ת"א 10626/01

ת"א 10626/01

[16.5.2004]

1. התובעת הנה חברה בע"מ ללא כוונת רווח המנהלת מוסד חינוכי, פנימייה וכפר נוער, בירושלים, הידוע בשם חוות הנוער הציוני.

אין מחלוקת בין הצדדים על העובדות הבאות:

1. התובעת מחזיקה בנכס מקרקעין בתחום ירושלים המשמש כמוסד חינוכי ופנימייה.
2. התובעת פטורה על פי חוק מתשלום ארנונה, וזאת בהתאם לפק' מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) 1938.
3. במשך כל השנים גבתה הנתבעת מהתובעת תשלומים שכונו "אגרת פינוי אשפה" וזאת בהתאם לסעיף 27(א) לחוק עזר ירושלים (שמירת הסדר והניקיון) התשל"ח – 1978. התשלומים שנגבו מהתובעת היו בשיעור של 1/3 מסכום הארנונה הכללית שהייתה חלה עליה אלמלא הפטור.
4. בפסה"ד שניתן בדנ"א 2687/00 עירית חיפה נ' מדינת ישראל פ"ד נו(4), 332 נפסק כי אגרת פינוי האשפה שגבתה עיריית חיפה איננה אגרה אלא מס ולכן הסעיף שחייב תשלום זה בטל. לאור פסק דין זה הוסכם כי גם בירושלים בטל סעיף 27 (א) לחוק העזר לירושלים בדבר שמירת הסדר והניקיון אשר מכוחו גבתה העירייה משך כל השנים את אגרת פינוי האשפה.

2. המחלוקת בין הצדדים היא האם בעקבות בטלות סעיף 27 (א) לחוק העזר, זכאית התובעת להשבת הסכומים שנגבו ממנה שלא כדין, ואם כן, באיזה היקף.

לטענת התובעת, משהוסכם כי אגרת פינוי האשפה נגבתה שלא כדין, יש לחייב את הנתבעת להחזיר לה את מלוא הסכומים שנגבו ממנה שלא כדין במשך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה.

לטענת הנתבעת, יש לעשות שימוש בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979, ולפטור אותה מהשבת הסכומים שנגבו שכן בנסיבות המקרה ההשבה בלתי צודקת.

3. כמו כן שנוי במחלוקת חוב של הנתבעת לשנת 1990.
4. הנתבעת, אשר טענה בתחילת ההליך כי אין לבימ"ש זה סמכות עניינית לדון בתביעה ויתרה על טענתה זו.

כמו כן ויתרה הנתבעת על טענתה לפיה התובעת הנה חברה פרטית ולפיכך אינה זכאית כלל לפטור מארנונה.

5. כפי שנפסק, חובת ההשבה של מס אשר נגבה בטעות היא הכלל (פסק דינה של כב' השופטת שטרסברג כהן בע"א 180/99 מנהל מס קניה נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ פ"ד נז(3), 625 וכן פסק דינו של כב' השופט טירקל בע"א 7664/00 אברהם רובינשטיין ושות' נ' עיריית חולון פ"ד נו(4), 117, עמ' 129). זו גם הייתה גישת הרב בפסה"ד שניתן בבית הלורדים בעניין:

Woolwich Building Sociey v. Inland Revenue Commissioners (No 2) (1992) 3 ALL ER 737.

כפי שכותב הלורד GOFF OF CHIEVELEY בעמוד 759 לפסק הדין:

“Take any tax or duty paid by the citizen pursuant to an unlawful demand. Common justice seems to require that tax to be repaid, unlessspecial circumstances or some principal of policy require otherwise; prima facie, the taxpayer should be entitled to repayment as of right.”

ובעמוד 760:

“In the end, logic appears to demand that the right of recovery should require neither mistake nor compulsion, and that the simple fact that the tax was exacted unlawfully should prima facie be enough to require its repayment”

6. סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 קובע סייג לכלל והוא כי:

"בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת."

לטענת הנתבעת, ההשבה במקרה הנדון איננה צודקת מהטעמים הבאים:

1. הנתבעת פעלה בתום לב בגביית האגרה.
2. התובעת השתהתה בהגשת תביעתה.
3. בעקבות השיהוי בהגשת התביעה נגרם לנתבעת נזק, שכן אין מדובר בתביעה בודדת, אלא בגל של תביעות, ואם תאלץ הנתבעת להחזיר את הסכומים שגבתה בשנים 1993 - 1999 מהגופים הפטורים, תאלץ להחזיר כ- 318 מיליון ₪.

תום הלב של הנתבעת

7. לטענת הנתבעת, חוק העזר לשמירת הסדר והניקיון בנוסחו המקורי, הכולל את סעיף 27 (א), הותקן ע"י מועצת עירית ירושלים ואושר כדין ע"י שר הפנים דאז, מר יוסף בורג ז"ל (סעיף 3 לתצהיר של משה לוי, מנהל אגף השומה והגבייה בגזברות הנתבעת). עוד לטענתה, משך השנים המרובות בהן חייבה הנתבעת את הגופים הפטורים מארנונה באגרת פינוי אשפה, לא נטענה טענה בפניה כנגד עצם החיוב באגרה (סעיף 4 לתצהיר של משה לוי).

הנתבעת מודה כי ביום 7.4.92 הופץ לראשי העיריות חוזר מנכ"ל משרד הפנים המתייחס לגביית האגרה נשוא תיק זה. החוזר לא הוגש, למרות התחייבות ב"כ הנתבעת להגישו (עמוד 13 לפרוטוקול), אולם נוסחו מצוטט בפסק דינו של כב' השופט צבן בת"א (ירושלים) 2359/00 שירותי בריאות כללית נ' עירית ירושלים תק-מח 2003(3), 38, עמ' 45 וממנו ניתן ללמוד על תוכנו. בחוזר נכתב:

"כפי שהודענו מספר פעמים בעבר, המשרד מתנגד לחיוב בעלי או מחזיקי נכסים, המשוחררים על פי דין מתשלום ארנונה, ב-1/3 מסכום הארנונה שהיו חייבים לשלם - אלמלא השחרור - בתור אגרת פינוי אשפה ו/או אגרת שירותים. זאת מאחר ובדרך כלל אין קשר בין סכום החיוב באגרה לבין תוצאות הרשות המקומית, בגין פינוי אשפה ו/או מתן שירותים לאותו נכס. על כן, לא יעביר המשרד לפרסום, חוק עזר שבו כלול חיוב זה.

במקום החיוב ב- 1/3 מסכום ארנונה, רשאית הרשות המקומית לחייב בעלי או מחזיקי נכסים אלה באגרת פינוי אשפה. אגרה זו תחושב בהתאם להוצאות פינוי האשפה ומשקל האשפה המפונה. כן ניתן לחייבה באגרה אחידה על פי נתונים ממוצעים ברשות"

לטענת הנתבעת, חוזר המנכ"ל אמנם נשלח אליה בזמנו, אולם החוזר צופה פני עתיד, וקובע כי לא יעבירו לפרסום חוק עזר שבו כלול חיוב זה, אך אין בו התייחסות לחוקים הקיימים.

עוד לטענת הנתבעת, שר הפנים עצמו הסכים ביום 4.8.98 לפרסם את חוק העזר לראשון לציון הכולל הוראה לפיה כל הפטורים מארנונה מחויבים באגרת שירותים ששיעורה שליש מהארנונה אלמלא הפטור, דהיינו הוראה דומה לזו של סעיף 27(א) לחוק העזר.

הנתבעת אף טוענת כי משך כל השנים נהגה בהתאם לפסקי דין בהם נדחו טענות בדבר בטלות סעיפים דוגמת סעיף 27 (א) לחוק העזר, כמו למשל פסק דין מיום 3.3.96 שניתן בת"א 18981/92 עיריית ירושלים נגד קרן מפעלי השיקום ואח' (טרם פורסם), אשר צורף לסיכומי הנתבעת וכן פס"ד מיום 2.2.97 שניתן בת"א (חי') 842/94 עיריית חיפה נגד מדינת ישראל ואח' (טרם פורסם) אשר צורף אף הוא לסיכומיה וכי רק ביום 27.3.00 נהפכה הקערה על פיה בפסק דינו של ביהמ"ש העליון ברע"א 1816/97.

לטענת התובעת, הנתבעת עצמה את עיניה, אם לא התעלמה במתכוון, מההנחיות שניתנו לה על ידי משרד הפנים, וכן היא בחרה להסתמך על פסק דין חלקי אחד, ולהתעלם משורה של פסקי דין אחרים שבהם התוצאה לא הייתה נוחה לה.

8. אני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה בנסיבות המקרה, וכאשר עמדו בפניה מספר פסקי דין אשר בהם נדחתה טענה כי החיוב באגרה איננו כדין, לא ניתן לומר שהיא פעלה בחוסר תום לב בהמשיכה לגבות את האגרה, למרות חוזר המנכ"ל אשר נשלח עוד בשנת 1992.

עם זאת, פסה"ד ברע"א 1816/97 ניתן אמנם רק בשנת 2000, אולם פסה"ד נשוא הערעור ניתן עוד ביום 20.2.97, ולפיכך יכולה הייתה הנתבעת לדעת כבר אז כי מסקנות פסה"ד יכולות להשתנות, והיה עליה להיערך בהתאם.

גם הניסיונות השונים לתקוף במהלך השנים את הסעיף בדבר החיוב באגרת פינוי האשפה, והיעדר הכרעה של ביהמ"ש העליון בנושא זה היו צריכים להדליק אצל הנתבעת נורה אדומה, ולגרום להיערכות שלה לקראת האפשרות שתאלץ להחזיר את הסכומים שהיא גובה.

הנתבעת לא הוכיחה כי פעלה על מנת לקבל חוות דעת משפטית בדבר תוקף סעיף 27(א) לחוק העזר והסיכונים אשר בפניהם היא עלולה לעמוד אם ייקבע שהסעיף בטל, כפי שבסופו של דבר קרה (וראה בעניין זה את דבריו של כב' השופט צבן בת"א (ירושלים) 2359/00 שירותי בריאות כללית נ' עירית ירושלים הנ"ל - פיסקה ראשונה בעמוד 19 לפסה"ד ).

אני ערה לכך כי כב' השופט צבן בת"א (ירושלים) 2359/00 הנ"ל מצא כי הנתבעת אכן נהגה שלא בתום לב, אלא שמפסה"ד עולה שלא נטענה באותו מקרה טענת ההסתמכות של הנתבעת על פסקי דין שבהם נדחו טענות דומות, טענה שנטענה בפני.

9. אלא שלא די בתום לבה של הנתבעת כדי לדחות את התביעה, שכן כפי שנפסק, תום לבו של הנתבע הוא אמנם תנאי הכרחי ומרכזי לתחולת ההגנה שבסעיף 2 לחוק עשיית עושר, אולם לא די בהתקיימות תנאי זה לבדו על מנת לזכות את הנתבע בפטור מהשבה (ע"א 588/87 אליעזר כהן ואח' נ' צבי שמש פ"ד מה (5),297 עמ' 329-330).

השיהוי בהגשת התביעה

10. אני דוחה את טענת הנתבעת לפיה התובעת השתהתה בהגשת תביעתה. אותן נסיבות אשר עליהן מבססת הנתבעת את טענת תום הלב שלה, משליכות, לטעמי, גם על טענת השיהוי, שכן כשם שהנתבעת יכולה הייתה, לטענתה, להסתמך על פסקי הדין הקיימים על מנת להמשיך בגביית האגרה, אין לבוא בטרוניה אל התובעת אשר לא הגישה תביעה מוקדמת יותר לביהמ"ש, על רקע הפסיקה הקיימת, שכן כמו הנתבעת, גם התובעת, יכולה הייתה להסתמך על אותה פסיקה של בתי המשפט המחוזיים.

אי אפשר גם להתעלם מכך שמבין שני הצדדים, הנטל הכבד יותר בכל הנוגע לגביית המס ובירור חוקיותו מוטל דווקא על הרשות.

11. כפי שכותב המלומד פרידמן בספרו, דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהדורה שניה), אביר הוצאה לאור בע"מ, בעמוד 877:

"קשה לקבל את הגישה הכוללנית שלפיה צריכה הזכות להשבה להישלל מחמת ש"אין האזרח יכול לשבת בחיבוק ידיים...". השאלה המכרעת היא אם טעה האזרח ושילם מתוך שהאמין שהדין מחייב אותו להיענות לדרישת התשלום. אם כך הדבר, אין סיבה לשלול זכותו להשבה בטענה שהיה עליו לפנות לבית המשפט. וכי מדוע יעשה זאת שעה שהוא מאמין (בטעות) שהדרישה בדין יסודה?"

12. בפסיקה לא נתקבלה טענת שיהוי מקום בו יש פגיעה חמורה בשלטון החוק (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים תק – על 2003 (2) 2853) וגם מטעם זה יש לדחות את טענת השיהוי שהעלתה הנתבעת.

כפי שכותב כב' השופט צבן בפסק הדין שניתן בת"א 2359/00 שירותי בריאות כללית נגד עירית ירושלים הנ"ל:

"העיקרון הכללי של השיהוי במשפט האזרחי הינו כי השימוש בו ייעשה "בנסיבות חריגות בלבד", כי "הנטל על הטוען לסילוק תביעה מחמת שיהוי הוא כבד ורב בנסיבות הענין" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (טרם פורסם) סעיף 15 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). דומה, כי בתביעות שעניינם גביית מס ללא בסיס חוקי, תחולתו של עקרון השיהוי הכללי הנ"ל צריכה להיות מצומצמת עוד יותר. בפסק הדין בענין תלמוד תורה הנ"ל צוין עוד כי מקום שיש פגיעה חמורה בשלטון החוק, תדחה טענת שיהוי אף אם היא פגעה באינטרסים מוכרים (סעיף 16 לפסק הדין). אין חולק כי גביית מס ללא בסיס חוקי מהווה פגיעה חמורה בשלטון החוק, מה עוד שהנתבעת קיבלה התראה על כך ממשרד הפנים, כפי שנראה להלן."

13. קשה אף לקבל את טענת השיהוי שכן משמעותה שמי שפעל כתושב עיר מסור ושילם את דרישות התשלום שנשלחו אליו, לא יקבל החזר אך ורק משום שיצא מהנחה כי הרשות פועלת על פי דין, ואילו אלה אשר לא שילמו את האגרה משך השנים, יהיו פטורים מתשלום לאחר שנקבע שהאגרה בלתי חוקית.

מתייחס לכך מ"מ הנשיא חשין בע"א 412/54 עיריית ת"א יפו נ' חברת "ארמון אהרונוביץ 3 בע"מ פ"ד י(3) 1835 בכותבו:

"...לעומת דעה זו נשאלת השאלה: למה זה ייגרע חלקו של מי שציית לשלוחי החוק, ופרע לקופת הרשות את המס שנדרש לשלמו, ומדוע יש להפלותו לרעה ממי שאטם אוזנו מבראשית ולא שת כלל את ליבו לדרישות הרשות שבאה בשם החוק?..."

14. אעיר כי בנוגע לטענת השיהוי קיימת בין הצדדים גם מחלוקת עובדתית.

משה לוי, מנהל אגף השומה והגבייה בגזברות הנתבעת, הצהיר כי:

"משך השנים המרובות הנ"ל לא זכור לי כי נטענה בפני הנתבעת כל טענה לא ע"י התובעת ולא ע"י אף גוף פטור אחר כנגד עצם חיובם באגרת פינוי אשפה או כי סעיף 27 (א) אינו חוקי או כי נחקק בלא סמכות, וזאת עד להגשת תביעת שרותי בריאות כללית בשנת 2000 או סמוך לכך." (סעיף 4 לתצהיר העדות הראשית).

עמית סברון, מנהלן בחוות הנוער הציוני, הצהיר כי:

"אנו מחינו במשך כל השנים על עצם החיוב שהוטל עלינו בגין תשלום האגרה כביכול, וכן טענו לטעויות בחישוב השטחים המחויבים בתשלום, אך העירייה עמדה על התשלום במלואו, ואיימה בנקיטת הליכי גביה בכפייה נגד החווה."

(סעיף 6 לתצהיר העדות הראשית).

לטענת הנתבעת מחאת התובעת התייחסה לגובה החיוב ולא לעצם החיוב.

התובעת הגישה מכתב תשובה שקיבלה מהנתבעת מיום 10.8.95 (נספח א' לתצהיר של עמית סברון) בו נכתב כך:

"בעקבות פניתכם אלינו ופגישתנו הריני להבהיר כי חוות הנוער הציוני אינה מחוייבת בתשלום ארנונה אלא בתשלום אגרת אשפה בלבד, וזאת בהתאם לחוק העזר העירוני. חוק שמירת הסדר והנקיון סעיף 27א'. הנכם מתבקשים להמשיך ולשלם את יתרת חובכם המסתכם ב- 148,138.67 ₪ כולל החוב."

התובעת לא הציגה את מכתב הפניה את העירייה (ואולי הפניה הייתה בעל פה) אולם מהתשובה משתמע, כפי שטוענת התובעת, שגם עצם החיוב באגרת הפינוי עלה במחאת התובעת.

בחקירה הנגדית נשאל משה לוי אודות מכתב זה והשיב:

"ש. האם אתה מאשר שהחווה פנתה אליכם ומחתה על תשלום הארנונה ואתה ענית זה לא ארנונה אלא אגרת פינוי אשפה

ת. כן." (עמוד 11 לפרוטוקול).

עדותו של משה לוי לפיה איש לא מחה על התשלום אף אינה מתיישבת עם פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט צבן בת"א 18981/92 שצורף על ידי הנתבעת לסיכומיה ממנו עולה כי קרן מפעלי שיקום ובית חנוך לעיוורים טענו עוד בשנת 1992 כי סעיף 27 לחוק העזר לירושלים העוסק בגביית אגרת פינוי האשפה בטל.

אני מעדיפה, אפוא, את גרסתו של עמית סברון, הנתמכת בתשובת העירייה מיום 10.8.95, לפיה במהלך השנים מחתה התובעת בפני הנתבעת על החיוב באגרת פינוי אשפה וגם מסיבה זו אינני מקבלת את טענת השיהוי.

15. גם אם טעיתי במסקנתי, ויש לראות בהתנהגות התובעת משום שיהוי, הרי השיהוי כשלעצמו, אינו טעם לדחיית ההשבה, וכפי שכתב המלומד פרידמן בספרו, בעמוד 1198:

"מבחינה היסטורית אין התביעה בדיני עשיית עושר תביעה אקוויטבילית, ושיהוי, כשלעצמו, איננו שולל את זכות התביעה. הדברים קל וחומר בשיטתנו שבה מושתתת התביעה במישרין על דבר חקיקה (חוק עשיית עושר ולא במשפט), שאיננו מחייב הגשת תביעה בזריזות ראויה וההגנה של שיהוי איננה מוזכרת בו."

עם זאת, וכפי שמוסיף וכותב המלומד פרידמן:

"יש לשיהוי חשיבות בעניינים אחדים. שיהוי יכול לשמש ראיה לוויתור או להשלמה. כמו כן עשוי להיות קשר בין שיהוי לשינוי מצב. ככל שחלף פרק זמן ממושך יותר עד לדרישת ההשבה, כן גדלה ההסתברות שהנתבע אכן שינה מצבו בהסתמך על הכספים שקיבל, ניתן אף לתאר מקרים, שבהם מחמת משך הזמן שחלף, יניח בית המשפט כמובן מאליו, שחל שינוי במצב או שיסתפק בהוכחה מינימלית לשם כך. יתרה מזאת, הואיל וההגנה הכללית היא בשיקול דעת בית המשפט, ניתן יהיה להתחשב בשאלת השיהוי במסגרת שיקול דעת זה."

16. הנתבעת איננה טוענת שהתובעת ויתרה או השלימה עם גביית האגרה. לטענתה, הנזק שנגרם לה עקב השיהוי הוא גל התביעות להן היא צפויה, וגובה הסכום שהיא תאלץ להחזיר לגופים הפטורים השונים בעקבות פסה"ד נשוא דנ"א 2687/00 הנ"ל.

הקושי התקציבי של הנתבעת בהחזרת הסכומים שנגבו

17. כאמור, לטענת הנתבעת אין מדובר בתביעה בודדת אלא בגל של תביעות. הנתבעת חייבה את כל הגופים הפטורים בהתאם לסעיף 27(א) לחוק העזר הנ"ל, ולטענתה, לאחר פסק הדין של בית המשפט העליון ניתן לראות בכל הגופים הפטורים ששלמו בהתאם לחיוב זה תובעים פוטנציאלים. להערכת משה לוי בתצהירו, אם הנתבעת תאלץ להחזיר את הסכומים שגבתה בשנים 1993 – 1999 מהגופים הפטורים, תאלץ להחזיר כ- 318 מיליון ₪.

לפי התצהיר, הסכום מהווה 30% מהכנסות הנתבעת מארנונה בשנת כספים אחת.

18. בע"א 412/54 עיריית ת"א - יפו נגד חברת "ארמון אהרונוביץ 3" בע"מ הנ"ל בעמוד 1845, מתייחס מ"מ הנשיא חשין לטענה זו וכותב:

"לבסוף הושמעה הטענה, כי רשות ציבורית אינה חייבת להחזיר כספים שבאו לקופתה במסגרת התקציב, שעל-פיו היא גובה הכנסות משוערות ומוציאה הוצאות ממשיות, דעה זו אינה חדשה. היא צרתה של הדעה שהובעה על-ידי בני-סמך רבים, ושנזכרה כבר לעיל, כי במקום שאין שני צדדים עומדים בדרגה שווה, אין למוד אותם באמת מידה שווה. דעה זו, שבא-כוח העיריה טוען לה, מבוססת, כביכול, על טובת הכלל: בהתחשב בצורך שכספי ציבור הנועדים להוצאה מיידית לתועלת הציבור יהיו חפשים מתביעותיהם של אלה אשר תרמו להם, וכדי להבטיח את השימוש היעיל ביותר לכלל, מן הדין ומן התבונה לרבות את ידיהם של הללו בבואם לאחר זמן לפני הרשות הציבורית בטענה שהמס ששילמו אינו חוקי, ולזרוע מכשולים בדרכם כשיאמרו לתבוע את כספם חזרה באמצעות בית-המשפט. דבר זה נכון הוא במיוחד, לפי דעה זו, במקום שזכויותיו של האזרח משלם המס הבלתי-חוקי מוגנת בדרכים אחרות, כגון על-ידי פניה לבית-המשפט המוסמך בבקשה למתן צו מנדמוס, בתביעה למתן פסק דין הצהרתי, או בהתגוננות בדיונים אשר יוחל בהם על-ידי הרשות הציבורית במטרה לגבות את המס הבלתי חוקי. לעומת דעה זו נשאלת השאלה: למה זה ייגרע חלקו של מי שציית לשלוחי החוק, ופרע לקופת הרשות את המס שנדרש לשלמו, ומדוע יש להפלותו לרעה ממי שאטם אזנו מבראשית ולא שת כלל את לבו לדרישות הרשות שבאה בשם החוק? אומר בית משפט אמריקני אחד:

"מכל הסמכויות שהוענקו לערים על-ידי המדינה, עשויות הללו לעתים קרובות ביותר להשתמש לרעה בסמכותן להטיל מסים. בתי-משפט אינם מחוייבים לראות בעין טובה שימוש לרעה כזה על-ידי כך שיעטו את הנסיון לגבות מסים בלתי הוגנים, אי חוקיים ולא קונסטיטוציוניים, במעטה של הגנה כזאת אשר תטיל על משלם המסים נטל כפול, בדרשה ממנו להוציא סכומי כסף גדולים בשכר עורכי דין בבית משפט של יושר, כדי להגן על זכויותיו מפני דרישות בלתי-חוקיות ולא קונסטיטוציוניות כאלה, שעה שהוא מציע לשלם במועדם את המסים החוקיים, ולאחר שהוא מצביע על המסים המיוחדים.....שהם בלתי-הוגנים, אי חוקיים ולא -קונסטיטוציוניים, הוא מתנגד לגיבויים ומוחה על כך."....

אין צורך לומר, שאנו מעדיפים דעה זו, אף שאין לזלזל גם בטענותיו של בא-כוח העירייה. היא עולה בקנה אחד עם הדברים שנאמרו על-ידי השופט פלאט במשפט סטיל נ. ויליאמס, [3], שכבר נזכר לעיל, היינו:

"הנתבע לקח את הכסף על אחריותו: הוא היה פקיד ציבור, ועליו היה להיזהר שהסכום שהוא דורשו לא יעלה על האגרה המותרת."

המלומד פרידמן מתייחס אף הוא לטענה זו וכותב בספרו, בעמוד 877:

"גם העובדה, כשלעצמה, שהטעות נוגעת למספר רב של בני אדם, איננה צריכה לשמש מכשול להשבה. מדובר בגביית כספים שלא כדין, שנעשתה על ידי רשות ציבורית, המצווה להקפיד על רמת התנהגות גבוהה ועל כך שגביית המס תעשה בצורה הוגנת ונאותה."

ובעמוד 878 לספרו הוא מוסיף:

"גם הטיעון בדבר שיבוש אפשרי במשק הכספים של הרשות, הקרוב באופיו להגנה של שינוי מצב לרעה, איננו משכנע. העובדה כשלעצמה, שהכסף הוצא, איננה בגדר שינוי מצב לרעה בהעדר ראיה כי אחרת לא היו מוצאים הכספים לאותה מטרה. יתרה מזאת, לרשות השלטון כלים מספיקים לגייס את הסכום ממקורות אחרים. מבחינה זו שונה מעמד השלטון ממעמדם של אנשים וגופים פרטיים. אם נגבו סכומים שאינם מגיעים, הרי אפילו קיים קושי בהחזרתם, נשאלת השאלה על מי צריך ליפול הנטל, רשות שלטונית יכולה לתכנן הטלת מס וגביית מס באופן שחלוקת הנטל תהיה צודקת ולא תחתך על פי גורם מקרי, שלפיו אלה ששילמו מס, שאיננו מגיע, יפלו קורבן לצורכי הכלל."

19. אין הצדקה לכך שהתובעת והגופים הפטורים האחרים יישאו בתשלום שגבתה הנתבעת שלא כדין, גם אם הוצאו הכספים לטובת כלל תושבי העיר וההחזר עלול לפגוע בשירותים הניתנים להם.

התוצאה הנכונה והצודקת, לטעמי, היא כי הסכום שנגבה שלא כדין יוחזר במלואו לתובעת, ובקושי שיתעורר עקב ההחזר, אם יתעורר, יישאו כל תושבי העיר, אשר הם אלה אשר גם נהנו מהכספים שנגבו שלא כדין.

בדרך זו יתפזר "הנזק" אשר עלול להיגרם עקב החזרת הסכומים שנגבו על כל תושבי העיר, אשר הם גם אלה שנהנו מהסכומים שנגבו, ולא ייפול על הגופים אשר מהם נגבה המס, גופים אשר המחוקק מצא לנכון לפטור אותם מתשלום ארנונה, בפקודת הפטורין.

כאשר שוקלים את הפגיעה הנטענת בתקציב הנתבעת, אי אפשר גם להתעלם מכך שהתובעת עצמה היא מוסד חינוכי הפועל ללא מטרות רווח, והכספים שנגבו ממנה שלא כדין היו אמורים אף הם לשרת מטרות ציבוריות וחברתיות, והם נגרעו מאלו שזכאים ליהנות מהם, קרי, תלמידי התובעת.

20. בפסק הדין שניתן בע"א 412/54 עיריית ת"א יפו נ' חברת "ארמון אהרונוביץ 3 בע"מ הנ"ל מתייחס לכך מ"מ הנשיא חשין וכותב:

"ואם אמנם עשוי עקרון זה לגרום תקלה לרשות הציבורית, אין תקנתה אלא בתחיקה מיוחדת, כפי שנעשה הדבר במדינות רבות...במקרה של רשות מקומית, הרי יכולה זו גם להתקין חוק עזר אשר יאפשר לה להחזיר כספים שנגבו על ידה שלא כחוק, מכוח סמכותה לפרוע את חובותיה ולתקין קרן מיוחדת לשם כך. מכל מקום אין להשאיר ללא סעד אזרח אשר שילם מס בלתי חוקי או סכומי כסף שלא היה חייב לשלמם.." (עמודים 1845 – 1846 לפסק הדין).

אי אפשר גם להתעלם מכך שהנתבעת יכולה הייתה להיערך למקרה של השבה, כפי שפורט על ידי לעיל.

21. לאור טענת הנתבעת לפיה עלול ההחזר להגיע ל- 30% מהתקציב השנתי שלה, שקלתי לפרוש את ההחזר על פני מספר שנים, דבר אשר יכול לאזן בין זכות התובעת לקבל את כספה חזרה ובין הפגיעה לה טוענת הנתבעת, אלא שהנתבעת, אשר טענה אמנם כי ההחזר יגיע ל- 318 מיליון ₪, לא הראתה שכבר הוגשו דרישות נוספות ולא הצהירה שהיא מתכוונת להחזיר את הסכומים בשנת הכספים הנוכחית.

זאת ועוד, בתשובה לטענת התובעת לפיה חלק מהתביעות התיישנו, השיבה הנתבעת כי הגופים אשר מהם נגבה המס שלא כדין יוכלו לקזז את הסכומים שנגבו שלא כדין, ועל קיזוז לא חלה התיישנות, אלא שהקיזוז, מעצם טיבו, יפרוש את החזרת הסכומים על פני מספר רב של שנים, דבר אשר יקטין אף הוא את הפגיעה בתקציב העירייה.

משיקולים אלה החלטתי בסופו של דבר שלא לפרוש את ההחזר של הסכום שנפסק על ידי בפסק דין זה על פני מספר שנים.

22. בפסק דינו בת"א (ירושלים) 2359/00 שרותי בריאות כללית נגד עירית ירושלים הנ"ל, קבע כב' השופט צבן תקופת השבה קצרה יותר, שכן הוא מצא פגם בתום הלב של התובעת, וכדבריו:

"מצד שני, גם תום ליבה של התובעת, כפי שמשתקפת מהתנהגותה הינו בעייתי.

התובעת מציינת בכתב התביעה, כי היא מעניקה שירותים רפואיים ללמעלה משלושה וחצי מיליון מבוטחים (סעיף 1.1 לכתב התביעה וכן ת/1 סעיף 4). אין המדובר באדם פרטי ממנו גבו מס יתר או בלתי חוקי, אלא מדובר בגוף גדול עם מנהלים ויועצים משפטיים, שיכל למחות על התשלום וכן לפתוח בהליכים משפטיים בדרישה לבטל את חיובו זה. התובעת פנתה לבית המשפט בתביעה זו רק לאחר שנים רבות בהם שילמה את אגרת פינוי האשפה. התובעת השהתה מחאתה בענין זה זמן רב והחלה לפעול רק בשנת 1999."

להבדיל מהתובעת אשר עמדה בפני כב' השופט צבן, לא הוכח כי התובעת שבפני היא גוף גדול עם מנהלים ויועצים משפטיים, ונדמה כי היא קרובה יותר למצבו של האדם הפרטי ממנו גבו מס יתר. לאור זאת ולאחר שקבעתי כי התובעת הביעה משך השנים מחאה על גביית האגרה, אינני מוצאת שיש להגביל את תקופת ההחזר כפי שנעשה בת"א 2359/00 הנ"ל.

שיקולים נוספים התומכים בהשבה

23. שיקולים נוספים התומכים בהשבת הסכומים לתובעת הם:

1. הפטור מההשבה הוא החריג לכלל ואת החריג יש לפרש בצמצום (ראה בעניין זה את פסק דינה של כב' השופטת שטרסברג כהן בע"א 180/99 מנהל מס קניה נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ פ"ד נז(3), 625, 640, וכן את פסק דינו של כב' השופט מצא בע"א 588/87 אליעזר כהן ואח' נ' צבי שמש פ"ד מה(5), 297 עמ' 329.

כפי שנכתב בפסק דינה של כב' השופטת שטרסברג כהן בע"א 180/99 מנהל מס קניה נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ הנ"ל:

"חובת ההשבה של תשלומי מס ששולמו בטעות היא חובה כללית. שלילת ההשבה על ידי הגנת הגלגול היא חריג לכלל. יש להחיל את הגנת הגלגול בצמצום אם כי לא לפרשה כך שיינטל ממנה כוחה לחלוטין. איונה של הגנה זו."

2. האנטרס של כלל הצבור בשמירה על שלטון החוק, וראה בעניין זה את פסק הדין בבג"צ 170/87 דוד אסולין ו-4 אח' נ' ראש עירית קרית גת פ"ד מב(1), 678, בעמוד 695:

"על רקע זה ניתן לבחון את הפרשה שלפנינו. האינטרס של העותרים הינו אינטרס כספי באי תשלום ארנונה המוטלת שלא כדין. האינטרס של המשיבה הוא בקיומו של תקציב למימון פעולותיה. האינטרס של שלטון החוק הינו שגוף שלטוני לא יגבה מס ללא הסמכה בחוק. נראה לי כי באיזון בין אינטרסים אלה, יד האינטרס של המשיבה על התחתונה. בהקשר זה לקחתי בחשבון את התנהגות המשיבה ואת סוג ההפרה הנטענת כלפיה. חוקיות המיסוי הינו בסיס לכל משטר תקין, ואין זה ראוי לאפשר לרשות שלטונית לגבות מס ללא הרשאה בחוק אך בשל טענת שיהוי. אין לנו כאן ענין בפעולה שלטונית מוגבלת שענינה העותר בלבד (כגון, ענין של מכרז), אלא בפעולה שלטונית המשפיעה על הציבור, והעומדת בסתירה גלויה להוראות החוק, בלא כל צורך בבחינה ובדיקה שהזמן עשוי היה לפגוע ביעילותה.

3. המלומד פרידמן בספרו, כתב בעמוד 877:

"שלילת זכות ההשבה במקרי תשלום מס שאיננו מגיע, משמעותה שמוטל על האזרח לבדוק כל דרישת תשלום המופנית אליו מצד השלטון. בדיקה כזו עשויה לחייב קבלת יעוץ משפטי ובמקרים רבים תהיה כרוכה בהוצאות. ספק אם ניתן להצדיק מדיניות משפטית הקובעת עקרון כזה. נראה שגם מנקודת ראותן של הרשויות יש לחתור למצב שבו יחוש האזרח שהשלטון נוהג עמו ביושר, כך שהאזרח ידע שהוא חופשי להיענות לדרישת תשלום של השלטון, ביודעו שאם יתברר כי נפלה טעות יוחזר לו כספו."

24. כפי שכתב כב' השופט מצא בע"א 588/87 אליעזר כהן ואח' נ' צבי שמש פ"ד מה(5), 297 עמ' 330:

...סעיף 2 מיועד לאפשר לבית המשפט להגיע להכרעה שתעשה צדק יחסי בין הצדדים, באותם מקרים שבהם מוכח לו, כי חיוב הזוכה בהשבה (או בהשבה מלאה) עלול לגרום לו עוול גדול מזה שייגרם למזכה, אם יופטר הזוכה מן ההשבה, או מחלקה. נוסחת האיזון הזאת דומה לכאורה לזו הננקטת לצורך הקביעה, כי אכיפת חוזה שהופר היא בלתי-צודקת בנסיבות העניין (לשיקולי בית המשפט שלא לאכוף חוזה שהופר, ראה בספרה הנזכר של פרופ' שלו, עמ' 538-535), אך השיקולים, על-פיהם יכריע בית המשפט, בכל אחת מן הסיטואציות השונות הללו, אינם בהכרח דומים."

לאחר ששקלתי את הצדק היחסי בין הצדדים, ולאור האמור לעיל, אני מוצאת כי אין הצדקה לפטור את הנתבעת מהשבה.

מקובלים עלי בעניין זה דבריו של המלומד פרידמן בספרו:

"גישה דומה ראוי לאמץ בשיטתנו, והכלל הראוי הוא שעל הרשות להשיב תשלומים שנגבו על ידה ואשר לא הגיעו לה." (עמוד 880).

25. הנתבעת בסיכומיה הפנתה לפסק הדין שניתן בה"פ 346/99 המכללה לחינוך סמינר הקיבוצים נגד עירית תל אביב-יפו בו קבע כב' השופט שטרסנוב כי פסק דינו צופה פני עתיד וכי החיובים באגרת פינוי אשפה יהיו בטלים רק מיום הגשת התביעה וכן לפסה"ד שניתן בת"א 2206/00 בנק טפחות בע"מ נגד עירית ירושלים בו קבעה כב' השופטת שידלובסקי כי על העירייה לתקן החיובים רק משנת הגשת התביעה.

אלא שבניגוד לקביעות אלה, בדנ"א 2678/00 עיריית חיפה נ' מדינת ישראל הנ"ל נקבע כי החיוב באגרת פינוי אשפה נעשה שלא כחוק ולכן בטל, והביטול הוא רטרואקטיבי.

התחשבות בהוצאות פינוי האשפה בפועל

26. לנתבעת טענה חלופית והיא כי על ביהמ"ש לעשות שימוש בסמכות שהוענקה לו בחוק עשיית עושר ולקבוע השבה רק לסכומים העולים על ההוצאות לפינוי האשפה שהוציאה הנתבעת בגין הנכס נשוא התביעה.

לטענת התובעת, המסתמכת על ת"א 2359/00 שירותי בריאות כללית נגד עירית ירושלים הנ"ל, אין חשיבות לעלות פינוי האשפה בפועל, שהרי מדובר בשירות שהיה אמור להיות מסופק לתובעת ללא כל תשלום.

27. מקובלת עלי טענת הנתבעת.

כפי שעולה מפסה"ד נשוא דנ"א 2678/00 עירית חיפה נגד מדינת ישראל הנ"ל, האגרה אשר גבתה הנתבעת הייתה בלתי חוקית שכן לא מדובר היה באגרה אשר משתלמת עבור פינוי אשפה בלבד, אלא בגין סל של שירותים אשר אין בינם ובין פינוי אשפה דבר.

לו הייתה העירייה גובה את האגרה בגין פינוי אשפה בלבד, לא היה בה פסול.

גם מחוזר מנכ"ל משרד הפנים שצוטט על ידי לעיל עולה כי הרשות המקומית רשאית הייתה לחייב את בעלי הנכסים או מחזיקי הנכסים הפטורים באגרת פינוי אשפה.

אילו ידעה הנתבעת מראש, את שקבע בית המשפט העליון היא הייתה גובה, על פי חוק העזר שלה, אגרה על פי הוצאות פינוי האשפה בפועל מכל אחד מהגופים הפטורים, ואת הסכומים אשר הייתה הנתבעת רשאית לגבות והייתה גובה בפועל, אלמלא הגביה שנעשתה על פי סעיף 27 (א), יש לנכות מסכומי ההחזר.

28. אלא שבין הצדדים קיימת גם מחלוקת בדבר עלות פינוי האשפה בפועל.

התובעת ערכה תחשיב המבוסס על המחירון של אגף התברואה מחודש ספטמבר 2002 (נספח י"ב לתצהיר התובעת) המבוסס על ילקוט התעריפים העירוני כפי שאושר על ידי וועדת הכספים והמועצה דאז. על פי תעריף זה עלות פינוי האשפה משטחי התובעת עומד על סך 25,646 ₪ לשנה.

מרדכי חזן, רפרנט תקציבים בכיר בגזברות העירייה, אשר נתן תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת, אישר כי התעריף המפורט בנספח י"ב מבטא את המחירים המופיעים בילקוט התעריפים העירוני המותר לגביה (עמוד 6 לפרוטוקול) וכי תעריף זה היה בתוקף לפחות עד לשנת 2000 (עמוד 8 לפרוטוקול).

מרדכי חזן ערך תחשיב אחר לצורך הערכת עלויות פינוי האשפה לתובעת אשר מבוסס על כלי הקיבול בהם משתמשת התובעת, על מספר הפינויים הממוצעים לשנה ועל עבודה כלכלית אשר בוצעה עבור העירייה לבדיקת עלות ממוצעת לפינוי טון אשפה בעיר, בהתאם למחירי 6/00.

לפי התחשיב שערך, עלות פינוי לטון אשפה הוא 372.39 ₪ ועלות פינוי שנתית לתובעת לשנת 2000 מגיעה ל- 317,187 ₪.

29. בפתח הישיבה אשר התקיימה ביום 22.9.03 ביקש ב"כ הנתבעת לעדכן את התחשיב שערך מרדכי חזן, על ידי הצגת תחשיב חדש, המבוסס על סוג המכולות שאיתן עובדת התובעת. לפי תחשיב זה ההוצאה השנתית היא 115,000 ₪, במקום 317,000 ₪ על פי חוות הדעת הראשונה.

במהלך החקירה הנגדית של מר חזן, התברר כי הוא ערך את התחשיב על בסיס מחירים שאושרו לטענתו על ידי החברה הכלכלית, ולא על פי תעריפי העירייה (עמוד 6 לפרוטוקול). מרדכי חזן אף לא ידע את מלוא הפרטים על מיכלי התובעת (בתשובה לשאלה האם אצל התובעת יש מיכלי אצירה פרטיים השיב פעם אחת כי אין ופעם אחרת השיב שאינו יודע). שימוש במיכלי אצירה פרטיים מוזיל את העלות, אולם כאמור, מרדכי חזן לא ידע אם ישנם כאלה בשימוש.

30. אני מעדיפה, אפוא, את תחשיב התובעת, המבוסס על התעריף העירוני אשר אושר על ידי ועדת הכספים וקובעת כי עלות פינוי האשפה היא 25,646 ₪ לשנה, במחירי ספטמבר 2002.
31. מהסכומים אשר על הנתבעת להחזיר לתובעת, יש, אפוא, לנכות בגין כל שנת מס, למעט שנת המס אשר התחילה באפריל 1994, 25,646 ₪ לשנה בערכי ספטמבר 2002 וכן ריבית משנת המס הרלבנטית.

בגין שנת המס 1994 יש לבצע ניכוי חלקי בסך של 14,300 ש"ח, בהתאם לסכום היחסי שיוחזר בגין שנת מס זו לאור טענת ההתיישנות.

התיישנות

32. כתב התביעה הוגש ביום 5.7.01, ואני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה התביעה בגין הסכומים ששולמו לפני יום 4.7.94 התיישנה. משה לוי כתב בתצהירו כי התובעת שילמה עד ליום 2.7.94 סך כולל של 82,373 ₪ מתוך הסך של 147,736 ₪ ששולם בשנת 1994 (סעיף 17 לתצהיר) שהתביעה בגינם התיישנה. ביחס לסכום זה לא הובאה שום עדות סותרת, ומשה לוי לא נחקר.

החוב משנת 1990

33. בשנת 97' נשלחה אל התובעת דרישה לתשלום הפרש ארנונה בסך 98,745 ₪ בגין חוב לשנת 1990.

הנתבעת לא הציגה כל אסמכתא לחוב משנת 1990, ואין לה הסבר כיצד נכנס חוב זה למעגל החיובים לאחר שמספר שנים הוא לא נדרש.

משה לוי הצהיר בתצהירו כי:

"היתרה החוב האמורה ביחס לשנת 1990 היתה רשומה כדין בספרינו ואין לתובעת מה להלין עליה." (סעיף 15 לתצהיר).

וכן:

"..חיוב היה רשום עוד בשנת 1990 ובטעות לא גבינו אותו עד שהתגלה בשנת 1997." (סעיף 16 לתצהיר).

משלא הציגה הנתבעת ספרים או כל אסמכתא אחרת לקיום החוב, ובהתחשב בכך שהסכום לא נדרש מהתובעת למעלה מ- 6 שנים, אין מקום להחיל את החזקה לפיה הרישום בעירייה נכון לכאורה ועל הנתבעת הנטל להוכיח מה מקורו של החוב, ומדוע הוא לא נדרש זמן רב, והנתבעת לא עמדה בנטל זה.

בנוסף, כיום ברור כי כל חיוב שנשלח אל התובעת בגין אגרת פינוי אשפה היה שלא כדין ובניגוד לפטור המוקנה לתובעת בחוק, וגם מסיבה זו אין מקום לחייבה בגין שנה זו.

אני מקבלת, אפוא, את התביעה ביחס לחוב משנת 1990 ומחייבת את הנתבעת להחזיר לתובעת את הסכום שעוקל על ידה בגין חוב זה.

תשלום לשנת 2000

34. לאור פסה"ד שניתן בביהמ"ש המחוזי בירושלים בתיק עתמ 227/01 ובביהמ"ש העליון בעע"מ 2495/01 חזרה בה התובעת מטענותיה לגבי החוב לשנת 2000.

הנתבעת ביקשה לקזז את החוב לשנת 2000 מהסכום שייפסק בתיק זה. התובעת התנגדה לקיזוז. טענת הקיזוז לא נטענה בכתב ההגנה או בתצהירים, ולאור התנגדות התובעת לקיזוז, אינני מורה על קיזוז החוב.

סיכום

35. מתצהירו של עמית סברון עולה שהתובעת שילמה סכום נומינלי של 1,105,803 ₪ בגין ארנונה במשך 7 השנים הקודמות להגשת התביעה, דהיינו משנת 1994 ועד שנת 1999 (סעיף 23 לתצהיר).

לטענת התובעת יש לבצע את ההחזר על פי הוראות סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) התש"ם – 1980, הקובע כי ההחזר יהיה בריבית של 0.5% לחודש בנוסף להצמדה על סכומי יתר שגבתה עירייה ואשר לא הוחזרו תוך 30 יום ממועד הפניה אליה.

עפ"י תחשיב התובעת, אשר הנתבעת לא חלקה עליו, הקרן בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ליום הגשת התביעה מגיעים לסך של 1,579,084 ₪.

מסכום הקרן יש לנכות את הסכום אשר התביעה בגינו התיישנה בסך 82,373 ₪.

הסכום שנגבה על ידי הנתבעת, לאחר ניכוי הסכום שהתיישן, בצירוף ריבית של 0.5% והצמדה, מגיע נכון ליום הגשת התביעה ל- 1,461,448 ₪.

לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום פסה"ד.

מהסכום הכולל נכון ליום פסק הדין יש לנכות את האגרה שהייתה הנתבעת גובה, אלמלא הוראת סעיף 27 (א) לחוק העזר, דהיינו סך 14,300 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מספטמבר 2002 וריבית על הסכום הצמוד מיום 30.10.94, עד ליום פסק הדין, בגין שנת 1994, וסכום של 25,646 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מספטמבר 2002 (להלן הסכום השנתי הצמוד) בגין כל אחת משנות המס לאחר 1994, אשר בהן נגבתה האגרה, בצירוף ריבית על הסכום השנתי הצמוד מאמצע כל אחת משנות המס ועד ליום פסק הדין.

36. כמו כן על הנתבעת להחזיר לתובעת את הסכום של 68,743 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12.1.99 ועד התשלום בפועל.
37. בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות המשפט של התובעת וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 175,000 ₪ בצירוף מע"מ.