ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 27/2/2024
גרסת הדפסה

ת"א 10999/03

אמי"ת רשת מוסדות חינוך בישראל נגד עיריית תל-אביב יפו


15/6/2004

ת"א 10999/03

אמי"ת רשת מוסדות חינוך בישראל

נגד

עיריית תל-אביב יפו

בית משפט השלום תל אביב-יפו

בפני כב' השופטת נועה גרוסמן

[15.6.2004]

פסק דין

כללי

בפני תביעה כספית (השבה) על סך של 650,196.45 ₪ נכון ליום הגשתה 7.1.03.

התובעת הינה עמותה רשומה, המנהלת למעלה מ-50 מוסדות חינוך בכל רחבי הארץ. (סעיף 1 לכתב התביעה).נ

הנתבעת הינה עיריית תל-אביב יפו, הפועל לגביית ארנונה כללית מכוח הוראות פקודת העיריות (נוסח חדש). (סעיף 2 לכתב התביעה).ב

לטענת התובעת, החל משנות ה-30 של המאה הקודמת החזיקה התובעת בנכס הממוקם ברח' דב הוז 16-18 בתל אביב, והידוע כגוש 7113 חלקה 49 (להלן: "הנכס"). בתקופה הרלבנטית לתביעה זו, 1995-1999, פעלה בנכס הנהלת התובעת. (סעיפים 3-4 לכתב התביעה).ו

התובעת טוענת, כי בשנת 1961 התובעת הוכרה על ידי שר הפנים "כמוסד המתנדב לשירות הציבור", ולכן זכתה לפטור מתשלום ארנונה כללית. על אף קיומו של הפטור, הנתבעת גבתה מס מהתובעת שכונה "אגרת שירותים", בשיעור של שליש מן התשלומים שהייתה התובעת מחויבת בהם לולא זכתה בפטור. (סעיפים 5-8 לכתב התביעה).נ

הנתבעת קבעה את האפשרות לגבות את "אגרת השירותים בסעיף 27(א) לחוק העזר לתל אביב (שמירת הסדר והניקיון), תש"מ - 1980. סעיף זה בוטל רשמית על ידי ביהמ"ש המחוזי בת"א. בנוסף, ביהמ"ש העליון קבע כי גביית "אגרת שירותים" הינה בלתי חוקית בהיותה גביית מס של בסמכות. (סעיפים 10-13 לכתב התביעה).ב

לטענת התובעת, היות ומדובר בגביית מס שלא כדין, חלה על הנתבעת חובת השבה של הסכומים אותם שילמה התובעת לנתבעת בשנים הרלבנטיות לתביעה זו, על סך של 650,196.45 ₪. בנוסף, התובעת מעלה טענה, לפיה בגביית האגרה שלא כדין הנתבעת התרשלה והפרה את חובת הזהירות המוטלת על רשות מקומית כלפי תושביה. כמו כן, עונה התנהלות הנתבעת בנסיבות אלה על יסודותיה של עוולת הגזל. (סעיפים 14-18 לכתב התביעה).ו

מכאן התביעה

הנספחים המצורפים לכתב התביעה הם כדלקמן:

נספח א - העתק פרסום דבר מתן הפטור ברשומות.ב

נספח ב - טבלאות המפרטות את הסכומים ששילמה התובעת כאגרת שירותים, משוערכים למועד הגשת התביעה.ו

נספח ג - העתק פס"ד של ביהמ"ש המחוזי ה"פ (תל אביב) 346/94 המכללה לחינוך סמינר הקיבוצים נ' עיריית תל אביב (טרם פורסם), שביטל את סעיף 27(א) לחוק העזר.נ

נספחים ד,ה - העתק פס"ד של ביהמ"ש העליון רע"א 1816/97 מדינת ישראל נ' עיריית חיפה, פ"ד נד(2) 16 ודנ"א 2687/00 עיריית חיפה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 332, שקבעו כי אגרת השירותים אינה חוקית.ב

טענות הצדדים - דיון והכרעה

טענת ההתיישנות

הנתבעת העלה טענה, לפיה מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום בו שולמו הכספים על ידי התובעת ועל כן דין תביעתה של האחרונה, ככל שהיא מתייחסת לכספים אשר שולמו לפני 7.1.96, להידחות. קרי, שבע שנים לפני מועד הגשת התובענה דנן.ו

מנגד התובעת טוענת, כי מרוץ ההתיישנות מתחיל, לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, מיום שנודע לתובעת על קיומה של עילת התביעה, קרי שנת 1999, מועד מתן פס"ד המחוזי בעניין סמינר הקיבוצים.

לדוקטרינת ההתיישנות חשיבות רבה במערכת המשפט שלנו. לא חלוף הזמן לכשעצמו הוא המכריע, אלא העובדה שמרוץ ההתיישנות תם ובכך גרם לשינוי נסיבות ולפגיעה באינטרסים הראויים להגנה, הן של הציבור בכללותו, הן של הרשות המנהלית, והן של צדדים אחרים. (עע"מ 10996/02 עיריית קריית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ, דינים עליון כרך סה, 177).נ

במקרה דנן, מקובל עלי כי המועד הקובע בעניין תביעת השבה של כספים ששולמו שלא כדין, הינו מועד תשלום הכספים ולא המועד בו הוחלט כי אלו שולמו שלא כדין. ממועד התשלום כל העובדות היו גלויות לעיני התובעת וידועות במלואן, ועל כן יכלה הייתה לפעול על מנת לשנותן. פס"ד שביטל את סעיף 27(א) לחוק העזר אינו מהווה את עילת התביעה, אלא התשלום שלא כדין הוא שיצר את העילה ופס"ד רק הוכיח אותה כנכונה.ב

טענת התובעת, לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, כי הנתבעת הודתה בזכותה של התובעת, במסגרת פס"ד בעניין סמינר הקיבוצים, ועל כן מרוץ ההתיישנות מתחיל ממועד ההודאה, אינה מקובלת עלי. במסגרת פס"ד זה, ייתכן והנתבעת הודתה בעובדות לפיהן סעיף 27(א) לחוק העזר אינו חוקי, אולם הנתבעת לא הודתה בזכותה של התובעת להשבת הכספים, היא עילת התביעה במקרה דנן.

לפיכך, התובעת לא הוכיחה כי הנסיבות במקרה דנן חריגות ומצדיקות דחייה או סטייה מדוקטרינת ההתיישנות. אני קובעת, כי עילת התביעה, ככל שהיא מתייחסת לתקופת שלפני 7.1.96, התיישנה. זכאות התובעת קמה מתאריך זה ועד 1999, סוף התקופה הרלבנטית כפי שנאמר בכתב התביעה. 

משמעות הביטול - Void או Voidable

לטענת התובעת, פס"ד בעניין סמינר הקיבוצים ובעניין עיריית חיפה קובעים באופן חד משמעי כי אגרת השירותים מגופים פטורים, ובהם התובעת, הינה בלתי חוקית בעליל, ונעשתה ללא ביסוס בחוק. לפיכך, על הנתבעת חלה חובת השבה. המקור הכללי והעיקרי להשבה זו הוא חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר").

לטענת הנתבעת, בפס"ד בעניין סמינר הקיבוצים, נקבע כי ביטול סעיף 27 לחוק העזר צופה פני עתיד, ולכן אין בסיס משפטי להשבת כספי התובעת. בנוסף, הנתבעת מעלה טענות של סופיות השומה, שיהוי בהגשת התביעה ושינוי לרעה במצב העירייה.נ

ראשית, יש להדגיש כי אין מחלוקת בין הצדדים כי המדובר בגביית ארנונה בניגוד לפטור שבפקודת הפיטורין ומכאן שמדובר בתשלום שלא על פי דין. כך, שאין הדיון סב סביב מחלוקת עובדתית אלא מחלוקת משפטית לעניין ההשבה של הכספים אותם גבתה הנתבעת. בנוסף, למותר לציין כי המדובר בענייננו בגביית שליש ממיסי העירייה שהוא למעשה חיוב בארנונה המנוגד להוראות החוק, זאת להבדיל מגביית אגרה.ב

שאלת ההבדל בין מס לבין ארנונה הינה בעלת חשיבות רבה, אולם בשל העמקת פס"ד של המחוזי ושל העליון בשאלה זו וההכרעה הברורה והמפורשת כי המדובר בענייננו בגביית חלק מהארנונה הכללית ממנה פטורה התובעת, אין מקום לדיון מעמיק על גבי דפים אלה.ו

כנאמר בפס"ד של ביהמ"ש המחוזי בעניין סמינר הקיבוצים:

...נראה לכאורה, משמצא המחוקק לפטור אוכלוסייה מסוימת מהחובה לשלם ארנונה - פטר אותה מלשלם שליש המשתלם עבור השירותים שהיא מקבלת... ולא הניח שהעירייה תהיה רשאית לפרק את הארנונה הפטורה הזו לגורמים ולחייב את האוכלוסייה הפטורה לשלם חלקים שונים שלה".נ

וכנאמר בפס"ד של ביהמ"ש העליון בעניין עיריית חיפה:

"אין המדינה מחויבת בתשלום אגרת פינוי אשפה... כיוון שהאגרה היא במהותה ארנונה, והמדינה פטורה ממנה ...".ב

השבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, עניינה ב"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה" (סעיף 1 לחוק עשיית עושר). על התובעת היה להוכיח כי היא נכנסת בגדר הגדרה זו.

הנתבעת גבתה את כספי אגרת הפיצויים על פי זכות שהייתה קיימת לה באותה עת, לפי חוק העזר. נכון הדבר, שהגבייה לא נעשתה על דרך תרמית או מצג שווא, אלא על פי חוק עזר שחוקק ואושר על ידי הנתבעת. אולם, סעיף 27(א) לחוק העזר חוקק שלא על פי סמכות שבדין ובניגוד לחקיקה ראשית, דבר הפוסל את גביית הכספים לפי הוראותיו. האלמנט של דרישה "שלא על פי זכות שבדין" הוכח באופן כללי בפס"ד בעניין סמינר הקיבוצים, ובאופן פרטני בענייננו אנו.ו

לעניין השבה מכוח דיני הביטול, בפס"ד של ביהמ"ש המחוזי, בעניין סמינר הקיבוצים, נאמר:

"סעיף 27(א) לחוק העזר… בטל ומבוטל בזה. הביטול צופה פני עתיד… המשיבה (הנתבעת) איננה רשאית לחייב את המבקשת בתשלום אגרת שירותים… וחיובה של המבקשת באגרה זו אינם חוקיים ובטלים בזה, החל מיום 23.2.94, הוא יום הגשת התביעה."

אכן, נקבע כי הביטול צופה פני עתיד, אולם בהמשך נקבע כי על הנתבעת להשיב את כל הכספים ששולמו על פי סעיף 27(א) לחוק העזר גם בעבר, ממועד הגשת אותה התביעה. למעשה, עולה כאן השאלה המשפטית בדבר בטלות יחסית של הסעיף או בטלות מעיקרא.

פעולת העירייה, במקרה דנן, לא הייתה פעולה של חוסר שיקול דעת או חוסר סבירות, אלא המדובר בפעולה שנעשתה ללא סמכות הקבועה בחוק ובניגוד לחקיקה ראשית. לפיכך, ולאור הפרשנות הראויה של פס"ד בעניין סמינר הקיבוצים, פעולת העירייה לגביית אגרת שירותים היא בהכרח פעולה בטלה באופן מוחלט ולא באופן יחסי, כפי שטוענת הנתבעת.

במסגרת נסיבות העניין יש להתחשב במידת ההסתמכות של התובעת על דבר החקיקה הלא חוקי ובהיקף הציפיות הסביר שהוא יצר. התובעת קיבלה דרישה מרשות שלטונית ועל כן רשאית הייתה להסתמך על ההנחה, לפיה כאשר רשות שלטונית שולחת דרישה לתשלום מס או אגרה הנה מוסמכת לעשות כן ומעגנת את דרישתה בחוק.

במסגרת זו, הדבר נתון לשקול דעת ביהמ"ש. אני סבורה, כי יש מקום להכריז רטרוספקטיבית על בטלותו המוחלטת של סעיף 27(א) לחוק העזר, ולחייב את הנתבעת להשיב את הכספים שנגבו מהתובעת שלא כדין.

יש מקום לומר, כי מאז פס"ד של ביהמ"ש המחוזי בעניין סמינר הקיבוצים, ומאז ההלכה שאושרה בפס"ד של ביהמ"ש העליון בעניין עיריית חיפה, ישנה חשיפה לתביעות השבה. כל פעם מחדש עולה הצורך לדון שוב בשאלת ההשבה של כספים ששולמו לרשויות מקומיות למרות הפטור שניתן למוסדות ציבוריים. יש בדברים אלו, כדי לפנות בקריאה למחוקק שייתן הנחייה חד משמעית לדרך הפעולה הנכונה והראויה, שתוחל על כל המקרים מעין זה שלפני.

 סופיות השומה

לעניין עיקרון סופיות השומה, הנתבעת אינה יכולה להיאחז בטענה זו כאשר ברור לכל כי המדובר במקרה בו רשות מקומית התעשרה שלא כדין.

כנאמר ברע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' נתן קזס, פ"ד נב (2) 214:

"הלכה פסוקה היא כי מקום שבו גובה רשות מקומית תשלומי חובה ביתר, אין משתיקים את הנישום רק בשל העיקרון של סופיות השומה, ובהחלט יתכנו מקרים ראויים בהם יאפשר בית המשפט לנישום לתבוע השבה, על מנת שלא להותיר את תשלומי היתר בידי הרשות כהתעשרות שלא כדין."

האגרה הרלבנטית שהשבתה מתבקשת, הוקעה כאגרה לא חוקית,שנגבתה שלא כדין, והראייה שהסעיף הרלבנטי בחוק העזר, מכוחו נגבתה האגרה בוטל ונמחק כליל. בנסיבות אלה, ראוי לאפשר השבה על מנת לא להותיר את התשלומים שנגבו שלא כדין בידי הנתבעת.

לפיכך, דין טענה זו להידחות. 

טענת השיהוי

לעניין השיהוי, הנתבעת טוענת כי התובעת החלה בתשלומי אגרת השירותים בשנת 1995, ואילו תביעתה הוגשה רק בשנת 2003, שלוש שנים לאחר מתן פס"ד בעניין סמינר הקיבוצים. העובדות להלן נכונות, אולם נראה כי התובעת חיכתה לפס"ד של ביהמ"ש העליון בעניין עיריית חיפה, על מנת לקבל תמונה מפורשת וברורה של מדיניות ביהמ"ש. מה גם, שהנתבעת לא הוכיחה כוונה של התובעת לזנוח את תביעתה או חוסר תום לב מצדה לעניין מועד הגשת התביעה. בנוסף, כפי שצוין לעיל, הנחת היסוד היא שדרישת מס מטעם רשות מקומית נשלחת כדין, ולכן לא ניתן היה לצפות מהתובעת לבחון ולחקור את דרישת התשלום כפי שנשלחה לה.

לפיכך, דין טענה זו להידחות. 

הפגיעה הצפויה בנתבעת

לעניין שינוי לרעה במצב הנתבעת, גם טענה זו דינה להידחות. הנתבעת פעלה שלא כדין, ואין למצבה הכלכלי רלבנטיות לעובדה כי יש לתקן את עיוות הדין שנגרם. יצוין שספק אם, השבת הכספים תערער את יציבותה הכלכלית של הנתבעת. בהיותה רשות מקומית ביכולתה לגייס את הסכום ממקורות אחרים, אפשר בהחלט לאזן את התקציב על ידי קיצוץ בשכר הבכירים, צמצום באירועים ראוותניים וניהול תקין של חניונים!!. בנוסף יש להדגיש, כי גם התובעת הינה גוף ציבורי שנפגע מבחינה כספית ולכן אין מקום להעדיף את אינטרס היציבות הכלכלית של אחת על חשבון השנייה.

הנתבעת בעצמה, העלתה על פני השטח, במסגרת פס"ד בעניין סמינר הקיבוצים, את סוגיית ההשבה, והודתה בכך שפס"ד יגרור השבת הכספים שנגבו שלא כדין.

כנאמר בפס"ד של ביהמ"ש המחוזי בעניין סמינר הקיבוצים:

"...להביא בחשבון שביטול הסעיף יביא להחזרת כספים מתקציב המשיבה (הנתבעת) ... ויפגע באפשרות המשיבה לספק שירותים נאותים לתושבי העיר, תוך קיום הצורך להגדיל, במסגרת החוק, את שיעורי הארנונה לשנים הבאות".

טיעון זה של הנתבעת, מקורו לא במשפט, ועל כן אין לו משקל מכריע. בכל מקרה, אין לנתבעת הסמכות והכוח לשמור את הכספים שנגבו בידיה.

כנאמר בפס"ד של ביהמ"ש המחוזי בעניין סמינר הקיבוצים:

"הדרך הנכונה לתקן את הראוי תיקון בעיני המשיבה (הנתבעת), בדרך של חיובה של המבקשת בתשלום ארנונה כללית לצורך מימון "השירותים הנאותים לתושבי תל אביב, כדבריה - הינו על דרך החקיקה הראשית על ידי הכנסת ולא על ידי חקיקת משנה עוקפת וסותרת."

לאור הדברים האמורים, הגעתי למסקנה כי יש להתיר החלה רטרואקטיבית ולחייב את הנתבעת להשיב לתובעת את הסכומים שנגבו ממנה שלא כדין בגין אגרת שירותים. בהחלטתי זו, עמד מנגד עיני גם עיקרון האחידות בפסיקה. עיקרון זה חשוב לשמירה על הוודאות והביטחון המשפטי. כאשר יש הלכות סותרות, ביהמ"ש העליון, העומד בקודקוד הפירמידה השיפוטית, מכריע בין ההלכות הסותרות אחת ולתמיד, באופן המחייב את הערכאות שמתחתיו. (ראה ספרו של המלומד ד"ר ש' לוין "תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד", הוצאת החברה הישראלית להכשרה מקצועית, ירושלים תשנ"ט - 1999, עמוד 173).

בנושא סביבו נדונה התובענה, הוחלט בעבר כי "יש להורות על השבת כל אותם כספים שנגבו מן התובעת באמתלה של אגרת שירותים וששולמו בפועל." (ראה ה"פ 346/94 המכללה לחינוך סמינר הקיבוצים נ' עיריית תל אביב, ת.א 128952/00 רשות השידור נ' עיריית תל אביב, ת.א 87233/00 שירותי בריאות כללית נ' עיריית קריית אונו, ת.א 22164/00 הסתדרות העובדים הכללית החדשה במרחב חיפה נ' עיריית טירת הכרמל, 159347/02 איגוד הכדורסל בישראל בע"מ נ' עיריית תל אביב).

מחובתו של ביהמ"ש להשוות בין המקרה הבא לפניו לבין מקרים אחרים בעלי נסיבות זהות. לא ייתכן שההלכה המשפטית תשתנה מאולם לאולם לפי זהותו הספציפית של השופט היושב בדין. מחובתו של ביהמ"ש לשמור על אחידות הפסיקה, ככל שהדבר ניתן, שכן עיקרון זה הינו חלק ממנגנון העל של שמירה על הצדק.

כפי שפורט לעיל, ברור וגלוי כי יש להחיל את חובת ההשבה, כפי שהוחלה בעבר, גם בתובענה דנן.

בהערת אגב, ברצוני להביע את עמדתי כי המצב החוקי בו ניתן פטור מלא מארנונה לגופים ציבוריים בדומה לתובעת, אינו תואם את נסיבות תקופתנו אנו. יש להניח, כי כאשר נחקקה תניית הפטור, עמדה מנגד עיני המחוקק תקופה אחרת, בה מוסדות ציבוריים היו זקוקים לפטור הכספי על מנת לתת שירותים חיוניים לציבור. כיום הדברים נמדדים באמצעות דוחות כספיים ושיקולים כלכליים, ואלו צריכים להכריע לעניין מתן פטור ממיסים. (השווה ת.א 87233/00 דברי כבוד הש' שבח). ברם, דבר המחוקק ניצב לנגד עינינו באשר קיום פטור מלא למוסדות ציבור. כל עוד לא משנה המחוקק מצב זה, שומה עלינו ללכת לפיו. 

טענת הרשלנות

התובעת טוענת, כי גביית ארנונה שלא כדין על ידי רשות מקומית כוללת גם אלמנט של רשלנות מצידה של הרשות, ועל כן זכאית התובעת לפיצוי נזיקי בנוסף להשבה.

נכון הדבר, כי הנתבעת חוקקה שלא על פי דין הוראה המחייבת גביית ארנונה. לכן, עליה להשיב את הסכומים שנגבו במסגרת זו. אולם, מכאן ועד רשלנות ארוכה הדרך. לא כל מעשה, יהיה אשר יהיה אופיו וחשיבותו, נכנס בגדר מעשה רשלני בגינו יש לרשות חבות בנזיקין כלפי אותו גורם. מעשה הנתבעת, לאחר בחינת מערכת המשפט, היה בלתי חוקי בכך שנגד חקיקה ראשית, אולם לא עלה כדי מעשה שחרג מכל אמת מידה סבירה או נעדר כל אחיזה במציאות.

לפיכך, אני דוחה את טענת הרשלנות, וקובעת כי אין מקום לחייב את הנתבעת בנזיקין.

סיכום

מן המקובץ לעיל, מקבלת אני את התביעה בכל הנוגע לעניין ההשבה. זאת, בצמצום קל של התקופה, מחמת התיישנות.

אני מחייבת את הנתבעת להשיב לתובעת את הסכומים שנגבו מן האחרונה שלא כדין, בגין אגרת שירותים מיום 7.1.96 ואילך. לסכום כולל זה יצורפו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בנסיבות תיק זה, ובהתחשב במתכונת המקוצרת בה הסכימו הצדדים לנהל את הדיון, על יסוד הכתב בלבד, תשא הנתבעת בהוצאות סמליות בלבד, בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כן, תשא הנתבעת בתשלום אגרת משפט כערכה ביום הוצאתה.

ניתן היום כ"ו בסיון, תשס"ד (15 ביוני 2004) בהעדר הצדדים.

ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

גרוסמן נועה, שופטת 


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן