[12.7.2004]

א. מהות הערעור

ב. עובדות רלבנטיות

ביום 21.6.00 שכרה המשיבה שכרה מחברת נילסן בשכירות משנה חלק מהנכס האמור (שטח של 295 מ"ר מתוך 378 מ"ר) כאשר תקופת השכירות הינה מיום 1.7.00 ועד ליום 31.6.01. המשיבה מגדירה עצמה (נספח ג')כחברה תעשיתית המתמחה בפיתוח תוכנות וזירות מסחר אלקטרוניות ואת המושכר שכרה לניהול עסק של היי-טק (ס' 7 לחוזה השכירות).

באופן מפורט יותר (ר' עמ. 9 לעתירה) נטען כי המערער מנהל מנויי מערכת, עוסק בניהול תכנים, רכש אלקטרוני ניהול שרשרת אספקה וירטואלית, הפצת מידע וחילופי מסכים אלקטרוניים בין מערכות מידע

בקצירת האומר הוא מספק מוצרים ונותן שירותים.

לאחר סיום תקופת השכירות הגישה המשיבה השגה על חיובה בארנונה לשנים 2000-2001, שעניינה סיווג הנכס כתעשיה ולא כ"משרדים, שירותים ומסחר".

ביום 8.8.01 השיב המערער לב"כ המשיבה, כי פנייתה אינה יכולה להיחשב כהשגה, שכן זכות זו עומדת למחזיק הרשום על פי דין בלבד. עוד ציין המערער, כי לא התקבלה בעירייה כל הודעה בדבר העברת הזכויות בנכס למשיבה, ומכל מקום מאחר והמשיבה הינה שוכרת משנה, היא אינה זכאית להירשם כמחזיקה.

לעצומו של עניין, השיב המערער כי נכס שאינו משמש למגורים מסווג לפי השימוש העיקרי. סוג הפעילות שמתואר בחוזה השכירות אינו מעיד על הפעילות הקיימת בפועל ומכל מקום בצו הארנונה ובחוקים הרלבנטיים לא נקבע כל סוג מעין זה.

ביום 29.8.01 פנתה ב"כ המשיבה בשנית למערער, אולם גם פנייתה זו נדחתה ביום 29.10.01.

האם למשיבה מעמד להגיש השגה וערר?

מהו הסיווג המתאים לפעילות המתבצעת בנכס?

לדברי המערער, המחזיקה בנכס זו חברת נילסן אשר רשומה ככזו בספרי העירייה;

המשיבה טוענת כי יש לראות דווקא בה מחזיקה בנכס, על אף שאינה רשומה בספרי העירייה וזאת משום שהחלק שנשכר על ידה היה גדול דיו והשתרע כמעט על פני קומה שלמה, הייתה לו כניסה נפרדת ומובדלת מיתרת השטח שהיה בשימוש המשכירה וגם השימוש שלה בו לענייני היי-טק היה עצמאי ומובחן.

סעיף 1 מגדיר מחזיק בזו הלשון:

"יש לראות את ההגדרות בסעיפים 1 ו-269 לפקודה כחלות זו לצד זו, כאשר ההגדרה שבסעיף 1 חלה באופן כללי, וההגדרה שבסעיף 269 באה למעט מההגדרה הכללית דייר משנה".

הפועל היוצא הוא, שמכיוון שהמשיבה לא גרה בנכס עפ"י ההגדרה לעיל, ומכיוון שהמשיבה שכרה חלק גדול מהנכס שהיה בחזקתה של חברת נילסן, אזי שימושה בנכס היה בלעדי ולצורך עסקי בלבד ועל כן אין לראות בה דייר משנה כמשמעו בסעיף 269 לפקודה.

על פניה הגדרה זו לא תחול הן על מי שאינו מתגורר בבנין, אלא מפעיל בו עסק, והן על מי ששכר קומה או חלק מקומה בבנין.

מכאן שיהא זה נכון לראות במשיבה מחזיקה בנכס אשר יש בידה להשיג על קביעת הארנונה הכללית.

טוען המערער כי החוק קובע מפורשות מיהו המחזיק, ובעקבות זאת מי רשאי לערער על קביעות ועדת הארנונה.

נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם – ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו – למסור לעירייה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה".

הרציונל העומד מאחורי סעיף זה הוא שהרשות המקומית, כמי שמופקדת על נכסים רבים בתחומה, אינה יכולה לפקח פיקוח הדוק, בזמן אמת, על כל עסקה שנעשית בהם, ואין להכביד עליה יתר על המידה לענין זה.

סעיף 3 לחוק קובע כדלקמן:

"מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה...".

אכן לשון החוק ברורה וגם תכליתה טובה.

לא להעמיד את העירייה הגובה כספים מנכסים רבים בבעיה מדי לגבות מיסי ארנונה עירונית, ולכן היא זכאית להסתמך על הרישום שנמסר לה, לחייב את המחזיק הרשום, שלו ניתנת גם זכות הערעור.

דא עקא, שאיני יכולה להתעלם מקביעת ועדת הערר אודות לוחות הזמנים כשם שלא ניתן להתעלם מקביעת ועדת הערר אודות הקשר הישיר שנוצר בינה לבין המשיבה (וע"כ להלן).

מועד הגשת הערר לועדה חרג מהמועד הקבוע בחוק.

סעיף 3 לחוק הערר קובע כדלקמן:

סעיף 6 לחוק הערר מוסיף על כך וקובע בזו הלשון:

כמו כן מציינת הועדה בהחלטתה כי במקרה הנדון החיוב בארנונה לא הגיע אל המשיבה במישרין מהעירייה, אלא דרך המשכיר. על כן לא ניתן לדעת מתי הידיעה על גובה הארנונה הגיעה למשיבה וגם העירייה לא נקבה בפני הועדה במועד זה.

מהשתלשלות העניינים עולה המסקנה, כי החריגה של המשיבה מהמועדים הקבועים בחוק נבעה גם מהתנהלות המערער בעניין.

המועד אשר חלף מהגשת ההשגה לעירייה ועד הגשת הערר לועדה כשבתווך מתנהלת תכתובת בין שני הגורמים מלמדת כי היה ניסיון למצות את המאמצים עד תום בטרם הגשת ערר.

בנסיבות אלה, לא יהא זה נכון לראות בחריגה זו כשלעצמה דבר המצדיק קבלת הערעור, ועל כל פנים לאור קביעת ועדת הערר בדבר אשמו של המערער בשיהוי, אזי הוא מנוע מלהעלות טיעון זה בעתירה.

על הפרק אם כן עומדת שאלת סיווג עסקה של המשיבה בתקופה הנדונה. מחד טוען העותר כי מאפייני הנכס המדובר אינם מתאימים לתעשייה אלא מאפיינים שירותים/משרד ומאידך קבעה הועדה שהסיווג המתאים לנכס הוא תעשיה.

אחד המבחנים המקדמיים הוא מבחן על דרך ההנגדה לפיו יש לשאול בכל עניין ועניין אם הפעילות בה אנו מדברים "נמשכת" אל מרכז הגרוויטציה של פעילות ייצורית או של מתן שירותים, לנוכח התאמת המוצר ללקוחות ספציפיים בשוק העסקי.

שילוב זה הקיים בפעילות המשיבה מחדד את הקושי לקבוע מהו מרכז הגרוויטציה של פעילותה, דבר המוביל אותנו למבחן אחר הוא מבחן היקף השימוש במוצר.

במקרה שלפנינו לא נראה כי בכוחו של מבחן זה לסייע לנו בשאלת הסיווג המתאים לפעילות המשיבה, שכן הפרשנות לפיה ההבדל בין תעשיה ללא תעשיה הוא בייצור המוני מול ייצור על פי הזמנה לוקה בחסר.

אומנם המשיבה מוכרת ומשווקת את מוצריה בתחום הסחר האלקטרוני על פי הזמנה אך פעילותה טומנת בחובה גם אלמנט ייצורי של פיתוח תוכנה עליו שוקדים אנשי מחשוב ותוכניתנים.

מבחן זה אוזכר בע"א 798/85 פקיד שומה ירושלים נ' חברת ניקוב שרותי מחשב ירושלים בע"מ, (פ"ד מ"ב(4)):

חדירתו של המחשב בשנים האחרונות לתחומים רבים ומגוונים בחיינו הביאה לפיתוח תעשיה עתירת ידע המבוססת על מחשב לעיתים כאמצעי שירות ולעתים כאמצעי ייצור.

המשיבה כאמור היא חברת היי-טק העוסקת בפיתוח תוכנה בתחום הסחר האלקטרוני; חשוב לבחון האם פעילותה תורמת לפעילות ייצורית תעשייתית בהיותה יוצרת או מקדמת יצירתו של יש ממשי חדש או שמא כל פעילותה היא בבחינת אספקת שירות ללקוח, שאין בה תוכן מוחשי חדש.

במקרה דנן, אוזכר כבר לעיל כי פעילותה של המשיבה מורכבת הן מאלמנט של פיתוח והן מאלמנט של מכירה ושיווק המוצר תוך התאמתו ללקוחות ספציפיים.

מבחינת מהות העשייה, לא ניתן להתעלם מכך שבפעילות המשיבה יש גם אלמנט פיתוחי, שהוא בבחינת יש מוחשי חדש שנועד לענות על הצרכים המבוקשים בתחום הסחר האלקטרוני.

כתיבת תוכנה, פיתוחה והפיכתה לכלל מוצר מוגמר שלקוחות עושים בו שימוש שעיקרו עסקי, הוא בבחינת דבר מוחשי חדש גם אם בסופו של יום הוא מותאם ללקוחות ספציפיים. על כן על פי מבחן זה יש לכלול את פעילות המשיבה בנכס תחת קטגוריה של תעשיה.

מבחן נוסף הוא מבחן השבחת הנכסים. לפי מבחן זה פעילות ייצורית היא עשייה בטובין אשר משביחה את הערך הכלכלי של אותם טובין אף אם אינה מביאה לשינוי בצורה או ליצירתו של יש מוחשי אחר.

מלבד זאת, עלינו לזכור כי שאלת סיווג פעילות המשיבה עולה במסגרת ערעור מנהלי על החלטת ועדת ערר. עקרון ידוע במשפט המנהלי הוא עקרון אי התערבותו של בית המשפט בשיקול הדעת המנהלי, כל זמן שההחלטה הנידונה נופלת לגדר מתחם הסבירות.

עמד על כך השופט ברק (כתוארו אז) בבג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור (פ"ד לה(1), 421), בקובעו:

אחת האופציות הסבירות מתוקף השילוב האמור היה סיווג פעילות המשיבה כתעשייה כפי שועדת הערר אכן עשתה.

ניתן היום 12/7/04, בהעדר.