ת"א 22872/99

ת"א 22872/99

[23.6.2004]

1. האם ניתן להעלות טענת התיישנות בהליכי גבייה מנהליים הננקטים על ידי רשות מקומית, והאם ניתן לעשות זאת על דרך של הגשת תובענה לסעד הצהרתי? אלה הן השאלות העומדות בבסיס החלטה זו.
2. העובדות הצריכות לענייננו הינן כדלקמן:

ביום 14.9.99 הגיש התובע תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו התובע אינו חב לנתבעת חוב ארנונה על הנכס נשוא התביעה, בגין התקופה שבין 1.1.89 ועד לחודש 10/93. התביעה הוגשה בעקבות נקיטת הליכי גבייה מנהליים על ידי הנתבעת.

בין היתר, עתר התובע להצהיר כי חלק מהחוב התיישן, וכי הנתבעת מנועה לממשו באמצעות הליכי גבייה.

3. הנתבעת טענה לעומתו כי ההתיישנות אינה חלה בהליכי גביה מנהליים, וכי טענת ההתיישנות הינה טענת הגנה דיונית, ולא טענה המקימה זכות תביעה.
4. בהחלטה מיום 8.11.99 דחתה כב' השופטת שטייניץ את בקשתו של התובע למתן צו מניעה זמני תוך שהיא קובעת בין היתר:

" יש לדחות גם את טענת ההתיישנות הלוקה בחוסר פירוט, ואשר לא הובאה כל תשתית עובדתית לביסוסה".

5. ביום 2.12.99 הגיש התובע בקשה לתיקון כתב תביעה, בה התייחס בין היתר לטענת ההתיישנות. הנתבעת בתגובתה התנגדה לתיקון המבוקש, וחזרה על טיעוניה לעניין ההתיישנות. בדיון שהתקיים בפניי ביקשו הצדדים לסכם את טענותיהם בהקשר זה, ואכן סיכומיהם הומצאו לתיק בית המשפט כשהם נסמכים על פסיקות סותרות.
6. לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים ושקלתי את טענותיהם הגעתי למסקנה כדלקמן:

הנתבעת בחרה בענייננו לגבות את חוב הארנונה בדרך של גביה מנהלית כאמור לעיל.

יובהר כי המחוקק הקנה לנתבעת שתי דרכים חלופיות למימוש זכותה לגביית חוב זה. הראשונה הינה באמצעות הליך של גביה מינהלי לפי סעיפים 309-315 לפקודת העיריות, והשניה הינה באמצעות הליך אזרחי לפי סעיף 317 לפקודה העיריות ( להלן "הפקודה" ).

7. סעיף 2 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 ( להלן "החוק" ) קובע:

"תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה."

בסעיף 1 לחוק הוגדרה תובענה:

" הליך אזרחי לפני בית משפט."

8. עינינו רואות כי המחוקק הבחין בין תביעה לקיום זכות לבין תובענה לקיומה, כאשר בחלק הראשון נקבע כי כל תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות.

המילה "תביעה" הוגדרה במלון אבן שושן:

"דרישה, הודעה נמרצת לפלוני לעשות משהו או למלא את התחייבותו: בשעת תביעה (של המלווה מן הלוה). תביעה לסלוק חוב. תביעת העובד לשלם לו את שכרו."

יוצא איפוא כי כל דרישה לקיום זכות ובכלל זה דרישת הנתבעת המופנית לנישום לתשלום ארנונה, הינה בבחינת תביעה לקיום זכות הנתונה להתיישנות, ואין נפקא מינה אם הדרישה נעשתה במישור המינהלי - על דרך משלוח הודעה לתשלום ארנונה לפי סעיף 306 לפקודת העיריות - או במישור האזרחי – על דרך הגשת הליך אזרחי לפי סעיף 317 לפקודה.

מכאן, שאם הנתבעת לא דרשה את קיום הזכות, קרי תשלום חוב הארנונה, תוך התקופה הקבועה בחוק, תהיה "חשופה" לטענת התיישנות.

9. נשאלת איפוא השאלה: האם טענת ההתיישנות עומדת לנישום בשני המסלולים הנ"ל, קרי המנהלי והאזרחי?

סעיף 2 לחוק ממשיך וקובע:

"ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה."

מלשון הסעיף הנ"ל עולה כי, על אף שכל תביעה לקיום זכות נתונה היא להתיישנות, אלא שטענת ההתיישנות תקום מתרדמתה רק כשמוגשת תובענה לבית משפט לאכיפת הזכות הנ"ל, ומשקמה, בכוחה של טענה זו לחסום את התובענה אך לא לבטל את הזכות העומדת בבסיסה.

מכאן הוגדרה טענה ההתיישנות כטענת הגנה דיונית ולא מהותית המשמשת כמגן ולא כחרב, ושאין בכוחה לשמש כעילת תביעה. ( ראה ע"א 522/71 מוריס בנין נ' אלברט ובניו ואח' פ"ד כח (2) 309 ).

מכאן גם עלתה המסקנה כי הליכי גבייה מינהליים הננקטים ללא היזקקות להליכים משפטיים, אינם נחסמים על ידי טענת ההתיישנות. ( ראה פסק דינו של כב' השופט קלינג בעת"מ ( ת"א ) 1292/01 שושן מזל נ' עירית רחובות ואח', וכן ע"א ( ת"א ) 1843/00 חרותי עודד נ' עירית רמלה, תק-מח 2003 (1), 2002, ועת"מ 450/02 קימחי רימונד נ' עירית חיפה ואח', דינים מחוזי, לג (10), 776 ). ועל נקיטת הליכים על ידי הרשות בשני המסלולים במקביל ראה ה"פ 512/01 בת.א 2670/01 איאד סאמי קומרי נ' עירית ירושלים ( לא פורסם ).

10. האמנם כך הדבר?

לעניות דעתי, ולשם מתן תשובה לשאלה זו, יש לבחון מה מהותן של הליכי גבייה מנהליים.

הליכי גבייה מנהליים הם הליכים חלופיים להליכים האזרחיים, ונוצרו מטעמים אדמיניסטרטיביים גרידא. מטרתם להקל על הרשות בהליכי אכיפה וליעל את הליכי הגביה תוך חסכון במשאבים. הם לו נועדו לפגוע או לגרוע מזכויותיהם של נישומים לרבות זכויות דיוניות בכל מה שקשור לחובות נשוא הגביה, אלא מטרתם להקל על הרשות כאמור, תוך התווית מסלולים מיוחדים לנישום שנפגע מהליכים אלה. (ראה חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, סעיף 314 לפקודה שעניינו תובענה של מי שנפגע מתפיסת טובין, סעיף 322 לפקודה שעניינו תובענה על ידי מי שנפגע מהטלת עיקולים) .

11. לשני ההליכים הנ"ל, האזרחי והמנהלי, יש אותם סיממנים משפטיים. הליך אזרחי נפתח באמצעות משלוח דרישת תשלום ובעקבותיה הגשת תובענה לבית המשפט, והליך גביה מנהלי נפתח בעקבות משלוח דרישה בכתב אל הנישום לתשלום חוב הארנונה (ראה סעיפים 306 ו- 309 לפקודה).

לשני ההליכים יש השלכות משפטיות. יודגש כי אין המדובר בדרישה לתשלום חוב שהינה בבחינת התראה, אלא בדרישה הגוררת אחריה תוצאות משפטיות. לגובה הארנונה הוענקה הסמכות לתפוס מטלטלין במקרה והדרישה לא מולאה (ראה סעיף 310 לפקודה), לעקל כספים (ראה סעיף 319 לפקודה) לרבות שכר עבודה (ראה סעיף 320 לפקודה) בהתבסס על דרישת החוב הנ"ל. מכאן, שהדרישה הנ"ל יוצרת חוב שהינו בגדר חוב שיפוטי פסוק.

מטעם זה, ניתן לראות, על דרך האנלוגיה, את דרישת התשלום ככתב תביעה המוגש לבית משפט, לאור התוצאות המשפטיות הזהות הנוצרות עקב שני הליכים אלה כאמור, ומזה ניתן אף להסיק את החשיבות שהמחוקק ייחס לדרישת התשלום, על ידי הסדרת דרכי המצאתה לידי הנישום ( ראה סעיפים 306-308 לפקודה ).

ראה את דברי רוסטוביץ בספרו ארנונה עירונית מהדורה רביעית עמ' 399 המצוטטים להלן:

"אם נבקש להשוות בין הליכי הדיסטרס להליכי התביעה האזרחית והוצאה לפועל נמצא כי הודעה זו מקבילה לכתב תביעה והזמנה לדין".

לעניין חשיבות משלוח הדרישה ראה ת"א (ת"א) 1760/92 ישר מיכקשווילי ואח' נ' עירית ת"א יפו, דינים מחוזי לב(4) 238, וכן רוסטוביץ בספרו ארנונה עירונית מהדורה רביעית עמ' 396-400).

12. מכאן, שניתן לראות בהליך הגביה המנהלי כהליך שיפוטי או מעין שיפוטי, שבו תעמודנה לנישום אותן טענות הגנה העומדות לו בהליך אזרחי. מסקנה זו תואמת את הרציונל העומד בבסיס טענת ההתיישנות – הקושי בשמירת ראיות והאינטרס ליצירת וודאות כלכלית וחברתית לאור ההסתמכות על המצג שנוצר עקב חוסר המעש של הרשות – אותו רציונל שחל לגבי הנישום בשני ההליכים.

ראוי להביא בעניין זה את דבריו של רוסטוביץ בספרו ארנונה כללית ספר ראשון עמ' 90:

"שלב ההשגה אינו נחשב להליך משפטי, אולם לפקיד השומה שהוסמך לדון ולהחליט בהשגה מוקנות סמכויות מעין שיפוטיות. נמצא כי שלב ההשגה הוא שלב מנהלי-משפטי, והצדדים יוצקים בו תוכן."

מסקנה זו אף פותרת את המצב האבסורדי שנוצר ולפיו הנישום הינו נתון לחסדיה של הרשות. בחרה היא לממש את זכותה לגביית חוב הארנונה דרך הליך אזרחי, נסללה דרכו של הנישום להעלות טענת התיישנות. בחרה בהליך גביה מנהלי, נחסמה בפניו דרך זו והופקעה ממנו טענה ההגנה הנ"ל. האבסורד הנ"ל מקבל משנה תוקף, לאור העובדה כי הזכות לחסום טענת ההתיישנות, הופקדה בידי מי שכנגדה מופנית הטענה, קרי הרשות, דבר היוצר לכאורה, ולו למראית עין, חשש של אי תקינות.

למעלה מן הצורך ייאמר כי חובת תום הלב ושיקולי הגינות ומינהל תקין, מחייבים את הרשות להימנע מגביית חובות שהתיישנו, אף בהליכי גבייה מנהליים. (לעניין חובת תום הלב במשפט הציבורי ראה בג"ץ 164/97 קונטרס בע"מ נ' משרד האוצר אגף המכס והמע"מ ואח', פ"ד נב (1), 289, ולעניין חובתה של הרשות לשקוד על אמצעי אכיפת החוק ראה בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עירית ת"א, פ"ד נב(2) 542).

יודגש כי הנתבעת הגישה בשנת 1994 תובענה כנגד התובע לגבי חוב ארנונה החל על חלק אחר של הנכס נשוא התביעה לטענתה, הליך שהסתיים בפשרה, אולם משום מה, היא בחרה לישון על זכותה לגבי החלק השני של הנכס, ובחרה לגבות את החוב בגינו בהליכי גביה מנהליים.

13. לאור המסקנה אליה הגעתי ולפיה ניתן להעלות טענת התיישנות בהליכי גביה מנהליים, עולה השאלה, באיזה דרך ניתן להעלות טענה זו?

מאחר וטענת ההתיישנות אינה ממין הטענות שניתן להעלות בגדר השגה לפי סעיף 3 של חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, פתוחה בפני הנישום הדרך להעלותה על דרך של הגשת תביעה לסעד הצהרתי. דרך זו אינה הופכת את הזכות לזכות מהותית ואינה פוגעת בהגדרת הטענה כטענת הגנה דיונית, והיא גם אינה הופכת את הנישום לתובע במובן הפורמאלי של המילה. הטענה מועלית כטענת הגנה מפני דרישת תשלום החוב, ושכזו, היא נשארת טענה דיונית, אף אם מטעמים פרוצדורליים, היא מועלית במסגרת של תביעה.

14. עם מסקנה זו, הנני מצטרפת עם כל הכבוד הראוי, לדעתו של כב' השופט ד"ר ביין כפי שהובעה בה"פ (חיפה) 30340/97 בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' המועצה האזורית זבולון, תק-מח 2001 (1), 7679 , וכן לדעתו של כב' השופט ד"ר ורדי בה"פ 176275/01 סרור יפה נ' עירית רמת גן ( לא פורסם ).
15. לאור האמור לעיל, הנני מחליטה לקבל את טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי התובע, וקובעת כי הנתבעת מנועה מלגבות חוב ארנונה שהתייחס לשנים 89 עד 92.
16. לעניין הבקשה לתיקון כתב התביעה בכל מה שמתייחס לעניינים הנוספים - הנני נעתרת לבקשה ומורה על תיקון כתב התביעה כמבוקש.