ביום 18 בינואר 2004, התפרסם בספר החוקים מספר 1920 חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה), התשס"ד – 2004 (להלן: – "חוק המדיניות הכלכלית").
סעיף 1 לחוק אשר כותרתו: "מטרה", קובע כי חוק זה בא לתקן חוקים שונים, לדחות תחילתם של חוקים ולבטל חוקים, וכן לקבוע הוראות נוספות, במטרה לאפשר התייעלות מבנית ארוכת טווח של המגזר הציבורי, לבצע רפורמות מבניות בענפי המשק, להשיג את יעדי התקציב ולצמצם את הגירעון הממשלתי, ההוצאה הממשלתית והציבורית והחוב הלאומי, והכל במסגרת המדיניות הכלכלית של הממשלה לשנת הכספים 2004.
רבות ניתן לכתוב על 115 הסעיפים אשר בחוק זה. אנו נתמקד בסעיף 79 לחוק אשר כותרתו "תיקון חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג – 1992 – מס' 7".
תחת הכותרת, התמימה לכאורה, המתייחסת לתיקון חוק משנת 1992, נקבע כי לעניין הטלת ארנונה כללית על נכס, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר, ולא שילם המחזיק (דהיינו – החברה) את הארנונה הכללית שהוטלה עליו כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים.
סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה קובע: "היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור".
מעיון בסעיף 119א(א) ניתן להבין כי אחת מהנסיבות המיוחדות היא הנסיבה הבאה (בשינויים המחויבים): היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק מבלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מבעל שליטה (ברשימה זו לא נדון בהעברת נכנסים ללא תמורה או בתמורה חלקית).
בעל שליטה לפי חוק המדיניות הכלכלית הוא בעל השליטה המוגדר בסעיף 119א בפקודת מס הכנסה ובמקרה זה, "מי שהוא , לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים מהזכויות בחברה.
התוצאה של התיקון התמים, לכאורה, הנ"ל מביאה אותנו למצב שבו חברה שנתפרקה ואשר החזיקה בנכס טרם פירוקה, רשאית רשות מקומית אשר בתחומה נמצא הנכס לגבות את החוב מכל אדם המחזיק בשליטה בשיעור של עשרים וחמישה אחוזים בחברה, לבדו או יחד עם קרובו. משמע שהתיקון מאפשר לגבות גם ממחזיק בשיעור מזערי בלבד מהזכויות בחברה, שיש לו קרובים המחזיקים גם הם שיעורים מזעריים בזכויות החברה, אך במצטבר כל הקרובים ביחד מגיעים לשיעור אחזקה של עשרים וחמישה אחוזים.
חוק החברות התשנ"ט - 1999 (להלן: "חוק החברות"), אשר הדיונים טרם חקיקתו נמשכו כ20- שנה, ואשר גרסת הצעת החוק האחרונה שלו פורסמה כשלוש וחצי שנים לפני קבלת החוק בכנסת, ועדיין זכורים לכולנו אילו שלוש וחצי שנים של דיונים סוערים ואינטנסיביים היו השנים הללו, הרשה לבית המשפט (סעיף 6 לחוק) להרים את מסך ההתאגדות של החברה וליחס את חובות החברה לבעל מניות בה, אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחקוק או אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו מקרים חריגים וטעמים מיוחדים שהם:
שימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם.
או אם בנסיבות העניין צודק ונכון להרים מסך, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.
הנה אנו רואים שבמקרים בהם מתקיימים תנאים או מקרים חריגים וטעמים מיוחדים להרמת מסך, רשאי בית המשפט לעשות זאת. על בית המשפט לבחון את מכלול העילות להרמת המסך. אולי כל עילה בזכות עצמה אינה מהווה עילה מספקת להרמת המסך, אך בחינת המכלול עשויה להביא את בית המשפט להחלטה על הרמת המסך.
לאחר שנחקק חוק החברות, יצאו רבים בביקורת נוקבת נגד סעיף 6 לחוק החברות בטענה שהסעיף עלול להתפרש כרחב מדי ולפיכך מותיר את הקהילה העסקית בחוסר ודאות ובסיכונים שאינם ניתנים לצפייה.
ואמנם, המחוקק שעה לביקורת, וביום 18 ליוני 2002 התפרסמה הצעת חוק החברות (תיקון), התשס"ב – 2002 הכוללת בין היתר נוסח חדש המציע להחליף את סעיף 6 הקיים במלואו. גם במסגרת הצעת החוק נותרה הסמכות להרים מסך ולייחס את החובות של החברה לבעל מנייה בה, בלעדית בידי בית המשפט.
והנה הפתעה, חוק המדיניות הכלכלית מתיר לרשויות מקומיות להרים מסך ולייחס חובות של חברה פרטית אל בעל שליטה בה.
סמכות אשר בחוק החברות ניתנה לבית המשפט, ניתנת בחוק המדיניות הכלכלית לראשות מקומית, ובאילו מקרים? בין היתר במקרה של חברה שנתפרקה ולא נותרו לה אמצעים בישראל לסילוק החוב, ניתן לגבות מבעל שליטה המחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים מהזכויות בחברה.
כל זאת מבלי להזדקק להפעלת שיקול דעת ומבלי לבחון את הרקע לפירוק ואת הנסיבות המיוחדות אשר בית המשפט בוחן כאשר הוא בא להרים מסך, אלא על בסיס העובדה שהחברה הפרטית נתפרקה בלי שנותרו לה אמצעים בישראל לסילוק החוב.
אנו רואים שהרשויות המקומיות קיבלו סמכויות רחבות בהרבה מסמכויות בית המשפט.
השופטת ורדה אלשייך, שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, דנה בחלק ניכר מתיקי הקפאת ההליכים, הפירוקים והכינוסים בארץ, אמרה בכנס לשכת רואי חשבון שהתקיים בחודש יוני 2004 באילת, ש"ידו של בית המשפט אינה צריכה להיות קלה על ההדק בבואו להרים את מסך ההתאגדות של חברה שקרסה". באותו כנס הביעה השופטת את חוסר שביעות רצונה מכך שחוק החברות מותיר שיקול דעת נרחב לבית המשפט בעניין הרמת מסך והטלת אחריות אישית על נושאי משרה בתאגיד.
כאשר המגמה היא לצמצום אפשרויות הרמת המסך, בא חוק המדיניות הכלכלית ומרחיב כמעט ללא הגבלה. ניתן לפרש כי בכל מקרה של פירוק חברה פרטית אשר החזיקה בנכס ונקלעה לחדלות פירעון מכישלון עסקי ומסיבות שאינן נובעות ממעשי בעלי השליטה וללא נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, אפשר לגבות את חובות הארנונה מבעל שליטה.
ניתן גם לפרש כי אפשר לגבות חוב ארנונה מכל אחד מבעלי השליטה המחזיקים לפחות בעשרים וחמישה אחוזים מהזכויות בחברה, גם במקרים ששיעור החזקתם אינו מאפשר להם פיקוח אפקטיבי על פעולות החברה.
מתקבל הרושם כי עבודתו החפוזה של המחוקק לקבלת חוק המדיניות הכלכלית מצביעה על חוסר רצינות בביצוע מלאכת החקיקה. המחוקק הוציא תחת ידיו חוק מדיניות כלכלית ארוך ומסורבל בן 115 סעיפים, חודשיים וארבעה ימים בלבד לאחר פרסום הצעת החוק, מבלי לאפשר שימוע ציבורי וזכות לארגונים ציבוריים להשמיע את דברם, ובהינף יד חפוז ועיניים רדומות התיר לרשויות המקומיות לפגוע בזכות היסוד של חופש ההתאגדות בקלות רבה מדי, קלות שאפילו בית המשפט לא זכה לקבל במסגרת חוק החברות.
אודות ARNONA
גרסת הדפסה
