הייתה, אמנם, ביקורת על מעשי הממשלה במדיה הפובליציסטית, כולל במגזין זה, אך היא נגעה רק בקצה הקרחון. מאמר זה מתכוון לטפל בנושא באופן יסודי ללא דעות קדומות, ולהציג את המסקנות המתבקשות.

ראשית, יש להבחין אלף אלפי הבדלות בין זנות המתבצעת בהסכמה של העוסקת בה, לבין זו שנכפית על האישה, כגון במקרים בהן נשים נחטפו או הונו לגבי העבודה בה יועסקו, ומשהובאו ארצה נמכרו לסרסורים באלפי דולרים ונדרשו להחזיר לקוניהן את ההשקעה.

הבעיה היא, שכתוצאה מקיומה של סטיגמה חברתית בלתי מוצדקת באשר לתופעת הזנות לכשעצמה, גם הממסד וגם הקהל הרחב אינם ערים מספיק להבחנה הקריטית הזו. כך למשל, ח"כ זהבה גלאון שמטפלת בנושא מטעם הכנסת, מסרבת להכיר בקיומה של "זנות בהסכמה" בטענה כי אותן זונות שעוסקות במקצוע זה כביכול בהסכמה, עושות זאת תחת אילוצים כלכליים.

הייתי, אולי, מקבל טענה זו לגבי רובם המכריע של המקרים, אילו במקום המילה "הסכמה" הייתה הח"כ הנכבדה משתמשת במילה "רצון חופשי". אבל אם מדובר בעיסוק במקצוע "שלא מתוך רצון חופשי", אז טענת ח"כ גלאון נכונה לא רק לגבי עיסוק בזנות, אלא לגבי רבות מהפעילויות היומיומיות של כמעט כל אחד מאתנו, הנעשות, אמנם, בהסכמתנו אך לאו דווקא מרצוננו.

כמה נשים המועסקות, למשל, כמזכירות, זבניות, עוזרות בית או פועלות ייצור, היו ממשיכות לקום בבוקר ולהגיע לעבודתן מידי יום, אילו היו משלמים את משכורתן גם מבלי שתצטרכנה לעשות זאת?

אני מוכן להתערב, שפחות מ50%- מהן. מה שאומר, שיותר ממחצית הנשים העובדות בכל אחד מהמקצועות הנ"ל, עושות זאת לא מתוך רצון חופשי, אלא בדיוק מאותה סיבה שעושות זאת הזונות - דהיינו, בגלל כורח כלכלי - ובכל זאת לא שמעתי שזהבה גלאון ממליצה להוציא את העיסוקים הללו מחוץ לחוק.

האמת היא, שמבחינה הגיונית אובייקטיבית, אין שום סיבה להתייחס לעבודת מין בצורה שונה מאשר לכל עבודה אחרת, שהרי בכל עבודה מעורבים אברי גוף. כל ההבדל הוא בכך, שבעבודת מין מעורבת גם הווגינה, בעד שבאחרות משתמשים באברים אחרים, כמו ידיים, רגלים, צוואר וראש. מי שמפלה לרעה עבודת מין, עושה זאת מתוך צביעות ו/או דעות קדומות דתיות או אחרות. מאחר ומבחינה זו, הפמיניזם פועל כדת, יוצא, שבעוד שח"כ גלאון היא אחת מנושאי הדגל במלחמה נגד כפיית הדת היהודית האורתודוקסית על הציבור הישראלי, היא מרשה לעצמה ללא היסוס לכפות על אותו ציבור את דתה הפמיניסטית.

בטענתה של ח"כ גלאון יש גם סתירה מובנית: אחת משתיים: אם, אכן, לאישה יש ברירה אחרת והיא בכל זאת בוחרת לעבוד בזנות, הרי שח"כ גלאון, מתוך פטרנליזם, שוללת ממנה את זכות הבחירה החופשית, זאת בניגוד לטענה הפמיניסטית, המושמעת, למשל, בנושא ההפלות, שהזכות על גופה של האישה שייכת לה ולא לממשלה או לפוליטיקאים. לעומת זאת, אם, אמנם, אין לאישה שום דרך לשרוד אלא באמצעות העיסוק בזנות, אז מה שח"כ גלאון מציעה הוא לשלול ממנה גם גלגל הצלה אחרון זה, שוב, בניגוד לאינטרס של האישה.

נוכל לסכם, אפוא, שזכותה של האישה לעסוק בזנות היא זכות יסוד מעוגנת גם בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וגם בחוק: חופש העיסוק, וכי פגיעה בזכות זו מצד המדינה היא פגיעה בערך יסוד של הדמוקרטיה ולכן היא פסולה מיסודה.

אמרה לי פעם סטודנטית אינטליגנטית באמסטרדם שמימנה את לימודיה על ידי עיסוק בזנות: "ביזנס הוא ביזנס, אהבה היא בולשיט, וכסף הוא סובניר."

מי מינה את זהבה גלאון או כל פוליטיקאי/ת אחר/ת להחליט מה טוב בשביל הסטודנטית הנ"ל?

יתירה מזו, החוק הקיים -- המתיר אמנם עיסוק בזנות באופן פרטי, למשל, בחצר מוזנחת או במכונית נטושה, אך אוסר על קיומה במכוני ליווי בהם הפעילות יכולה להתרחש בצורה אנושית ומוסדרת -- הוא חוק אווילי ומרושע, והוא רק מעיד על צביעותו של המחוקק. אחד האבסורדים שנובע מחוק זה הוא, שאם ב"מכון בריאות" מבצעת אישה מסאז' רפואי על גבר, היא אינה עוברת על החוק, אך ברגע שהיא נוגעת גם באבריו האינטימיים, היא הופכת להיות פושעת גם אם הדבר נעשה בהסכמתו, ברצונו, ולהנאתו.

טענה פמיניסטית אחרת, שאינה מחזיקה מים כנגד הזנות, אומרת, שזנות מהווה ניצול מיני של האישה. אמנם נכון הוא, שאם, ורק אם, משלמים לעובדת המין מעט מדי עבור שירותיה, יש פה ניצול. אך ניצול זה הוא כלכלי ולא מיני, בדיוק כמו ניצול של כל עובד בכל ענף שהוא במקרה שאינו מתוגמל בשכר הוגן בעד עבודתו.

האם מכנים את ניצולו של שרברב שמקבל מעט מדי עבור עבודתו בשם "ניצול שרברבי"?

יתר על כן ולעומת זאת, אם בעבור 20 דקות של שירותים מיניים דורשת נערת הליווי מעובד זר הנזקק לשירותיה סכום שווה ערך לשלושה ימי עבודה שלו, הרי המנצל האמיתי היא הגברת, ואילו הגבר הוא הקורבן. לכן, כשהמדובר בניצול, המהות נמדדת במחיר ורק בו.

באספקט נוסף של נושא הזנות במסגרת המדינה הדמוקרטית, חשוב להכיר בעובדה, שלא מצאתי שום התייחסות אליה בכל מה שנכתב על הנושא, שבאותה מידה שקיימת פה זכות יסוד של האישה לעסוק במין מסחרי, קיימת גם זכות יסוד של הקליינט ליהנות ממין מסחרי הנעשה בהסכמה הדדית. מכאן, שסגירת בתי בושת לא רק פוגעת בזכות האישה לעשות שימוש מסחרי בגופה, אלא גם בזכות מאות אלפי גברים, תועדו יותר ממיליון ביקורים בשנה האחרונה בישראל, ליהנות משימוש זה.

כמו שלא יעלה על הדעת, שמשיקולי מוסר או אפשרות לניצול, תסגור הממשלה מסעדות, מעדניות, מכוני כושר או תיאטראות בפני אזרחי המדינה המוצאים הנאה בשימוש בשירותים אלה כחלק מרדיפת האושר שלהם ובתמורה לכסף שהרוויחו בזיעת אפיהם למטרת קבלת הנאה ממנו, כך ובאותה מידה, לא יעלה על הדעת שמאותם שיקולים תסגור הממשלה מכוני ליווי בפני קהל שנזקק לשירותים שהם מציעים לו.

קחו למשל אדם שעבר את גיל שישים, שאינו יפה במיוחד, אולי גם נכה, אולי רק ביישן, שאינו מצליח לממש את הצורך הטבעי שלו להתגפף, להתנשק, להתלטף ולהתפרק מינית בזרועותיה של אישה במסגרת לא מסחרית.

האם לאנשים אחרים, בפרט כאלה שאינם באותה קטגוריה -- דהיינו, בני אדם שיש להם חיי מין מסודרים בחייהם היומיומיים כדבר מובן מאליו, למשל, זהבה גלאון, בהנחה ובתקווה שחיי הנישואים שלה בסדר -- יש זכות לשלול ממי שלא נתמזל מזלם ליהנות מחיי מין לא מסחריים את זכותם הטבעית לממש את מיניותם?

על איזה בסיס בדיוק?

האם משום שהדבר "אינו מוסרי"?

מי מוסמך לקבוע שהדבר אינו מוסרי?

רבנים, פמיניסטיות, או סתם דעות קדומות חסרות בסיס הומניסטי?

האם זה נועד להגנת האישה מתוך פטרנליזם ששולל ממנה את זכות הבחירה החופשית?

בהקשר ליחסי הגומלין בין פמיניזם למקצוע העתיק בעולם, יש עוד היבט אידיאולוגי מעמיק שאסור להתעלם ממנו (פמיניסטיות, שימו לב!). היחס השלילי של החברה לזנות התחיל עוד בתרבות הנומאדית הקדומה, שאבותינו היו חלק ממנה. התרבות הנואדית הייתה רווחת במזרח התיכון, והיא כללה שבטים של רועי צאן, שנדדו עם צאנם. בעוד שהנשים ה"נורמליות" הסכינו עם גורלן להיות רכושם של בעליהם, היו הזונות נשים חופשיות, "פרי לאנסרס". מבחינה זו הן היו, בעצם, לוחמות חירות והמייצגות היחידות של הפמיניזם הקדום.

החברה, שהעדיפה מצב של עבדות מינית של האישה בצורה של נישואים, הטילה סטיגמה על הזנות כאמצעי הגנה על תרבותה המנצלת נשים ורואה בהן רכוש של בעליהן. הקודים התרבותיים הקדומים האלה הועברו אלינו באמצעות הדת ובאמצעות הגברים ש"שמרו על רכושם" וזאת מבלי לוותר גם על האופציה לשכב עם נשים אחרות. בעוד שאישה השוכבת עם גבר שאינו בעלה נחשבה נואפת והייתה, ובתרבויות מוסלמיות עדיין הנה, מועמדת לסקילה, הרי בעל השוכב עם אישה אחרת אינו נחשב לנואף אלא אם כן עשה זאת עם אשת איש, ואז כל חטאו היה שניכס לעצמו רכוש של גבר אחר.

מכאן התפתח הסטנדרד הכפול שעדיין שולט בכיפה: גברים ה"כובשים" מספר רב ככל האפשר של נשים נחשבים לדון-ז'ואנים מצליחים, ואילו נשים שעושות בדיוק אותו דבר עם מספר רב של גברים, מוכרזות כ"מופקרות", "זונות" ו"שרלילות", וכאמור לעיל, נשים נשואות, תלוי בזמן ובמקום, יכלו ועדיין יכולות אפילו לשלם על כך בחייהן. מסתבר אפוא, כי: גינויה של הזונה על כך שהיא שוכבת עם רבים אינו אלא גינויה של האישה המסרבת להיות רכושו של גבר כלשהו, ופמיניסטיות הלוקחות חלק בגינוי זה, בעצם, מעלות על המוקד את מייצגותיו האמיתיות של הפמיניזם.

מחובתנו כחברה נאורה המכירה בזכות הבחירה של הפרט לכבד את זכות הבחירה של הזונה בדיוק כמו את זאת של מי שבחרה לא להיות זונה או של מי שבחרה להיות נזירה. למרבית הצער, בפארלאנס החברתי נהוג לקשור אוטומטית בין "זנות, סמים ופשע", כאילו שמובן מאליו שכל האייטמס הנ"ל מבטאים דברים שליליים. האמת היא, שבעוד שהדבר נכון ביחס לסמים ופשע מפאת הנזק לחברה שהם גורמים, הרי הגדרת הזנות כתופעה שלילית, למרות שאין לה השפעה שלילית על הזולת, מהווה בעצמה פשע כלפי כבוד האדם מצד החברה, והרעיון שיש להילחם בזנות לכשעצמה כפי שיש להילחם בפשע הוא רעיון אווילי.

אחרי הכל, קיומו של מוסד הזנות מספק פרנסה לאלפי נשים, גורם אושר למאות אלפי גברים, ולא מזיק לאף אחד אחר. כל מה שהציבור צריך כדי להבין זאת, הוא להתנער מדעות קדומות ובמקום זאת להפעיל את שיכלו וליבו.

הגיע זמן שהצביעות החברתית ביחס למין תיפסק. המין אינו דבר מגונה, אלא, המתנה היפה והנעלה ביותר שקיבלנו מאלוהים. כל מי שעושה מין - ולא חשוב מאיזה סיבות, שהרי האדם אדון לגופו - ממלא את רצון האלוהים וראוי לכבוד. השורה האחרונה בדיון זה, שתצלצל כנראה נועזת מדי לרוב הקוראים למרות היותה, בעצם, המסקנה ההגיונית היחידה מתבקשת מאמונה בשחרור האישה ובזכויותיה היא: חברה שאינה מכבדת את זונותיה בעצם אינה מכבדת את נשותיה.

רבים מאלה שקראו את המאמר עד נקודה זו, יקשו בצדק: אם מוסד הזנות הוא כל כך טוב, אז מדוע הוא בכל זאת כל כך רע, כלומר מדוע מתקיימת בארצנו, ולא רק בה, לצידה של זנות בהסכמה, גם זנות בכפייה, דהיינו אינוס נשים לעסוק בזנות?

טענתי היא, כי האשם העיקרי בכך הוא הממסד, וכי ניתן להילחם בתופעה שלילית זו נקודתית, מבלי לפגוע בזנות בהסכמה. כלומר, לא לשפוך את התינוק יחד עם מי האמבטיה. שוב, כדי לטפל נכון בבעיה, עלינו לזנוח את כל הדעות הקדומות ולנתח את המצב בצורה רציונלית.

כדוגמה לעיוות שנגרם על ידי טיפול אי-רציונלי בבעיית הסחר בנשים, אזכיר אייטם שהופיע באחת מתכניותיו הטלוויזיוניות של אמנון לוי בערוץ 2 טלעד לפני מספר שנים. בתכנית זו הקרין מר לוי קליפ המראה כיצד בודקים את גוף הנשים המוצעות למכירה כדי לאתר פגמים גופניים שעלולים להוריד את מחירן, והביע את התנגדותו למסחר בנשים על בסיס העובדה "המזעזעת" שהיחס לנשים שבקליפ היה "כאילו היו מוצרים".

השאלה היא, האם זוהי עיקר הבעיה?

האם לנשים שהולכות לשכב עם מאות גברים ולאפשר להם לגעת באבריהם האינטימיים צריך להזיז כשבודקים את מצב אותם האברים חד פעמית כשהן מוצעות למכירה?

כדי לנתח רציונלית את עניין הסחר בנשים, צריך לצאת מהתובנה, שהמקצוע העתיק בעולם ממשיך עדיין להתקיים, כולל בארצנו הקדושה, משום שיש לו ביקוש עז. הזכרנו כבר שתועדו בישראל למעלה ממיליון ביקורים בשנה במכוני ליווי.

יתרה מזו, עצם קיומו אינה תופעה שלילית, כלומר, לא רק שהוא איננו "רע הכרחי", אלא שהוא אפילו מהווה טוב הכרחי מעצם העובדה שהוא עונה על צרכים של רבים מבלי לפגוע באחרים. באותו זמן שיש בארץ ביקוש לזונות, הרי במדינות אחרות, במיוחד במדינות חבר העמים, יש נכונות מצד מספר רב של נשים להגיע לארץ ולעסוק בזנות כדי לעשות כסף קל יחסית בהרבה בהשוואה לזה שהן יכולות להרוויח במקום הולדתן.

בהתאם לאופי האנושי, כשיש ביקוש ויש הצע, יש מסחר וטוב שכך הוא. הבעיה מתחילה, כאשר בניגוד לאינטרסים של מאות אלפים מתושביה וללא הצדקה רציונלית, סוגרת מדינת ישראל את שעריה בפני נשים אלה.

כדי בכל זאת לתווך בין הביקוש וההיצע, דבר לגיטימי לחלוטין, לא נותרה ברירה בידי כוחות השוק אלא להבריח את הנשים לישראל דרך מצרים. דבר זה כרוך בהשקעה כספית, ואין להאשים את המשקיע המצפה לא רק לכסות את ההשקעה, אלא גם לקצור רווחים. הדרך הטבעית עבורו לעשות זאת היא למכור את הנשים, דבר המהווה הגדרתית "סחר בנשים". למעשה, אין הסחר בנשים שונה מהותית ממה שעושות חברות כוח אדם שמייבאות עובדים זרים ארצה ומוכרים אותם לקבלני בניין או לחקלאים, פרט לעובדה הבלתי רלוונטית שבמקרה של זנות מדובר במין שלגביו יש סטיגמה חברתית, כאמור לעיל, בלתי מוצדקת, ולעובדה הרלוונטית ביותר, שחלק מסוים מהנשים שנמכרות, אם כי פחות מעשירית מהן, הונו או נחטפו והן בבחינת שבויות בעסקה שמעולם לא הסכימו לה. באשר לאותן הנשים שכן הסכימו לעסקה, מן הצדק, שהן תפצינה את מי שהשקיע בהבאתן פלוס רווחים סבירים.

לרוע המזל, הן נמכרות בסכום שהוא שבעתיים גדול מהסכום שהושקע בהבאתן, ופה לדעתי מתחיל הפשע הכרוך בסחר בנשים. במילים אחרות, הסחר בנשים לכשעצמו אינו בלתי-לגיטימי, אלא הצורה בה הוא מתבצע למעשה היא נפשעת. בתנאים אלו, היה ניתן למנוע את אי-הצדק על ידי פיקוח על המחירים, מה שכמובן אינו מציאותי לגבי תופעה שהיא בלתי חוקית מיסודה.

גם את מי שקנה נשים אלו ומעסיק אותן בזנות קשה להאשים אם הוא אולץ לשלם עבורן מחיר מופקע וכל מה שהוא מבקש הוא לכסות את ההשקעה. לכן בחוק האוסר "סחר בנשים" שאמור, כאילו, לפתור את הבעיה של זנות בכפייה, יש חורים גם מבחינה פילוסופית-מוסרית וגם מבחינה מעשית. דבר זה אינו מפתיע, כי אחרי הכל, החוק מטפל בסימפטומים במקום לטפל בבעיה.

הפתרון האמיתי המתבקש לבעיה הוא פשוט בתכלית הפשטות, ומכסה גם את יעד המשטרה לפגוע בפשע המאורגן. כל מה שיש לעשות הוא -- במקום לסגור את מכוני הליווי, שזה שפיכת התינוק עם מי האמבטיה, משום שלמכונים אלה יש צידוק לגיטימי להתקיים גם לטובת הקליינטים וגם לטובת מספקות השירות -- להלאים את המכונים הללו, כלומר להפקיעם מידי בעליהם ולהפעילם על ידי המדינה. דבר זה גם מוציא את כל הענף מידי הפשע המאורגן, וגם מאפשר מייד להבחין בין זונות בהסכמה לזונות בכפיה.

לראשונות יש לאפשר להמשיך לעבוד ובתנאים יותר טובים, ואילו לאחרונות יש לאפשר לחזור לארצותיהן. המדיניות הנוכחית שלפיה גם אלו שעבדו בהסכמה מגורשות מהארץ על ידי שלטונות ההגירה -- ועוד בידים ריקות, לאחר שעברו את כל התלאות מבלי שיקבלו כל תמורה על כך -- היא פשע נגד האנושות.

הפעלת המכונים על ידי הממשלה תאפשר חלוקה צודקת יותר של רווחי הענף בין עובדות המין, הקליינטים שלהן והממשלה במקום שאלה יעשירו את עולם הפשע. חישוב מתמטי מראה, שניתן גם להוריד את מחיר הביקור, גם להגדיל את חלקה של העובדת בפרי עמלה, וגם לכסות את עלות התפעול ועדיין יוותר גם רווח לממשלה.

בשלב מאוחר יותר אפשר יהיה אפילו להפוך את מכוני הליווי למלכ"רים. כדי לחסל את תופעת ההברחות של נשים דרך מצריים עם הסבל והסיכון הכרוך בכך, כל מה שצריך לעשות הוא לאפשר לנשים שרוצות לעבוד במקצוע להיכנס ארצה באופו חוקי. מה שנדרש מהציבור ומהמחוקק כדי לבצע את הפתרון הכל כך פשוט שהצעתי הוא רק לזנוח את כל הדעות הקדומות והסטיגמה הקשורות בענף שירותים חשוב זה ולאמץ גישה רציונלית פרגמטית.

בגוף המאמר השתמשתי במונחים המקובלים כמו "זונה", "זנות", "מכון ליווי", "מכון בריאות", "בית בושת" וכיוצא באלה, כדי לא להעמיס על הקורא ביטויים חדשים בנוסף לרעיונות חדשים. עכשיו, כשהמסר נקלט ובהתאם לרוח המאמר, אני מציע בזאת להחליף את המונחים הנ"ל בכאלו שיהיו יותר פוליטיקלי קורקט. זאת גם לאור העובדה שהמילה "זונה" כוללת בתוכה ללא צידוק סטיגמה מובנית ובתור כזו משמשת אפילו כקללה, למשל, לגבי האמהות של שופטי הכדורגל, וגם משום שמונחים כמו "מכון ליווי" אינם אלא לשון נקייה, שהזקיקות לשימוש בה יש בה מן הצביעות בכך שהיא מהווה הודאה בעובדה שהדבר עצמו מלוכלך. להלן ההצעות:

את המונח "מכון ליווי" להחליף במונח "מינייה"; ואת המונח "זונה" להחליף במונחים "עובדת מין", או יותר אלגנטי, "דיילת מין", או בפשטות "מיננית" (על משקל שיננית). את המילה "בית בושת" יש להוציא מחוץ לחוק כמעליב ביותר, כי, כאמור, אין המין נושא לבושה, אפילו כשהוא מופיע בהקשר מסחרי.