מונחת בפני בקשתו של הנאמן לביצוע הסדר הנושים של חברת פויכטונגר השקעות בע"מ (להלן: "הנאמן" ו"החברה", בהתאמה), כי אחייב את עיריית אשדוד, הועדה המקורית לתכנון ובניה של אשדוד ורשויות מיסוי המקרקעין ברחובות (להלן: "המשיבות"), ליתן את האישורים הנדרשים לרישום קרקעות על שם החברה, דבר הנדרש לצורך העברתן לקונה, אשר רכש אותן במסגרת הסדר הנושים של החברה. לטענת הנאמן, נמנעות המשיבות מכך בכדי לנסות ולאלץ את הנאמן לשלם לידיהן חובות עבר, וזאת שלא בדרך הקבועה בדיני חדלות הפרעון. המשיבות מתנגדות לבקשה, ואילו כונס הנכסים הרשמי תומך בה. לאחר שהונחו בפני הבקשה, תגובותיהן של המשיבות ותגובות לתגובות, מצאתי כי עניין לנו במחלוקת משפטית גרידא, אשר ניתן וראוי להכריעה על-ידי עשיית שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ליתן החלטה שלא במעמד הצדדים - דבר הנדרש אף בשל דחיפותה הרבה של הבקשה, באשר לעת עתה, אין הקונה יכול לעשות שימוש בנכסים שרכש עבור עסקיו.

1. ביום 23.8.00, רכשה החברה מחברת פויכטונגר תעשיות בע"מ (כיום אפקון תעשיות בע"מ - להלן: "אפקון"), את המקרקעין נשוא הבקשה הנוכחית; מטענות הצדדים, דומה כי אין מחלוקת אמיתית כי היבטי המס של העסקה לא טופלו כהלכה, ואי לכך, לא נרשמה הקרקע על שם החברה. כיום, טוענת עיריית אשדוד לחיובים שונים בגין היטלי השבחה, מיסים עירוניים, אגרות ביוב ותיעול, וכיוצא באלו; כמו כן, טוען אגף מיסוי מקרקעין לחוב מס שבח, הנושא קנסות גבוהים והצמדה. לטענת מס שבח, ניתנה לנאמן של אפקון הזדמנות לבטל את הקנסות, לו שילם את הקרן במועד שקצבו לו רשויות המס, אלא שזה נמנע מלעשות כן. עם זאת, אין מחלוקת כי אף אחד מן המשיבים לא הגיש תביעת חוב, לא כנגד אפקון ולא כנגד החברה המבקשת.

2. כעת, נאחזים המשיבים בסעיף 324 לפקודת העיריות ובסעיף 16 לחוק מיסוי מקרקעין, בהתאמה, וטוענים כי זכותם ואף חובתם שלא להוציא אישורים ולאשר את רישום הקרקע על שם החברה (דבר הכרחי בכדי להעבירה על שם הרוכשת), וזאת בלא קשר לשאלה האם הגישו תביעת חוב, אם לאו. מגדילות לעשות העיריה וההועדה המקומית לתכנון ובניה של אשדוד, הטוענות כי עצם הגשת הבקשה מנוגדת לתקנת הציבור(!), ונועדה להוציא שלא כדין כספים "מן הציבור" באשדוד.

3. הסוגיה הדורשת הכרעה, בנסיבות המקרה דנן, הינה שאלה משפטית-עקרונית, המצויה בתוך "הליבה" של דיני חדלות-פרעון:

האם זכאיות המשיבות להזקק לסעיף 324 לפקודת העיריות וסעיף 16 לחוק מיסוי מקרקעין, ולסרב לרשום את הנכס על שם החברה, כל עוד לא ישולם להם חובן הנטען במלואו, וזאת למרות שלא הגישו תביעות חוב לידי בעלי התפקיד?

אין, בנסיבות המקרה דנן, כל צורך להדרש לסוגיות העוסקות בנכונותו, קל וחומר בכימותו של החוב כלפי הרשויות המשיבות. כמו כן, אין צורך להדרש בשלב זה לסוגיה שהעלתה עיריית אשדוד, הדורשת לבצע מעין "הרמת מסך" בין אפקון לחברה המבקשת. בשלב זה, מן הראוי לדון בסוגיה המשפטית-עקרונית, וזאת כאשר אניח, לטובת המשיבות, כי שתי החברות נחשבות ל"ישות אחת", בכל האמור לחובותיהן כלפי העיריה ומס-שבח, וכי החובות הנטענים על-ידיהן נכונים ומדוייקים.

כבר בשלב זה, מן הראוי להדגיש; אף אחת מן הרשויות המשיבות לא נזקקה בטענותיה לפקודת המיסים (גביה), ולמעמד המיוחד המוקנה לחלק מן המיסים באותה פקודה. יוצא, כי אין מחלוקת כי לו היו מגישות תביעת חוב, הרי שחובן היה נדון כחוב בדין קדימה או כחוב בדין רגיל, לפי קביעותיו של המחוקק בכל האמור בחובות מס אשר אינם זוכים ל"שדרוג" בפקודת המיסים (גביה), או למצער, רשויות המס לא נקטו במועד בפעולות הדרושות לשם "שדרוג" שכזה. מעבר לדרוש יוער, כי בעניין זה חל הדין הרגיל, והטוען לשדרוג חובות והוצאתם מ"התור" הרגיל חייב להוכיח את טענתו ולהראות כי התקיימו התנאים הדרושים לכך, ואין נפקא מינא אם ברשות מס עסקינן או בנושה פרטי.

4. לאור האמור לעיל, אך ברור הוא, כי טוב היה לטענות הסף של העירייה וההועדה המקומית לתכנון ובניה אלמלא הועלו כלל ועיקר; עיינתי בטענות, ולא מצאתי בהן אלא אמירות גורפות ולא מנומקות, שלא היה כל מקום להעלותן - קל וחומר לא בדרך של "כלאחר יד", משל היה הדבר ברור וידוע, ובכמעט בגדר "זכות מוקנית" של העיריה. לעניין זה, מן הראוי להעיר מספר הערות:

א. שגה בא-כוחן המלומד של העיריה וההועדה המקומית, כאשר טען כי דין הסוגיה להידון בהליכים של השגה או ערעור על חבויות מס; דין זה היה יפה, לכל היותר, לו הגישה העיריה תביעת חוב, והנאמן היה מבקש לדחותה, כולה או חלקה - הלכה שאכן נוהגת לעת-עתה, אף כי נמתחה עליה לא אחת ביקורת רבה, מן הטעם כי לא ראוי להפלות לטובה בדרך כזו את רשויות המס, לעומת נושים אחרים.

ב. יגעתי ולא מצאתי הכיצד טען בא-כוחה של העיריה כי העובדה כי בירור הבקשה כרוך במחלוקות משפטיות (כך!) מונע את בירורה בפני בית משפט של חדלות-פרעון. כלום סבורות המשיבות, כי יכולתו וסמכותו של בית משפט זה מוגבלות לפתרון בעיות טכניות ואריתמטיות בלבד?!

מוסיפות העיריה וההועדה המקומית וטוענות, כי טעם שלא לדון בסוגיה בדיון יעיל ומהיר, הינה כי "יגרם להן עיוות דין", וזאת מדוע? משום שלעמדתן:

לא זו בלבד, כי הסיפא לטיעון איבדה כל משמעות, באשר הכרעה זו אינה נזקקת לקביעת שאלת החבות, אלא יוצאת מנקודות ההנחה (לטובת העיריה) כי חבות קיימת, הרי שעצם העלאתו של טיעון זה הינה תמוה, וזאת לשון המעטה.

האם סבורה העיריה, כי עצם העובדה שעסקינן בסוגיה כללית ובעלת-חשיבות הופכת אותה בלתי-מתאימה לדיון באותה ערכאה, אשר מתמחה דווקא באותן בעיות מתחום דיני חדלות-הפרעון? או שמא, חוששת היא ל"זכותה" לסרבל ולעכב את ההליכים, אגב העלאת תביעות העשויות להמצא כמנוגדות לדין (אם אמנם כך יוכרע בבקשה זו) אף בתיקים אחרים?

כך או כך, אין לי אלא להצר כי רשות מנהלית, החבה בחובה גבוהה של תום-לב, שקיפות והגינות, מצאה לנכון לנהוג בדרך אשר כזו.

מעבר לדרוש יוער, כי אשר נכון לגבי מפרק, נכון מכח קל וחומר כלפי נאמן בהקפאת הליכים, שלא זאת בלבד שהוא בעל תפקיד המנהל את הליכיה הקולקטיביים של חברה חדלת-פרעון, הרי שבניגוד למפרק, מחוייב הוא לעבוד ב"סד-זמנים" לוחץ, פרי הגבלת הקפאת ההליכים בדין לתשעה חודשים בלבד.

6. מן הדין לעבור ולדון במחלוקת המהותית; הלכה פסוקה היא, כי כל נושה המבקש דיבידנד מגוף חדל-פרעון (ואין בידיו נכס משועבד), חייב בהגשת תביעת חוב לבעל התפקיד, אשר תידון לפי דיני חדלות הפרעון ותמוקם במקום הראוי לה ב"סולם דיני הקדימה". זאת ועוד; נושה המאחר שלא כדין בהגשת תביעת החוב, מעבר למועד הקבוע בדין (כגון: מועד ששת החודשים החל בדיני פירוק), מאבד את הזכות לתבוע את נשייתו.

לכן, אמור מעתה: בהעדר חריג מפורש בדין, הרי נושה שלא הגיש תביעת חוב במועד, מאבד את מעמדו כנושה, ואין הוא זכאי לכל דיבידנד מקופת הפירוק, פשיטת הרגל או הקפאת ההליכים.

יוצא, כי רשות מקומית או רשות מס שלא הגישה תביעת חוב, אינה נחשבת עוד כ"נושה" של החייב חדל-הפרעון, כמוה ככל נושה אחר; דומה, כי רשויות המס מכירות הלכה זו הכר-היטב, באשר הן מגישות תביעות חוב כעניין שבשגרה, והדברים ידועים וברורים.

לעניין זה, התייחסתי בין היתר בהחלטתי ב פש"ר 713/97, בש"א 13126/00, מועצת לב השרון נ' בן-דוד, כדלקמן:

ובהמשך:
"דיני פשיטת הרגל מקפידים על הגשת הוכחות חוב במועד. בין היתר כיוון שהם צופים פני עתיד ואת רצונו של פושט הרגל ביום מן הימים לפתוח דף חדש בחייו (לעניין זה אני מפנה לחלטה אחרת שלי בעניין שושלת הנגרים) לכן כל נושה גם בעל קדימות חייב לפעול על פי דיני פשיטת הרגל, ואיחור בהגשת תביעת החוב שלו עלולה להביא לדחייתה"

8. השאלה הנשאלת היא, האם סעיף 16 לחוק מיסוי מקרקעין וסעיף 324 לפקודת העיריות עשויים להחיל דין שונה, ולהחריג את עניינם של המשיבים דנן מאותו כלל רחב ומוצדק, האוכף את עקרון השוויון בין הנושים. החלטתי בעניין מועצת לב-השרון, אשר קבעה תשובה שלילית מפורשת בכל האמור לסעיף 324 לפקודת העיריות, הסתמכה על ההלכה החד-משמעית והמפורשת אשר יצאה בעניין זה מבית המשפט העליון עצמו בבג"צ 199/88 קהילת ציון אמריקאית (בפירוק) נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה קריית אתא, וקבע כהאי לישנא, בכל האמור בחוב בגין היטל השבחה:

המשמעות פשוטה, ואינה משתמעת לשתי פנים; הרשות אינה יכולה להשתמש בסעיף 324 לפקודת העיריות ובסעיפים דומים בכדי לעקוף את הדינים הספציפיים והקוגנטיים של חדלות הפרעון, ועליה להתכבד ולהגיש תביעת חוב. דין דומה נקבע בע"א 790/85 רשות שדות התעופה נ' גרוס, שם נקבע במפורש כי "זכות העיכוב המנהלית" לא נועדה אלא להקל את גביית המס, ואינה משליכה על זכויותיה המהותיות של הרשות במצב של חדלות-פרעון.

טוענת העיריה, בלא לנמק את טענתה כראוי, כי עסקינן ב"הלכות ישנות", אשר אין ליתן להן עוד תוקף (כך!), אלא שבניגוד לעמדת העיריה, שב בית המשפט העליון וחזר על ההלכה אף לאחרונה, ברע"א 7037/00 עיריית ראשון לציון נ' וינבוים, כשהוא מדגיש כי אין סעיף 324 יכול לשנות את מעמד הרשות בסולם הנשיה של חדלות הפרעון.

9. עיינתי בפסיקה אותה ציטטה העיריה, ומצאתי כי אין בה בכדי לסייע לה; בע"א 1321/02 לא התייחס בית המשפט העליון כלל ועיקר להלכת קהילת ציון, באשר דן בעניינם של צדדים סולבנטיים. הסוגיה אשר נדונה באותו מקרה הינה מהו דינו של היטל פיתוח, כאשר החייב המקורי עבר הליך של פירוק מרצון (אשר אינו אלא הליך אזרחי הנשלט בידי בעלי המניות של החברה, להבדיל מפירוק כפוי), ואילו המוכר והקונה אשר ניצבו בפני בית המשפט היו צדדים סולבנטיים; נושא החובה להגיש הוכחות חוב לא הועלה ולא נידון; זאת שלא לדבר על העובדה, כי אין בית המשפט העליון נוהג להפוך כלאחר-יד הלכות מפורשות שלו עצמו, בלא שיתן על-כך תחילה את הדעת במפורש ויסביר מדוע מן הראוי לשנות את ההלכה; דברים אלו הינם מן המפורסמות, ואין צורך להאריך בהם.
בכל האמור בפסיקתן של ערכאות נמוכות יותר שציטטה העיריה, הרי ככל שהיא סותרת את ההלכה המפורשת של בית המשפט העליון, הרי היא בטלה ואין להילך בעקבותיה. אי לכך, אין כל צורך לדון בסוגיה, האם יצאו פסקי-דין אלו כנגד ההלכה המחייבת, אם לאו.
מעבר לדרוש יוער, כי בכל האמור בפסיקתו של בית משפט זה, שגתה העיריה בפירוש שנתנה לפסיקה בפש"ר 384/93 עייט ציוד צבאי; הלכה זו לא נועדה כלל ועיקר לסתור את הלכת קהילת ציון, או ליתן פטור לרשות מקומית מהגשת תביעת חוב; אותה פסיקה לא דנה אלא במישור היחסים הפנימי בין כונס נכסים למפרק, כאשר מ"הבחינה החיצונית" לא היה כל ספק כי היטל ההשבחה באותו מקרה הינו בגין הוצאות של קופת חדלות הפרעון ויש לשלמו, ואילו הצדדים נחלקו, האם חלה החובה על הכונס או על המפרק.

יוצא, כי בניגוד למקרה שנדון בעניין עיט ציוד צבאי, עניין לנו בחוב עבר במובהק, אשר חלה עליו הלכת קהילת ציון. לא אוכל לסיים נקודה זו בלא לתהות, הכיצד מצא בא-כוחה של המשיבה לנכון להגדיר הלכה מחייבת של בית המשפט העליון כ"ישנה", שלא כדין, ובדרך המגלה, פעם נוספת, זלזול בהלכה הפסוקה. האמנם הפכה פסיקתו של בית המשפט העליון ל"לא רלוונטית", אך ורק משום שאין היא תואמת את עמדתה של העיריה וההועדה המקומית?!

יגעתי ולא מצאתי, מדוע יחשב היטל השבחה שהתגבש לפני שנים (בעת העסקה הראשונה), להוצאות הקפאת הליכים, באשר אין מחלוקת כי הן ההיטל והן העסקה אשר הפעילה אותו חלו זמן רב ערב הקריסה. אין חולק, כי להיטל פיתוח ישנו מימד חזק של "צדק חברתי", כטענת העיריה, אולם אין בכך, בהעדר אסמכתא מפורשת בחוק או בפסיקה, בכדי לגבור על הדין הקוגנטי של חדלות-הפרעון, המאזן ושוקל אף הוא רעיונות של צדק חברתי, פיזור נזק ויעילות כאחד.

יוצא, כי בחובות רבים אשר לא משולמים במלואם ישנו אלמנט מסויים של "התעשרות", אלא שאין בכך בכדי להפקיע את תחולתם של דיני חדלות הפרעון, אשר אינן אלא בגדר איזון נזקים בין צדדים רבים אשר נפגעו כולם בגין הקריסה, וחלוקת הנזק ביניהם לפי אמות המידה שקבע המחוקק, ואין להיטל השבחה מותר, בעניין זה, מחובות אחרים, אלא אם נקבע בדין. זאת ועוד, בחינה מהותית תתקשה להתייחס לנושים דווקא כ"מתעשרים", באשר אין עסקינן בצדדים אשר מבקשים להפיק רווח מעסקה רצונית (בניגוד למוכר מרצון), אלא נפגעי-קריסה, אשר מבקשים למזער את נזקם.

11. סוף דבר; נסיונם של המשיבים לפרש את סעיף 16 לחוק מיסוי מקרקעין ואת סעיף 324 לפקודת העיריות כפוטרים אותם מהגשת תביעת חוב הינו מנוגד להלכה הפסוקה ולדיני חדלות הפרעון, ודינו להדחות. מס שבח, קל וחומר העיריה וההועדה המקומית, לא הניחו בפני כל דין החל בעניינם, ואשר מחריג את עניינם מאותו כלל רחב. אין מנוס מלקבוע, כי המחוקק, אשר ידע אף ידע להקנות לרשויות עדיפויות רבות ומהותיות כאשר רצה בכך, לא עשה זאת בכל האמור בחובות נשוא הבקשה הנוכחית, ובדין לא עשה כן.

יוצא, כי עמדתן של הרשויות המשיבות אינו אלא נסיון לפרש את הסעיפים דנן באופן שיתן להם תחולה גורפת שהמחוקק לא התכוון מעולם להקנות להם, וזאת בלא כל הצדקה, ומתוך אדישות מקוממת לנזקם של יתרת הנושים ושל הרוכש, וחרף הלכה פסוקה חד-משמעית. הגדילה לעשות העיריה, אשר ניסתה לחסום את דרכו של המבקש לסעד המגיע לו בדין בטיעונים פרוצדורליים ריקים מתוכן, תוך הפגנת התנכרות וזלזול בהלכה הפסוקה ובדין, ונקיטה בלשון פוגענית ומתלהמת, אשר הגדירה את הנאמן המבקש דווקא, כפועל בניגוד לתקנת הציבור; על כך יוער, כי יתכן מאד ודווקא רשות המנסה להעדיף עצמה שלא כדין על יתרת הנושים, תוך התנהגות כזו שפורטה בנסיבות המקרה, היא זו אשר ספק אם פעולתה עולה בקנה אחד עם תקנת הציבור.

מעבר לדרוש יוער: בנסיבות המקרה, לא נדרשתי להכריע בטענותיה העובדתיות של העיריה, באשר דין עמדתה להדחות אף אם היו אלו מוכחות כנכונות. אלא, שפטור בלא כלום אי אפשי; חלק מטענות אלו נראות אף-הן כמופרכות, תמוהות ונוגדות את שורת ההגיון. כך למשל, מתקשה אני להאמין כי ניתן להסתיר בנייה לא חוקית רחבת היקף במשך שנים (!) אך ורק בשל העובדה כי "שיח כיסה את הגדר" - בעוד אותה בניה (כטענת הנאמן שלא הוכחשה) חרגה בהרבה מבניית גדרות.

12. סוף דבר; דין הבקשה להתקבל; היות והנאמן של אפקון לא התנגד להמציא את האישורים, ככל שאלו יהיו בידיו, מן הראוי ליתן צו כמבוקש גם בבש"א 22683/03.

בנסיבות המקרה, ישא אגף מיסוי מקרקעין (המשיב 7) בהוצאות המבקש ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 15,000 ₪ בצרוף מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.