ת"א 62611/03

ת"א 62611/03

בפני תביעה על סך של 16,680 ₪ שהוגשה כנגד "די. בי. אס שרותי לויין (1998) בע"מ – YES" (להלן "הנתבעת 1"), על ידי לקוחה אשר קיבלה ממנה שירותי טלוויזיה לוויניים. התביעה הוגשה גם כנגד עורך דינה של הנתבעת 1, בשל הפעלת הליכי הוצאה לפועל וגביה של חוב בדרך רשלנית.

התובעת התגוררה בדירה הנמצאת ברח' נחלת יצחק 18, תל-אביב (להלן: "הדירה"), נמנתה על לקוחות הנתבעת 1 וקיבלה ממנה בתשלום חודשי בהוראת קבע, שירותי טלוויזיה לוויינים.

התובעת עזבה את הדירה בחודש 11/02 ולאחר שביררה אצל הנתבעת 1 כי אין לה חוב, ביטלה את הוראת הקבע מהחשבון בו בוצע החיוב החודשי.

לאחר הפעלת הליכי הוצל"פ, לרבות עיקולים על חשבון הבנק שלה, ללא שקיבלה כל התראה ו/או תביעה קודמים, התברר לתובעת כי חרף הבירור המוקדם, נותרה חייבת סכום כספי, לא גדול, בסך של 358 ₪ עבור שירותים שקיבלה מאת הנתבעת 1וזאת עבור תקופת החודש האחרון, שלפני ניתוקה מהשירות.

הנתבעת 1, אשר ביקשה לגבות חוב זה, הגישה ביום 10.04.2003, באמצעות הנתבע 2, תביעה כספית בהליך של סדר דין מקוצר אלקטרוני,לגביית יתרת החוב בסך של 358 ₪, ליום התביעה (הכולל הפרשי ריבית והצמדה), בבימ"ש השלום בתל-אביב, במסגרת תיק אזרחי מס' 719909/03 (להלן: "החוב").

עובר להגשת התביעה, לא קיבלה התובעת כל דרישה ו/או התראה לתשלום החוב, מהנתבעת 1 או מהנתבע 2.

בתביעה לגביית החוב, ציינה הנתבעת 1, כי כתובתה של התובעת, לצורכי התביעה, הנה רח' נח מוזס 13, תל-אביב 67442. כתובת זו, הנה כתובת בית עסקו של אביו של בעלה לשעבר, ממנו התגרשה ביום 24.02.2000, כלומר, עוד טרם ההתקשרות בין התובעת ו והנתבעת 1.

כתובת זו, לא נמנתה על כתובתה הרשמית של התובעת בשום שלב ולפיכך, לא ברור מדוע בחרה הנתבעת 1, לציין כתובת זו ככתובת למסירת מסמכי בי-דין הרלוונטיים לתביעת גביית החוב. חרף האמור, נמסרו מסמכי התביעה בכתובת זו, ביום 9.5.03.

לטענת התובעת, מסירה זו אינה כדין והחומר נשוא כתב התביעה לגביית החוב, לא הגיע אליה מאחר שהיא איננה מתגוררת בכתובת זו ואין מקבל המסירה, "מתגורר עם התובעת" כנדרש בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות").

חרף האמור, הגישה הנתבעת 1, באמצעות הנתבע 2, בקשה לפסק-דין בהעדר בקשת רשות להתגונן וביום 18.06.03, ניתן פסק-דין בהעדר בקשת רשות להתגונן, הכולל חיוב התובעת בחוב, באגרת בימ"ש, בהוצאות תביעה, ושכר-טרחת עו"ד.

הנתבעת 1, לא העבירה העתק פסק-הדין לידי התובעת ובחרה לפתוח תיק הוצל"פ מייד עם קבלת פסק הדין, אצל הנתבע 2, בלא כל שיהוי או המתנה.

לטענת התובעת, הנתבעת 1 באמצעות הנתבע 2, אשר ידעו היטב כי הכתובת אשר ציונה בכתב התביעה לגביית החוב ובה נמסרה ההזמנה (רח' נח מוזס 13, תל-אביב), אינה כתובת התובעת, ציינו בבקשה לביצוע פסק-הדין שהגישו ללשכת ההוצל"פ נשוא נספח ג', כתובת שונה – רח' אברבנאל 29/5, ראשון לציון. בכתובת זו, מתגורר בעלה לשעבר של התובעת, ממנו התגרשה ביום 24.02.2000 כאמור לעיל, עוד טרם התקשרה התקשרות לקבלת שירותי הנתבעת 1.

גם כתובת זו, לא היוותה כתובת רשמית של התובעת. היא לא התגוררה בכתובת זו, ואין המתגוררים בה מהווים "בן משפחה הגר עימו", כדרישת חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967. חרף האמור, נמסרה מסירת האזהרה, בכתובת זו והחתימה עליה נחזית כחתימתה, אף שהתובעת לא קיבלה אותה ולא חתמה עליה.

הנתבעת 1, באמצעות הנתבע 2, החלו לפעול לגביית החוב בתיק ההוצל"פ, ועיקלו חשבונות בנק של התובעת (שכן מלבד זאת, בהעדר ידיעה על כתובתה הנכונה של התובעת, לא היה להם מקום שבו יכלו לבקש לעקל נכסים או לבקש מאסר התובעת, למרות הכתובות שכללו בכתב התביעה ובתיק ההוצל"פ). התובעת אשר עד אז לא היתה מודעת לחוב, כמו גם להליכים המשפטיים אשר התנהלו נגדה, כאמור לעיל, נדהמה לגלות כי הוטל עיקול על חשבונותיה על ידי הנתבעת 1, באמצעות הנתבע 2.

מייד ובסמוך לכך, פנתה התובעת ביום 08.09.03 למשרדו של הנתבע 2, על-מנת לברר פשר הדבר. הוסבר לה על-ידי מי מעובדי הנתבע 2, כי קיים חוב לטובת הנתבעת 1, בתיק ההוצל"פ, העולה על 2,500 ₪ וזאת בגין חוב יסודי של כ 350 ₪. התובעת נתקלה בסירוב הנתבע 2 או מי מעובדיו, לקבל הסברים נוספים ו/או מסמכים הנוגעים להליכים המשפטיים שהתנהלו כנגדה כאמור וזאת תוך התייחסות משפילה, יחס מזלזל והתעלמות מזכויותיה הבסיסיות והחוקיות של התובעת.

ביום 14.09.03, פנתה התובעת אל הנתבע 2, באמצעות בא-כוחה (להלן: "הפנייה").

בפנייה פירטה התובעת השתלשלות האירועים על-פי הנסיבות, כמפורט לעיל. כמו כן, הובהר לנתבע 2, כי התרשלות מי מעובדי משרדו גרמה נזק לתובעת שכן,הנתבעת 1, באמצעות הנתבע 2, החלה לפעול בהליכים לגביית החוב בתיק ההוצל"פ, אף שמעולם לא נמסרה לתובעת כל התראה ו/או אזהרה ו/או התביעה, בדבר קיומו של החוב.

בפנייה הודע לנתבע 2, כי התובעת תפקיד את מלוא החוב, מיום 16.09.03, כתשלום תחת מחאה וזאת על-מנת לגרום לביטול מיידי של ההליכים בתיק ההוצל"פ הננקטים נגד התובעת ואשר מסבים לה נזק. כן צוינה בפנייה, כוונת התובעת לתבוע את נזקיה, אולם תוך סייג, כי אם תועבר על-ידי הנתבע 2, הודעה על סגירת תיק ההוצל"פ נגד התובעת, תוך הסכמת הנתבעת 1, לקבל את סכום החוב, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ומחילה על יתרת החוב, תוותר התובעת על תביעה כאמור.

על-מנת להקטין את נזקיה, שילמה התובעת את מלוא החוב ביום 18.09.03, בסך של 2,550 ₪. בו ביום, בוצעה פנייה באמצעות בא כוחה של התובעת, אל הנתבע 2 ובה צוין דבר תשלום החוב בתיק ההוצל"פ תחת מחאה בהמשך לפנייה מיום 14.09.03 וכן, דרישה לקבל הודעה מטעם הזוכה על ביטול הליכים כללי בתיק ובמיוחד בחשבון הבנק של התובעת. כן צוין כי נוכח הנסיבות האמורות, התבקש הנתבע 2, להמציא ביטולים אלה כבר ביום א' (כשהפנייה בוצעה ביום ה'). הנתבע 2 ו/או מי מטעמו לא המציא כל תגובה ו/או ביטול הליכים והמשיך להתעלם מפניות התובעת. התובעת פנתה ללשכת ההוצל"פ ביוזמתה, וקיבלה ביטולים לחשבונות הבנק שלה, תוך בזבוז זמן מיותר.

בשל המעשים ו/או המחדלים המתוארים לעיל, סבורה התובעת כי על הנתבעים לשלם לה יחד ולחוד סך 2,550 ₪ מיום 18.09.03, אשר שולמו לתיק ההוצל"פ, בקיזוז הסך של החוב, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, תשלום שכ"ט עו"ד בסך 3500 ₪ בצירוף מע"מ, שהיה על התובעת לשאת בו כדי להגן על זכויותיה, סך 10,000 ₪ , עבור עגמת נפש ובסה"כ 16,680 ₪.

הנתבעים הגישו בקשה לסילוק התובענה על הסף. עיקר טענותיהם היו שהתביעה נעדרת עילה, יש לסלקה על הסף מחמת מעשה בית דין, חוסר יריבות בין הנתבע 2, עו"ד ליאור שפירא לבין המשיבה, שימוש לרעה בהליכי משפט וכי הנזקים הנטענים חסרי כל ביסוס.

טענה נוספת טענו הנתבעים בכתב ההגנה לפיה, היה על התובעת לפעול על דרך בקשה לביטול פסק הדין שניתן באין הגנה ולא להגיש את התביעה דנן.

לעניין עובדות כתב התביעה, טוענים הנתבעים כי ביום 7/9/01, חתמה התובעת על בקשת הצטרפות לשידורי הטלוויזיה בלוויין, שירותים הניתנים על ידי הנתבעת 1. בניגוד לתנאי הסכם ההצטרפות, לא עמדה התובעת בהתחייבויותיה על פי ההסכם ולא שילמה את חובה לנתבעת 1. ביום 24/2/03 נשלח מכתב התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים למענה של התובעת, כפי שציינה בעצמה בבקשת ההצטרפות (נחלת יצחק בניין B 18 דירה 232) ואולם, המכתב חזר בציון "עזב".

לטענת הנתבעת, התובעת עזבה את הכתובת בה התגוררה, מבלי לשלוח לנתבעת 1 הודעה בכתב לניתוק או הפסקת השירותים, זאת למרות שהייתה מחויבת לכך על פי סעיף 7 רבתי לתנאי ההסכם. מכתב ההתראה נוסף נשלח למען, אותו מסרה התובעת לנתבעת 1, כמען שבו ניתן לאסוף את המפענחים, רחוב נח מוזס 13 תל אביב, הוא המען שצוין בכתב התביעה ואולם, המכתב לא נענה. מכתב זה מצא לטענת הנתבעים, דרכו לידי התובעת או אחר מטעמה ולא חזר כקודמו לכתובת השולח. מכתב ההתראה לפני נקיטת הליכים משפטיים, הומצא הן לכתובת אותה מסרה התובעת עצמה למבקשת בבקשת ההצטרפות ובמקביל לכתובת שמסרה לאחר מכן, ככתובת לאיסוף המפענחים.

הנתבעים ביקשו להמציא את התובענה למענה של התובעת אותו מסרה התובעת בבקשת ההצטרפות ולחילופין למען שניתן לאיסוף המפענחים. משעלה ספק בדבר היות התובעת מתגוררת במען אותו מסרה, פנו הנתבעים לחוקר מטעמם, על מנת לאתרה וזה מסר את התובענה למען שאותר ברח' אברבאנל 29/5 ראשון לציון, לידי אדם שהזדהה כ"תומר בעלה".

ביום 18/6/03, ניתן פסק דין בהעדר בקשת רשות להתגונן מטעם התובעת. ביום ה 29/6/03 הוגש פסק הדין ללשכת הוצאה לפועל לשם ביצועו.

אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת נמנתה על לקוחותיה של הנתבעת 1 עובר להגשת התובענה, בהתאם להסכם ההתקשרות שבין הצדדים מיום 7/9/01 לקבלת שירותי הנתבעת 1. בעת ההתקשרות, מסרה התובעת כי כתובתה היא נחלת יצחק בניין B מס 18 מס' דירה 232 (ר' נספח א' לכתב ההגנה).

התובעת ביקשה להפסיק את ההתקשרות עם הנתבעת 1 ולשם כך הייתה צריכה למסור את המפענחים. התובעת הודיעה לאנשי הנתבעת לאסוף את המפענחים מרחוב נח מוזס 13 בתל אביב. כתובת זו היא כתובת עבודתו של אבי בעלה לשעבר של התובעת.

שליח מסירה, מר חנן קויפמן מטעם הנתבעים, איתר את כתובתה של התובעת ברח' אברבאנל 29/5, ראשון לציון (להלן: "הדירה בראשל"צ") ולכתובת זו, הומצאה התביעה על ידי שליח מסירה מטעם הנתבעים, לידי מי שנחזה להיות בעלה של התובעת (להלן גם "תומר", ביום 9/5/03. לכתובת זו גם הומצאה גם האזהרה של לשכת ההוצאה לפועל ביום 18/7/03, אשר בוצעה על פי הכתוב באישור המסירה, על ידי שליח רשות הדואר לידי הנתבעת בעצמה (נספח ה' לכתב ההגנה).

במהלך שמיעת הראיות, הוגשה ללא התנגדות, החלטת בית הדין הרבני בתל אביב, ממנה עולה כי התובעת התגרשה מבעלה תומר ביום ב' יז' שבט תש"ס - 24/1/2000 (ר' ת/1).

התובעת חזרה על הדברים הללו בחקירה הנגדית והעידה כי ברח' אברבנאל 29/5 בראשל"צ, גרים חמה וחמותה לשעבר והיא עצמה, אף פעם לא גרה בכתובת הזו. בעלה לשעבר לא מסר לה את התביעה או כל מסמך אחר (ר' עדותה מיום 16/5/04 ע' 7 ש' 11-20). עובדות אלו לא נסתרו בחקירה נגדית.

מען הדירה בראשל"צ כמען להמצאה, הועלה לראשונה על ידי מר חנן קויפמן, אשר נתן תצהיר והעיד מטעם הנתבעים. מר קויפמן הוא מנהל חברת שליחויות ואיתורים בשם "ק.ירם בע"מ" ועורך שליחויות ואיתורים עבור הנתבע 2 מזה כ 7 שנים. בתצהירו כתב מר קויפמן כי הנתבעים נתנו בידו כתבי בי דין הנוגעים לתובענה דנן והוא התבקש להמציאם לתובעת בכתובת נח מוזס 13, תל אביב. בעת שנתנו בידו הנתבעים את מסמכי בי דין למסירה, יידעו אותו כי הכתובת הרשומה, הנה הכתובת שנתנה התובעת לצורך איסוף המפענחים. כשהגיע לכתובת הנ"ל התברר לו כי זהו אזור תעשיה והתובעת אינה מתגוררת בכתובת הנ"ל. לפיכך, ערך חקירה לבירור כתובתה של התובעת, על מנת למסור לה את ההזמנה לדין. בהסתמך על מאגר המנויים הרשומים בבזק, בדיקת "דפי זהב" של העיר ראשון לציון לשנת 2003 והעתק מאתר המנויים של חברת פלאפון, הגיע למסקנה כי התובעת מתגוררת בכתובת הדירה בראשל"צ. מר קויפמן הגיע לדירה בראשל"צ ומסר את כתבי בי הדין לידי אדם בשם תומר אשר הזדהה כבעלה של התובעת.

אמנם התיקון אינו רלוונטי לזמנים הרלוונטיים של התביעה, אולם בהחלט יכול הוא להצביע על המגמה לפיה, נדרשת בדיקה מעמיקה ואישורים לעניין פרטי חייב, טרם ביצוע הליכי הוצאה לפועל.

ת. אני מוכן לתת חוות דעת משפטית בעניין תשלח לי את השאלה למשרד" (פרוטוקול ע' 25 ש' 4-7).

דבריו אלה של עו"ד קנובל, אשר מובאים באריכות, יוצרים את הרושם של אי וודאות גבוהה מאד בדבר ההמצאה. מדובר בשלוש כתובות: אחת שנתנה התובעת ושהיה ברור שבה אין היא נמצאת (נחלת יצחק), השניה, כתובת שנמסרה לאיסוף המפענחים (נח מוזס) שאינה מקום מגורים למרות שמכתב אזהרה שנשלח לכתובת זו, לא חזר והכתובת השלישית, בראשל"צ, שם בוצעה מסירה לאדם שהציג עצמו כבעלה של התובעת ומסירה נוספת על ידי הדואר באמצעות דוור שזהותו עלומה ועל אישור המסירה, חתימה בלתי מזוהה של המקבל.

בנסיבות העניין, נוכח הבילבול הרב, היה צריך להתגנב חשש לליבו של ב"כ הנתבעת 1, שעוסק הרבה מאד בהוצאה לפועל כדבריו, כי יכולה להתעורר בעיה עם כתובת המסירה. לפיכך, שומה היה עליו להיכבד ולהיכנס לעובי הקורה, לשכור במקרה דנן חוקר פרטי מוסמך, לא להסתפק באיתור שנעשה על ידי פקיד המסירה ולדאוג להמצאת כתבי בי דין במסירה אישית לידי התובעת עצמה.

התרשמתי מעדותה של התובעת כי היא איננה מקלה ראש בחובותיה וכי עובר לניתוק ההתקשרות עם הנתבעת 1, ביררה אם יש לה חוב ורק לאחר שנמסר לה כי אין לה חוב, הורתה להפסיק את הוראת הקבע. עדויות או ראשית ראיה להתקשרויות הללו, מצויות ברישומי הנתבעת 1.

בהתאם להוראת סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א 1971 (להלן "פקודת הראיות"), הגם שלחלק מדבריה של התובעת, אין סיוע, ראיתי להעדיף עמדתה, על עמדת הנתבעים. גם לעניין אותם חלקים שם בחינת עדות יחידה, ראיתי להעדיף את עדותה של התובעת. שוכנעתי כי הנתבעת, אשר התגרשה בתחילת שנת 2000, לא גרה עם בעלה לשעבר בדירת הוריו בראשל"צ בחודש יולי 2003, עת הומצאה לכתובת זו, האזהרה מלשכת ההוצאה לפועל.

כל הקושר את התובעת לכתובת בראשל"צ, הם רישומי בזק, דפי זהב ופלאפון. המעניין הוא שבטופס ההרשמה, מסרה התובעת מספר טלפון סלולרי של חברת אורנג' דווקא, ועל פי דברו של עו"ד קנובל, הושארה לה בטלפון זה הודעה קולית (ר' עדותו בע' 15 ש' 22). לכן, כאשר יש רישומים לא מוסמכים של חברות מסחריות כנגד עדותה של התובעת, ראיתי להעדיף את עדותה על פניהם. לאחר גירושי התובעת מבעלה בתחילת שנת 2000, עברה לגור בנחלת יצחק, שם כרתה הסכם עם הנתבעת 1 בשנת 2001. ביום 18/12/02 רשום אצל הנתבעת 1 כי התובעת ביקשה להתנתק (ר' עדותו של עו"ד קנובל עמ' 16 ש' 8). לדברי התובעת, לאחר ההתנתקות, עזבה את הדירה בנחלת יצחק ועברה לגור אצל אמה ולאחר מכן, עברה לגור בבני ברק. אינני רואה כל סיבה לקבוע שלאחר שעזבה את הדירה בנחלת יצחק, שבה לגור עם בעלה לשעבר, ממנו התגרשה כשלוש שנים לפני כן.

בניגוד לכל הראיות, בניגוד לכתוב בתצהירו, בניגוד לכתוב בתצהירו של מר קויפמן, בניגוד למה שאמר בחקירה נגדית ובניגוד לדבריו של מר קויפמן בחקירה נגדית, כתב ב"כ המלומד של הנתבעים בסעיף 23 לסיכומיו כהאי לישנא:

הלא ברור מהראיות כי לא היה רישום במשרד הפנים לפיו, התובעת מתגוררת במען בראשל"צ. ואם סברנו כי בטעות או חו"ח בפליטת קולמוס עסקינן, חוזר ב"כ המלומד וכותב בסעיף 32-33 לסיכומיו:

לתובעת במקרה דנן, טענות רבות שמתמצות למעשה בטענה כי היא ביררה שאין לה חוב לפני שהפסיקה את הוראת הקבע ונודע לה לראשונה על הגשת התביעה ופתיחת הליכי ההוצל"פ כנגדה, לאחר שנאמר לה שחשבונותיה בבנק עוקלו. כמו כן, טוענת התובעת כי הנתבעת ושליחיה התרשלו בכך שנקטו בהליכים משפטיים הנגועים באי תקינות, באשר כתבי בי הדין בקשר להליכים האמורים, לא הומצאו לתובעת. כטענת הגנה, טענו הנתבעים כי, המציאו את כתבי בי הדין לכתובת בראשל"צ שהינה כתובת ראויה להמצאה באשר, הנתבעת התגוררה שם בתקופה הרלוונטית. לפיכך, נוכח הכחשת התובעת והקשר הדברים והדבקם, כמובהר לעיל, הנטל להוכיח כי התובעת התגוררה בראשל"צ, מוטל על כתפי התובעים, באשר עניין ההמצאה כדין, הינו חלק אינטגרלי מהותי מטענת ההגנה שלהם, היינו, שהתובענה והאזהרה מלשכת ההוצאה לפועל, הומצאו כדין לתובעת, למקום מגוריה.

אשר על כן, התוצאה היא כי הנטל המשני (נטל הבאת הראיות או נטל מס' 2), להראות כי התובעת התגוררה בזמנים הרלוונטיים בדירה בראשל"צ, מוטל היה על כתפי הנתבעים אשר לא הרימוהו.

הנתבעים טוענים כי האזהרה אשר הומצאה על ידי רשות הדואר ראיה היא, כי אכן הומצא לתעודתו בהיות אישור מסירה, מטעם רשות הדואר, בא בגדרה של תעודה ציבורית כמשמעותה לפי סעיף 29 לפקודת הראיות . ובשילוב עם סעיף 118 א' 5 לחוק רשות הדואר התשמ"ו 1986 נקבע, כי פקידי רשות הדואר, כמוהם כעובדי המדינה לעניין פקודת הראיות. פירוש הדבר הוא, כי אישור שניתן על ידם, דינו כדין אישור שניתן ע"י עובד מדינה. כל זאת, יחד עם הוראת סעיף 57 ג' לפקודת הראיות שקובע, כי רואים המצאה כמבוצעת, אם המען היה נכון ונושא עליו סימן, כי שולמו דמי הדואר או נושא סימן, כי נשלח בשירות המדינה. משכך, בקריאת סעיפים 29(3) וס' 57 ג לפק' הראיות וס' 118 א' 5 לחוק רשות הדואר, המנויים בזאת בנשימה אחת, דין המסירה כאילו בוצעה אלא אם יוכח אחרת.

כך גם לא הוכרו כמסמכים ציבוריים, הרישומים בדבר חשבונות הטלפון מאחר שלא היה בהם את האופי הציבורי הפומבי של רישומים (ר' מובאה 315 מספרו הנ"ל של קדמי בעמ' 573). נדמה כי רישום אישור מסירה של רשות הדואר, מקביל לרישומים בדבר חשבונות טלפון.

יחד עם זאת, מתוך רצון אמיתי להימנע מהתדיינות מיותרת, כתב ב"כ התובעת כי היא תסכים שלא להגיש תביעה כאמור, אם תועבר בחוזר, הודעה בצירוף הוראת סגירת תיק ההוצל"פ, המציינת כי הזוכה מסכים לקבל את קרן החוב בצירוף הפרשי הצמדה בלבד וכי הוא מוחל על יתרת החוב בתיק ההוצל"פ וכן הוראת ביטול הליכים כללית בתיק. בשל הנסיבות והעובדה כי על חשבונותיה של התובעת הוטל עיקול והדבר הסב לה נזק, עם כל יום שעבר, ביקש ב"כ התובעת לקבל תשובה עד למחרת היום, 15/9/03 שעה 18:00.

ביום 18/9/03, נכתב מכתב נוסף על ידי ב"כ התובעת שנוכח הודעתו הטלפונית של עו"ד ערן קנובל, אשר דחה את הדרישה מיום 14/9/03, שילמה התובעת את הסך של 2,550 ₪ ולמכתב צורף אישור תשלום. במכתב, התבקש הנתבע 2, על מנת להקטין את נזקיה של התובעת, לקבל בקשה ללשכת ההוצאה לפועל, המורה על ביטול הליכים ובמיוחד ביטול העיקול על חשבון התובעת. ב"כ התובע המשיך וכתב כי לאור הנסיבות המתוארות במכתב מיום 14/9/03, הינו סבור כי על הנתבע 2 להמציא לו אישור כאמור, כבר ביום א' (המכתב נשלח ביום ה'). על פי כתב התביעה, הנתבעים לא עשו את שביקש מהם ב"כ התובעת. בכתב ההגנה, טענו הנתבעים, כי התובעת יצרה קשר טלפוני עם משרדם ביום 2/9/03 והסכימה לשלם את חובה וסוכם איתה כי תפקיד מחצית החוב במזומן בחשבון שפרטיו ניתנו לה. בכתב ההגנה ובתצהירו של עו"ד קנובל, לא נכתב כי הוא דיבר עם התובעת. נוכח העובדה שהצדדים התנגדו לקבל כל עדות מפי השמועה לנכונות תכנה ונוכח העובדה שלא הובאה כל עדות של מאן דהוא ממשרדו של הנתבע 2 שדיבר עם התובעת, אין לקבל טענה זו של הנתבעים. הנתבעים טענו כי, בעקבות התשלום, בוטלו ההליכים באופן אוטומטי ומשכך, עודכן ביום 20/9/03, ביטול הליכים נגד התובעת וביום 8/10/03 בעקבות פניית הנתבעים, נסגר התיק.

לא ברור מדוע לא יכלו הנתבעים למסור בידי ב"כ התובעת, בקשה לסגירת התיק וביטול העיקולים כדרישתו, כדי שהלה יעשה זאת באופן ידני והעיקולים יבוטלו במועד מוקדם יותר. בחקירה הנגדית של עו"ד קנובל היתה התייחסות לנושא זה באלו המילים:

...

ת. עד לדיון האחרון לא ידעתי אם התובעת גרושה או לא רק כשהגשת את תעודת הגירושין ראיתי שהיא גרושה" (פרוטוקול ע' 25 ש' 15-17).

תשובתו זו של עו"ד קנובל תמוהה נוכח העובדה שכבר במכתב מיום 14/9/03, כתב ב"כ התובעת כי התובעת גרושה תוך ציון מועד הגירושין.

ניתן היה לצפות שבנסיבות העניין, שיבוטלו העיקולים מיד או שב"כ הנתבעים ייתן אישור בידי ב"כ התובעת לסגור את התיק ולבטל את העיקולים. השהיית הטיפול, לא היתה במקומה וניכר כי היה בה פוטנציאל לגרום נזק מתמשך לתובעת תוך התעלמות מאינטרס לגיטימי שלה, לביטול העיקולים. נראה שהנתבעים עשו שימוש לרעה בסמכותם, להורות על ביטול העיקולים או לא עשו די לזרז ביטולם.

בין התובעת לנתבעת, התקיימו יחסים חוזיים במסגרתם, שילמה התובעת לנתבעת תשלומים כסדרם (למעט מקרה בודד אחד של אי תשלום) וזאת החל מתחילת ההתקשרות ביום 7/9/01 ועד לבקשת ההתנתקות בדצמבר 2002. מסקירת החשבון של התובעת אצל הנתבעת 1 (נספח ז' לכתב ההגנה) עולה כי, התשלום החודשי עמד על סך של כ 240-250 ₪ לחודש, אם לא למעלה מזה ומן הסתם שילמה התובעת במשך תקופת ההתקשרות, כמה אלפי שקלים. והנה, כאשר הצטבר חוב של כ 350 ₪, בחרה הנתבעת 1 לפעול לגביית החוב באופן מיידי באופן שתואר לעיל.

על מבצע העיקול, חלה חובת זהירות. מאחר שעיקול הוא אמצעי רב עוצמה לגביית חוב, על מבצע העיקול, לשקול בין שאר שיקוליו, האם ראוי ונכון לגבות באופן כה אגריסבי, חוב שהינו כאין וכאפס לעומת סכומים רבים, עד כדי סך של אלפי שקלים, ששילם הלקוח בגין שירותים שקיבל, במשך תקופת ההתקשרות. קשה להשתחרר מהתחושה שעיקול חשבון הבנק, מופעל לגבי לקוחות אשר ברור שוויתרו על שירותיה של הנתבעת 1. הדבר משתמע גם מעדותו של עו"ד קנובל :

הנה כי כן, בעוד שלגבי חייב שנשאר לקוח של החברה, הגישה היא שיווקית סלחנית ואם יש חוב נציגי החברה עושים הנחות ולגבי לקוח שעזב, אין כל מחויבות וניתן לנקוט נגדו בכל האמצעים ללא כל מידתיות. אליבא דנתבעים, אין כל מניעה לגרום ללקוח כזה, נזק על ידי הטלת עיקול על חשבונו, בגין חוב של מה בכך וזאת במובחן מהיחס לו זוכים, חייבי כספים שנשארים לקוחות "יס". קשה להשתחרר מהרושם שהיחס השונה באופי הגביה, יש לו פן של ענישה כלפי אותם לקוחות שוויתרו על שירותי חברת "יס".

הטלת עיקול על חשבון בנק, פוגעת קשה בקניינו של האדם ובהרבה מקרים, בשמו הטוב. הטלת העיקול, מביאה להחזר של הוראות קבע ושיקים ויש בה כדי להלבין פניו של אדם בפני כל מי שנודע לו על העיקול בכלל ובפני אנשי הבנק בפרט. הטלת עיקול במקרים רבים, פוגעת במסגרת האשראי ויש לה השלכות מעבר לגביית החוב. אמת היא כי החובה הראשונה של מטיל העיקול, היא לגבות חוב עבור לקוחו. יחד עם זאת, עליו לשקול האם נקיטה בצעד של עיקול בהתייחס לסכום החוב, הוא מידתי ביחס לנזקים שיכולים להיגרם לחייב מהטלת העיקול.

הנתבעים בסיכומיהם, מסתמכים על דברי כבוד השופטת חיות בפסק דינה בע"א 2273/02 - חברת פסל בע"מ ואח' נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י -בע"מ תק-על 2003(4), 1322 ,עמ' 1327 שם קבעה:

הנתבע 2 טוען כי אין בינו לבין התובעת יריבות באשר הוא שלוח של הנתבעת 1 ובלשונו:

לעניין הוצאות משפט. תיק זה נקבע לשמיעת הוכחות ליום 14/4/04 במועד האמור לא הופיעה התובעת ובית המשפט נאלץ לדחות את ישיבת ההוכחות שנקבעה מבעוד מועד. התובעת חויבה בתשלום סך של 500 ₪ לטובת אוצר המדינה. מועד חדש נקבע ליום 16/5/04 לשעה 13:30 – 15:00. התובעת אחרה לבוא ומאחר והיא הייתה העדה היחידה מטעמה ולא ניתן היה להתחיל הדיון בלעדיה, לא הסתיימה ישיבת ההוכחות באותו היום ובית המשפט נאלץ לקבוע מועד נוסף לסיום ההוכחות, אשר הסתיימו רק ביום 19/5/04. אשר על כן, נוכח התנהלות התובעת בתיק זה, החלטתי כי מן הראוי לשלול ממנה הוצאות ושכ"ט עו"ד ולכן, כל צד ישא בהוצאותיו.