 גרסת הדפסה
ת"א 100386/01
מינהל מקרקעי ישראל ואח' נגד שושנה נוריאל
8/8/2004
ת"א 100386/01
1. מינהל מקרקעי ישראל מחוז ת"א
2. פרידמן-חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ
3. אביוד חברה לבנין ועבודות עפר בע"מ
נגד
1 . ראובן נוריאל (נמחק)
2. שושנה נוריאל
בית משפט השלום תל אביב-יפו
כב' השופט אשר גולדין
[8.8.2004]
פסק-דין
1. מהות התביעה
בפנינו תביעה לסילוק ידה של הנתבעת מהמקרקעין הנמצאים ברחוב שתולים 99, "שכונת הארגזים", בתל אביב , והידועים כחלק מחלקה 71 בגוש 6136 (חלק ממגרש 401 עפ"י תכנית מפורטת מס' תא/במ/2620/55) (להלן: "המקרקעין" ו/או "הנכס") כמסומן בתרשים (נספח ת/1).
2. עיקרי המסכת העובדתית
א. התובעות 2 ו- 3 הנן חברות פרטיות ליזום בניה ופיתוח (להלן: "התובעות"), אשר זכו במכרז מס' תא/250/98 לפינוי ובינוי "שכונת הארגזים", שפורסם ע"י תובע מס' 1, עיריית תל אביב יפו, וחברת מבני תעשיה בע"מ (להלן: "המכרז") .
ב. בעקבות הזכייה במכרז, נחתם בין התובעות לבין תובע מס' 1, ביום 22.09.99, הסכם פיתוח, המקנה לתובעות זכויות במתחם שכונת הארגזים .
ג. הנתבעת מחזיקה במקרקעין .
3. הפלוגתאות בין הצדדים
טיעוני התובעים:
א. המקרקעין הנם בבעלות מדינת ישראל, ומנוהלים ע"י תובע מס' 1 .
ב. לנתבעת אין כל זכות במקרקעין, ומעולם לא שילמה סכום כלשהו למינהל בגין החזקה ושימוש במקרקעין, ולא חתמה הסכם כלשהו עם המינהל לגבי המקרקעין .
ג. ביום 18.02.01 שלחו התובעים, באמצעות ב"כ, מכתב לנתבעים בו הציעו לנתבעים לפנות את המקרקעין, בתמורה לפיצוי בהתאם לתנאי המכרז (להלן: "המכתב").
ד. הנתבעת לא חזרה לתובעים בעניין מכתב הפינוי מהמקרקעין, ולפיכך הגישו התובעים תביעה זו .
ה. התובעים לא נתנו לנתבעים רשות מפורשת לעשיית שימוש במקרקעין ו/או בכל חלק מהם .
ו. במידה וייקבע ע"י בית המשפט כי הנתבעים קיבלו רשות להשתמש במקרקעין, אזי, רשות זו בוטלה עם פרסום המכרז, כפי שצוין במכתב שנשלח לנתבעת, וכן ויש לראות בהגשת תביעה זו הודעה על ביטול הרשות .
טיעוני הנתבעת:
א. בשנת 1958, רכשה אמה של הנתבעת את המקרקעין נשוא התביעה דנן.
ב. מאז שאמה ז"ל של הנתבעת רכשה את המקרקעין, הנתבעת מחזיקה בהם ומתגוררת בהם באופן רצוף .
ג. בכל התקופה מאז אמה ז"ל של הנתבעת רכשה את המקרקעין וגרה בהם, הנתבעת נוהגת במקרקעין מנהג בעלים ללא התנגדות תובע מס' 1 .
ד. בהתאם לתנאי המכרז, התחייבו הזוכות במכרז (התובעות) לפנות את תושבי השכונה המחזיקים במקרקעין, כנגד שיפויים ופיצויים. הנתבעת כמו רבים מתושבי השכונה לא היו שותפים לקביעת הקריטריונים לפינוי, אותם הכתיב תובע מס' 1 במסגרת תנאי המכרז .
ה. הנתבעת לא קיבלה מהתובעים מכתב לעניין פינוי המקרקעין .
ו. חלה התיישנות על התביעה .
ז. לחלופין, הנתבעת ובני משפחתה דיירים מוגנים במקרקעין .
ח. הנתבעת ובני משפחתה השקיעו רבות באחזקת המקרקעין .
ט. לחלופין, הנתבעת הנה ברת רשות במקרקעין .
4. המסגרת הדיונית
א. ביום 12.09.01, הגישו התובעים תביעה זו בסדר דין מקוצר לפינוי וסילוק הנתבעים מהמקרקעין. ביום 09.05.02, ניתנה לנתבעת רשות להתגונן וכן נקבע כי תצהירה בבקשת הרשות להתגונן ישמשה ככתב הגנה .
ב. לבקשת ב"כ התובעים, נמחק נתבע מס' 1 מהתביעה, ביום 24.06.02 .
ג. בתיק נשמעו ראיות:
1. מטעם התובעים:
עת/2 גב' ניצה אריאל, נחקרה על תצהירה אשר סומן ת/2 .
עת/3 מר ישעיהו חכשורי, נחקר על תצהירו אשר סומן ת/3 .
הוגשו מסמכים כדלקמן:
חוו"ד המומחה מר דני שלזינגר, סומנה ת/1 .
2. מטעם הנתבעת: עה/1 הנתבעת גב' שושנה נוריאל, נחקרה על תצהירה שסומן נ/3 .
עה/2 מר שמואל נעימי, נחקר על תצהירו אשר סומן נ/4 .
עה/3 מר ציון סאני, נחקר על תצהירו אשר סומן נ/5 .
עה/4 מר מיכאל גרשוביץ.
הוגשו מסמכים כדלקמן:
המרצת פתיחה, סומנה נ/1 .
תצהיר מיום 01.05.02, סומן נ/2 .
5. דיון והכרעה:
לאחר שקראתי את כתבי הטענות, בחנתי את העדויות השונות ואת החומר המשפטי המצוי בתיק, וכן נתתי את דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל .
6. זכויות במקרקעין:
א. בהתאם לחוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך- 1960, וחוק רשות הפיתוח (העברת נכסים), תש"י- 1950, כל הנכסים דלא ניידי שבבעלות מדינת ישראל ורשות הפיתוח מנוהלים ע"י התובע מס' 1 .
ב. מעיון בנסח חלקה 71 בגוש 6136 (נספח ה' לת/3) (להלן: "הנסח"), הוכחה לי בעלות של מדינת ישראל, במקרקעין המהווים מקרקעין מוסדרים. הנסח אינו מפרט זכות כלשהי לנתבעת במקרקעין נשוא כתב התביעה .
ג. בתצהיר הנתבעת אשר תמך בבקשה למתן רשות להגן, לא חלקה הנתבעת על זיהוי המקרקעין .
ד. נספח א' לתצהירה של הנתבעת (נ/3) מציג הסכם, לפיו, רכשה אמה ז"ל של הנתבעת בית ואדמה, שלטענת הנתבעת המקרקעין כלולים בהם .
מעיון בנספח א' לתצהירה של הנתבעת, שוכנעתי כי, המוכר המוצג בהסכם מר משה דאני, אינו הבעלים של המקרקעין נשוא התביעה דנן .
מסקנה :
הוכח לי כי הנתבעת מחזיקה במקרקעין נשוא התביעה, וכי תובע מס' 1 הנו הבעלים של המקרקעין, ולנתבעת אין זכויות רשומות במקרקעין.
7. התיישנות במקרקעין:
לטענת ב"כ הנתבעים, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. אני דוחה טענה זו מהנימוקים להלן :
א. הוכח לי, כי המקרקעין עברו הליכי הסדר .
ב. סעיף 159[ב] לחוק המקרקעין תשנ"ט-1969, קובע כדלקמן:
"חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח התיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה" .
ג. על מנת שתעמוד לנתבעים טענת התיישנות לגבי מקרקעין מוסדרים לפי סעיף 159[ב] הנ"ל, צריך שיתקיימו שני התנאים המצטברים הבאים:
1. כי לפי הדין הקובע, לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, היה הנתבע זכאי לטעון טענת התיישנות.
2. שתקופת ההתיישנות נסתיימה לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, היינו 01.01.70.
ד. הדין שחל על התיישנות במקרקעין לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, הוא חוק ההתיישנות התשי"ח- 1958. לפי סעיף 5[2] לחוק ההתיישנות, ביחד עם סעיף 20 לחוק הקרקעות העותומני, תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים היא 25 שנה. מרוץ ההתיישנות מתחיל מהיום בו נרשמו החלקות על שם הבעלים מתוקף הליכי ההסדר [ע"א 69/85 להבי נ' רשות הפיתוח, פ"ד מ[3], 624] .
ה. על פי הנסח, חלקה 71 בגוש 6136 נרשמה על שם מדינת ישראל בתאריך 13.12.60 .
לטענת הנתבעת אמה ז"ל רכשה את המקרקעין בשנת 1958, וכך הצהירה בתצהירה:
"אימי, זינת נעימי ז"ל, רכשה בשנת 1958, שטח "בשכונת הארגזים" במרכזו עמד בית, בו התגוררה עד ליום מותה... והמשפחה עברה להתגורר במקום "
[תצהיר נ/3, סעיף 4]
מן המקובץ עולה, כי גם אם ניקח את המועד המוקדם ביותר בו טוענת הנתבעת כי היא מחזיקה במקרקעין , דהיינו שנת 1958, הרי שממועד זה ועד 1.1.70, חלפו כ- 12 שנים, באופן שתקופת ההתיישנות לא נסתיימה במועד תחילת תוקפו של חוק המקרקעין, ועל כן, הסיפא לסעיף 159[ב] לחוק המקרקעין אינו חל, ונשארת הרישא לפיה חוק ההתיישנות אינו חל לגבי מקרקעין מוסדרים .
לאור כל האמור לעיל, דין טענת ההתיישנות להידחות.
8. דיירות מוגנת:
לטענת הנתבעת, היא ובני משפחתה דיירים מוגנים במקרקעין.
א. הנתבעת לא הציגה בפני בית המשפט הסכם לשכירות מוגנת או קבלה על תשלום דמי מפתח, אשר יעידו על כך. לא הוצגה בפני כל ראיה אחרת המוכיחה התקיימות של שכירות מוגנת במקרקעין.
ב. טענת הדיירות המוגנת הועלתה בכתב ההגנה של הנתבעת, אך נזנחה בסיכומים.
"טענה שנטענה בכתב טענות, אך לא הועלתה לפני בית המשפט בסיכומים, דינה כדין טענה שנזנחה, והשופט אינו חייב לדון בה"
[ד"ר יואל זוסמן, סדר הדין האזרחי, עמ' 512]
לאור האמור לעיל, הנני דוחה את טענת הנתבעת לעניין הדיירות המוגנת במקרקעין.
9. הסגת גבול:
א. מקור העילה:
תביעה זו לסילוק ידה של הנתבעת הנה על פי עילה של הסגת גבול במקרקעין.
סעיף 16 לחוק המקרקעין, קובע כהאי לישנא:
"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם, זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".
התובע, כאמור, הוכיח כי הוא בעל המקרקעין, אותם מחזיקה הנתבעת, לכן אף אם אינו מחזיקם בפועל, רשאי הוא לתבוע מכוח זכות הבעלות.
סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כהאי לישנא:
"הסגת גבול במקרקעין , היא כניסה למקרקעין שלא כדין ... "
ב. נטל הראייה:
סעיף 30 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כהאי לישנא:
"בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין- על הנתבע הראייה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין"
כפי שנפסק:
"... בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק יד על זכות קניינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות ... ואז על הנתבע להראות ולו גם לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום. מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה רק כנגד נתבע שאין בכוחו, להראות זכות חוקית לישיבתו במקום ...".
[ע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף לוי ו- 3 אחרים, פ"ד ל"א[3],455].
כאמור, הוכיחו התובעים את המוטל עליהם, לפיכך עבר הנטל לנתבעת, להראות, כי היא מחזיקה במקרקעין כדין.
10. זכויות הנתבעת במקרקעין :
לא הוכח לי כי הנתבעת בעלת זכויות במקרקעין וזאת מאחר והנתבעת:
א. לא הביאה כל ראיה, או חוזה או אסמכתא חוקית לזכותה במקרקעין.
" ש. הבית שאת גרה בו לא עומד במקום שאמא שלך קנתה?
ת. אמא שלי קנתה בית עם שטח אדמה ואני בניתי את הבית שלי ליד הבית שלה בשנת ה-70. זאת אומרת, הבית שלי זה לא הבית של האמא.
ש. כאשר בנית את הבית בשנת 70, רשיון בניה לא קיבלת?
ת. לא.
ש. למינהל פנית כדי לקבל רשות לבנות?
ת. זו לא האדמה של המינהל אלא של הערבי ולכן לא ביקשתי רשות לבנות מהמינהל... "
[פרוטוקול עמ' 29- 30]
ב. לא הביאה ראיות פוזיטיביות שיוכיחו את זכויותיה במקרקעין.
לפיכך אני קובע כי הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה להראות, כי היא מחזיקה במקרקעין כדין.
11. בר רשות במקרקעין- מבוא:
הנתבעת טוענת, כי היא ברת רשות במקרקעין. בידוע הוא, כי גם ללא הסכם מפורש, ניתן להסיק בדיעבד, על קיומו של רשיון במקרקעין, מתוך התנהגות של בעל המקרקעין.
פרופ' נ. זלצמן במאמרה " רשיון במקרקעין", הפרקליט מ"ב[1995], בעמ' 24, כותבת כך:
"רשיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין... לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס... ואפשר שתינתן על ידי בעל המקרקעין , ללא כוונה ליצור התחייבות חוזרת כאקט של רצון טוב, או תלמד משתיקתו ואי מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס...".
וכך נקבע בפסיקה:
"לשם יצירת רשיון של שימוש במקרקעין אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימושו של אדם אחר ברכושם. העובדה שעבר זמן רב מאז תפס האדם את הקרקע, ושבמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו, וליצור רשיון מכללא
(implied license) שלא היה קיים מלכתחילה.".
[ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד ל"א[3] 210]
כמו כן נקבע כי:
"יצירתה של רשות ... אינה מותנית בהסכם מפורש, ודי אפילו בהתנהגותו של בעל המקרקעין, שממנה ניתן להסיק הסכמה בדיעבד...".
[ ע"א 463/79 חנא פרח ג'בארן נ' סימון ג'בראן, פ"ד ל"ו[4], 403]
וכן הוסיפה פרופ' נינה זלצמן כי:
"בגדר המושג רשות מכללא נכללים כל אותם מצבים שבהם החזקה או השימוש של פלוני אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלו של בעל המקרקעין לפעול לסילוקו של פלוני מן הנכס ... ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפסיבית של בעל המקרקעין, בנסיבות המקרה, המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס. ההסכמה הנלמדת משתיקתו של בעל המקרקעין מטהרת את החזקה או השימוש מיסוד אי החוקיות שדבק בו והופכת את מעשה העוולה למעשה ברשות".
[לעיל, פרופ' זלצמן עמ' 56- 57]
אולם, אין די בעבירת הזמן לבדה בכדי לקבוע, כי מסיג גבול הנו בר רשות ויש להתייחס אף לנסיבות אחרות.
[ראה לעניין זה ע"א 793/75 ישראל אקסלרוד נ' מדינת ישראל ואח', פמ תשל"ז[ב], 466]
לסיכום:
בנסיבות מסוימות בחלוף זמן רב, תוך שתיקת הבעלים יכול להיווצר מצב בו מסיג גבול ייהפך לבר רשות.
12. האם הנתבעת הנה ברת רשות מכללא?
בכדי לזכות במעמד זה על הנתבעת להוכיח:
א. שהייה במקרקעין זמן ממושך.
ב. כי התובעים ידעו על החזקתה של הנתבעת במקרקעין ולא עשו דבר.
אדון בתנאים הנ"ל לפי סדרם.
1. האם התקיימה שהייה ממושכת של הנתבעת במקרקעין?
בתצהירה [סומן נ/3] הצהירה הנתבעת כי:
"4. אימי, זינת נעימי ז"ל, רכשה בשנת 1958, שטח "בשכונת הארגזים" במרכזו עמד בית, בו התגוררה עד ליום מותה... והמשפחה עברה להתגורר במקום.
5. בשנת 1970 לערך, הקמתי את ביתי על חלק מהשטח אותו רכשה אימי... "
[תצהיר נ/3, סעיפים 4 ו- 5]
לאור האמור לעיל, ובבוחני את הראיות ואת העדויות שבתיק, שוכנעתי כי הנתבעת שהתה במקרקעין זמן ממושך.
2. האם התובעים ידעו על החזקתה של הנתבעת במקרקעין ולא עשו דבר?
הנתבעת טוענת כי עד למועד הגשת התביעה, ידעו התובעים על השימוש שהנתבעים עשו במקרקעין. לאחר שבחנתי את כל חומר הראיות המונח בפניי, מצאתי שיש מקום לקבל את טענת הנתבעת כי התובעים ידעו על החזקתה של הנתבעת במקרקעין ולא עשו דבר.
א. עה/4 מר מיכאל גרשוביץ, מנהל פיקוח מחוז ת"א של מינהל מקרקעי ישראל משנת 99, העיד כי:
"ת. בימים האחרונים כאשר התכוננתי לדיון. התצ"א היא משנת 94 או 95. ברגע שהגישו את הסקר, כפי שנמצא מאז 94 הוא נמצא במינהל. אני קיבלתי אותו לידי משנת 99.
ש. כלומר למינהל היית הידיעה ברורה של מיקום הבית של גברת נוריאל, משנת 94, ואיש לא טרח לבדוק את הנכס.
ת. נכון כי משנת 94 הסקר היה ברשות המינהל.
ש. פעולת פיקוח בביתה לא נעשה?
ת. נכון כמו בהרבה מקומות אחרים. אנו יודעים כי יש הרבה חריגות בנייה והסגות גבול. רק בעצם הביקור אנו בודקים מי מחזיק ואז אנו יכולים לנקוט בהליכים"
[פרוטוקול עמ' 46- 47]
ב. הנתבעת בתצהירה (נ/3) הצהירה כי:
"25. במהלך מלחמת המפרץ, בשנת 1991, נפגע ביתי מטילים שנפלו בסמוך למקרקעין. עיריית תל אביב ומשרד האוצר באמצעות מס רכוש הכירו בהחזקתנו ובנזקים שנגרמו לנו וסייעו, באמצעות קבלנים, בשיפוץ הבית. אטען כי בכך שבה מדינת ישראל והכירה בפועל בזכויות אותן רכשנו במקרקעין"
[נ/3, סעיף 25]
מהאמור לעיל שוכנעתי כי התובעים ו/או ב"כ לא עשו דבר במשך השנים לעניין החזקתה של הנתבעת במקרקעין.
3. מסקנה:
הנני קובע, כי הנתבעת ברת רשות במקרקעין. וזאת מכיוון שעמדה בנטל ההוכחה, והוכיחה כי שהתה במקרקעין זמן ממושך, וכי התובעים ידעו על החזקתה של הנתבעת במקרקעין ולא עשו דבר עד להגשת התביעה דנן.
13. רשות חינם:
"רשיון הניתן חינם, ללא כל תמורה, איננו הסכם במובן החוקי של המילה. רשיון כזה מתפרנס מדי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון".
[ע"א 96/50 יעקב צינקי ואח' נ' ויקטור ע. כיאט, פ"ד ה[1], 474]
וכן ראינו בע"א 50/77 , אליהו מזרחי נ. אלברט אפללו, פ"ד ל"א[3], 433, כי:
"מסיג גבול שמחזיק בקרקע תקופה ממושכרת בידיעת הבעלים ובלי שהבעלים יפעלו לסילוקו, עלול להיהפך לבר רשות ללא תמורה או בר רשות חינם ובעל המקרקעין רשאי לבטל רשות זו בכל עת... "
במקרה דנן, הוכח לי כי הנתבעת לא נתנה לתובעים תשלום ו/או תמורה עבור השימוש במקרקעין, ולכן מדובר ברשות חינם, וכפי שאפרט להלן, רשות זו ניתנת לביטול.
14. ביטול רשות חינם:
כאמור, אף אם הנתבעת הנה ברת רשות במקרקעין, מדובר ברשות חינם וברשות מסוג זה ההלכה היא כי:
"מסיג גבול שמחזיק במקרקעין תקופה ממושכת בידיעת הבעלים ובלי שהבעלים יפעלו לסילוקו, עלול להיהפך לבר רשות, ללא תמורה או בר רשות חינם, ובעל המקרקעין רשאי לבטל רשות זו בכל עת".
[ע"א 50/77 , לעיל]
על כן, ניתן לבטל רשות זו בכל עת, שכן, נפסק:
"כבר ראינו, כי דעת רוב השופטים היא, שרשיון חינם שאינו לזמן קצוב מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של בעל המקרקעין, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון והגשת התביעה לסילוק יד בוודאי מגלה רצון זה... ולקבוע שעצם הגשת התביעה כנגד המשיבה כוללת בתוכה גם הודעת ביטול הרשיון".
[ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת פ"ד לא (3) 210 ]
במקרה דנן, הגישו התובעים תביעה לסילוק יד, וכן טענו התובעים, כי החזקת הנתבעת במקרקעין היא בניגוד לרצונם, כפי שנכתב בכתב התביעה:
" .. .מידה וייקבע ע"י בית המשפט כי הנתבעים קיבלו רשות להשתמש במקרקעין ו/או בכל חלק מהם... מובהר, כי הרשות שניתנה לנתבעים, אם ניתנה, בוטלה עם פרסום המכרז, כפי שצויין גם במכתב ב"כ התובעים לנתבעים מיום 18.02.01. בכל מקרה יש לראות בהגשת תביעה זו את ביטול הרשות "
[ס' 11 לכתב התביעה]
הוכח לי לפיכך כי בוטלה הרשות.
15. האם משבוטלה הרשות הנתבעת הנה מסיגת גבול?
בע"א 477/68 הופמן נ' לויטל, פ"ד כ"ג[2]52 קבע כב' השופט לנדאו כדלקמן:
" המערערים השכירו למשיב את המחסן הנדון והלה לא פינה אותו בתום תקופת השכירות, מאותה שעה ... הפך המשיב למסיג גבול".
ובמקום אחר נקבע, כי עוולת הסגת הגבול הנה עוולה מתמשכת ומתרחשת גם כתוצאה מהתמשכותה של חזקה שלא כדין בקרקע.
ומכאן נלמד קל וחומר, במקום שהיתה שכירות כדין, מרגע שהסתיימה ולא פונה הנכס, מדובר בהסגת גבול, קל וחומר במקרה שלפנינו, בו מדובר, ברשיון מכללא, שברגע שזה מבוטל, הרי שמדובר בהסגת גבול.
מכל האמור לעיל, עולה כי לנתבעת אין כל זכות או מעמד במקרקעין, ויש להורות על סילוק ידה מהם.
16. השקעת הנתבעת במקרקעין ופיצויה:
לעניין תוצאותיו של ביטול הרשות להמשיך להחזיק בנכס, יפים דבריה של פרופ' זלצמן במאמרה הנ"ל:
" בית המשפט רשאי משיקולים של צדק... להתנות את הביטול בפיצוי הנתבע על ההשקעות שהשקיע בנכס לפי ערכן הריאלי במועד הביטול או בפיצוי הנתבע על הנזק שנגרם לו".
[פרופ' נינה זלצמן, לעיל , עמ' 31]
א. השבחותיה והשקעותיה של הנתבעת במקרקעין:
שיקול הדעת המסור לבית המשפט, מכוון ליתן פתרון צודק בנסיבותיו של מקרה בו השקיעו הנתבעים כספים להשבחת המקרקעין בשיפוצם ובאחזקתם. מן הראוי במקרה מהסוג שלפנינו שהנתבעת תזכה לפיצוי בגין השקעתה במקרקעין, אלא שהנתבעת ו/או ב"כ לא מצאו לנכון להמציא חוו"ד כלשהי לעניין הערך הכספי של השקעת הנתבעת במקרקעין.
בהעדר הערכה כלשהי של גובה הפיצוי הנדרש, מנוע אני מליתן לנתבעת, סעד של פיצוי כספי לעניין השבחותיה במקרקעין.
ב. טענות הנתבעת בקשר לתנאי המכרז, ופיצוייה על פיו:
הנתבעת בכתב הגנתה העלתה טענות כנגד תנאי המכרז, לעניין זה:
1. שוכנעתי כי, אם הנתבעת לא היתה מרוצה מתנאי המכרז, וחשבה, כי מגיעים לה תנאים טובים יותר, היה עליה להגיש עתירה כנגד פרסום המכרז, עוד בטרם הגישו התובעות את הצעותיהן, ובוודאי שבטרם השקיעו כספים על בסיס תנאי המכרז המפורשים כפי שפורסמו ואשר שיקפו את כוונת התובע מס' 1.
2. הנתבעת גם אינה יכולה להסתמך על הסכם שבין התובעים בינם לבין עצמם בתור "חוזה לטובת אדם שלישי" לטובתה של הנתבעת, ובה בעת לבקש לשנות את תנאיו.
ג. לא מצאתי שיש סיבה להשהות את פינויה של הנתבעת, בגין טענותיה על גובה הפיצוי המגיע לה.
בעניין זה קבע ביהמ"ש המחוזי בת"א, בעא 1527/01, קריקוב נ' מינהל מקרקעי ישראל, כי אין להשהות סילוק יד ופינוי בעקבות טענות לפיצויים.
"המערער נוהג כמי שיש לו זכויות קנייניות בקרקע, ולא כבר רשות חינם. אם יש לו טענות לגבי פיצויים, יוכל כאמור ללכת בנתיב של תביעה נפרדת בשל כך ואין כל סיבה להשהות את סילוק ידו ופינויו עקב כך... "
אשר על כן, איני דן בנושא פיצוי הנתבעת.
17. לאור כל האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן:
א. אני מחייב את הנתבעת לסלק ידה מהמקרקעין הנמצאים ברחוב שתולים 99, "שכונת הארגזים", בתל אביב , והידועים כחלק מחלקה 71 בגוש 6136 (חלק מחלקה 401 עפ"י תכנית מפורטת מס' תא/במ/55/2620) כמסומן בתרשים (נספח ת/1).
ב. אני מעכב את ביצוע סילוק היד עד ליום 15.09.04, וזאת על מנת לאפשר לנתבעת להתארגן.
ג. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
ניתן היום כ"א באב, תשס"ד (8 באוגוסט 2004) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
אשר גולדין, שופט סג"נ
|
תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק
|
|
| 
אודות ARNONA
