 גרסת הדפסה
ה"פ 128/02
אורי הוכפלד ואח' נגד אברהם גרנוף ואח'
8/8/2004
ה"פ 128/02
1. אורי הוכפלד
2. גדעון הוכפלד
נגד
1. אברהם גרנוף
2. פיטר קפלן
3. פרנסיס קפלן
4. רודה לסטגרטן
5. אירוינג גרנוף
6. שירלי פרופר (גרנוף)
7. אליוט גרי
8. רוברט גרנוף
9. פיליס סילברמן
10. האפוטרופוס הכללי
11. רשם המקרקעין בנצרת
בית משפט המחוזי בנצרת
בפני כב' השופט בנימין ארבל
[8.8.2004]
פסק דין
א. ההליך
1. המבקשים עותרים בתובענה זו לפסק-דין, המצהיר עליהם כעל בעליה של חלקה 20 בגוש 15517, במושבה מגדל. הרשומה כיום בלשכת רישום המקרקעין על שם המנוחים אידה ומלך גרנוף.
ב. העובדות הרלוונטיות
2. אין מחלוקת כי בשנת 1926 רכשו המנוחים אידה ומלך גרנוף (להלן: "המנוחים"), קרקע, הידועה כיום כחלקה 20, גוש 15517, ונרשמו כבעליה בספרי האחוזה עוד בשנת 1926. המקרקעין מוסדרים ורשומים בלשכת רישום המקרקעין בנצרת, לאחר הליך הסדר קרקעות שהושלם ביום-1/5/1947. הקרקע נרשמה בבעלות המנוחים בהסתמך על שטר מכר 968/26, על פיו רכשו המנוחים את הנכס ב-1926.
בשנת 1939, או בסמוך לפני כן, התיישבו המנוחים יעקוב היינץ הוכפלד ואשתו גב' אלישבע הוכפלד, יחד עם בנם התינוק אורי, בבית הנמצא על הקרקע נשוא התביעה. המבקש הינו יורשם של ה"ה היינץ ואלישבע הוכפלד.
הבית נבנה על ידי אחד מר נתן הולצר, אשר מכר אותו למר אדלשטיין ביום - 2/2/1938.
ביום 27/6/1946 חתם מר היינץ הוכפלד, אביהם של המבקשים, על חוזה עם מר יוסף אדלשטיין. החוזה נחתם בפני עדים, חברי ועד המושבה, אשר אישרו אותו, בצרפם את חתימת ידם על החוזה, והחוזה בויל.
נוסח החוזה הינו כלדקמן:
"בזה אני יוסף אדלשטיין מעביר בית/קודם בית הולצר/על מיגרש 633,635,637, ליפנה עדים עם כל הסכויות וחובות על בית הנ"אל למר הינץ הוכפלד במיגדל" (כך במקור!)
בני משפחת הוכפלד התגוררו, כפי הנטען, בבית, והחזיקו בו מ-1939 באופן רצוף, והם מחזיקים בו עד היום .
המגרש סביב הבית עובד על ידי בני המשפחה .
3 . ביום 13/2/83 הכריז בית המשפט המחוזי בחיפה על בעלי קרקע – המנוחים כנעדרים, ומינה את האפוטרופוס הכללי לנהל את רכושם העזוב, לרבות הקרקע נשוא התובענה.
הוצאת צווי הניהול, נעשתה לאור פניית שלטונות מס רכוש, אל האפוטרופוס הכללי בהודעה, כי על הקרקע רובצים חובות בגין מס רכוש, וכי הקשר עם בעליה הרשומים - מלך ואידה גרנוף נותק .
בסמוך לאחר הוצאת צווי הניהול, רשם האפוטרופוס הערת ניהול על המקרקעין בפנקס הזכויות, המתנהל בלשכת רישום המקרקעין בנצרת .
4 . לאחר הוצאת צווי הניהול, פנו המבקשים למשרדי האפוטרופוס הכללי מיוזמתם, בבקשה לרכישת זכות הבעלות בקרקע. במסגרת בקשות אלו, הזמינו המבקשים שומת שווי מטעמם, למען ברר את מחירה הראוי של הקרקע.
בשנת 1988 פנו המבקשים, פעם נוספת, לאפוטרופוס הכללי, ובקשו שנית לרכוש את הנכס על פי הערכת השמאי הממשלתי .
המגעים למכירת הנכס הופסקו עם הופעת יורשיהם של ה"ה גרנוף המנוחים – שהם המשיבים 9-1 בבקשה זו .
ג. טענות הצדדים
5. טענות המבקשים הן כדלקמן:
(1) המבקשים הם הבעלים של חלקה 20 בגוש 15517 ,הבית והמחסן אשר עליה (להלן:" הנכס"), וזאת מכוח התיישנות מנחילה, ומכוח חוזה הרכישה, עליו חתם אביהם המנוח, מר היינץ הוכפלד, בשנת 1946 בפני וועד המושבה מגדל ובברכתו.
(2) המבקשים הם בעלי זכויות שביושר, בנכס, אשר נרכש על ידי אביהם המנוח, בתום לב ועל פי חוזה .
(3) החזקת המבקשים בקרקע הייתה "חזקה נוגדת", המקנה להם זכויות מכח התיישנות .
(4) על רשם המקרקעין, לשכת רישום והסדר מקרקעין נצרת עלית, לשנות את הרישום של הנכס ולרושמו על שם המבקשים .
(5) לחלופין, המשיבים 9-1 מנועים מלעשות כל פעולה, שיהא בה כדי לנשל את המבקשים, או לסלקם מן הנכס, נחלת אבותיהם, המוחזק על ידי משפחתם עד היום הזה, עקב התיישנות, ולנוכח הזכויות שרכשו.
6. טענות המשיבים 9-1 –היורשים:
(1) דין התובענה להידחות ו/או להימחק על הסף, שכן המבקשים אינם זכאים לקבלת הסעד המבוקש מחמת התיישנות ו/או מניעות ו/או שיהוי.
(2) במסמך, לפיו טוענים המבקשים כי אביהם המנוח - מר היינץ הוכפלד ז"ל, רכש את הנכס, נרשם במפורש כי הממכר על פיו הנו הבית, קרי המחובר שהוקם על המגרש, ולא המקרקעין עצמם .
(3) המבקשים פנו ובקשו לרכוש את הזכויות במקרקעין. פנייתם זו לרכישת הנכס, מעידה על עצמה, כי לא ראו בעצמם בעלי הנכס ו/או זכאים להירשם כבעליו. בכך יש לראות משום מתן הודאה בזכות המנוחים, אשר יש בה כדי להפסיק את מרוץ ההתיישנות .
(4) המסמכים, המצויים בתיק הנכס בלשכת רישום המקרקעין, מעלים כי המנוחים רכשו את הנכס בשנת 1926. המקרקעין עברו הסדר בשנת 1947, מועד בו המבקשים, לטענתם, כבר החזיקו בנכס. אך אלה לא פנו לפקיד ההסדר, ולא תבעו את הזכויות בנכס. הימנעות זו, מצביעה על כך שהמבקשים לא סברו שיש להם זכויות בנכס, ובהתנהגותם יש לראות כהודאה, כי אינם בעלי זכויות בנכס.
(5) המסמך עליו מסתמכים המבקשים ,כמסמך הרכישה של הנכס, הינו מיום 27/6/1946, נעשה 7 שנים לאחר המועד הנטען על ידם, במועד בו רכשו את הזכויות בנכס.
(6) הקרקע עברה תהליך הסדר ונרשמה על שם אידה ומלך גרנוף. על כן יש לילך לאורו של סעיף 125 א' לחוק המקרקעין תשכ"ט 1969, הקובע כי רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מהווה ראיה חותכת לתוכנו .
7. טענות המשיב מס' 10- האפוטרופוס לנכסי נפקדים
(1) לא הוכח, כי הבעלים הרשומים, המנוחים אידה ומלך גרנוף, מכרו את הקרקע לאיש ו/או כי ויתרו על זכויותיהם בקרקע עבור מישהו, או כי חפצו לעשות כן, למען מטרה כזו או אחרת.
(2) אף אם יתברר, כי למבקשים זכויות כלשהם בנכס נשוא התובענה, עדיין אין הם זכאים לסעד המבוקש על ידם מחמת התיישנות תביעתם ו/או שיהוי ו/או מניעות .
(3) יש לדחות על הסף את כל טענות ההתיישנות המועלות על ידי המבקשים, שכן אין התיישנות במקרקעין מוסדרים.
(4) המסמך, על פיו טוענים המבקשים, כי אביהם המנוח – מר היינץ הוכפלד, רכש את הנכס, קובע במפורש, כי הנכס הנמכר הנו הבית. קרי - המחובר שהוקם על המגרש, ולא המקרקעין נשוא התובענה.
(5) פנייתו של מר אורי הוכפלד למשרד המשיב, בבקשה לרכישת זכויות הבעלות בנכס, מעידה על כך, כי המבקשים מעולם לא סברו כי הם בעלי הנכס ו/או זכאים להירשם כבעליו. זאת, מאחר והם עצמם בקשו לרכוש את זכויות הבעלות בנכס מהמשיב.
(6) המסמכים הקיימים בתיק הטאבו מעלים, כי הנכס נרכש על ידי המנוחים ב-1926 ועבר הסדר ב-1947. המבקשים אשר לטענתם, יושבים ומחזיקים בנכס מאז 1939, לא פנו לפקיד ההסדר, ולא טענו לזכות כלשהי בנכס הנדון, במסגרת הליכי ההסדר. יש לראות בהתנהגותם זו משום הודאה כי אינם בעלי זכויות בנכס.
(7) חרף טענתם של המבקשים, כי הם מחזיקים בנכס מ-1939, נחתם המסמך, הנחזה, לכאורה, להיות הסכם רכישה, רק ב-27/6/1946, קרי - 7 שנים לאחר המועד, שבו טוענים המבקשים כי החלו להחזיק בנכס. על כן, אין לדעת מה היו זכויותיהם לפני חתימת מסמך זה.
(8) המבקשים, לא רק שלא טענו לזכויות בנכס, אלא שאף לא מחו או התנגדו להוצאת צווים לניהול הנכס על ידי המשיב בשנות השמונים ו/או לאחר הוצאת צווי הניהול. יתר על כן בסמוך לאחר הוצאת צווי הניהול, רשם המשיב הערת ניהול על המקרקעין בפנקס הזכויות, המתנהל בלשכת רישום מקרקעין בנצרת, כך שכל אדם שחפץ בכך, יכול היה לעין בנסח הרישום, לדעת על הקנית הנכס לניהול המשיב ולהתנגד לכך בפרוצדורה הקבועה בתקנה 5 לתקנות האפוטרופוס הכללי. למרות זאת לא מחו המשיבים, או מי מטעמם, על פעולות גלויות אלה, אשר שינו את מצבו המשפטי של הנכס.
(9) לחלופין, מאחר ומדובר בנכס בבעלות נעדר, ומאחר והמשיב מנהל את הנכס מ-1983, לא החל מרוץ ההתיישנות אלא מיום שבו הוקנה הנכס למשיב, קרי מיום - 13/2/83 שכן רק אז יכלו העובדות, בדבר היות הנכס תפוס על ידי המבקשים, להגיע לידיעת המשיב.
(10) למבקשים אין - ומעולם לא היו - זכויות שביושר בנכס הנדון .
ה. דיון בפלוגתאות
נושא רכישת הבית והמגרש על ידי אבי המבקשים:
8. לטענת המבקשים, רכשו הוריהם את הבית בשנת 1939 מיוסף אידלשטיין, אשר רכשו מנתן הולצר בשנת 1938. זאת, למרות העובדה כי הסכם הרכישה נחתם בשנת 1946. לטענתם, חזקתם בקרקע מלווה בטענת קניין מוצקה, שכן הם רכשוה בחוזה מבויל ובפני עדים כנהוג באותה תקופה. עוד מוסיפים המבקשים, כי משנת 1937, בהתאם לסעיף 10 לפקודת חוק הקרקעות (תיקון) 1937, לא ניתן היה לרכוש בנפרד קרקע ובנפרד את המחוברים שעליה. על כן, הבעלות במחוברים ובקרקע הפכה לאחת. אמנם, ההוראה אינה חלה לגבי בתים שנבנו לפני 1913 אך הבית, המצוי על הקרקע, נבנה בתחילת שנות ה-30. על כן, יש לקבוע כי הבית והקרקע נרכשו יחדיו על ידי המבקשים. מוסיפים המבקשים וטוענים כי, חוזה הרכישה של היינץ הוכפלד מיוסף אדלשטיין מופיע על גבו של דף הנייר, עליו נערך חוזה אדלשטיין – הולצר, בהתאם, ההגדרות של "בית הולצר" בחוזה זהות להגדרתן בחוזה הולצר – אדלשטיין, אשר לשונו מצביעה אף על מכירת הקרקע.
מאידך, לטענת המשיבים לא נאמר בחוזה האמור כי נרכשה חלקה, אלא שני המסמכים (חוזה הולצר-אדלשטיין,אדלשטיין –הוכפלד) דנים בבית שהוקם על מגרש. בהסכם המתיימר להיות הסכם הרכישה של הורי המבקשים, ממר אדלשטיין, מדובר על בית הולצר ולא על החלקה. לאור כל זאת לא הוכח כי הבעלים הרשומים-בעלי הקרקע - מכרו את הקרקע לאיש ו/או כי ויתרו על זכויותיהם בקרקע.
לצורך בדיקת הסוגיה, האם רכש האב זכויות בחלקה, יש לבחון את ההסכם המכר, אשר נערך בין אבי המבקשים לבין יוסף אדלשטיין.
9. כידוע, על פי ההלכה ששררה בשנים עברו קודם לחקיקת חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג –1973, אך באופן עקרוני זהה לכללים, החלים גם כיום, חוזה יפורש בהתאם ללשונו ולתכליתו, אלא אם הנסיבות מלמדות כי תכליתו שונה הייתה מלשונו של החוק, יפורש החוזה על פי אומד דעתם של הצדדים.
כיום קובעת הוראת סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973 כדלקמן:
"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו-מתוך הנסיבות."
מהאמור עולה, כי לשון החוזה, והדרך בה בעצם בחרו הצדדים לנסח את סעיפי החוזה, היא המקור הראשוני לקביעת אומד דעת הצדדים.
לעניין זה מתייחסת פרופ' ג. שלו, בספרה דיני חוזים, מהדורה שניה, 1993 עמ' 301 ,299, באומרה כי:
"מבחן אומד הדעת הוא מבחן אובייקטיבי, שלפיו נבחנת כוונת הצדדים על השתקפותה החיצונית".
ראה גם: דב"ע מח/4-22 ההסתדרות הכללית של העובדים ואח' - מדינת ישראל, פ"ד ט' 465 ,461).
ובהמשך:
"המקור האמין והחשוב ביותר לאומד דעתם של הצדדים הוא החוזה עצמו. כשם שתהליך פירוש החוזה הוא השלב הראשון בפתרון בעיות משפטיות חוזיות, כך מהווה מיצוי הטקסט החוזי את השלב הראשון בפירוש החוזה".
10. בכתב ההסכם שנערך בין אדלשטיין להוכפלד נכתב כדלקמן:
"בזה אני יוסף אדלשטיין מעביר בית קודם בית הולצר על מיגרש 633,635 ,637 לפני עדים עם כל הזכויות והחובות על הבית הנ"ל למר היינץ הוכפלד במגדל"
אכן סביר, כי אבי המבקשים, רכש את הבית עם הקרקע עליה הוא ניצב. השאלה העולה והשנויה במחלוקת היא שאלת גודל שטח הקרקע, דהיינו, האם מדובר בקרקע שמתחת לבית בלבד, או שמא גם בקרקע שבסביבתו.
כאמור, המבקשים טוענים כי כוונת הצדדים הייתה לכלול את חלקה 20 כולה במסגרת הנכס נשוא ההסכם .עניין זה סומכים המבקשים טענתם, בעיקר על ההסכם, שנערך בין מר הולצר, בונה הבית, לבין מר אדלשטיין, קונה הבית ב-1938. לטענתם, החוזה, שנחתם בין הוכפלד לאדלשטיין, נחתם על צדו השני של החוזה, שנחתם בין הולצר לאדלשטיין, אשר נשא את לוגו הוועד של מגדל, ומשכך עסקת הוכפלד – אדלשטיין התייחסה אפוא לאותו הנכס המתואר בחוזה שמעבר לדף האמור.
יש לציין כי המבקשים לא הציגו בפני את ההסכמים המקורים, אלא צילום בלבד. לעניין זה, כאשר בהוכחת תוכנו של מסמך עסקינן, היה על המבקשים להציג את המסמך המקורי ולא העתק מצולם, כאשר הסתמכות על חריגים מטילה על הטוען את חובת הטיעון והראיה. (ראה ע"א 483/80 - יורשי המנוחה רחל רוזנפלד נ' צבי קלפנר,פ"ד לז(3) 552, עמ' 555-556).
בהקשר זה, מן הראוי לציין, כי לא נטען בפני שהמסמך המקורי אבד ואיננו, ואף לא נטען כי לאחר חיפוש סביר לא ניתן לאתרו בנתונים הקיימים. על כן, לטעמי, אין להסתמך על ראייה משנית להוכחת תוכנו של הסכם זה.
אוסיף ואציין כי, עמדתי בסוגייה זו לא תשתנה, גם אם אתייחס לתצלום ההסכם שבו עסקינן כאל המסמך המקורי.
11. בכתב ההסכם בין הולצר לאדלשטיין נכתב כדלקמן:
"1. צד א' (אדלשטיין) מודיע בזה כי הוא קונה מצד ב' (הולצר) את הבית שהוקם בשעתו על ידי מר נתן הולצר במגדל על מגרש מס' 633,635,637 וכל מה שנמצא על המגרשים הנ"ל בסכום של מאה לירה א"י .
2. צד ב' מצהיר בזה כי הוא מוכר את הבית הנ"ל לצד א' בסכום של מאה לא"י והבית וכל מה שנמצא על המגרשים הנ"ל עוברים לרשותו הגמורה החל מהיום עם חתימת החוזה ועם סילוק מחיר הקניה, ובזה מאשר צד ב' את קבלת מחיר הקניה בסך של מאה לא"י"
לאחר שבחנתי את שני ההסכמים, שהוצגו במסגרת תובענה זו נראה, כי שני המסמכים מעידים על עצמם, כאשר ניתן ללמוד מהם כי לשון ההסכמים דנה במחוברים שעל הקרקע ולא בקרקע עצמה.
לגבי הקרקע, אין בהסכמים אזכור לבעלות הרשומה בה. אף לא נמצא, כי בהסכמים מופיעה התחייבות כלשהי הנוגעת לקרקע. על כן, המסקנה העולה מאליה, על פי לשון ההסכמים הינה, ככל הנראה, כי לא הייתה בכוונת מי מהבעלים להעביר בעלות בקרקע לאחרים. עוד אציין כי לא הובאו כל עדים, שנטלו חלק בעריכת ההסכמים או היו עדים להם. כך, שלא ניתן לשמוע מפיהם, על כוונת הצדדים בעת ההתקשרות.
משכך, החלטתי כי ההסכמים מתייחסים לבית העומד על הקרקע ואליו בלבד.
12. עם זאת, לא הובאה כל ראיה ולא נטענה כל טענה שהיא, באשר לדרך רכישת הזכויות, או בניית המחוברים לקרקע על ידי הולצר. אף אין לדעת, מדוע זה נערך ההסכם בין אדלשטיין להיינץ הוכפלד רק בשנת 1946 ולא קודם לכן. כך גם אין לדעת מה היו זכויותיהם של בני משפחת הוכפלד בקרקע בתקופת הביניים, שבין המועד שבו החלו ה"ה הוכפלד להתגורר בבית שעל הקרקע, ועד למועד חתימת ההסכם, ומה מעמדם בקרקע. שכן, ברי, כי אם התגוררו על הקרקע בשכירות, או כברי רשות, לא יוכלו לטעון לזכות חזקה נוגדת, וממילא, בתקופה זו, לא יחל מרוץ ההתיישנות. מירוץ ההתיישנות אמור להתחיל רק כאשר למחזיק טענה לזכות קנין משל עצמו, הנוגדת את זכות הבעלים (ר' ע"א 69/85 להבי נ' רשות הפיתוח, פ"ד מב(2) 624, עמ' 633; וכן רע"א 2203/91, חאלד יוסף נ' מינהל מקרקעי ישראל, מה(5) 553, 556).
13. לטענת המשיבים, העדויות, אשר נשמעו בבית משפט זה, הינן עדויות בעל פה, הבאות לסתור מסמך בכתב, דהיינו חוזה הרכישה מאדלשטיין.
לטענת המבקשים, אלו הן אינן עדויות הסותרות את החוזה בכתב, בניגוד לסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית. שכן, אין עריכת החוזה ב-1946 נוגדת את טענתם הם, כי הבית והקרקע נרכשו ב-1939.
אכן, טענת המבקשים נסמכת על החוזה, ועל החזקה משנת 1939, אך העדויות שהובאו כחיזוק, אינן יכולות להיתפס בגדר ראיות, לעצם רכישת הזכויות, מאחר והן סותרות את תוכנו של החוזה, שנערך בין הוכפלד לאדלשטיין, וכן סותרות הן את הרישום במרשם המקרקעין.
סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני קובע:
"תביעות הנוגעות להתחייבויות וחוזים או לשותפות, לקבלנות או הלוואה שעל פי הרגיל והנהוג הם נעשים במסמך בכתב, והעולות על עשר לירות, צריך להוכיחן במסמך בכתב. טענה ותביעה נגד מסמך בכתב הנוגע לדברים האמורים, אף אם איננה עולה על עשר לירות, צריך להוכיחן במסמך בכתב או ע"י הודאתו או פנקסו של התובע".
בת"א (ירושלים) 1375/99 - העמותה ע"ש הצייר ליטבינובסקי נ' עיריית ירושלים, תק-מח 2001(2), 35403 ,עמ' 35408 נקבע כי:
"כאשר "עסקה" כלשהי באה לכלל ביטוי בכתב, ההנחה הבסיסית היא, כי הכתב מסכם את כל הפרטים שהצדדים לעסקה הסכימו ביניהם; ועל כן, המגמה הבסיסית, הן של החוק - הסיפא של סעיף 80 האמור - והן של ההלכה הפסוקה היא, שלא להתיר הבאת עדות בעל פה, "כנגד תוכנו" של המסמך. ככלל, איפה, לא ניתן לסתור תוכנו של מסמך אלא במסמך אחר"
(ראה: י' קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, עמ' 1099; ראה ע"א 138/56, דוידון נ' בוני חיפה, פ"ד יא 1479; ע"א 465/85 וילנואבה נ' גברון, פ"ד מב (1) 709 – 708.
ידוע הדבר, כי בית המשפט, בבואו להפעיל את סעיף 80 האמור, לא יתיר הבאת עדות בעל פה, אשר מטרתה סתירת תוכנו של מסמך, גם אם נערך מכוח רצון הצדדים ולא מכוח הוראה שבחוק. (ראה ע"א 493/79 - שמשינס חברה קבלנית לבנין נ' הרשמן פרידריך, פ"ד לד(4), 149).
14. לטעמי, צודקים המשיבים בטענתם, כי אין להביא עדויות בעל פה, הסותרות את תוכנו של ההסכם. הואיל ואין בפני ראיה אחרת, אין מנוס אלא מלקבוע כי אכן מר הוכפלד המנוח התקשר עם אדלשטיין רק בשנת 1946, בהסכם אשר הקנה לו זכויות עצמאיות בנכס.
15. עוד טוענים המבקשים, כי לפי סעיף 10 לפקודת חוק הקרקעות, לא ניתן היה לרכוש בזמנו קרקע ומחובר באופן נפרד, על כן יש לפרש את הסכם המכירה כמתייחס לבית המחובר ולקרקע יחדיו.
טיעון זה דינו להידחות על הסף, מאחר ובעליה הרשומים של הקרקע אינם צד להסכם. הסכם המכר, נערך בין הוכפלד לבין יוסף אדלשטיין, אשר לו אין קשר לבעלים הרשומים. אף לא הוכח בענייננו, כי מי מהבעלים ידע על כוונות לביצוע עסקאות, מלבד עדותו של מאיר גל-עד-גולדשטיין, אשר עדותו כי המנוחים הסכימו להעברת המגרש אינה מספקת לצורך העניין. עוד אוסיף, כי מעדותו של שלמה פלוטקין עולה, כי באותה תקופה, אנשים תפסו מגרשים במגדל" למרות שלא היו בעליהם" (ראה עמ' 4 לפרוטוקול).
אף איני מקבל את הטענה כי המבקשים פעלו בהתאם להוראות החוק, והסכימו על הקניית זכויות בהתאם לו. שכן, כפי שלמדנו, ובמיוחד מעדותו של מר גלעד, כי ההתקשרויות נעשו שלא על דעתם של הבעלים. כך, שההתקשרות כעסקה, בשלעצמה, גם על רקע הוראות החוק באותם ימים רחוקים, נוגדת את זכויותיהם החוקיות של הבעלים החוקיים.
לאור כל האמור, החלטתי כי ההסכם מתייחס לבית הנמצא על הקרקע ולו בלבד.
ו. התיישנות מנחילה
16. הוראת סעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969,קובעת כי:
"א. ...
ב. חוק ההתיישנות,תשי"ח- 1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה." (הדגשה שלי ב.א.)
בענייננו, טוענים המבקשים להתיישנות מכוח סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני (להלן: "החוק") הקובע לאמור:
"אדמת מירי, או מוקופה, שעיבד והחזיק בה אדם במשך עשר שנים באין מפריע, תיחשב זכות - ההחזקה שלו כמוכחת, בין אם היה ובין אם לא היה בידו מסמך בר תוקף ואין רואים אדמה זו כנטושה, אלא נותנים לו בחינם שטר טאבו חדש. אך אם הכיר המחזיק והודה בעצמו, שתפש אדמה נטושה בלי זכות, אין מתחשבים בתקופת הזמן שעברה ומציעים לו לקבל את הקרקע בשווי הטאבו; ואם סירב, תימסר פומבית לדורש".
סעיף 22 לחוק ההתיישנות תשי"ח 1958, העמיד במקורו את תקופת ההתיישנות שבסעיפים 20 ו-78 לחוק הקרקעות העותומני, על חמש עשרה שנה. בתיקון משנת התשכ"ה–1965 לחוק ההתיישנות, הוארכה התקופה לגבי מקרקעין מוסדרים, לעשרים וחמש שנה, כאשר התיקון הוחל רטרואקטיבית לתחילת תוקפו.
ברוח דברים אלה, אמור מעתה – אם תקופת ההתיישנות הושלמה לפני ה-1/1/70 (לגבי מקרקעין מוסדרים בלבד), רק אז יוכל המבקש להיבנות ממנה, ולבקש כי זכויותיו תיקבענה בהתאם לה .
17. האם חלה לה התיישנות בענייננו?
לטענת המבקשים תקופת ההתיישנות המנחילה בעניינם, מתחילה מעת שהחלה משפחתם להחזיק בבית ובמגרש ולעבדו. קרי, משנת 1939 ולא משנת 1947. משכך, עומדים הם בתנאיו של סעיף 22 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 הקובע כי:
"בסעיפים 20 ו– 78 לחוק הקרקעות העותמני תבוא במקום התקופה הקבועה בהם תקופת חמש עשרה שנה ולגבי מקרקעין שנרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות הקניין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקניין) - תקופת עשרים וחמש שנים, ואולם לגבי אדם שהחל בהחזקת מקרקעין לאחר יום כ"ד באדר א' תש"ג (1 במרס 1943), לא יבואו במניין חישוב התקופה חמש שנים המתחילות מיום תחילת חוק זה; ובמקום הטעמים החוקיים לעיכוב תקופת ההתיישנות האמורים בסעיף 20 לחוק האמור, יחולו הוראות חוק זה לחישוב תקופת ההתיישנות."
לטענתם, תקופת ההחזקה, שהייתה בתוקף במועד ההסדר, לא הקימה להם עדיין עילה מכוח תקופת התיישנות לפי סעיף 78 לחוק העותמני. על כן, טרם נולדה להם זכות הסותרת את הרישום, ולא היה ניתן לטעון לגביה בעת ההסדר (בעת ההסדר היתה למבקשים תקופת חזקה של 8 שנים בלבד). לפיכן, אין חזקה זו בבחינת ”זכות הסותרת אותו רישום "במובן סעיף 81 לפקודת ההסדר (נוסח חדש) ואין שנות חזקה אלה שלפני ההסדר נמחקות עם הסדר המקרקעין, אלא יש לצרפן לשנות חזקה נוספות ורצופות הממשיכות לאחר ההסדר, ומגיעות ל-30 שנה עד-1/1/70 (מועד כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין תשכ"ט –1969).
לטענת המשיבים, היסמכותם זו של המבקשים על סעיף 78 הנ"ל חסרת בסיס. לטענתם, טענה זו לא תעמוד למשיבים, מאחר והסעיף אינו חל כלל על הקרקע נשוא תיק זה. זאת, הואיל ומדובר בקרקע בבעלות פרטית, ולא בקרקע בבעלות המדינה. יתר על כן, המבקשים אינם מחזיקים בקרקע כדי תקופת ההתיישנות.
18. לאחר שבחנתי טענתם זו של המבקשים, החלטתי כי דינה להדחות מכמה טעמים:
א. סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969(סעיף 43 בנוסח הקודם) קובע:
"הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לעניין זה."
משמעה של הוראה זו כי: הרישום החדש של המקרקעין כתוצאה מהליכי הסדר מבטל כל זכות סותרת. על-כן, יש למנות את תקופת ההתיישנות מתאריך הרישום, ולא קודם לו. (ראה ע"א 65/64 - עבד-אללה אסעד שבלי, ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד, כרך יח (4), ע' 769-768 ,766 ; ע"א 547/74 - אסעד אברהים חטיב נ' מדינת ישראל ו-5 אח', פ"ד ל(2), 440 ,עמ' 444-445).
בע"א 163/57 דאוד אדורין נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד יב 1718, פורש המונח "זכות" כדלקמן:
".. .ית המשפט העליון בזמן המנדט, ובית משפט זה אחריו, פרשו את המונח "זכות סותרת" בסעיף 43 פירוש מרחיב, ככולל לא רק את הזכות בקרקע עצמה ( IUS IN REM ), הניתנת לרישום, אלא גם את החזקה למשך התקופה הדרושה, כעילה לרכישת זכות הניתנת לרישום (IUS AD REM )."
וראה גם ע"א 162/87 - כמאל יוסף סמארה אמארה נ' סרוה עיסא יוסף. פ"ד מה (5), 533 ,עמ' 544-545, שם נאמר:
"כידוע, אחת מהמגמות הבולטות של שיטת הרישום בעקבות הסדר המקרקעין היא יצירתו של עיקרון הסופיות שמשמעו כי רישום הבעלות בחלקות שעברו הסדר ישמש ראיה חלוטה ביחס לתוכנו. סיכם השלכתה של מגמה זו השופט חלימה במאמרו, "חזקה והתיישנות במקרקעין ופקודת הסדר הקרקעות", המכון להשתלמות שופטים ע"ש ד"ר זוסמן ז"ל (1987, חוברת 2), בעמ' 45:
"הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום אם אין בפקודה הוראה אחרת (סעיף 81) (לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש), התשכ"ט-1969, לשעבר סעיף 43 לפקודת הקרקעות (סידור זכות קניין), 1928 - מ.ש.) משום כך כל חזקה, כל עסקה: כל מעשה שעשה תובע בקשר לקרקע, שקדמה לרישום בלוח הזכויות, מחוקים הם לא שרירים ולא קיימים ולא מתחשבים בהם וכאילו לא היו"." (הדגשה שלי ב.א.)
ור' גם בע"ש 69/85, להבי נ' רשות הפיתוח, פ"ד מ(3) 624, 627:
"וכזה היה המצב גם בשעתו, לפי סעיף 43 של קודמתה, פקודת הקרקעות (סידור זכויות הקנין) מ-1928. ראה ע"א 65/64[1], בעמ' 768-769, וכן ע"א 155/76 [2], שם אומר בית המשפט, בעמ' 648:
"אין לנו צורך לדון בשאלה מה היו זכויות המשיבים, לו הם היו מוכיחים שהחזיקו בחלקה במשך תקופת ההתיישנות...התקופה שבה הם החזיקו בחלקה לפני ההסדר אינה באה בחשבון, מכיון שפעולת ההסדר מחקה את כל הזכויות הנוגדות את הרישום, אם היו כאלה."
ראוי לציין כי בעניין זה מחק בית המשפט העליון תקופת התיישנות בת שנתיים, שקדמה למועד ההסדר.
לאור כל האמור, איני מקבל את טענת המבקשים. התקופה בה החזיקו הוריהם בחלקה, לפני ההסדר, לא תובא בחשבון מניין שנות ההתיישנות, מאחר ופעולת ההסדר מחקה את כל הזכויות שנגדו את הרישום. על כן, יש למנות את תקופת ההתיישנות מתאריך הרישום.
משכך – אני קובע כי תאריך תחילת תקופת ההתיישנות בענייננו לא יקדם ליום ההסדר-בשנת 1947. לאור קביעה זו, אין מניין ספירת השנים, בהן מחזיקים המבקשים בקרקע על מספר השנים הנדרש להתיישנות, באשר ערב כניסתו של חוק המקרקעין לתוקפו הם לא החזיקו בקרקע אלא 23 שנה למירב. בעוד תקופת ההתיישנות הועמדה, על פי סעיפים 22+5 (2) לחוק ההתיישנות, התשי"ח –1958 על 25 שנה במקרקעין מוסדרים.
ב. בכל מקרה, התקופה בה יש למנות את מנין שנות התיישנות, גם אם נלך לשיטתם של המבקשים, לפיה יימנו אף השנים שקדמו לאותו ההסכם, תחל רק משנת 1946. שכן, אין לדעת, כפי שהערתי לעיל בסעיף 12 לפסק דיני זה לעיל, מה היה מעמדו של אבי המבקשים, קודם למועד זה.
ג. סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני, הקובע את דרך רכישת הזכויות מכח התיישנות מנחילה, אינו חל במקרה דידן. על התובע זכות במקרקעין על פי סעיף 78 לחוק העותמני להראות, כי הקרקע המדוברת הינה קרקע מדינה, אשר הוחזקה החזקה נוגדת ועובדה ברציפות 10 שנים .
בספרו של א. בן שמש, חוקי הקרקעות במדינת ישראל, תשי"ג 1953 עמ' 133 נאמר:
"....לפי סעיף 78 יכול אדם המחזיק בקרקע המדינה במשך תקופת ההתיישנות, להופיע כתובע ולדרוש מהמדינה שטר טאבו, אם יוכיח שמילא את כל הנדרש לפי ס' זה וקיים את ההוראות בדבר התנאים שלפיהם אפשר לו להגיש את תביעתו." (הדגשה שלי ב.א.)
ואילו במקרה דידן, הקרקע נשוא התובענה, הנה קרקע מוסדרת פרטית.
19. עוד טענו המבקשים, כי הם זכאים להירשם כבעלים של הקרקע הנדונה, מכוח חזקה נוגדת. גם טענה זו דינה להידחות.
התשובה לשאלה מהי החזקה נוגדת משתנה בהתאם לנסיבותיו השונות של כל מקרה ומקרה, ותלויה בהתנהגות המחזיק בקרקע והבעלים הרשום, בטיב מערכת היחסים ביניהם וביתר הנסיבות הרלבנטיות. ולפי אלה יקבע, אם בהסכמת הבעלים ומכוחו נעשתה ההחזקה, אם לאו.
מהי חזקה נוגדת?
"מעצם כינויה ניתן ללמוד כי היא "עוינת" לזכותו של הטוען לבעלות רשומה על הקרקע. על המחזיק המבקש להרשם כבעלים מוטל הנטל להוכיח שהחזקתו "איננה באה מכוח זכות הבעלות של היריב"
(ע"א 223/52 גרייבר נ' גרין, פ"ד ט 47).
ובמאמרו של המלומד, פרופ' ישראל גלעד "התיישנות במקרקעין - קווים לרפורמה" (משפטים יח, תשמ"ח 176 בעמ' 207) נאמר:
"החזקה היא נוגדת כאשר כרוכה בה התנגשות אינטרסים בין המחזיק, מחד גיסא, ליריבו, מאידך גיסא. מדוע נדרש 'הניגוד'? משום שהן ההסתמכות והן הוויתור נוצרים במצב של ניגוד אינטרסים. הוויתור כאן הוא במשמעות של מחילה על זכות. ובמילים אחרות: השלמה עם פגיעה בזכות. מנגד, ההסתמכות היא על כך שהאחר מחל על הפגיעה בזכותו".
על מנת שתתבסס טענה להתיישנות, צריכים היו המבקשים להחזיק בקרקע חזקה נוגדת, כאשר מרוץ ההתיישנות מוחל רק בעת שנולדת לבעל הקרקע עילה לתבוע את פינויו של הפולש לקרקע.
בענייננו - פלישה שכזו, המהווה משום חזקה נוגדת, מעולם לא אירעה, באשר לא הוכח כי ההחזקה של התובעים בקרקע הייתה בידיעתם של הבעלים הרשומים. אין כל הוכחה לכך, כי מי מהם ידע על החזקה, או התנגד לה, מאחר והקשר עימם נותק . על כן, אין לומר כי מרוץ ההתיישנות החל, אלא ממועד ידיעת היורשים כי על הקרקע יושבים המבקשים. (ראה גם ע"א 213/76 גרשון זילברג נ' ויקטוריה פאנוס, פ"ד לא(2), 272 ).
עליי לציין, כי בתובענתם הסתמכו המבקשים על 2 טענות: האחת נוגעת להחזקה מכוח הסכמה ואילו השניה מתייחסת לחזקה נוגדת. ברי כי הסתמכות על חוזה רכישה אינה מתיישבת עם טענה של חזקה נוגדת, שכן הסתמכות כזו מלמדת על 'הסכמה' מצד הבעלים, כך שאין המבקשים יכולים לאחוז במקל בשני קצותיו ולטעון לחזקה נוגדת.
ז. זכויות מן היושר
20. לטענתם, באשר לזכויותיהם במגרש ובבית מכוח החזקה המנחילה, מצרפים המבקשים טענה נוספת, באשר לזכויות קניין שביושר.
לטענתם, הם רכשו את זכויותיהם בתום לב, בחוזה חתום ומבויל לפני עדים ובאישור ועד המושבה, כפי שהיה מקובל באותה עת, כאשר זכויותיהם על פי החוזה נרשמו רק ברישומי הוועד ולא בספרי האחוזה.
לטענת המשיבים, התנאים להכרה בתביעת קניין שביושר על פי הדין דאז וכיום אינם מתקיימים במקרה דידן, ולו במקצת. שכן, לא קיים כל חוזה מכר תקף, שנערך בין אבי המבקשים לבין המנוחים ו/או מי מטעמם. לא הוכח כי שולמה למנוחים כל תמורה על פי ההסכם, וכן, לא הוכח כי החזקה בקרקע נמסרה למבקשים על ידי המנוחים או מי מטעמם.
עקרונית, חרף הוראות חוק המקרקעין, לא פסו הזכויות מן היושר, מן הארץ, שעה שאלה נולדו קודם לכניסת החוק לתקפו.
לדעת השופט זוסמן בע"א 181/73 שטוקמן נ' ספיטאני פ"ד כח(2) 182, סעיף 9 לחוק המקרקעין מעמיד "זכויות מן היושר תוצרת הארץ". לדעת השופט ברק (כתוארו דאז), בד"נ 21/80 ורטהיימר נ' הררי, פ"ד לה(3)253, אין ספק, כי זכויות שביושר, שנרכשו קודם כניסת חוק המקרקעין לתוקף, יעמדו גם כיום (ר' ע"א 6906/00 ענבתאוי נ' בר, פ"ד נו(5) 280), וזאת גם אם לפי סעיף 161 לחוק המקרקעין, בוטלו הזכויות שביושר במקרקעין.
על כן, בית המשפט מוסמך לפסוק גם לפי דיני היושר שחלו קודם לחוק המקרקעין, וזאת לפי סעיף 44 לפקודת ההסדר. ברם, אף אם גם אנו נבחן את המקרה דנן לאור מערכת הזכויות שביושר, הרי שהשיקולים המנחים את בית המשפט, בבואו לקבוע אם הוכחה זכות שביושר או לא, מביאים במקרה דנן לאותה תוצאה שהגעתי אליה לעיל.
בת"א (תל-אביב-יפו) 1604/93 - נציבים וציוד נ' חברת החשמל, תק-מח 96(2), 5630, עמ' 5635 נאמר כי :
"העיקרון המרכזי שבדיני היושר EQUITY LOOKS ON THAT AS DONE WHICH OUGHT TO BE DONE המשתקף בהלכה שזכות הנובעת מהתחייבות לביצוע עסקה במקרקעין, עדיפה עוד בטרם בוצעה ההתחייבות - על זכויות הנובעות מעסקות מאוחרות יותר, שכבר הושלמו, פרט לזכויות שנרכשו בתמורה ובתום לב ונרשמו, עקרון זה אומץ אף על ידי חוק המקרקעין (ראה סעיף 9)".
ובספרו של המלומד מ. דוכן, דיני קרקעות במדינת ישראל, מהדורה שנייה, ירושלים תשי"ג עמ' 190, נאמר:
"התנאים הכללים שהובאו להלן, נקבעו כיסוד לתביעת קניין שביושר : מציאות חוזה למכירה; התמורה של החוזה שולמה בשלמות; הלוקח קיבל לידו את ההחזקה והחזיק בקרקע זמן רב, לאו דווקא תקופת זמן הדרושה לתביעת להתיישנות; בפועל לא נשאר דבר לעשות חוץ מרישום הקרקע על שם הלוקח." (הדגשה שלי – ב.א).
21. בענייננו, אכן צודקים המשיבים בטענתם, כי לא נתמלאו התנאים לקבלת זכות שביושר. לא נמצא חוזה מכר תקף, שנערך בין אבי המבקשים, לבין בעלי הקרקע - המנוחים ו/או אחר מטעמם. לא הוכח כי החזקה בקרקע נמסרה לידי אבי המבקשים על ידי בעלי הקרקע ו/או אחר מטעמם. אף לא הוכח כי ניתנה התחייבות מצד הבעלים להעברת המקרקעין או למכירתם. על כן, אין מקום לקבוע, כי נוצרו למבקשים זכויות שביושר כל שהן. על כן, דחיתי אף טענה זו.
ח. התיישנות מגנה
22. לחלופין, טוענים המבקשים כי המשיבים מנועים מלפעול כל פעולה כדי לנשלם או לסלקם מן הנכס, נחלת אבותיהם, המוחזק על ידי משפחתם עד היום הזה, עקב התיישנות ועקב הזכויות שרכשו .
טענה זו, נשענת על הוראתו של סעיף 20 לחוק הקרקעות העותומני, הקובע כדלקמן:
"אין שומעים תביעות בקשר לקרקעות המוחזקות על פי שטר טאבו, שהחזיקו בהן עשר שנים ללא עורר, אם לא הוכח כדת אחד הטעמים החוקיים, כגון קטנות, שטות, אלמות, ושהייה במדינות הרחוקות תחום נסיעה. החל מהתאריך שעברו ובטלו הטעמים הללו ועד לעשר שנים שומעים תביעות בקשר עם קרקעות, אך אם עברה התקופה הנזכרת אין שומעים. אם הכיר והודה הנתבע, שהחזיק בקרקעות שבידו וזרען כמתערב, אין ערך לעבירת הזמן ולא להחזקתו ואת הקרקעות ייקחו מימנו ויחזירון למחזיק האמיתי"
על פי הוראותיו של חוק ההתיישנות התשי"ח – 1958, אשר הובאו לעיל, אף כאן יש למנות מנין 25 השנים לצורך החלת הסעיף.
כאשר מתגונן אדם מפני נישולו, בטענו כי החזיק בקרקע במשך תקופת ההתיישנות, עליו להוכיח כי החזיק בקרקע חזקה נוגדת. קרי - עליו להחזיק בקרקע, בצורה הנוגדת את זכויותיו של הבעלים הרשום .
כאמור, כבר קבעתי לעיל, כי במקרה דנן, לא הוכח כי חזקת המבקשים הינה חזקה נוגדת. משכך, אף אם היו עונים המבקשים על תנאי ההתיישנות, לא מתקיים תנאי החזקה הנוגדת, אותו דורש סעיף 20 לחוק. יתר על כן: אף כאן לא חלפו 25 השנים, הנדרשות לגיבוש טענת ההתיישנות על פי הוראות סעיף 22 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958, כפי שתוקן בשנת 1965.
23. אף אם היו מתקיימים תנאי הסעיף, הרי מלשון הסעיף עולה, כי כאשר הנתבע מכיר ומודה כי החזיק בקרקעות לא שלו (ללא טענת התיישנות), אין ערך לזמן שחלף ולהחזקתו את הקרקעות. כאמור הטוען כדברים הללו, מאבד את זכותו והקרקע מושבת לבעליה. הוראה זו זהה להוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח – 1958 הקובעת:
"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות"
בענייננו הוכח, כי לאחר הוצאת צווי הניהול לטובת המשיב 10 בשנת 1983, פנו המבקשים בכתב אל הגורמים המוסמכים, בבקשה מפורשת לרכוש את זכות הבעלות בקרקע, כאשר בכל הפניות הנ"ל, לא הועלתה על ידי המבקשים טענת זכויות מכח התיישנות בקרקע.
לטענת המשיבים, יש לראות, בהתנהגותם זו של המשיבים, כהודאה הנדרשת בהתאם לסעיף 9 לחוק, שאינה מלווה בטיעון התיישנות.
לטענת המבקשים, אין לראות במגעים אלה בינם ובין האפוטרופוס כויתור על זכויותיהם. שכן, לשיטתם נועדו מגעים אלה למנוע התדיינות משפטית, ולאפשר למבקשים להיות בעלים רשומים של זכויותיהם.
לטעמי, התנהגותם של המשיבים, שהתבטאה בבקשתם החוזרת לרכוש את המקרקעין שוב ושוב, מהווה הודאה ברורה מכללא, באשר להעדר זכויותיהם בקרקע. עדותו של אורי הוכפלד "אנו רצינו כן לרכוש על מנת שנעביר את זה על שמינו." (עמ' 16 לפרוטוקול) וחליפת המכתבים עם האפוטרופוס לנכסי נפקדים בבקשה לקניית הנכס "הנני פונה אליכם פעם נוספת בבקשה לרכוש את החלקה" (ראה מכתבו של עו"ד צהל מורד מיום 9/7/98 ) מחזקת דעתי זו.
לטעמי, אדם הטוען לזכויות בעלות בקרקע, לא יבקש לרכשה, מבלי שיעלה כל טיעון ולו מרומז, באשר לזכויותיו בקרקע זו.
ט. התיישנות התביעה
24. המשיבים טוענים, כי דין התביעה להדחות מחמת שיהוי או התיישנות. שכן, במקרה דנן, המבקשים, שידעו על הליכי ההסדר, לא רק שלא טענו לזכויות כלשהן בקרקע במהלך הסדר המקרקעין, שנערך בשנת 1947, אלא אף במשך 59 שנים מאז שנסתיימו הליכי ההסדר, לא תקפו המבקשים את ההסדר ו/או נקטו בהליך משפטי כלשהו, על מנת לשמור על זכויותיהם. לטענתם השתהותם זו של המבקשים בתקיפת הליכי ההסדר, מעידה על העדר זכויות בנכס, ומהווה שיהוי המקים מניעות ממשית או השתק .
אין מחלוקת כי עסקינן במקרקעין מוסדרים.
סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע כי :
"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן תקופת ההתיישנות) היא -
(1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים;
(2) במקרקעין - חמש עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - עשרים וחמש שנה"
על כן, הועמדה תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים על עשרים וחמש שנים. אומנם הסדר זה תוקן בסעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, הקובע כי על תביעה לקיום זכות במקרקעין מוסדרים לא יחול חוק ההתיישנות התשי"ח–1958, אולם הפסיקה סייגה כלל זה רק לזכויות אשר נרשמו במשרדי רישום המקרקעין, ולא לאכיפת חיוב חוזי להענקת זכות .
לעניין זה יפים הדברים, שנאמרו על ידי השופט א.מצא בע"א 520/96 - אחמד עבדאלעזיז חוסין ואח' נ' מרים מיר, פ"ד נד(3), 487 ,בעמ' 493-494:
"מטרתו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין היתה לחסן זכות במקרקעין מוסדרים מפני טענת התיישנות העומדת בסתירה לרישומים שבפנקסי המקרקעין. בכך עברה מן העולם תפיסת הדין הקודם, שהכירה בהתיישנות הן כטענת הגנה בתביעה לסילוק יד, ובמקרים מסוימים אף כאמצעי לרכישת הבעלות במקרקעין (ראו: י' ויסמן, חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 - מגמות והישגים, תש"ל-1970, בעמ' 82; וכן: י' ויסמן, דיני קניין - חלק כללי, תשנ"ג-1993, בעמ' 319). משמע, כי הוראת הסעיף אינה חלה אלא על תביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים (דוגמאות להסתמכות על סעיף 159 (ב), בהקשרו הענייני הנכון, ניתן לראות, למשל, בע"א 547/74 חטיב נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 440, וברע"א 2203/91 חאלד נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5)553. ולא למותר אף לציין, כי גישה זו אינה אלא חלק מן התפיסה המושרשת, על-פיה נתפרש המונח "זכות במקרקעין" שבחוק המקרקעין, כחובק זכויות קנייניות בלבד (ראו: רע"א 2267/95 האפוטרופוס הכללי נ' הרטפלד, פ"ד מט(3) 854, בעמ' 864-863, והאסמכתאות המאוזכרות שם; וכן האמור בספרו של פרופ' ויסמן, דיני קניין - חלק כללי, בעמ' 122)."(הדגשה שלי ב.א.)
זכויות המבקשים בקרקע אינן רשומות. על כן, אין מקום במקרה דנן, להחלתה של הוראת סעיף 159 הנ"ל. בהתאם, יש לקצוב את תקופת ההתיישנות על פי הוראות חוק ההתיישנות תשי"ח -1958 .
25. במקרה דידן, הואיל והקרקע הוסדרה במסגרת הליכי הסדר מקרקעין, שנערכו ב-1947, ומאחר ולא הוכח כי האב נקט כל פעולה שהיא כנגד הרישום, יש לקבוע כי מרוץ ההתיישנות החל ממועד כניסתו של חוק ההתיישנות לתוקף. על כן, משחלפו למעלה מ-25 שנה מיום כניסת החוק הנ"ל לתוקפו ועד להגשת התביעה, הרי צודקים המשיבים בטענתם כי התביעה התיישנה.
לנוכח האמור בפסק דיני זה לעיל, יוצא כי רישום חלקה 20 בגוש 15517 במושבה מגדל, על שם אידה ומלך גרנוף הבעלים הרשומים כיום, נעשה על פי דין ויישאר על כנו. יתר על כן: הוכח, להנחת דעתי, כי לאבי המבקשים לא הוקנו כל זכויות בחלקה. לו באמת האמינו המבקשים כי הם בעלי הזכויות בקרקע, סביר היה להניח כי לא היו שוקטים על שמריהם, משך עשרות שנים לשם מימוש זכויותיהם, ותחת זה אף ביקשו לרכוש את הקרקע מספר פעמים, ובכך הודו כי הם אינם בעלי הקרקע.
26. בנסיבות אלה, מצאתי עצמי פטור מדיון בכל יתר טענות הצדדים, אשר אין בהן כדי להשפיע על התוצאה.
י. סוף דבר
27. לנוכח האמור לעיל, החלטתי לדחות את התובענה. המבקשים לא שיכנעוני כי הינם זכאים להעביר על שמם את רישום זכויותיהם של המנוחים גרנוף בקרקע על שמם, ובהתאם אני קובע כי רישום הבעלות בקרקע ישאר רשום על שם בעליו הרשומים כיום.
אני מחייב את המבקשים לשאת בהוצאות המשיבים 1-9 בסך 12,000 ש"ח בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק, וכן בהוצאות משיב 10, בסך 8,000 ₪ בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
ניתן היום כ"א באב, תשס"ד (8 באוגוסט 2004) בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.
בנימין ארבל, שופט
|
תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק
|
|
|
אודות ARNONA
