ע"ש 7092/99

ע"ש 7092/99

[27.5.2004]

1. זה ערעור על החלטתו של מנהל מס ערך מוסף (להלן - המשיב) לדחות את השגתה של המערערת על שומה לפי מיטב השפיטה אשר נערכה לה בהתאם לסעיף 77 לחוק מס ערך מוסף תשל"ו - 1976 (להלן - החוק).
2. חברת "מתכות הבירה בע"מ" (להלן "החברה" או "המערערת") עסקה ברכישת גרוטאות ופסולת ובמכירת עודפי מתכות. מר מוחמד אבו שמסייה שימש כבעלי החברה ומנהלה.
3. בשנים 1997-1995 דיווחה המערערת על מחזור עסקים בסך 42 מיליון ₪, וטענה לקיזוז מס תשומות, על יסוד חשבוניות, בסכום של כ- 7 מיליון ₪.
4. המשיב דחה את טענת המערערת לקיזוז מס תשומות בסכום של 5,238,151 ₪ עבור התקופה 7/95 עד 12/97, בטענה שחשבוניות המס עליהן ביססה המערערת טענתה לקיזוז המס בסכום האמור (להלן - החשבוניות), הנן פיקטיביות וחייב אותה בהפרש מס תשומות שניכתה ביתר, בצירוף הפרשי הצמדה, ריבית וקנס פיגורים.
5. חשבוניות המס שנדחו על-ידי המשיב היו חשבוניות שהוצאו על-ידי ג'מיל חוויטר מעזה, ועל-ידי פנחס גלם ובנו נסים גלם משדה עוזיהו בישראל .
6. המערערת הגישה השגה על הדחייה, אך המשיב דחה את ההשגה. מכאן הערעור.

גדר המחלוקת

7. סעיף 38 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1976 (להלן - החוק), מתיר לעוסק לנכות מהמס שהוא חייב בו את מס תשומות הכלול בחשבוניות מס שהוצאו לו כדין.
8. גדר המחלוקת במקרה שלפנינו, הוא האם החשבוניות נשוא הדיון הוצאו כדין. לשון אחר, האם חשבוניות אלה משקפות עסקאות אמיתיות, כפי שטוען המערער, או שהן חשבוניות פיקטיביות, כפי שטוען המשיב.

גרסת המערערת

9. בתצהירו מיום 20/11/00, טען מנהל המערערת כי החברה ביצעה עסקאות של רכישת מתכות, בין היתר מהמוכרים הנזכרים לעיל, ג'מיל חוויטר מעזה, פנחס גלם ובנו נסים גלם. לדבריו, המערערת מעולם לא קיבלה חשבונית מס כלשהי מבלי שרכשה סחורה ומעולם לא עשתה עסקה פיקטיבית לפיה "רכשה" חשבונית מס. לטענתו, רכישות המתכת מהמוכרים הנזכרים, כמו גם מאחרים, היו תמיד רכישות ממשיות, בהן נבדקה המתכת הנרכשת, נשקלה, בין במחסום ארז ובין במגרשם של המוכרים הישראלים, נשקלה פעם נוספת לאחר שהגיעה למגרש המערערת בענתא, ורק לאחר מכן שולמה תמורתה כנגד חשבונית מס ישראלית או חשבונית מס של הרשות הפלשתינית שנתקבלה מהמוכרים. את התמורה עבור המתכת שנרכשה שילמה המערערת, לדברי מנהלה, תמיד בשיקים ולעיתים רחוקות בלבד, כאשר כמות המתכת הייתה קטנה במיוחד, במזומן. המתכת שנרכשה מג'מיל חוויטר, הובלה ממחסום ארז במשאיות באמצעות נהגים ישראלים, שהיו מביאים את הסחורה למגרש של החברה, שם שולמה תמורתה לפי משקלה והמחיר שנקבע לה. לדברי מר אבו שמסייה, התשלום בוצע בשיק של המערערת לפקודת ג'מיל חוויטר, אך היו מקרים בהם, על-פי הנחיית חוויטר, הוא היה עוזר לנהגים שהביאו את הסחורה למשוך את השיק בסניף הבנק עליו נמשך השיק - בנק לאומי סניף מזרח ירושלים- בו התנהל חשבונה של המערערת.

גרסת המשיב

10. גרסת המשיב היא כי החשבוניות נשוא המחלוקת הינן חשבוניות פיקטיביות, שאינן משקפות עיסקאות אמיתיות.

בהתייחס לחשבוניות אשר הוצאו, לכאורה, על-ידי ג'מיל חוויטר בסכום של 6,902,727 ₪ (החזר מס על סך 1,002,958 ₪), הגיש המשיב הודעות שנגבו מג'מיל חוויטר, ג'לאל אל ערוף ומוחמד זעיים.

ג'מיל חוויטר טען בהודעתו, כי הוא חייט במקצועו, כי לא עסק כלל בעסקי מתכות ולא היה לו דבר וחצי דבר עם המערערת, שאת מנהלה הוא אינו מכיר ולא נפגש עמו מעולם. ג'מיל חוויטר אף הודה, כי מכר חשבוניות מס פיקטיביות לג'לאל אל ערוף ומוחמד זעיים וקיבל עבור כך תשלום של 500 ₪ בצירוף המס שנרשם על עותקי החשבוניות שנמסרו לו על-ידי האחרונים. לדבריו, הוא נתן לג'לאל את החשבונית המקורית, פעמים חתומות (על ידו) ופעמים בלא חתימה, בצירוף ארבעה עותקים. המקור של החשבוניות שנמסר על ידו מולאו על-ידי זעיים וג'לאל, שמכרו את החשבוניות לסוחרים בישראל והחזירו לו שני עותקים עליהם היה כתוב "בגדים ותפירה" בצירוף סכום נמוך כלשהו. הוא לא קיבל, לדבריו, שיקים עבור החשבוניות ואת ההעתקים שקיבל העביר למנהל החשבונות ולמע"מ.

ג'לאל אל ערוף מסר בהודעתו כי הוא מחוסר עבודה, כי אף פעם לא ביצע עסקאות מסחריות, אך הודה כי מכר חשבוניות פלסטיניות ריקות לסוחרים בישראל בשותפות עם מוחמד זעיים. לשם כך, הוא קיבל חשבוניות מחוויטר, שעבורן הוא שילם 500 ₪ בצרוף מע"מ ומכר אותן לסוחרים ישראלים. את עותקי החשבוניות הוא החזיר לחוויטר לאחר שרשם עליהן סכומים כלשהם. לדבריו הוא מכר חשבוניות כאלה גם למוחמד אבו שמסייה המתגורר בענתא בירושלים שיש לו חברה בשם "חומרי יסוד הבירה" ולפנחס גלם מאשדוד. הודעה דומה מסר גם מוחמד זעיים.

החוקר עופר סופרי העיד, שבדיקת פלט השיחות היוצאות ונכנסות לפלאפון של מוחמד אבו שמסייה העלתה כי קוימה בינו לבין חוויטר שיחה אחת בלבד ביום 31.12.96. זאת, בניגוד לטענתו של אבו שמסייה, לפיה הוא ניהל את עסקיו עם חוויטר באמצעות הפלאפון.

בנוגע לחשבוניות שהוצאו על-ידי פנחס וניסים גלם, הוגשה הודעתו של עבד שאווי, שעבד באתר מכירת המתכות של גלם בשדה עוזיהו בשקילה והעמסה של מתכות, אשר מסר לחוקרי מע"מ, כי הוא אינו מכיר את חברת מתכות הבירה ואת מוחמד אבו שמסייה.

עוד מסר עבד שאווי בהודעתו, כי היקף הסחורה שיצאה מאתר המכירה של פנחס וניסים גלם בשדה עוזיהו עמדה על כשלוש משאיות בשבוע. מכאן עולה, טוענים חוקרי המשיב, כי גלם מכרו, לכל היותר, שישים טון מתכת מידי שבוע לכלל לקוחותיהם. כמות זו אינה עומדת בכל יחס לכמויות הסחורה הרשומות בחשבוניות המס שהומצאו על-ידי פנחס וניסים גלם למערערת. החוקר גלעד גולדברג, הרחיב בתצהירו בנושא זה, ומסר כי לפי בדיקה שערך, משאית נושאת בממוצע כארבע וחצי טון פרופיל אלומיניום, וגם אם נניח, על דרך ההפרזה, שכל משאית נושאת עשרים טון אלומיניום, הרי ששלוש משאיות בשבוע יכולות היו לספק לכלל הלקוחות של פנחס וניסים גלם, לכל היותר 240 טון בחודש. זאת, בעוד שהחשבוניות שהוצאו על-ידי פנחס וניסים גלם למערערת בלבד, הציגו היקף מכירות של כאלפיים טון בחודש בממוצע.

אילו שמרה המערערת על תעודות המשלוח ורישומי השקילות, טוען חוקר המשיב, מר סופרי, בתצהירו, ניתן היה להשוות את כמות המשלוחים והכמויות הנשקלות אל מול כמויות הסחורה הרשומות בחשבוניות. אלא שהמערערת, לטענתו של אבו שמסייה, השמידה מסמכים אלה, מה שאינו מאפשר לערוך השוואה כזאת.

נדבך מרכזי בראיות המשיב הושתת על כך שהשיקים שנרשמו על-ידי אבו שמסייה לפקודת חוויטר וגלם נפרעו ברובם, במזומן, בסניף הבנק של המערערת, על-ידי אבו שמסייה עצמו או על-ידי אחד מאחיו (מוניר ויאסין אבו שמסייה).

טענה זו נתמכה בעדויותיהם של פקידי הבנק. כך, הפקידה סיאם נרימאן מסרה בהודעתה (אותה היא אישרה בעדותה בבית המשפט), כי כל השקים (59 במספר) שהיו משוכים לפקודת ניסים גלם, נפרעו במזומן על-ידי אבו שמסייה או אחיו, לאחר שהתקבל לכך אישור ממנהל הסניף. אמנם, על חלק מהשקים אין מופיעה (על גב השק) חתימתם של מנהל המערערת או אחיו וגם לא רישום מספר תעודת הזהות של המושך. אך לדברי העדה, הדבר נבע מכך שהיא וגם פקידים אחרים שעזרו לה הכירו את מנהל המערערת ואת אחיו, שהיו לקוחות גדולים ומכך שמנהל הסניף אישר את פירעון השקים. הוא הדבר לגבי השקים האחרים שנמשכו לפקודת חוויטר. כך מסרה עדה זו: "אני בטוחה שאו מוניר או מוחמד אבו שמסייה פרעו את כל השקים שהראית לי היום" (הודעה מיום 28.12.98, עמ' 3, ש' 26-28).

ברוח דומה העיד עווני דבאבנה, גם הוא פקדי באותו סניף בנק, שהוסיף והסביר כי בשקים רבים הוא רשם בכתב ידו "עצמי", מה שמצביע על כך שבעל החשבון עצמו, מוחמד אבו שמסייה, הוא שפרע את השיק.

נטל ההוכחה

11. כפי שנקבע בפסיקה (רע"א 3646/98 כ.ע. לבנין בע"מ נ' מס ערך מוסף, (תק'-על' 2003(2), 3006, 3011) בערעור מס ערך מוסף שעניינו מס תשומות, מוטל 'נטל השכנוע' על העוסק. אולם, "הגם שנטל השכנוע' רובץ על העוסק המבקש ניכוי מס תשומות להוכיח שהחשבונית הוצאה לו כדין, הרי שכאשר ניהל פנקסים כדין ואלה לא נפסלו, יוצא הוא ידי חובת נטל הוכחה לכאורי. במצב כזה, עובר 'נטל הבאת הראיות' אל כתפי המנהל להביא ראיותיו להוכחת התשתית העובדתית שביסוד דעתו כי הדו"ח אינו מלא או אינו נכון או שאינו נתמך במסמכים או בפנקסי חשבונות כפי שנקבע וכי יש ההצדקה להוצאת שומה לפי מיטב השפיטה. ובמילים אחרות: עליו 'נטל הבאת הראיות' ועליו לפתוח בהבאת ראיותיו ראשון" (סעיף 22 לפס"ד בבר"ע 3646/98 הנ"ל).

בהקשר זה נודעת חשיבות גם להבחנה, בין שאלות עובדתיות - פנקסיות, היינו, שאלות הנוגעות לעובדות שהן מסוג העובדות המוצאות את ביטויין בפנקסים המנוהלים כדין, לבין שאלות לבר פנקסיות, המתייחסות לעובדות שאינן מוצאות את ביטויין בפנקסים. כאשר מדובר בשאלה לבר-פנקסית, הרי שבין אם העוסק ניהל פנקסים כדין ובין אם לאו, 'נטל השכנוע' עליו ועליו גם לפתוח בהבאת ראיותיו. כאשר השאלה השנויה במחלקות בין הצדדים היא שאלה פנקסית, הרי שהפנקסים יכולים לשמש אסמכתא לבירור השאלה. לפיכך, משפנקסי העוסק לא נפסלו יצא העוסק ידי חובתו הראשונית להוכיח זכאותו לניכוי המס ומשכך, עובר 'נטל הבאת הראיות' אל המנהל שהוציא שומה על-פי מיטב שפיטתו על אף שלא פסל את פנקסי העוסק שנוהלו כדין. נטל זה מחייב את המנהל לפתוח בהבאת ראיותיו ולהוכיח לכאורה שהדו"ח אינו מלא או איננו נכון או אינו נתמך בפנקסי חשבונות כפי שנקבע (סעיף 24 לפסה"ד).

כאשר מדובר בשאלה האם החשבוניות שעליהן בוסס הניכוי הן חשבוניות פיקטיביות, מדובר, כלל, בשאלה פנקסית, אך שגם לכך קיימים חריגים (שם, סעיף 25 לפסה"ד).

במקרה שלפנינו, אני מוכן להניח (זאת, גם בהעדר התייחסות הצדדים לעניין זה), שהשאלה אם החשבוניות הן פיקטיבית היא שאלה עובדתית-פנקסית. משמע, נטל הבאת הראיות מוטל על המשיב. אלא שגם כך, נטל השכנוע ממשיך לרבוץ על הנישום, ומשהביא המשיב ראיות לכאורה התומכות בעמדתו, על הנישום הנטל לסתור ראיות אלה.

12. בחינת הראיות שהוצגו על-ידי הצדדים, מלמדת שהמשיב הביא ראיות די הצורך כדי להוכיח, לפחות במישור הלכאורי (ולדעתי אף מעבר לכך), כי מדובר בחשבוניות פיקטיביות. בידי המערערת לא עלה לסתור ראיות אלה. מסקנה זו מושתתת על השיקולים הבאים:

ראשית, עולה מעדויותיהם של ג'מיל חוויטר, ג'לאל אל ערוף ומוחמד זעיים, כי החשבוניות שהוצאו על ידם הינן כולן חשבוניות פיקטיביות שאינן משקפות עסקאות אמיתיות אלא נמכרו לסוחרים בישראל עבור תמורה. גרסאות אלה נתמכות בטענתם של הנ"ל, כי הם כלל אינם עוסקים במסחר מתכות. ג'מיל חוויטר הנו חייט והשנים אחרים אינם עובדים.

אמנם, מקובל עלי כי משקל ההודעות של עדים אלה נפגם במידת מה עקב העובדה שהם לא העידו בבית המשפט והמשיב הסתפק (מחוסר ברירה) בהצגת הודעותיהם. עם זאת, מבחינת קבילות ההודעות, המשיב היה רשאי להגישן כראיה מכוח תקנה 10 א לתקנות מס ערך מוסף ומס קניה (סדרי הדין בערעור) תשל"ו-1976, וגם מבחינת המשקל, אני סבור שיש לייחס להודעות אלה משקל של ממש.

לא ניתן גם כל הסבר, מדוע יודו שלושה אלה במכירת חשבוניות פיקטיביות, אם לא עשו זאת. מה גם שגרסתם אינה נוחה גם לרשות הפלסטינית, בהקימה עילה לדרישת החזר מס של רשויות המס הישראליות.

שנית, מנהל המערערת הודה כי אין בידו להציג כל תיעוד או רישום, מעבר לחשבנויות, התומך בגרסתו בדבר ביצוע עסקאות. יש לזכור שמדובר בעסקאות בהיקף של עשרות מליוני שקלים. קשה לקבל את הטענה, שלגבי עסקאות בהיקף כזה לא ימצא בדל של רישום, כמו תעודת משלוח, מסמכי שקילה, קבלות וכיו"ב, המעיד על ביצוען של אותן עסקאות. גם הגרסה שכל המסמכים שהיו בידי המערערת בקשר לכך (תעודות משלוח ורישומי שקילות של המשאיות) הושמדו אינה מעוררת אימון.

שלישית, כאשר מדובר בהיקף כה גדול של רכישת סחורה, אשר הועברה באמצעות מאות משאיות, אין זה מתקבל על הדעת שלא ניתן היה להציג עדות של נהגים, או אנשים אחרים שהיו קשורים בביצוע משלוחי המתכת. כך למשל, העיד אבו שמסייה, על אדם בשם נימר או ארבל שהיו נוכחים בעת שקילת הסחורה במחסום ארז. בהודעתו מיום 26.5.98 כשנשאל: "כיצד אתה יכול להוכיח שג'מיל חוויטר מכר לך מתכות?" השיב אבו שמסייה: "אני צריך לחפש את האדם שבדק את המשאיות במחסום ארז שקוראים לו נימר והוא יהיה עד שלי שהכמויות שרשומות בחשבוניות של ג'מיל חוויטר נכונות", וכשנשאל "כיצד נימר יוכל להגיד לך איזה כמויות ובאיזה סכומים סיפק לך ג'מיל חוויטר כפי שאתה טוען?" השיב מנהל המערערת: "הוא יזכור את הכמות שיצאה מעזה" (עמ' 4 ש' 26 - עמ' 5 ש' 2). חרף דברים אלה, המערערת לא זימנה, ללא כל הסבר, את נימר או ארבל למתן עדות.

המערערת גם לא זימנה למתן עדות איש מעובדיה, למשל את העובדים, בכלל זה מנהל המחסן, שקיבלו בפועל את משאיות המתכת במגרשה בענתה, והיו מופקדים על שקילת הסחורה (עמ' 49, ש' 3-14).

הוא הדבר לגבי נהגי המערערת, אשר הובילו את הסחורה במשאיות. בחקירתו מסר אבו שמסייה בעניין זה:

"ש. איך הגיעו הסחורות מפנחס וניסים?

ת. הייתי שולח משאיות שלי וגם הוא היה שלוח משאיות שלו. גם נהגים שלי וגם נהגים שלו היו עושים את המשלוחים.

ש. את הנהגים שלך אתה מכיר?

ת. כן.

ש. הם יכולים לבוא לפה להעיד פה?

ת. אין לי בעיה.

ש. הם יכולים להעיד כמה חומר הם לקחו כמה פעמים בשבוע הם נסעו?

ת. אין לי שום בעיה. אתה יכול לחקור אותם".

(עמ' 49, ש' 15-23).

חרף העדר "כל בעיה" להעיד את נהגי המערערת בעניין זה ולמרות שמדובר בעדים אשר אמורים להימצא בשליטתה של המערערת, לא זומן על ידה למתן עדות ולו עד אחד.

רביעית, העובדה שמנהל המערערת כלל לא הכיר את ג'מיל חוויטר, שאתו הוא ניהל עסקים בהיקף כה גדול, מטילה גם היא צל כבד על גרסתו. מר אבו שמסייה טען, שהקשר בינו לבין ג'מיל חוויטר נעשה כולו באמצעות הפלאפון שלו ובמענה לשאלה "כמה פעמים התקשר אליך ג'מיל חוויטר?", הוא השיב: "הרבה פעמים הוא התקשר אלי ואנחנו היינו גומרים את העסקאות בפלאפון" (הודעה מיום 26.5.98, עמ' 6, ש' 26-29). אלא שגרסה זו הופרכה לאור העובדה שפלט השיחות היוצאות ונכנסות של פלאפון זה גילה קיומה של שיחה אחת בלבד עם ג'מיל חוויטר (מיום 31.12.96).

חמישית, העובדה שהשקים שנרשמו לפקודת ג'מיל חוויטר, פנחס גלם וניסים גלם נפדו בבנק במזומן על-ידי אבו שמסייה או אחיו אומרת גם היא דרשני. עובדה זו גם אינה תואמת את גרסתו של אבו שמסייה בחקירתו, בה כפר בכל מעורבות בפדיון השקים, למעט בזירוז התהליך. כך הוא מסר בהודעתו מיום 26.12.98:

"ש. הסבר לי בדיוק כיצד התבצע התשלום לספקים?

....

ש. האם שלמת או נתת כסף מזומן לג'מיל חוויטר או לנהגים שלו או לשלמים שהיו מגיעים עם הנהגים?

ת. לא.

ש. האם היו מקרים שאתה פרעת צ'קים במזומן ונתתי לנהגים או לג'מיל חוויטר?

ת. לא.

ש. יש מקרים שבצ'ק היה רשום לפקודת ג'מיל חוויטר ואתה פרעת אותו במזומן?

ת. לא.

ש. האם יש מקרים שבהם רשמת צ'ק לפקודת ספק כלשהו ואתה הלכת לבנק ופרעת אותו במזומן?

ת. לא. היו מקרים שבהם אני פגשתי ספקים בבנק, הם לא רצו לחכות בתור, אני זירזתי את העניין אבל אני לא חתמתי על גב הצ'ק ולא התערבתי בעניין פירעון בצ'ק רק פניתי למנהל כדי שיזרז את העניין של פירעון הצ'ק.

ש. אם כך אני מבין, שלא היו מקרים שבהם אתה פרעת צ'ק שנרשם לפקודת ספק כלשהו במזומן ונתת לו את הכסף?

ת. לא זוכר מקרה כזה שאני פרעתי במזומן צ'ק שנרשם לפקודת ספק כלשהו והעברתי את הכסף במזומן לספק".

(עמ' 1, ש' 11 - עמ' 2 ש' 24).

תשובות דומות ניתנו על-ידי מר אבו שמסייה לגבי השקים שניתנו על-ידי המערערת לגלם ניסים ופנחס (הודעה מיום 26.11.98, עמ' 2 ש' 4-13).

אולם גרסה זו של מנהל המערערת, לפיה מעורבותו היחידה בפירעון השקים התבטאה ב"זירוז העניין", אינה עולה בקנה אחד עם עדויות פקידי הבנק, לפיהן, בפועל, השקים נפרעו במזומן לידי מנהל המערערת או לידי אחיו.

אמנם, בחלק מהשקים לא מופיעה חתימתו של אבו שמסייה על גב השק, גם לא מספר תעודת הזהות שלו. חרף זאת, טענה פקידת הבנק, נרימאן סיאם, בהודעתה, "כי המושך בכל המקרים האלו היה מוחמד אבו שמסייה שהוא בעל החשבון ואני גם מזהה את זה לפי החתימה שלו שאני מכירה אותה" (עמ' 2 ש' 2-7). הוא הדבר, לדבריה של עדה זו, לגבי סידרה של 59 שקים שנמשכו לפקודת גלם נסים: "את הצ'קים האלו פרעו או מוחמד אבו שמסייה בעל החשבון או אחיו שאני מכירה את שניהם. הכסף נמסר במזומן לאחר שהצ'ק קיבל אישור ממנהל הסניף".

שישית, היו שקים שלגביהם לא הייתה מחלוקת על כך שהם נפרעו לידי מנהל המערערת במזומן. למרות זאת, סכומי אותם שקים נרשמו אף הם בכרטיס הנהלת החשבונות של חוויטר, כאילו מדובר בתשלומים שנעשו לזכותו בגין סחורה שסופקה על ידו. מנהל המערערת לא ידע להסביר רישומים אלה (הודעה מיום 26.11.98, עמ' 5, ש' 5-6; ש' 12-16; 20;).

מר אבו שמסייה גם לא ידע להסביר את פשר אותם רישומים שנעשו על-ידי פקידי הבנק על גב השקים, בהם נרשם באופן מפורש שאותם שקים נפרעו לידו. הסבריו בעניין זה, כמו "שירשמו ויכתבו מה שהם רוצים אחרי שאתם ביקשתם את השקים יכול להיות שהם רשמו את השם שלי כדי שיברחו מאחריות" (הודעה מיום 26.11.98, עמ' 6, ש' 24-25), אינם מקובלים עלי.

שביעית, מנהל המערערת העיד, כי לאור העובדה שניסים גלם הופיע בסניף הבנק של המערערת מספר כה גדול של פעמים ופרע את השקים שנתנו לו על-ידי המערערת, פקידי הבנק היו אמורים להכירו:

"ש. האם אתה מסכים איתי לעובדה שבבנק שבו מתנהל חשבונך צריכים להכיר את ניסים גלם שפרע כמות גדולה של שקים בהפרשים של כמה ימים בלבד מזמן פירעון של שק לשק?

ש. כן אני מסכים אתך שבבנק צריכים להכיר את ניסים גלם".

גם פקידת הבנק, גב' נארימן סיאם העידה:

"אני לא מכירה את גלם ניסים כי אם היה בא אדם בשם גלם ניסים ולוקח כל כך הרבה פעמים סכום כסף כזה הייתי זוכרת אותו ומכירה אותו אישית, אבל מי שפרע את השקים האלה הוא מוחמד אבו שמסייה או אחיו מוניר, ואותם אני מכירה היטב".

(הודעה מיום 28.12.98, עמ' 2, ש' 28 - עמ' 3, ש' 4).

חרף האמור, איש מעובדי הבנק לא הכיר את ניסים גלם, עובדה שגם מנהל המערערת לא ידע להסבירה.

שמינית, טענת מנהל המערערת בדבר הקשר העסקי שזו קיימה עם גלם פנחס וגלם ניסים אינה תואמת ואף נסתרת לנוכח הודעתו של עבד שאווי אשר אצל גלם פנחס וניסים בשקילת המתכות, אשר העיד כי אינו מכיר את המערערת ואת מר אבו שמסייה. טענות המערערת בדבר היקף הסחורה שנרכשה על ידה מניסים ופנחס גלם גם אינה תואמת את עדותו של עבד שאווי לפיה גלם פנחס וניסים היו מוציאים משאיות לשם הובלת המתכות שנרכשו אצלם על-ידי כל הרוכשים רק 3 פעמים בשבוע.

13. סיכומו של דבר, המערערת ביקשה לקזז מס תשומות בסכום של 5.2 מיליון ₪, המתייחס לעסקאות בהיקף של 37 מיליון ₪. טענותיה בעניין זה נסתרו על-ידי עושי החשבוניות וכן על-ידי ראיות רבות נוספות. לאור כל אלה, ובהעדר ראיה חיצונית של ממש התומכת בגרסת המערערת, אני סבור שיש לקבל את גרסתו של המשיב, כי מדובר בחשבוניות פיקטיביות, גרסה שהעוררת לא הצליחה לסתור.
14. התוצאה היא שהערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪.