לא מתקבל על הדעת שהפלשתינים היו דוחים הצעה מסוג זה. כך היינו גם יוצאים נדיבים וגם זוכים לתמורה מהפלשתינים בנוסף לתמורה האמריקאית. התנתקות בהסכם, בניגוד להינתקות חד-צדדית, לא רק שלא הייתה מתפרשת כנסיגה תחת טרור, אלא הייתה זוכה גם בתמיכה בינלאומית וגם ברוב בממשלה וחוסכת מכולנו את המשאל המבזה.

מאחר והמשאל כפה על שרון להציג חלופה, הייתי מציע שחלופה זו תהייה בצורה של התנתקות בהסכם, שאמנם לא תתגמל את ישראל כפי שהייתה מתגמלת אותה אילו הייתה מוצגת כך מראש, אבל בהיותה שונה מהתכנית עליה הצביעו מתפקדי הליכוד, יהיה לגיטימי להעבירה בממשלה ובכנסת. אחרי הכל, אם יהיה פה פעם שלום, הוא יהיה חייב להיעשות בהסכם בינינו לפלשתינים ולא בינינו לאמריקאים.

אימוץ תובנה זו, שהיא גישת השמאל מקדמא דנא, אין פירושו קבלת תכנית ז'נבה כלשונה (וזה שערפאת התבטא כלפיה בחיוב סותר את התיזה ש"אין פרטנר פלשתיני") אבל תכנית זו, כמו ווריציות אחרות שלה (המפקד הלאומי, תכנית קלינטון, היוזמה הסעודית ומפת הדרכים) בהיותה הוגנת כלפי שני הצדדים -- שתי מדינות לשני העמים בגבולות 1967 מתוקנים -- היא לא רק ברת סיכויים להתבצע, אלא גם לעמוד במבחן הזמן. ההיסטוריה מוכיחה, שתכניות שלום בלתי הוגנות, כדוגמת זו שנכפתה על גרמניה בסוף מלחמת העולם הראשונה, לא מביאות שלום בר קיימא.

הבעיה של השמאל הוא לא בתכניתו המדינית, שיותר ויותר מאומצת על ידי הימין, אלא בתדמיתו כמייצג "יפי נפש" ו"אוהבי ערבים". כדי להצליח, חייב השמאל לעשות תפנית חדה בקו ההסברה שלה ובמקום לדבר במונחים של מוסר (בפן זה יעסקו תנועות כמו "שלום עכשיו" ו"בצלם"), לדבר במונחים של כדאיות: הכיבוש [לא רק שאינו מוסרי, אלא] פשוט אינו כדאי (מה שעושה אותו בלתי-מוסרי כלפינו הישראלים), כי מבחינת האינטרס הפרגמטי של המדינה, ההתנחלויות הן נטל ולא נכס, וזאת מכל בחינה אפשרית: מבחינה מדינית, בגללן אנו מנודים בעולם כמדינה כובשת יחידה בעולם אקס-קולוניאליסטי, דבר שגם מעניק ממד חדש לאנטישמיות. מבחינה ביטחונית, לא רק שאין הן תורמות לביטחון, אלא שהן מעמיסות על צה"ל עול כבד ומיותר.

יתרה מזאת, הצורך להבטחת המתנחלים מחייב הקמת מחסומים ובכך הופך את הכיבוש לא רק לכיבוש ארץ/אדמות שהוא טכני, אלא לכיבוש עם, שהוא מהותי. שליטתנו בפלשתינים, שהופכת את חיי היומיום שלהם לבלתי נסבלים, מייצרת חיילים עבור הטרור במהירות רבה יותר מזו שאנו הורגים בו. מבחינה כלכלית, אין בשטחים לא זהב ולא נפט ובמקום להיות רווחיות, שזו הסיבה הקלאסית לקיים אימפריות ומפעלים כלכליים בכלל, ההתנחלויות כבר עלו לנו כשבעים מיליארד שקל ועוד היד נטויה. אילו סכום זה היה מושקע במדינה, היא הייתה הופכת לגן עדן. המפעל הכושל של ההתנחלויות שורד רק בזכות הכוח הפוליטי של קיצוני המתנחלים שהופך את מדינת ישראל לאימפריה היחידה בהיסטוריה האנושית הנשלטת על ידי מושבותיה (יש"ע), במקום שהיא תשלוט בהן, ואותנו, אזרחיה, לפראיירים, מה שכישראלים אנחנו הכי שונאים להיות.

הדבר שמונע מהצדדים להגיע להסכם ההוגן הוא השאיפה של כל אחד מהם לשחזר את עברו: היהודים טוענים ל"זכות ההיסטורית" על שטחי הגדה ומזרח ירושלים ובמיוחד על הר הבית, והפלשתינים דבקים בזכות השיבה. הסכם יתאפשר רק כששני הצדדים יגיעו למסקנה שכמה שאי-שיחזור העבר נתפש על ידם כאי-צדק, וויתור על עתידם ועתיד צאצאיהם על מזבח ניסיון שיחזור העבר הוא שבעתיים בלתי-צודק, מה גם שניסיון זה נועד לכישלון.

גם ההתעקשות הישראלית לספח את ירושלים המזרחית וגם זו של הפלשתינים למימוש זכות השיבה נוגדים את עיקרון הסימטריה: הראשון, משום שסיפוח זה ישאיר רבע מיליון פלשתינים תחת כיבוש, והשני משום שהגירה כפויה לישראל שוללת ממנה את הריבונות בשטחה. כנחמה לוויתורם על זכות השיבה, יוכלו פליטי 1948 לראות בו תרומה מצדם ל"טוב הכללי" כדוגמת הוויתור של מאות אלפי כפריים מצריים על אדמותיהם לטובת הקמת סכר אסואן. הישראלים שיפונו מההתנחלויות יכולים לאמץ עמדה דומה.

הסכם הוגן אינו מחייב פינוי ריכוזים עירוניים, כדוגמת אריאל, אם אין מספחים לישראל את כל הגוש (על חשבון רציפות מדינה הפלשתינית) , אלא רק את היישוב עצמו ומאפשרים גישה אליו באמצעות כבישים במעמד אקס-טריטוריאלי תחת מנדט בינלאומי. תקדים גיאוגרפי לכך היא ברלין המערבית, אי בתוך גרמניה המזרחית, שחוברה לגרמניה המערבית באמצעות אוטוסטרדה באורך 300 קילומטרים בתוך גרמניה המזרחית.

למען הסימטרייה, ישראל תוכל לאפשר לפלשתינים לבנות ערים בגודל שווה בתוך הקו הירוק (למשל, במשולש) שיסופחו לפלשתין, עם כבישי גישה בינלאומיים, ואפילו ליישבם בפליטים כמחווה סימבולית לזכות השיבה. אם ההסכם יאושרר על ידי החלטת או"מ (שתבטל החלטות קודמות), יגדלו סיכוייו לעבוד.