ת"א 9772/97

ת"א 9772/97

[19.5.2004]

1. עירית חיפה הגישה כתב תביעה כנגד הנתבעים בגין חוב ארנונה לנכס אשר ברח' הלל 12 חיפה. התקופה בגינה נתבע החוב הינה מיום 1.5.90 ועד ליום 13.5.97.סכום כתב התביעה המתוקן עומד על סך של 26,256 ₪ (כערכו ביום 13.5.97). הנתבע הגיש תביעה שכנגד על החזרת כספים ששולמו בגין הנכס.

3.2 בשטר מכר (לא חתום ע"י הרשות) שהוגש, (נ / 2 ), מתואר הנכס כמחסן,המסומן בתסריט במס' 1 בקומת מרתף ששטחו 15.57 מ"ר. התסריט עצמו לא צורף.

3.3 המנוח מר גרופר ז"ל, העיד בשלב בקשת הרשות להתגונן כי רכש את הנכס בשנת 1962(אשתו מתייחסת לרכישה בשנת 1966, ס' 3 ב' לתצהיר נ / 1 ). קודם לכן שימש הנכס כבית מלאכה לשלטי ניאון שנקרא "ניאון אור".. המנוח, שעבד בבית המלאכה כשכיר, רכש את המקום ביחד עם הציוד ושינה את שמו ל"ניאונית". לאחר זמן מה שכר את המקום אחר בשם דוד שהמשיך לעסוק באותו ענין ולאחר מכן רכש את הציוד ופתח את העסק במקום אחר . (ס' 3ב לתצהיר הנתבעת).

3.4 אשת המנוח זוכרת ויכוח עם השכנים על מנת שבמקום לא יפעל בית מלאכה ואת העובדה שהחדרון נותר ריק. (ס' 3 ו' לתצהיר נ / 1 ). המנוח ניסה להקים במקום יחידת מגורים, אך נתקל בהתנגדות השכנים. (ס' 3, ז', ח', לתצהיר נ / 1 ).

3.5 המנוח, מר גרופר ז"ל העיד בשלב בקשת הרשות להתגונן כי במועד שרכש את הנכס, הבעלים הקודם ניתק את החשמל, אשר היה שייך לו. חברת החשמל והעיריה סרבו לאשר חיבור החשמל מחדש, כיון שרצו למנוע ממנו להקים במקום בית מלאכה. (ת / 3 ). אשת המנוח העידה כי הנכס איננו מחובר לחשמל ולמים למעלה מ-20 שנה, עובדה שלא נסתרה. (ס' 3 י"א לתצהיר נ / 1 ).

3.6 המנוח מר גרופר ז"ל העיד כי משנת 90 היה הנכס סגור ואף אחד לא נכנס אליו. (עמ' 2
ת / 3 ).

3.7 המצהירה מטעם העיריה הצהירה כי העיריה לא מנעה מהמנוח מלהשתמש בחשמל אלא מנעה ממנו, עלפי סמכותה, מלעשות שימוש בנכס כבית מלאכה מאחר ומדובר בשכונת מגורים. (ס' 12.1 לתצהיר ת / 2, עמ 8 לפרטיכל ).

3.8 העיריה פתחה בהליך נפרד לגביה מינהלית בעבור התקופה שלאחר 13.5.97, ובמסגרת הליך זה שילמו הנתבעים סכום כולל של 21,955 ₪ במהלך התקופה מיוני 98 ועד פברואר 2001. (ראה אימות הסכומים והתאריכים, עמ' 10 לפרטיכל). אשת המנוח לא ידעה לאמר בחקירתה בעבור איזה תקופת חוב שולמו סכומים אלו (עמ' 15 לפרטיכל).

3.9 לנתבעת טענות כנגד גודל הנכס וסיווגו.

4.1 על פי מדידה של העיריה אשר בוצעה ביולי 98 (תחולה מינואר 98) נרשם שטחו של הנכס כ-19 מ"ר, בסיווג ע-2. קודם לכן יצאו החיובים בגין הנכס לפי שטח של 30 מ"ר. (ס' 10 לתצהיר ת / 2 ).

4.2 המצהירה מטעם העיריה לא בקרה בנכס מעולם. המצהירה השיבה כי איננה יודעת אם יש בתיק חוזה לגבי הנכס, וגם לא ידעה מהו המקור לקביעה כי מדובר בשטח של 30 מ"ר, קביעה לפיה חוייב הנכס עד לשנת 98. (עמ' 7 לפרטיכל). בפועל, בתיקי העיריה , מופיעה מדידה של הפקח רק משנת 98, לאחר מכתב השגה ששלח המנוח, בחודש יולי 98.

4.3 הוצג שטר מכר לא חתום ע"י הרשות, ממנו עולה כי השטח הינו 15.57 מ"ר . ידוע שרכישת המחסן על ידי המנוח היתה בשנת 1962או 1966. העיריה לא ידעה להסביר את ההבדל בין ממצאי הפקח בשנת 98 לבין גודל השטח בו חוייב הנכס במהלך השנים.

4.4 עולה כי גודל השטח של הנכס לצורך חיוב ארנונה הוא סך של 19 מ"ר .

5.1 הנכס סווג לצורך חיובו בארנונה כסוג ע-2 באזור ב'. לפי צו המיסים, טוענת העיריה כי ההגדרה לע- 2 " בית מלאכה או חנות, בקומת הקרקע, שהגישה היחידה אליהם אינה מהחזית אלא דרך או לצד בניין או קרקע שלפניהם, המוחזקים על ידי אחר".

5.2 העיריה אשרה כי לא אפשרה למנוח לפתוח במקום בית מלאכה בשל התנגדות השכנים והיות האזור אזור מגורים. לפיכך טוענת העיריה כי מדובר במחסן . העיריה הוציאה שומות כאילו מדובר בעסק שכן היא רואה מחסן זה כמחסן עסקי. (עדות נציגת העיריה, עמ' 8 לפרטיכל). העיריה לא הראתה היכן בצו המיסים בשנים הרלוונטיות לתקופת החיוב קיימת הגדרה של "מחסן עסקי" המאפשר לה לחייב את הנכס בשיעור של בנין בית מלאכה.

5.3 ב"כ הנתבעים טוען כי יש לסווג את הנכס כמחסן המשמש למגורים וככזה, שיעור החיוב שלו בארנונה שונה באופן משמעותי.

5.5 ענין זה כבר נידון בפסיקה. ככלל, נקבע כי אין העיריה יכולה לדרוש תשלום בגין ייעוד שאין היא מאפשרת למלאו "לכאורה אין זה צודק, שעירייה תמנע מבעלים להשתמש בנכסו מחד גיסא, ומאידך גיסא תחייב אותו בתשלום ארנונה. אם במקרה כזה לא תיענה העירייה לבקשה לפטור את הבעלים, לפחות חלקית, מתשלום ארנונה על אותו נכס, כי אז תהיה למחזיק עילה טובה לתקוף את עמדת העירייה מן הטעם של חוסר סבירות."

(מתוך עא 89 / 739 אהרון י' מיכקשוילי נ' עיריית תל-אביב-יפו מה (3) 769 עמוד 769, בעמ' 775 )

5.6 כלל זה אומץ שוב בבר"ם 5045/02 , מלק סלומון נ. מנהל הארנונה שליד עירית חדרה תק- על 2003 (2) 3603 – שם נקבע כי אין לחייב את המערער בשיעורי ארנונה כאילו הוא עושה שימוש במקרקעין שלא בהתאם לייעודם התכנוני. "...כל עוד אינו עושה בקרקע שימוש בניגוד לייעוד התכנוני שלה- ואכן אין הוא עושה שימוש כזה מזה שנים – שוב אין לחייבו בארנונה לפי השימוש "ההיסטורי" שנעשה בקרקע". (ס' 6 לפסק הדין).

5.7 וראו לענין זה קביעה נוספת בע"א 6971/93 עירית רמת גן נ. שאול קרשין, פד נ 5 עמ 478 בעמ' 484 -

5.8 מכאן, שאין העיריה יכולה לגבות בגין הנכס נשוא הדיון ארנונה לפי טבלה של בנייני מלאכה. העיריה לא הראתה היכן בצו המיסים קיימת הגדרה של "מחסן עסקי", המאפשרת לגבות שיעורי ארנונה כשל בית מלאכה. עיון בצו המיסים מלמד למשל, כי "מחסן ערובה" שהוא מחסן רשוי כהגדרתו בפקודת המכס שניתן לו רשיון מחסן כללי או פרטי, מחוייב בתעריף נמוך יותר למ"ר מאשר "המחסן העסקי" אותו המבקשת העיריה לחייב כאן.

5.9 מדובר במחסן הנמצא בבית מגורים. לפי הראיות שנשמעו לא נעשה כל שימוש במחסן מאז שנת 1990. לפיכך, יהא נכון לחייב נכס זה בארנונה כמחסן של בית מגורים, אם על פי היתר הבניה הותר לשמש כמחסן.

6.1 העיריה טענה כי בתביעה שהיא הגישה כנגד הנתבעים, אין להם אפשרות להעלות טענות הגנה של שימוש וסווג הנכס, וזאת מהטעם שלא הגישו השגה. העיריה מפנה לחוק הרשויות המקומיות (ערער על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו 1976, שם נקבע כי הסמכות הייחודית נתונה למנהל הארנונה ולועדת הערר.

6.3 אכן, על פניו, הדרך הקבועה בחוק הינה פניה על דרך ההשגה. לגבי תקופת החוב הנטענת בכתב התביעה טען המנוח בתצהיר רשות להתגונן, כי לא נדרש ע"י העיריה, ולו פעם אחת, לשלם ארנונה ולכן הבין כי איננו מחוייב בארנונה.(ס' 5 לתצהיר רשות להתגונן).עוד העיד המנוח באותו מעמד (עמ' 2 לת / 3 ) כי היה אצל ראש העיר, מר גוראל בענין זה,(בערך בשנת 1991) במטרה שיבטל את הארנונה אם העיריה לא מאפשרת לו לנהל שם עסק, ומר גוראל אמר לו כי יתחשבו בו ולא ישלחו לו חיובי ארנונה. לכן ניתן להבין כי העובדה שלא קבל חיובי ארנונה באותו מועד לא הפתיעה אותו, ולכן גם לא הוגשו השגות בשמו בעבור אותה תקופה. משקבל את כתב התביעה הנוכחי, העלה את טענותיו באשר לגודל הנכס ולסוגו, ובמקביל הגיש השגה בחודש יולי 98, אשר נדחתה על ידי העיריה מהטעם שלא הוגשה במועד עבור שנת 1998.

6.4 בע"א 6971/93 עירית רמת גן נ. קרשין נטענה על ידי העיריה טענה מקדמית לענין חוסר סמכות שכן על הבעלים היה להשיג בדרך הקבועה בס' 3 לעיל. גם שם היתה השאלה לדיון מהו הסיווג הראוי של הנכס. וקבעה שם כב' השופטת שטרסברג כהן, ס' 3 לפסק הדין –

ויפים דברים אלו גם לכאן.

7.1 הנתבעים תבעו בתביעה שכנגד החזרים בעד כספים ששולמו כארנונה עד להגשת התביעה שכנגד, וכן פיצוי בגין אי קיום עסק בנכס.

7.2 הנתבעים לא הראו מהם סכומי הכסף ששילמו , אם בכלל, בעבור תקופה הקודמת להגשת כתב התביעה שכנגד. כמו כן לא הראו הנתבעים מהו הנזק שנגרם להם בגין אי ניהול עסק במושכר, וכי על התובעת לשאת בפיצוי כאמור.

7.3 לפיכך, התביעה שכנגד - נדחית.

8.1 על העיריה לערוך חשבון ארנונה לנכס בעבור תקופת החוב, לפי 19 מ"ר, ולפי תעריף של מחסן בית מגורים,בהנחה שהיתר הבניה התיר את השימוש בנכס כמחסן.