כידוע, בהתחשב במצב הדמוגרפי-ביטחוני באיזור וגם מטעמים כלכליים, ישראל מעונינת בגידול האוכלוסייה היהודית. ואכן, מסיבה זו המדינה מעודדת עלייה ומעניקה סל קליטה אפילו למי שמפאת גילם או מצבם הבריאותי מהווים נטל ולא נכס למדינה. והנה באים צעירים, שגדלו בארץ ושהשקענו בחינוכם, ומביעים את רצונם להישאר בישראל, לשרת בצבאה ולתרום לכלכלתה, ואנו, במקום לקבלם בזרועות פתוחות, נגרש אותם?

גם מבחינת העם היהודי שמבכה את אבדן בניו להתבוללות בגויים, ההיגיון מחייב לקפוץ על ההזדמנות שניתנת לו על מנת לאזן את החשבון באמצעות "התבוללות הפוכה (של זרים לתוך העם היהודי)". מה גם כשהמדובר במי שמכל הבחינות המעשיות - תרבות, שפה ואורינטציה לאומית - אינם נבדלים מאיתנו, הישראלים. המסקנה המתבקשת היא, אפוא, שהאינטרס של המדינה הוא לגייר את הצעירים הללו "גיור לאומי", כלומר, להכניסם תחת כנפי הלאום היהודי כפי שהם מבקשים.

הגיור הלאומי מוצע פה כתחליף לגיור האורתודוקסי שלפי המצב החוקי הקיים היה מאפשר להם לקבל אזרחות ואפילו מענק. מצב חוקי זה הוא אבסורדי משום שמדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי אינה מפיקה שום תועלת מהצטרפות צעירים אלה לדת היהודית-אורתודוקסית. יתר על כן, מאחר ורוב הישראלים הם חילוניים, יוצא שדתיות אינה תנאי ללאומיות ישראלית, אז מה הטעם לדרוש אותה ממתאזרחים חדשים?

אפשר אפילו להעיז ולומר, שאימוץ לחיק האומה על בסיס גיור דתי מנוגד לאינטרס של הרוב החילוני, שנפגע מגידול המיעוט הדתי.

מאחר והאתניות של צעירים אלה אינה יהודית, מתעוררת השאלה במה תתבטא לאומיותם היהודית אם יאוזרחו ללא גיור דתי? לזה יש שתי תשובות: ראשית, גם במקרה של התאזרחות על סמך גיור דתי וגם במקרה של אימוץ ילדים מרומניה או ברזיל על ידי משפחות ישראליות, אנו מתעלמים מהאתניות הזרה שהם. שנית, ביסוס לאומיות על אתניות בלבד הוא גזעני. אחרי הכל, כשם שאנו רואים במי שאימצו ילד וגידלוהו את הוריו האמיתיים (במקום את הוריו הביולגיים שנטשו אותו), כך גם ישראל, בה גדלו ילדי העובדים הזרים, היא יותר מולדתם-הורתם מאשר ארץ המוצא של הוריהם. יתר על כן, מאחר והם כבר מהווים חלק מההוויה הישראלית, ניתן לראות בהם כמות שהם יהודים ישראלים דה-פקטו (בניגוד וכמשקל נגד למיעוט הערבי-ישראלי ששומר על תרבות/לאומיות נפרדת).

ההתנגדות לכוונתו של השר פורז להימנע מגירוש הצעירים הזרים באה מנציגי המפלגות הדתיות, במיוחד מיו"ר ש"ס, אלי ישי. עבורו "להיות יהודי" פירושו "להיות יהודי מבחינה דתית" אפילו אם הוא אנטי-ציוני. שימור העם היהודי מיתרגם על ידו אך ורק לשימור הדת היהודית. אבל, לפי הצהרת העצמאות וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מוגדרת מדינת ישראל כ"מדינת העם היהודי" ולא כ"מדינת הדת היהודית", ולכן תפקידה הוא לשרת את העם היהודי ולא את הדת היהודית.

הגיע הזמן שכמו שמתחייב מאופיו של המשטר הדמוקרטי, וכפי שעשו רוב הדמוקרטיות המערביות, כן גם אנחנו נתחיל להסתכל על דתנו ולאומיותנו כשני דברים/ערוצים נפרדים, חרף צמידותם ההיסטורית (שמתבטאת בכך שעד עתה זיהינו את לאומיותנו עם דתנו וצרפנו לעם את מי, ורק את מי שהצטרפו לדת).

פירוש הדבר באקטואליה הוא ששני הערוצים, הלאומיות והדת, צריכים להתנהל על ידי גופים שונים: המדינה, שהיא התגשמות הציונות לפי חזונו של הרצל, תהיה אחראית על שמירת האינטרסים של הלאום, ואילו הדת תנוהל על ידי מנהיגי זרמיה השונים שאת מרותם יקבלו רק אותם אזרחים שמרצונם החופשי יבחרו לעשות כן.

במסגרת אחריותה על העם, מחובתה של המדינה, ככל מדינה נורמלית, לנהל מדיניות הגירה פרגמטית שתאמץ מהגרים על בסיס הכדאיות (כלומר מהגרים שיביאו לה תועלת), ותפעיל את חוק השבות רק כמטלה נוספת שנועדה לתת מקלט ליהודים הנרדפים ממשית בגלל יהדותם.

נכון שהרעיון המוצג פה הוא מהפכני, אבל כאלה היו בזמנם גם הרעיונות של ביטול העבדות, הענקת זכות הבחירה לנשים ומתן לגיטימציה להומואים, שכולם התגשמו והיום נחשבים כמובנים מאליהם.