יאמר מיד, כי לא מצאתי מקום לדון בכל הטענות שאינן נוגעות לסמכות הענינית. זאת, כיוון שבהתייחסות לכל אחת מהן יש להיכנס לבחינת העובדות עליהן היא מבוססת.

בהתייחס לטענות המניעות, השיהוי, הפגיעה בסופיות השומה וכיוצא בהן קבע בית המשפט העליון בע"א 9325/02 ארגון נכי צה"ל – בית הלוחם נ' עירית חיפה תק-על 2003(3) 1960 בענין דומה, כי אין ליתן החלטה לדחייה או למחיקה על סף, טרם שנשמעו טענות הצדדים לגופן. 

2. למי הסמכות לדון בתביעה להשבת סכומים ששולמו לרשות מקומית כארנונה, ואשר לטענת הנישומה שולמו לרשות ביתר, ושלא על פי הדין?

3. התביעה

קופת חולים טוענת כי על העיריה להשיב לה את הארנונה ששולמה במסווה של אגרת פינוי אשפה ושירותים, כיוון שנגבתה שלא כדין.

קופת חולים משיבה כי:

דיון

5. סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 קובע כדלקמן:

סעיף 6 לאותו חוק קובע:

כיון שהלכת ייזום לא דנה בחיוב בארנונה, אין עדיין הלכה מחייבת בענין זה, של סמכויות ועדת הערר לפי סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976. סבורני, כי המגמה בפסק דין ייזום היא מגמה כללית, שיש לתת לה משקל, למרות שאינה עוסקת בנושא המדויק בדיון בעניננו.

6. האם דין שונה לעניין הסמכות, מקום שהמדובר בארנונה שכבר שולמה, והנישום מבקש השבתה?

עקרונית נראה שצריך להיות אותו דין עצמו להשגה כמו להשבה, שאם לא כן תהפוך ההשבה להיות קצור הדרך לפניה לערכאות ולעקיפת המנגנון המנהלי, למרות הדגשת סמכותו של המנגנון המנהלי.

בענין סמכותו של בית המשפט לענינים מנהליים לדון בתביעת השבה חלוקות הדעות: כאלו המצדדים בסמכות בתי המשפט הכלליים טוענים כי אין לראות בתביעת השבה משום "עתירה נגד החלטה של רשות" כנדרש בסעיף 5(1) לחוק בתי המשפט המנהליים תש"ס-2000, כי אם תביעה כספית שהסמכות לדון בה היא על פי סכום התביעה. ראה: בש"א (מחוזי-י-ם) 8540/01 ת"א 3220/01 עירית ירושלים נ' עמינח ואח' (כב' הש' בן עמי) (טרם פורסם) בש"א (ראשון לציון) 5778/02 ת"א 4184/02 סקאל דיוטי פרי בע"מ ואח' נ' עירית נס ציונה (כב' ס"נ השופט שילה) (לא פורסם); ואחרים, בהם נקבעה סמכות כאמור, אך ללא דיון מפורט.

אחרים סבורים, כי אין הצדקה לאבחנה בין תקיפה ישירה של החלטת הרשות לבין תקיפה עקיפה, ומשום הסמכויות היחודיות של בית המשפט לענינים מנהליים, שהכוונה היתה שידון בכל הנושאים העניניים שבסמכותו – גם נושאי השבת ארנונה הם בסמכותו הייחודית.

ההנמקה העיקרית היא שהגשת תביעה להשבה אינה אלא עקיפת חוק הערר, תוך "קיצור דרך" כאמור לעיל, ואין לאפשר זאת.

ראה: בר"ע (תל אביב) 2676/03 עירית אור יהודה נ' הגרעין בע"מ, תק-מח 2004 (1) 6534 (מפי כב' הנשיא ארבל). אחת משתי הטענות שטענה המשיבה היתה כי דרישת הארנונה בלתי חוקית. הנשיא ארבל מבהיר כי אין זו אלא עטיפת טענת סווג בטענת העדר חוקיות. על כן, כיוון שטענת סוווג באה בגדר הנושאים עליהם יש להגיש השגה לפי סעיף 3 לחוק הערר – הסמכות היא לועדת הערר.

ראה גם: ת"א (שלום ת"א) 156410/02 פז חברת נפט בע"מ נ' עירית בני-ברק (כב' הש' ד"ר ורדי) (לא פורסם); בש"א 155209/04 (שלום ת"א) ת"א 19257/04 עירית רעננה נ' אלי איפרגן (כב' השופט ד"ר סטולר) (לא פורסם); בש"א (כפר-סבא) 2294/02 ת"א 1273/02 המועצה האזורית עמק חפר נ' חמה כימיקלים תעשייתיים בע"מ (כב' הש' ר' אמיר) (לא פורסם);

וראה גם החלטתי בבש"א (רחובות) 1985/01 ת"א 2767/01 מועצה מקומית קריית עקרון נ' נחמיה דוכן ואח' פ"מ תשס"א(3) 1. אולם ראה התייחסות בית המשפט לענינים מנהליים לענין זה בעת"מ (ת"א) 1413/01 דוכן נחמיה ואח' נ' מועצה מקומית קרית עקרון (כב' השופט ד"ר גרוניס) (לא פורסם) אשר סבור היה כי הסמכות בתביעת השבה, מתוקף היותה תביעה כספית, היא לבתי המשפט הכלליים, על פי גובה התביעה.

אציין, כי לדעתי ניתן ללמוד הלכה מהערת כב' הנשיא ברק בענין ייזום, כדלקמן: "...(ה)אם ועדת הערר מוסמכת להורות על השבת סכומים ששולמו ביתר? הגעתי לכלל מסקנה כי התשובה על שאלה זו היא בחיוב" (שם, בעמוד 501-502). השאלה העקרונית אם תביעה להשבת סכומים שנגבו על ידי רשות מקומית דינה כדין תביעה כספית גרידא או שעליה לעבור בכור היתוך של ועדות הערר צריכה להיות דומה, בין שעסקינן בהיטלי ביוב ואגרת צריכת מים, ובין שעסקינן בגביית ארנונה.

ב"כ העיריה סבור כי השאלה הוכרעה גם בבג"צ 8635/03 א' התעשיה הצבאית לישראל בע"מ נ' ועדת הערר לארנונה שליד המועצה האזורית חבל יבנה ואח', תק-על 2003(3) 2325.

אינני סבורה כן. אותו בג"ץ מתיחס לריבוי הליכים, מקום שנישום ערר לבג"ץ על החלטת ועדת ערר, כאשר קיים סעד חלופי של המשך ערעור מנהלי וכד'. אין קביעה בבג"ץ התעשיה האוירית, כי הסמכות לדון בתביעה להשבת ארנונה היא לועדת הערר.

אמנם ניתן להסיק מבג"ץ התעשייה האווירית כי על הנישום לפנות לועדת הערר בכל טענה שעומדת לו נגד חיוב הארנונה, ומשם ניתן לערער בפני בית המשפט לענינים מנהליים, אלא שסוגיית ההשבה לא נדונה שם.

גם בעניננו טוענת קופת חולים כי אין התביעה עוסקת בעניני סווג כי אם בחיוב בלתי חוקי, ולא היא – השאלה אם יש לסווג את קופת חולים לפי אחת האפשרויות השונות על פי צו הארנונה היא שאלה שבסווג, ולענין זה ראה שוב מגמת ההרחבה בסמכויות ועדת הערר, כפי שהובאה לעיל.

במילים אחרות: גם בשאלה אם דין תביעת השבה כדין השגה מראש על חיוב בארנונה אין עדיין הלכה מחייבת. לפי הטעונים שלעיל סבורני כי ראוי לאמץ החלטת כב' הנשיא ארבל על פני ההחלטות שבהן הלך מחשבה שונה.

7. התביעה שבפני הוגשה לאחר שניתן פסק הדין בבג"ץ 26/99 2606/00 עירית רחובות נ' שר הפנים ואח', תק-על 2003(1) 1502, שם חויב משרד הפנים לפרסם קריטריונים בדבר מתן פטור מתשלום ארנונה, והרשויות המקומיות חויבו לבחון מחדש את זכאות המשיבים השונים לפטור, על פי הקריטריונים שיפורסמו. ניתן לטעון על פי פסק הדין, כי עד נתינתו נהנתה התובעת, בין אחרים, מפטור מארנונה (סעיף 9 לפסק דינה של כב' השופטת שטרסברג-כהן).

התובעת טוענת, כי הבינה עם מתן פסק הדין בבג"ץ עירית רחובות, כי שילמה את הארנונה כל השנים, למרות שלכאורה היתה פטורה מן התשלום. לכן מוגשת התביעה כתביעת השבה, ולא כהשגה-ערר-עתירה על פי חוק הערר.

8. האם דין מיוחד למקרה שבו העיריה חייבה את הנישום שלא כדין בארנונה, למרות שהיה פטור מתשלומה? לכאורה ניתן היה לטעון לחריגי הלכת לה נסיונל והלכת קזס, אולם אלו לא נטענו. גם אילו נטענו, נראה כי מגמת הפסיקה כיום היא לראות בהלכות אלו משום יוצא מן הכלל.

ראה שוב הלכת ייזום, וכן ע"א (ת"א) 2688/99 דנציגר נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה יהוד (לא פורסם). עובדות פסק הדין מפורטות יותר בפסק הדין של כב' ס"נ השופט ברוך, עליו הוגש הערעור, בת"א (רמלה) 1315/98 דנציגר נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה יהוד (לא פורסם).

9. התוצאה היא, שבהעדר סמכות לבית משפט זה, התביעה נדחית, ועל קופת חולים לשאת בהוצאות העיריה, בסכום של -.5,000 ₪ בצרוף מע"מ. יובהר, שבהעדר סמכות לכל בית משפט אחר בשלב זה, אין להעביר את הדיון כאמור בסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984, כי אם להורות על דחיית התביעה מכל וכל.

ניתנה היום ט' בתמוז, תשס"ד (28 ביוני 2004) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.