1. השאלה בתיק זה היא האם שינתה העירייה את שיטת החיוב החישוב או המדידה של הנכס שבנדון וכתוצאה מכך גדל החיוב בארנונה.

2. הנושא מתייחס לשיטת המדידה והחיוב ולא לתוצאת המדידה אשר אינה נתונה בד"כ לסמכות בימ"ש זה אלא למנהל הארנונה.

3. המחלוקת מתייחסת לשטח המדרגות, שטח עליית הגג ושטח המרתף.

לטענת הנתבעים מאז 1980 ועד 19/03/2000 לא חוייבו בגין השטחים הנ"ל.

16. לטענת הנתבעים, שינתה העירייה את שיטת חיוב הארנונה, מבלי ששינתה את צו הארנונה לאחר שבמועד כלשהו בשנת 1999 ביטלה פטור שהיה נהוג בעירייה ביחס לבית הנתבעים ולכל בתי שכונתם באשר ל – 3 סוגי שטחים: מרתף, עליית גג וחדר מדרגות.

17. לטענת הנתבעים, מאז הקמתם ב - 1980 לא חוייבו 24 הבתים שבשכונה בארנונה בגין השטחים שבמחלוקת וזאת עד שנת 2000. מכאן שהשינוי מהווה שינוי של מדיניות, שינוי של שיטת חיוב.

18. הטענה הנ"ל היא טענה עובדתית ומשפטית.

מבחינה עובדתית הוכחה הטענה. הטענה נטענה בתצהיר והעירייה לא הביאה ראיות לסתור, אלא שמרה כאמור על עמימות. מכאן שיש לדון בשלב זה בהיבט המשפטי.

19. מבחינה משפטית, פסק דין חרל"פ קבע כי מותר לתקן טעות בחישוב, אך אין לקבוע שיטת חישוב שונה. הפסק עצמו קצר ביותר, 7 שורות, וקשה להתרשם כי כב' הנשיא ברק ביקש לקבוע הלכה חדשה או להתייחס בפרוט לסוגיות. פסק הדין קובע בקצרה כי "מקובל על הכל כי המערערת רשאית לתקן טעות בחישוב וכי אינה רשאית לקבוע שיטת חישוב שונה".

מכאן שכב' הנשיא ברק מתייחס לנושא כמובן מאליו, ומציין בקצרה כי צו הארנונה לא שונה באותו מקרה, וגם המדיניות לא שונתה (מבחינה עובדתית), ובנוסף בבתים אחרים מוטלת ארנונה על המרתף. הנסיבות שם אינן דומות לנסיבות במקרה זה. פסק דין חרל"פ אינו מתייחס לסיטואציה שבנדון אלא ניתן לאבחון.

לטעמי הוספת שטחים בקטגוריות מסויימות, שטחים שלא חוייבו במשך שנים רבות, כעניין שבשיטה, בהתייחס לפחות לשכונה שלמה, מהווה שינוי בשיטת חישוב. אי שינוי צו הארנונה אין בו כדי לבסס את הטענה כי המדיניות או השיטה לא נשתנו, להיפך. השינוי שנעשה בשיטת החישוב דרש לפחות איזכור והתייחסות בצו הארנונה השנתי.

אי שינוי צו הארנונה כשלעצמו (כפי שהיה גם בעניין חרל"פ) אין בו כדי להעיד על כך כי לא נעשה שינוי בפועל בשיטת החיוב. ואכן שינוי כזה נעשה. מדיניות העירייה השתנתה, פעולות העירייה השתנו כשיטה, מכאן שחל שינוי בשיטה. (לעניין זה טוענים הנתבעים כי עצם ריבוי ההליכים בנושאים דומים מול עיריית הרצליה מלמדים על כך כי דווקא עירייה זו היא ששינתה את שיטת החיוב. ריבוי התיקים השונים מראה כי השינוי הוא שיטה, ואינו שינוי פרטני, בבחינת טעות חישוב אצל תושב פלוני.

20. בעניין עמ"נ 111/02 מנהל הארנונה של עיריית הרצליה נ. לוטן (בפני כב' השופט מודריק בבית המשפט המחוזי, ת"א, ניתן ב – 11/7/02) נדונה השאלה האם המדובר בטעות חישוב או בשינוי שיטת חישוב, גם שם דובר על שטח מרתף.

21. בעניין לוטן הנ"ל נתקבל הערעור באופן חלקי במובן זה שהדיון הוחזר לוועדה כדי שיערך בירור עובדתי, וגם בירור משפטי, בהסתמך על העובדות שיקבעו. שם הויכוח היה האם חל שינוי בצו בהגדרת שטח דירה. הטענה היתה שם שמרתפים מאז ומתמיד לפי צוי הארנונה נכללו בשטח הנכסים, ואילו חוקי ההקפאה עוסקים בתקופה החל משנה מסוימת. באותו עניין לא ידוע מה היתה תוצאת המשך ההליך, אולם בהחלטה הראשונה החליטה ועדת הערר כי שטח המרתף שלא נכלל קודם בחיובים אינו בר חיוב עקב שינוי השיטה.

22. יש מקום להזכיר גם את החלטת כב' השופטת גרסטל בה"פ (ת"א) 1810/97 חרל"פ נ. עיריית הרצליה (שהובילה לערעור בבית משפט העליון, כמפורט לעיל).

באותו עניין פסקה כב' השופטת גרסטל כי הוספת שטח המרתף מראה כי אין המדובר בטעות מדידה או טעות חישוב אלא בשיטה שונה, היות שבראשונה לא סברה העירייה שיש לכלול את שטח המרתף בחישוב ארנונה ולאחר מכן שינתה את גישתה. על כל פנים על העירייה להראות את הטעות, את מקורה ואת נסיבותיה, ומשלא עשתה כן משמע שלא היתה טעות והפער בחיובים נובע משינוי גישת החיוב. על פסק דין זה הוגש ערער לבית המשפט העליון אשר נתן את פסקו בעניין חרל"פ הנ"ל. אלא שכאמור, בבית המשפט העליון נתקבל כעניין מוכח שבעובדה כי שיטת החיוב, על פי דברי מנהל הארנונה, לא נשתנתה, היות שגם בעבר (לפי קביעת הנשיא ברק) חוייבו מרתפים בארנונה. אכן פסק הדין של בית המשפט העליון מסתמך על עובדות כפי שנתקבלו כמדויקות על ידי בית המשפט העליון. בענייננו, העובדות שונות, כפי שפורט.

23. עניין אחר אשר לא נשתנה בבית המשפט העליון הוא קביעת כב' השופטת גרסטל כי נטל הראייה להראות טעות ולא שינוי בשיטה מוטל על העירייה. דברים אלה עולים בקנה אחד עם הגישה הכללית, כפי שמצא ביטוי בבפסיקת בית המשפט העליון בנושאים עירוניים בעניינים שונים. הגישה היא שעיריות וגופים ציבוריים נדרשים לדרישות של תום לב מוגבר כלפי התושבים, נדרשים לגילוי מלא של הנסיבות אשר הובילו לגיבוש חיובים שונים, נסיבות המצויות בדרך כלל בידיעת הרשויות ואינן מצויות בידיעת הפרט.

24. הכלל הרגיל הוא כפי שציינתי גם בעניין אברמובסקי הוא שדי שהתושב מראה ברמת הוכחה נמוכה, לכאורה, כי חל שינוי בשיטת החישוב כדי שיהיה מקום לבדוק את הטענה ולבקש ראיות גם מטעם העירייה כדי שזאת תוכיח גרסתה לעניין שיטת החישוב.

במקרה זה העירייה הסתפקה באמירה סתמית של מר וידר, אשר לטענת הנתבעים מגלה טפח ומסתיר טפחיים, והולך בין הטיפות. לפי הטענה, מר וידר הגביל גרסתו בכך שלא שונתה שיטת החיוב הבאה לידי ביטוי בצווי הארנונה, ואין אמירה כי לא שונתה שיטת החיוב כלל.

העירייה החסירה מידע עובדתי, והביאה מידע המהווה כבר פרשנות משפטית, דהיינו טענה כי לא שונתה שיטת החיוב הבאה לידי ביטוי בצווי הארנונה.

הנושא המשפטי נתון לבית המשפט. בית המשפט זקוק לנתונים עובדתיים כדי להחיל עליהם את הפרשנות המשפטית הראויה. כאשר המידע הנמסר כבר כולל בתוכו פרשנות משפטית, ואינו בבחינת מידע עובדתי נקי, יתכן שתופעל החזקה נגד מי שאינו מוסר את המידע הרלוונטי המצוי ברשותו. לעניין זה טוענים הנתבעים כי עד התביעה היחיד נמנע מלסתור בתצהירו או אף להתייחס לטענת ההגנה היחידה של הנתבעים, טענה שהיה מודע לה. אכן יש טעם בעמדה זו של הנתבעים, הטוענים כי גם בחקירתו הנגדית צימצם ככל האפשר במידע שמסר.

26. עוד טוענים הנתבעים כי מר וידר אישר כי קיימים מקרים רבים ויש כ – 100 עררים פתוחים. קשה להבין מהדברים, האם העררים מתייחסים לשאלות דומות או לשאלות אחרות שאינן רלוונטיות, מכאן שמידע זה הוא מידע נטרלי, אולם שוב חוזרת הנקודה והיא שהעירייה לא מסרה מידע רלוונטי, מידע שמצוי ברשותה והיה בו כדי לשפוך אור על הסוגייה.

27. הנתבעים מסתמכים על ראייה שהיא מכתב העירייה לעד מר שמואל פרס שבו אישרה כי בשנת 1981 זוכה העד בשטח המרתף, דהיינו אין לחייב שטח מרתף. נטען כי חוק ההסדרים מחייב מ – 1985 ומדובר בשינוי מדיניות שארע בשנת 1999 ומכאן ששינוי כזה הוא אסור, אם הגדיל את הארנונה.

עוד נטען כי 5 עדי הגנה הגישו תצהירים ורק 3 מתוכם נחקרו חקירה נגדית. נטען כי הוכח כי השכונה היא בת 24 קוטג'ים זהים אשר נרשמו כבתים משותפים. בשכונה לא חוייבו עליות גג, חדרי מדרגות ומרתפים וכאשר חוייבו, אישרה העירייה כי החיוב נעשה בטעות והחיוב הוקטן. רק בשנת 1999 החלה העירייה למדוד מחדש את בתי העיר, אלא שלא הסתפקה בתיקון שטחים דהיינו תיקוני גודל שטח, אלא החלה לחייב מרתפים ועליות גג, שהיו בבחינת שטחים שלא חוייבו בעבר. עוד נטען כי אחת העדות, גב' הררי, העידה כי בשיחות עם נציגי העירייה הודו בפניה כי נעשה שינוי במדיניות, ואילו אותה גב' אטס שלגביה הדבר נטען, עובדת העירייה, לא הובאה לעדות כדי להזים את הטענה.

28. הנתבעים טוענים טענות חריפות:

נטען כי העירייה נוהגת בנושא הכנסותיה כאחרון התגרנים וכל האמצעים כשרים בעיניה כדי להעצים את הכנסותיה.

נטען כי חלק מדבריו של מר וידר לא היו אמת. (עמודים 6-7 לפרוטוקול).

נטען כי מר וידר העיד, בין השאר, על עניינים שלא היו כלל בידיעתו.

אין אני מביע דעה לעניין הטענות הנ"ל, אין הטענות דרושות לצורך ההכרעה עצמה. לעניין חריפותן, עדיף היה ניסוח מתון יותר.

29. לסיכום, ניתן לקבוע כי העירייה שינתה את מדיניותה, שינתה את שיטת החיוב והמדידה באופן שכללה שטחים אשר לא נכללו בעבר בחיוב. הדבר לא נעשה לגבי בית בודד ולא עקב טעות במדידה אלא כפועל יוצא של שינוי בשיטת החיוב. מנהל הארנונה סבר כי בעבר טעתה העירייה בחיובים. למעשה, כאשר משקללים את כל הנתונים נתברר כי מר וידר אינו מתייחס לטעות בחיובים, אלא לשינוי במדיניות החיובים. די בכך שהיתה שיטה מסוימת בעבר והשיטה שונתה. שינוי השיטה באופן המגדיל את החיובים, אינו עולה בקנה אחד עם חוקי ההקפאה.

30. לעניין חדר המדרגות: בשלב זה ברור כי היה שינוי במדיניות והשינוי כלל גם את חדרי המדרגות ומכאן שיש לבטל את החיוב גם לגבי חדר המדרגות, מה עוד שלעניין חדרי המדרגות קיימת מחלוקת משפטית האם החיוב עולה בקנה אחד עם צו הארנונה הפוטר חדרי מדרגות בבתים משותפים. אין צורך להידרש למחלוקת זו לאור התוצאה הנ"ל.

31. התוצאה היא שיש לדחות את התביעה. התובעת תשלם לנתבעים הוצאות בסך 3,000 ₪ + מע"מ.

ניתן היום י"ד באלול, תשס"ד (31 באוגוסט 2004) בהעדר הצדדים.