלל רחב. אין מנוס מלקבוע, כי המחוקק, אשר ידע אף ידע להקנות לרשויות עדיפויות רבות ומהותיות כאשר רצה בכך, לא עשה זאת בכל האמור בחובות נשוא הבקשה הנוכחית, ובדין לא עשה כן.

יוצא, כי עמדתן של הרשויות המשיבות אינו אלא נסיון לפרש את הסעיפים דנן באופן שיתן להם תחולה גורפת שהמחוקק לא התכוון מעולם להקנות להם, וזאת בלא כל הצדקה, ומתוך אדישות מקוממת לנזקם של יתרת הנושים ושל הרוכש, וחרף הלכה פסוקה חד-משמעית. הגדילה לעשות העיריה, אשר ניסתה לחסום את דרכו של המבקש לסעד המגיע לו בדין בטיעונים פרוצדורליים ריקים מתוכן, תוך הפגנת התנכרות וזלזול בהלכה הפסוקה ובדין, ונקיטה בלשון פוגענית ומתלהמת, אשר הגדירה את הנאמן המבקש דווקא, כפועל בניגוד לתקנת הציבור; על כך יוער, כי יתכן מאד ודווקא רשות המנסה להעדיף עצמה שלא כדין על יתרת הנושים, תוך התנהגות כזו שפורטה בנסיבות המקרה, היא זו אשר ספק אם פעולתה עולה בקנה אחד עם תקנת הציבור.

מעבר לדרוש יוער: בנסיבות המקרה, לא נדרשתי להכריע בטענותיה העובדתיות של העיריה, באשר דין עמדתה להדחות אף אם היו אלו מוכחות כנכונות. אלא, שפטור בלא כלום אי אפשי; חלק מטענות אלו נראות אף-הן כמופרכות, תמוהות ונוגדות את שורת ההגיון. כך למשל, מתקשה אני להאמין כי ניתן להסתיר בנייה לא חוקית רחבת היקף במשך שנים (!) אך ורק בשל העובדה כי "שיח כיסה את הגדר" - בעוד אותה בניה (כטענת הנאמן שלא הוכחשה) חרגה בהרבה מבניית גדרות.

12. סוף דבר; דין הבקשה להתקבל; היות והנאמן של אפקון לא התנגד להמציא את האישורים, ככל שאלו יהיו בידיו, מן הראוי ליתן צו כמבוקש גם בבש"א 22683/03.

בנסיבות המקרה, ישא אגף מיסוי מקרקעין (המשיב 7) בהוצאות המבקש ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 15,000 ₪ בצרוף מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

כמו כן, ובשל הנסיבות וההתנהגותן כפי שפורטו בבקשה, ישאו עיריית אשדוד והועדה המקומית לתכנון ובניה אשדוד, ביחד ולחוד, בהוצאות המבקש ובשכר-טרחת עו"ד בסך 50,000 ₪ בצרוף מע"מ, וכמו כן, לאור הנזק שנגרם שלא כדין לרוכשת (משיבה 4) ישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות משיבה 4 ושכר-טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪ בצרוף מע"מ. כל הסכומים ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. למען הסר ספק יוער, כי המשיבות 5-7 אינן רשאיות לקזז את סכום ההוצאות כנגד חובות המס הנטענים על-ידיהן, וזאת בגין אי-העובדה כי אין הן זכאיות לדיבידנד מקופת הסדר הנושים, באשר לא הוגשה על-ידן כל תביעת חוב.

המזכירות תודיע לצדדים על המצא ההחלטה לרשותם החל מהיום.

בלשכתי, היום כ"ה באייר, תשס"ד (16 במאי 2004) בהעדר הצדדים.

אלשיך ורדה, שופטת


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן