1. המבקש הינו מתווך דירות באשדוד .

ביום 22.6.03 חתם המשיב על הזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך ובה התחייב לשלם למבקש 2% ממחיר הדירה שירכוש בעקבות תווכו של המבקש.

בו ביום חתם המשיב על זכרון דברים לפיו רכש מה"ה סלומון אלמליח את הדירה שבבעלותו הנמצאת ברחוב מרזוק 18/15, קומה רביעית, באשדוד, תמורת 455,000 ש"ח.

מועד פינוי הדירה ע"י המוכר ומסירתה למשיב נקבע בזכרון הדברים ליום 1.10.03 ועד לאותו המועד התחייב המוכר לסלק את יתרות חובות המסים, החשמל, המים וועד הבית שהיו על הדירה.

אשר למועדי התשלום, נכתב בזכרון הדברים כי "אופן התשלומים" יהיה:

"בחתימת זכרון הדברים – 0

המשיב סירב לשלם את דמי התווך ובעקבות כך הגיש נגדו המבקש תביעה לתשלום אותם הסכומים בבימ"ש לתביעות קטנות באשדוד.

בכתב ההגנה טען המשיב כי אינו חייב בתשלום דמי התווך, שכן אותו זכרון דברים לא עלה כדי הסכם רכישה מחייב.

עוד טען כי לאחר שנחתם זכרון הדברים הוא פנה לבנק שהיה בעל זכות משכנתא על דירתו בבקשה לאשר "גרירת" המשכנתא לדירה הנרכשת, הבנק לא אישר את בקשתו – ועל כן לא הושלמה עיסקת רכישת הדירה.

2. המבקש והמשיב העידו בפני בימ"ש קמא [בישיבת 26.10.03] וביום 23.12.03 ניתן פסק הדין [ע"י כב' השופטת מ. וולפסון] הדוחה את תביעת המבקש.

בבקשה זו שבפני עותר המבקש למתן רשות לערער על פסק הדין.

ביום 19.2.04 הוריתי על הגשת תשובת המשיב לבקשה, אולם זו לא הוגשה עד עצם היום הזה.

לאחר עיון בבקשה על נספחיה ובפרוטוקול הדיון בבימ"ש קמא, החלטתי לדון בבקשה זו כבערעור גופו – ולקבל את הערעור.

3. בפסק דינה קובעת השופטת וולפסון כי זכרון הדברים דנן לוקה ב"העדר זיהוי מדוייק של הזכויות של המוכר, העדר מידע מדוייק על גודל הדירה ובהעדר מועדי תשלום ופיצוי מוסכם על הפרה" ועל כן "נעדר זכרון הדברים את המסויימות הנדרשות לצורך סעיף 8 לחוק המקרקעין".

במסקנותיו הנ"ל טעה בימ"ש קמא.

לאמור – דירתו של המוכר סלומון אלמליח נושא ת.ז. 23703341 הנמצאת בקומה הרביעית שברחוב מרזוק 18/15 באשדוד.

כל אותם הפרטים רשומים על גבי זכרון הדברים, ואין הם מותירים ספק לעניין זיהוי הדירה הנמכרת.

זאת ועוד. לא הועלתה טענה כלשהי ע"י המשיב לגבי זיהוי הדירה נשוא זכרון הדברים. הוא הדין לגבי העדר רישום בכתב על שטח הדירה הנמכרת.

פרט זה אינו נעלם שלא ניתן להשלימו וגם אינו מרכיב הדרוש מהותית לשכלולו של הסכם למכירת דירה.

אשר לתמורת המכירה – הרי שזו נקובה בסכום מוגדר ומדוייק בהסכם – לאמור, 455,000 ₪.

אכן, לא פורטו מועדי התשלום – ברם, מועד פינוי הדירה ומסירת החזקה בה נקבע בהסכם ליום 1.10.03 כאשר המוכר מתחייב לסלק עד לאותו היום את חובות המסים, המים, החשמל וועד הבית הרובצים על הדירה.

בנסיבות אלה – חזקה על הצדדים כי המדובר בחיובים שלובים – לאמור, כי עד לאותו מועד על הרוכש יהיה להשלים את תשלום התמורה.

בהקשר זה יש לראות את אותו המועד 1.10.03 כמועד להשלמת תשלומי תמורת הרכישה.

4. המבחנים לבחינת תוקפו ומעמדו של זכרון דברים – אם השתכלל לכלל חוזה מחייב או שמא אינו אלא שלב ביניים במשא ומתן – נקבעו ע"י הנשיא ברק בע"א 152/77 פד"י ל"ג

(2) 281, 287 כדלהלן:

קרי, זיהוי והגדרת הדירה הנמכרת, פרטי המוכר והרוכש, תמורת המכירה, מועד הפינוי ומסירת החזקה – ושאר פרטים נוספים הכלולים באותו המסמך.

אציין כי הילכת ע"א 2143/00 עליה סומכת השופטת קמא את מסקנתה – אינה עניין לזכרון הדברים דנן, שכן באותו העניין המדובר היה בזכרון דברים שלא כלל בחובו כל עיקר את התמורה המוסכמת לדירה נשוא אותו זכרון הדברים.

5. בימ"ש קמא לא בחן לגופה את טענתו הנוספת של המשיב לפיה הסכים בע"פ עם מוכר הדירה כי אם לא יאות בנק המשכנתאות "לגרור" המשכנאת לדירה הנרכשת – יבוטל ההסכם.

דין טענה זו להדחות, שכן היא לא הוכחה כלל ע"י המשיב בעדותו והוא לא הביא ראיה אחרת כלשהי לעניין זה.

למעלה מן הצורך אציין כי אפילו היתה הטענה מוכחת, לא היה בכך בהכרח להביא לביטול התחייבותו לתשלום דמי התווך, שכן משמעות טענת המשיב הינה כי אכן נכרת הסכם בר תוקף למכירת הדירה [וראה לעניין זה הנאמר בע"א 342/89 פד"י מ"ו (2) 724 בסעיפים 17-14 לפסק דינו של כב' השופט י. מלץ].

6. סיכומם של הדברים הינו כי זכרון הדברים שנערך ביום 22.6.03 בין המשיב למוכר הדירה סלומון אלמליח השתכלל כדי הסכם מחייב ועל כן זכאי המבקש לתשלום דמי התווך אותם התחייב לשלם לו המשיב עפ"י מסמך ההזמנה בכתב שצורף כנספח לכתב התביעה.

אשר על כן הערעור מתקבל ופסק דינו של בימ"ש קמא – מתבטל.

כמו כן ישלם המשיב למבקש הוצאותיו בשתי הערכאות בסכום כולל של 1000 ₪.

7. המזכירות תמציא עותק פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום כ"ז בניסן, תשס"ד (18 באפריל 2004) בהעדר הצדדים.