מנגד התובעת טוענת, כי מרוץ ההתיישנות מתחיל, לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, מיום שנודע לתובעת על קיומה של עילת התביעה, קרי שנת 1999, מועד מתן פס"ד המחוזי בעניין סמינר הקיבוצים.

טענת התובעת, לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, כי הנתבעת הודתה בזכותה של התובעת, במסגרת פס"ד בעניין סמינר הקיבוצים, ועל כן מרוץ ההתיישנות מתחיל ממועד ההודאה, אינה מקובלת עלי. במסגרת פס"ד זה, ייתכן והנתבעת הודתה בעובדות לפיהן סעיף 27(א) לחוק העזר אינו חוקי, אולם הנתבעת לא הודתה בזכותה של התובעת להשבת הכספים, היא עילת התביעה במקרה דנן.

לפיכך, התובעת לא הוכיחה כי הנסיבות במקרה דנן חריגות ומצדיקות דחייה או סטייה מדוקטרינת ההתיישנות. אני קובעת, כי עילת התביעה, ככל שהיא מתייחסת לתקופת שלפני 7.1.96, התיישנה. זכאות התובעת קמה מתאריך זה ועד 1999, סוף התקופה הרלבנטית כפי שנאמר בכתב התביעה. 

לטענת התובעת, פס"ד בעניין סמינר הקיבוצים ובעניין עיריית חיפה קובעים באופן חד משמעי כי אגרת השירותים מגופים פטורים, ובהם התובעת, הינה בלתי חוקית בעליל, ונעשתה ללא ביסוס בחוק. לפיכך, על הנתבעת חלה חובת השבה. המקור הכללי והעיקרי להשבה זו הוא חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר").

כנאמר בפס"ד של ביהמ"ש המחוזי בעניין סמינר הקיבוצים:

וכנאמר בפס"ד של ביהמ"ש העליון בעניין עיריית חיפה:

השבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, עניינה ב"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה" (סעיף 1 לחוק עשיית עושר). על התובעת היה להוכיח כי היא נכנסת בגדר הגדרה זו.

לעניין השבה מכוח דיני הביטול, בפס"ד של ביהמ"ש המחוזי, בעניין סמינר הקיבוצים, נאמר:

"סעיף 27(א) לחוק העזר… בטל ומבוטל בזה. הביטול צופה פני עתיד… המשיבה (הנתבעת) איננה רשאית לחייב את המבקשת בתשלום אגרת שירותים… וחיובה של המבקשת באגרה זו אינם חוקיים ובטלים בזה, החל מיום 23.2.94, הוא יום הגשת התביעה."

אכן, נקבע כי הביטול צופה פני עתיד, אולם בהמשך נקבע כי על הנתבעת להשיב את כל הכספים ששולמו על פי סעיף 27(א) לחוק העזר גם בעבר, ממועד הגשת אותה התביעה. למעשה, עולה כאן השאלה המשפטית בדבר בטלות יחסית של הסעיף או בטלות מעיקרא.

פעולת העירייה, במקרה דנן, לא הייתה פעולה של חוסר שיקול דעת או חוסר סבירות, אלא המדובר בפעולה שנעשתה ללא סמכות הקבועה בחוק ובניגוד לחקיקה ראשית. לפיכך, ולאור הפרשנות הראויה של פס"ד בעניין סמינר הקיבוצים, פעולת העירייה לגביית אגרת שירותים היא בהכרח פעולה בטלה באופן מוחלט ולא באופן יחסי, כפי שטוענת הנתבעת.

במסגרת נסיבות העניין יש להתחשב במידת ההסתמכות של התובעת על דבר החקיקה הלא חוקי ובהיקף הציפיות הסביר שהוא יצר. התובעת קיבלה דרישה מרשות שלטונית ועל כן רשאית הייתה להסתמך על ההנחה, לפיה כאשר רשות שלטונית שולחת דרישה לתשלום מס או אגרה הנה מוסמכת לעשות כן ומעגנת את דרישתה בחוק.

במסגרת זו, הדבר נתון לשקול דעת ביהמ"ש. אני סבורה, כי יש מקום להכריז רטרוספקטיבית על בטלותו המוחלטת של סעיף 27(א) לחוק העזר, ולחייב את הנתבעת להשיב את הכספים שנגבו מהתובעת שלא כדין.

יש מקום לומר, כי מאז פס"ד של ביהמ"ש המחוזי בעניין סמינר הקיבוצים, ומאז ההלכה שאושרה בפס"ד של ביהמ"ש העליון בעניין עיריית חיפה, ישנה חשיפה לתביעות השבה. כל פעם מחדש עולה הצורך לדון שוב בשאלת ההשבה של כספים ששולמו לרשויות מקומיות למרות הפטור שניתן למוסדות ציבוריים. יש בדברים אלו, כדי לפנות בקריאה למחוקק שייתן הנחייה חד משמעית לדרך הפעולה הנכונה והראויה, שתוחל על כל המקרים מעין זה שלפני.

 סופיות השומה

לעניין עיקרון סופיות השומה, הנתבעת אינה יכולה להיאחז בטענה זו כאשר ברור לכל כי המדובר במקרה בו רשות מקומית התעשרה שלא כדין.

"הלכה פסוקה היא כי מקום שבו גובה רשות מקומית תשלומי חובה ביתר, אין משתיקים את הנישום רק בשל העיקרון של סופיות השומה, ובהחלט יתכנו מקרים ראויים בהם יאפשר בית המשפט לנישום לתבוע השבה, על מנת שלא להותיר את תשלומי היתר בידי הרשות כהתעשרות שלא כדין."

האגרה הרלבנטית שהשבתה מתבקשת, הוקעה כאגרה לא חוקית,שנגבתה שלא כדין, והראייה שהסעיף הרלבנטי בחוק העזר, מכוחו נגבתה האגרה בוטל ונמחק כליל. בנסיבות אלה, ראוי לאפשר השבה על מנת לא להותיר את התשלומים שנגבו שלא כדין בידי הנתבעת.

לפיכך, דין טענה זו להידחות. 

לעניין השיהוי, הנתבעת טוענת כי התובעת החלה בתשלומי אגרת השירותים בשנת 1995, ואילו תביעתה הוגשה רק בשנת 2003, שלוש שנים לאחר מתן פס"ד בעניין סמינר הקיבוצים. העובדות להלן נכונות, אולם נראה כי התובעת חיכתה לפס"ד של ביהמ"ש העליון בעניין עיריית חיפה, על מנת לקבל תמונה מפורשת וברורה של מדיניות ביהמ"ש. מה גם, שהנתבעת לא הוכיחה כוונה של התובעת לזנוח את תביעתה או חוסר תום לב מצדה לעניין מועד הגשת התביעה. בנוסף, כפי שצוין לעיל, הנחת היסוד היא שדרישת מס מטעם רשות מקומית נשלחת כדין, ולכן לא ניתן היה לצפות מהתובעת לבחון ולחקור את דרישת התשלום כפי שנשלחה לה.

לפיכך, דין טענה זו להידחות. 

לעניין שינוי לרעה במצב הנתבעת, גם טענה זו דינה להידחות. הנתבעת פעלה שלא כדין, ואין למצבה הכלכלי רלבנטיות לעובדה כי יש לתקן את עיוות הדין שנגרם. יצוין שספק אם, השבת הכספים תערער את יציבותה הכלכלית של הנתבעת. בהיותה רשות מקומית ביכולתה לגייס את הסכום ממקורות אחרים, אפשר בהחלט לאזן את התקציב על ידי קיצוץ בשכר הבכירים, צמצום באירועים ראוותניים וניהול תקין של חניונים!!. בנוסף יש להדגיש, כי גם התובעת הינה גוף ציבורי שנפגע מבחינה כספית ולכן אין מקום להעדיף את אינטרס היציבות הכלכלית של אחת על חשבון השנייה.

הנתבעת בעצמה, העלתה על פני השטח, במסגרת פס"ד בעניין סמינר הקיבוצים, את סוגיית ההשבה, והודתה בכך שפס"ד יגרור השבת הכספים שנגבו שלא כדין.

"...להביא בחשבון שביטול הסעיף יביא להחזרת כספים מתקציב המשיבה (הנתבעת) ... ויפגע באפשרות המשיבה לספק שירותים נאותים לתושבי העיר, תוך קיום הצורך להגדיל, במסגרת החוק, את שיעורי הארנונה לשנים הבאות".

טיעון זה של הנתבעת, מקורו לא במשפט, ועל כן אין לו משקל מכריע. בכל מקרה, אין לנתבעת הסמכות והכוח לשמור את הכספים שנגבו בידיה.

"הדרך הנכונה לתקן את הראוי תיקון בעיני המשיבה (הנתבעת), בדרך של חיובה של המבקשת בתשלום ארנונה כללית לצורך מימון "השירותים הנאותים לתושבי תל אביב, כדבריה - הינו על דרך החקיקה הראשית על ידי הכנסת ולא על ידי חקיקת משנה עוקפת וסותרת."

לאור הדברים האמורים, הגעתי למסקנה כי יש להתיר החלה רטרואקטיבית ולחייב את הנתבעת להשיב לתובעת את הסכומים שנגבו ממנה שלא כדין בגין אגרת שירותים. בהחלטתי זו, עמד מנגד עיני גם עיקרון האחידות בפסיקה. עיקרון זה חשוב לשמירה על הוודאות והביטחון המשפטי. כאשר יש הלכות סותרות, ביהמ"ש העליון, העומד בקודקוד הפירמידה השיפוטית, מכריע בין ההלכות הסותרות אחת ולתמיד, באופן המחייב את הערכאות שמתחתיו. (ראה ספרו של המלומד ד"ר ש' לוין "תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד", הוצאת החברה הישראלית להכשרה מקצועית, ירושלים תשנ"ט - 1999, עמוד 173).

בנושא סביבו נדונה התובענה, הוחלט בעבר כי "יש להורות על השבת כל אותם כספים שנגבו מן התובעת באמתלה של אגרת שירותים וששולמו בפועל." (ראה ה"פ 346/94 המכללה לחינוך סמינר הקיבוצים נ' עיריית תל אביב, ת.א 128952/00 רשות השידור נ' עיריית תל אביב, ת.א 87233/00 שירותי בריאות כללית נ' עיריית קריית אונו, ת.א 22164/00 הסתדרות העובדים הכללית החדשה במרחב חיפה נ' עיריית טירת הכרמל, 159347/02 איגוד הכדורסל בישראל בע"מ נ' עיריית תל אביב).

מחובתו של ביהמ"ש להשוות בין המקרה הבא לפניו לבין מקרים אחרים בעלי נסיבות זהות. לא ייתכן שההלכה המשפטית תשתנה מאולם לאולם לפי זהותו הספציפית של השופט היושב בדין. מחובתו של ביהמ"ש לשמור על אחידות הפסיקה, ככל שהדבר ניתן, שכן עיקרון זה הינו חלק ממנגנון העל של שמירה על הצדק.

כפי שפורט לעיל, ברור וגלוי כי יש להחיל את חובת ההשבה, כפי שהוחלה בעבר, גם בתובענה דנן.

בהערת אגב, ברצוני להביע את עמדתי כי המצב החוקי בו ניתן פטור מלא מארנונה לגופים ציבוריים בדומה לתובעת, אינו תואם את נסיבות תקופתנו אנו. יש להניח, כי כאשר נחקקה תניית הפטור, עמדה מנגד עיני המחוקק תקופה אחרת, בה מוסדות ציבוריים היו זקוקים לפטור הכספי על מנת לתת שירותים חיוניים לציבור. כיום הדברים נמדדים באמצעות דוחות כספיים ושיקולים כלכליים, ואלו צריכים להכריע לעניין מתן פטור ממיסים. (השווה ת.א 87233/00 דברי כבוד הש' שבח). ברם, דבר המחוקק ניצב לנגד עינינו באשר קיום פטור מלא למוסדות ציבור. כל עוד לא משנה המחוקק מצב זה, שומה עלינו ללכת לפיו. 

התובעת טוענת, כי גביית ארנונה שלא כדין על ידי רשות מקומית כוללת גם אלמנט של רשלנות מצידה של הרשות, ועל כן זכאית התובעת לפיצוי נזיקי בנוסף להשבה.

נכון הדבר, כי הנתבעת חוקקה שלא על פי דין הוראה המחייבת גביית ארנונה. לכן, עליה להשיב את הסכומים שנגבו במסגרת זו. אולם, מכאן ועד רשלנות ארוכה הדרך. לא כל מעשה, יהיה אשר יהיה אופיו וחשיבותו, נכנס בגדר מעשה רשלני בגינו יש לרשות חבות בנזיקין כלפי אותו גורם. מעשה הנתבעת, לאחר בחינת מערכת המשפט, היה בלתי חוקי בכך שנגד חקיקה ראשית, אולם לא עלה כדי מעשה שחרג מכל אמת מידה סבירה או נעדר כל אחיזה במציאות.

לפיכך, אני דוחה את טענת הרשלנות, וקובעת כי אין מקום לחייב את הנתבעת בנזיקין.

מן המקובץ לעיל, מקבלת אני את התביעה בכל הנוגע לעניין ההשבה. זאת, בצמצום קל של התקופה, מחמת התיישנות.

אני מחייבת את הנתבעת להשיב לתובעת את הסכומים שנגבו מן האחרונה שלא כדין, בגין אגרת שירותים מיום 7.1.96 ואילך. לסכום כולל זה יצורפו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בנסיבות תיק זה, ובהתחשב במתכונת המקוצרת בה הסכימו הצדדים לנהל את הדיון, על יסוד הכתב בלבד, תשא הנתבעת בהוצאות סמליות בלבד, בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כן, תשא הנתבעת בתשלום אגרת משפט כערכה ביום הוצאתה.

ניתן היום כ"ו בסיון, תשס"ד (15 ביוני 2004) בהעדר הצדדים.

ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.