 גרסת הדפסה
ת"א 661/97
אזיס אליהו ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מרחב תכנון תל אביב
ועיריית תל אביב יפו
4/8/2004
א 661/97
1. אזיס אליהו
2. רחל אברהם
נגד
1. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מרחב תכנון תל אביב
2. עיריית תל אביב יפו
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
כב' השופטת ברון צפורה
[4.8.2004]
פסק דין
בפניי תביעה ותביעה שכנגד שעניינן הפקעה ומסירת חזקה בקרקע.
מדובר בשטח של 560 מ"ר בחלקה 76 בגוש 7025 הנמצאת ברחוב העוגן ביפו (להלן: "הקרקע").
רקע עובדתי
1. התובעים, אליהו אזיס ורחל אברהם (להלן: "התובעים") הם אח ואחות שניהלו על שטח הקרקע ועל שטחים נוספים בית מלאכה לייצור כלי אוכל מאלומיניום (להלן: "העסק"). העסק הוקם על ידי אביהם, שמואל אזיס, ופעל משך 40 שנים. בעסק הועסקו חמישה עובדים והוא כלל שלושה מבנים מהם שניים נמצאים על שטח הקרקע המדוברת בענייננו .
2. הקרקע נמצאת בבעלות רשות הפיתוח, לימים מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל").
החל משנת 1975 שטח של 133.2 מ"ר מהקרקע מוחזק בשכירות מוגנת על ידי התובעים (להלן: "השטח המוגן") בעקבות חוזה שכירות שנחתם בין אביהם המנוח, שמואל אזיס, לבין רשות הפיתוח בשנת 1959 .
התובעים טוענים כי הם מחזיקים בכל שטח הקרקע מכוח מסירתה לאביהם המנוח בשנת 1949, עת עלה ארצה, אולם בתיק אין כל ראיה לכך .
לגבי חלק הקרקע שאינו מושכר לתובעים בשכירות מוגנת (להלן: "השטח שאינו מוגן") נקבע כי התובעים הם מסיגי גבול. בפסק דין מיום 17/2/2003 בת.א. 99167/97 בבית משפט השלום בתל אביב, אשר ניתן במהלך ההוכחות בתיק הנוכחי, נקבע כי על אזיס ואברהם להתפנות מהשטח שאינו בשכירות מוגנת .
לפיכך, הדיון בתובענה זו יתייחס אך ורק לשטח המוגן לגביו התובעים הם צד למחלוקת. מחלוקת לגבי הפקעת השטח שאינו מוגן יכולה להיות רק בין הנתבעות לבין רשות הפיתוח שבבעלותה נמצא השטח.
רשות הפיתוח לא צורפה כצד לתביעה שכנגד .
לבד מחלקה 76 החזיקו שמואל אזיס וילדיו בשטחים נוספים באותו איזור .
3. החל משנת 1961 ועד סוף שנת 1992 העסק פעל מכוח היתר לשימוש חורג שניתן על ידי הנתבעות, עיריית תל אביב – יפו והועדה המקומית לתכנון ובנייה (להלן: "הנתבעות").
היתר זה נדרש כיוון שתוכנית בניין העיר החלה על הקרקע מייעדת את שטח הקרקע למגורים ולא למפעל .
החל משנת 1981 ובכפוף להיתר האמור לשימוש חורג ניתן לתובעים רישיון לעסק מכוח חוק רישוי עסקים, אשר נותר בתוקף עד ליום 1/1/1999 עקב פסק דין של בית משפט השלום בתל אביב מיום 10/4/1997 לפיו אין לבטל תוקפו של הרישיון (ת.פ. 92/97 רחל אברהם נ' עיריית תל אביב).
התובעים שילמו ארנונה לפי שטח של 397 מ"ר .
תוכנית ההפקעה
ביום 8/10/1992 הנתבעות פרסמו את תוכנית בניין עיר 2509/ת.א./ב.מ./ 5. (להלן: "התב"ע") לפיה מרבית שטח חלקה 76 – 560 מ"ר – ושטחים נוספים מיועדים להפקעה לצורך סלילת כביש.
ביום 22/2/1993 עיריית תל אביב הודיעה לרחל אברהם כי לא תאריך את ההיתר לשימוש החורג בקרקע ולאחר מכן התנהלו בין העירייה לרחל אברהם מספר התכתבויות בנושא .
ביום 28/11/1996 נערך שימוע בין עיריית תל אביב לבין רחל אברהם ובו נקבע כי העירייה מסכימה לארכה של שנתיים עד לסגירת העסק. הסכמה זו מתועדת במכתב מיום 28/1/1997 שנשלח מעיריית תל אביב לרחל אברהם.
יחד עם זאת, ביום 7/1/1997 בוטל ההיתר לשימוש חורג וביום 11/3/1997 נשלח לתובעים מכתב מאת הנתבעות, לפיו הם נדרשים לסלק ידם מהקרקע.
בעקבות זאת הוצא לעסק צו סגירה וכיום העסק אינו פועל .
הסמכות העניינית של בית משפט זה לדון בתובענה
התובענה בתיק זה הוגשה במקור כהמרצת פתיחה ובעקבות החלטת כבוד השופט ד"ר קלינג מיום 18/12/1997 הועברה לפסים של תובענה רגילה.
הנתבעות טוענות כי התובענה צריכה היתה להיות מוגשת כעתירה מינהלית, בהתאם לפרק י'1 ל
חוק התכנון והבניה,התשכ"ה - 1965.
"התפתחות הפסיקה המרחיבה בעניין המרצות פתיחה העלתה כי הליך זה היה המתאים ביותר לדיון בסכסוכים בעניינים מינהליים מסויימים שהועברו לבתי המשפט האזרחיים…קיים "תחום אפור" שבו נושא מינהלי מסויים נמצא גם בסמכות בג"צ וגם בסמכות בית המשפט האזרחי, במיוחד בית המשפט המחוזי. במקרה זה המגמה היא שהעניין לא ידון בבג"צ." (גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 618).
בהתאם לדברים אלה, במועד הגשת התובענה, 5/5/1997, על התובעים היה להגישה במסגרת של הליך אזרחי של המרצת פתיחה .
התובענה הוגשה טרם קבלת
חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס - 2000, לפיו בית המשפט המחוזי ישמש כבית משפט לעניינים מינהליים ולפיכך, במועד הגשתה לא ניתן היה להגישה לבית המשפט המחוזי כעתירה מינהלית, אלא במסגרת של הליך אזרחי .
עיקרי טענות הצדדים
טענות התובעים והנתבעים שכנגד מתמקדות בפגיעה בזכות הקניין שלהם ובפגיעה בפרנסתם הגוברות על הצורך הציבורי הקיים בהפקעה.
התנהגות הנתבעות כלפי התובעים היתה בלתי סבירה שכן הנתבעות לא הביאו בחשבון שיקולים רלוונטיים להפקעה, כגון מידת הנזק והפיצויים שתגרור ההפקעה. הנתבעות אף חברו למינהל כדי למכור חלקות ליזמים פרטיים על גבם של התובעים .
הנתבעות והתובעות שכנגד טוענות כי ההפקעה נחוצה ביותר לחיבור בין שני צירי תנועה מרכזיים בעיר יפו וכי התנהלותן בעניין ההפקעה נעשתה בתחום שיקול הדעת שהוקנה להן תוך הבאה בחשבון של השיקולים הרלוונטיים.
התובעים לא הוכיחו את העדר נחיצות ההפקעה, את ה"מניעים הפרטיים" של הנתבעות להפקעה וגם לא הוכיחו את הנזק העלול להגרם להם כתוצאה מההפקעה. התובעים היו מודעים לתוכניות לפיתוח האיזור ואף התחייבו שלא להוות גורם מפריע במימוש תוכניות הפיתוח .
דיון
זכות הקניין מול הצורך הציבורי בהפקעה
הנתבעות מבססות החלטתן להפקיע את הקרקע על הצורך הציבורי בסלילת כביש מכוח סעיפים 5 ו – 7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) - 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות") ועל חוק התכנון והבנייה תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה").
מול זכויות אלה עומדת זכות הקניין של התובעים הנגזרת מסעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב – 1992.
נקבע בפסיקה כי בית המשפט יפרש הוראת חוק שנחקקה לפני חוק יסוד כבוד האדם וחירותו באופן שיצמצם את הפגיעה בקניינו של אדם.
"לגיטימיות השימוש בהוראות חוקתיות כאמצעי עזר פרשני, גם לעניין הוראות חוק אשר נחקקו לפני חוקי היסוד היא אכן בלתי מעורערת עתה." (דויטש, קניין, כרך א,עמ' 218-219).
וראו גם דברי כבוד השופט זמיר בפרשת קרסיק (בג"צ 2390/1996 יהודית קרסיק נ' מ"י, פ"ד נה(2) 625):
"בית המשפט רשאי לפרש גם הוראת חוק ישנה שנחקקה לפני חוק היסוד אם היא פוגעת בזכות באופן שיצמצם את הפגיעה…בית המשפט הבהיר זאת לגבי זכות הקניין."
מידת הפגיעה בקניין באמצעות חוק נבחנת באמצעות פיסקת ההגבלה:
"ההכרעה בחוקתיותו של חוק כרוכה, בין היתר, בהוכחות עובדות. המדובר הוא ב"עובדות החברתיות" אשר מבססות את התנאים שבפיסקת ההגבלה: הלימות לערכיה של מדינת ישראל, קיומה של מטרה ראויה ומידתית, דהיינו כי הפגיעה אינה עולה על הנדרש.
עקרון המידתיות בנוי בעצמו ממספר רכיבי משנה. יש לבחון אם האמצעי קשור באופן מהותי לתכלית (מבחן ההתאמה). את היחס שבין התועלת שתצמח לציבור לעומת הנזק שיגרם לפרט כתוצאה מהפעלת אותו אמצעי. ואת השאלה אם לא ניתן להשיג את המטרה הנדונה על ידי אמצעי אחר, שפגיעתו קטנה יותר (להלן: דויטש, עמ' 210-211).
כאשר מדובר בהפקעת קניין מכוח פקודת הקרקעות סמכות ההפקעה תפורש באופן הבא:
"…אפשר וראוי שסמכות ההפקעה תפורש כיום על יסוד איזון בין צורכי הציבור לבין זכות הקניין שיהיה הולם את ערכיה של מדינת ישראל, באופן שיחזק את ההגנה שהיתה כה רופפת על זכות הקניין…" (להלן: פרשת קרסיק, דברי השופט זמיר).
חובותיה של הרשות המינהלית כלפי האזרח
מן המפורסמות הוא כי לרשות המינהלית חובות מוגברים כלפי האזרח וכי עליה לנהוג בהגינות ובסבירות כלפי הפרטים בתחום שיפוטה.
במסגרת חובותיה המוגברים על הרשות המינהלית לקחת בחשבון את האינטרסים של האזרח תוך התייחסות להשפעות השליליות של תוכניותיה:
"הפגיעה שבצדה של תוכנית היא שיקול רלוונטי, במסגרת כלל השיקולים שרשויות התכנון צריכות לקחת בחשבון. כך, למשל, אם הפגיעה שבצדה של תוכנית גדולה מהתועלת שהיא מביאה, בדרך כלל היה עדיף שלא להוציא את התוכנית אל הפועל. מקום שברור לרשויות התכנון שבמקביל לפגיעה שבתכנית תהיינה חייבות לפצות את הנפגעות, היקף הפגיעה של התוכנית יתבטא במישרין בתקציבן של רשויות התכנון. במצב זה, בהכרח תיקח הרשות בחשבון, במסגרת שיקוליה את השיקול הרלוונטי האמור של השפעתה השלילית של התוכנית."
(ע"א 210/88, החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה כפר סבא ואח', פ"דמו(4) 627).
וראו גם 8434/00 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' גזית שחם חברה לבניין, פ"ד נו(3) 693):
"כידוע, הכלל הוא כי רשות מינהלית לא תקבל החלטה אלא לאחר שכל העובדות והנתונים הדרושים הונחו בפניה, שהרי ללא כל אלה אין בידי רשות להגיע להחלטה שקולה ומאוזנת המביאה בחשבון את כלל האינטרסים המשמשים בזירה."
מן הכלל אל הפרט
1.פקודת הקרקעות וחוק התכנון והבנייה נחקקו טרם התקבל חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לפיכך, יש לפרש את סמכות ההפקעה הנגזרת משני החוקים המוקדמים באופן שיצמצם את הפגיעה בקניינם של התובעים.
במקרה שבפניי ההפקעה ללא ספק פוגעת קשות בקניינם של התובעים.
מדובר בזכות התובעים בשטח המוגן שהוענקה להם מכוח הסכם עם רשות הפיתוח. הפקעת השטח המוגן פירושה שלילתה המוחלטת של זכות זו.
נכון ליום הגשת התביעה, התובעים החזיקו בזכות לשכירות מוגנת מזה למעלה מעשרים שנים וזאת לאחר שאביהם החזיק בזכות זו משנת 1959.
העברת החזקה בשטח תגרום להרס פיזי של בית המלאכה של התובעים, להרס כלכלי של העסק ולפגיעה אישית בהם, קרי, פגיעה בזכות הקניין של התובעים.
בכך לא מסתכמת הפגיעה בתובעים. גם פרנסתם של התובעים ועובדים נוספים בעסק, בסך הכל חמישה עובדים, תגזל עקב הפקעת שטח זה.
משמעות ההפקעה היא הריסת שני מבנים מתוך שלושה מבנים של העסק (ראו עדותה של חגית אנטמן, אדריכלית העובדת ב"צוות יפו" במינהל ההנדסה בעיריית תל אביב, פרוטוקול הדיון מיום 27/3/2001, עמ' 28, ש' 7-9).
גב' רחל אזיס הביעה בעדותה את השפעתה הצפויה של ההפקעה על פרנסת התובעים:
"אצלנו כל מבנה קשור לשני. ברגע שאת הורסת את המבנה את הורסת את העסק כולו, את מורידה את ערך העסק, את מורידה את ערך הקרקע, מורידה אותנו ביגון שאולה בכל התחומים." (פרוטוקול הדיון מיום 27/3/2001, עמ' 18, ש' 5-8).
2.כנגד זכות הקניין של התובעים, לטענת הנתבעות, עומד הצורך הציבורי לסלילת כביש המחבר בין שני צירי תנועה מרכזיים – רחוב קדם ורחוב הנמל ביפו. לטענת הנתבעות, אי יישום של ההפקעה תמנע את פיתוח האיזור וסלילת הכביש וכתוצאה מכך יווצרו בעיות בזרימת התנועה הנכנסת ויוצאת משכונת עג'מי ביפו (עדותה של הגב' חגית אנטמן, פרוטוקול הדין מיום 3/4/2001, עמ' 64, ש' 6-11).
"קיים קשר הדוק בין סמכות לבין מטרה. לכל סמכות יש מטרה משלה. גם פקודת הקרקעות קובעת במפורש את המטרה של סמכות ההפקעה: לרכוש מקרקעין לצורך ציבורי. אך מהו צורך ציבורי?…. ברור כי על בית המשפט יהיה לפרש ולקבוע, כאשר ידרש, מהו צורך ציבורי לעניין סמכות ההפקעה, ואם צורך זה או אחר הוא צורך ציבורי לעניין זה. מכל מקום, ברור כי חובה היא להפעיל את סמכות ההפקעה, כמו כל סמכות, למטרת הסמכות ולא למטרה זרה."
(להלן: פרשת קרסיק, דברי כבוד השופט זמיר).
האם סלילת הכביש היא התכלית הבלעדית של ההפקעה?
חומר הראיות בתיק מעלה חשש כי מניעי הנתבעות להפקעה לא היו ציבוריים גרידא.
בשטח המיועד להפקעה לא תוכננה רק סלילה של כביש. מסמך שהגישו התובעים (ת/3) מראה כי המינהל התכוון למכור את חלקה 76 ליזמים פרטיים. מדובר במזכר הכתוב על נייר של חברת יורם גדיש – חברה להנדסה בע"מ (להלן: "חברת יורם גדיש") אשר ניהלה את נכסי המינהל ביפו (פרוטוקול הדיון מיום 3/4/2001, עמ' 41, ש' 6-9). על המזכר חתומה אותה גב' חגית אנטמן, אדריכלית עצמאית העובדת כיום ב"צוות יפו" במחלקת ההנדסה בעיריית תל אביב, אשר במועד כתיבת המכתב – 4/6/1996 – עבדה כאדריכלית עצמאית בעבור חברת יורם גדיש.
המזכר מתייחס למכר במספר חלקות ביפו ובהן חלקה 76 ולאופציות השיווקיות הנוגעות למבנים שיבנו לאחר הרס המבנים הנמצאים בה כיום.
להלן קטע רלוונטי מתוך המזכר:
"מגרש D (חלק מחלקות 76,77,78) – מבונה בחלקו. ניתן לבנות 550 מ"ר.
רוב המבנים מוחזקים על ידי אליהו אזיס ומיועדים להריסה (נמצאים בתחום הדרכים). רק חלק מהמבנים מוגן – 133 מ"ר והשאר 370 מ"ר תפוש לא חוקית…
אופציות שיווקיות
1 .יתן לשווק מגרשים "C"+"D"+זכויות לבניית 9 יח"מ חדשות בתנאי לפינוי המבנים הפולשים לדרך – שווק כולל הדייר המוגן או לאחר פינויו…"
חלקה 76 היא בבעלות רשות הפיתוח/המינהל והיא גם זו שיכולה לשווק את המגרשים.
"ש. מי המשווק של המגרשים?
ת. מינהל מקרקעי ישראל."
(עדותה של חגית אנטמן, פרוטוקול הדיון מיום 3/4/2001, עמ' 75, ש' 21-22).
מועד כתיבת המזכר האמור סמוך למועד בו התובעים נדרשו לפנות את שטח הקרקע.
ממזכר זה ומעדותה של חגית אנטמן ניתן להסיק כי תוכנן שיווק של מבנים חדשים שיבנו על הקרקע. שיווק כזה אינו עולה בקנה אחד עם סלילת כביש במקום. לפיכך, שוכנעתי כי אפשר והנתבעות והמינהל תכננו ביחד שיווק של מבנים חדשים שיבנו על הקרקע.
3. ראיות נוספות תומכות במסקנה האמורה.
במהלך ניהול התיק הנתבעות גילו חוסר בקיאות משמעותי לגבי תוכנית סלילת הכביש המטיל בספק את קיומה של תוכנית סלילת הכביש.
"נכון שקוי בנייה לא מסומנים בשטח שערכתי", אומר עד ההגנה דרור בן נתן, אדריכל עצמאי שהכין חוות דעת לגבי שטח הקרקע ובעדותה של חגית אנטמן התברר כי תרשים המבנים המתואר בתב"ע הוא לא תרשים מדויק של המצב בשטח (פרוטוקול הדיום מיום 27/3/2001, עמ' 39, ש' 13-24).
בנוסף, הנתבעות לא ידעו להראות את מידת הנזק שיגרם כתוצאה מאי יישום של ההפקעה. ההפקעה היא מטעם הנתבעות ועל כן מחובתן להיות ערות להשלכותיה, אולם התרשמתי כי הנתבעות אינן יודעות להעריך את הנזק שנטען על ידן במונחים כספיים.
בעדותה הגב' חגית אנטמן מספרת אודות הנזק הצפוי להגרם אם לא תופקע הקרקע,, אולם אינה מספקת תשובות באשר לגובה הנזק הכספי (פרוטוקול הדיון מיום 3/4/2001, עמ' 64, ש' 1-5):
"ש. אני שואל "נזק רב", איזה נזק. כספי או לא כספי. זאת שאלה תגידי כן או לא.
ת. גם כספי וגם נזקים אחרים.
ש. הכספי – כמה?
ת. אינני יודעת להעריך אותו בכסף."
הנתבעות לא פעלו לצמצום הנזק של התובעים.
הנתבעות לא שקלו ברצינות ובאופן מעמיק חלופות אחרות לסלילת הכביש. הנתבעות לא הביאו בחשבון פתרון כמו הזזת הכביש לשטח פנוי סמוך שיכול לצמצם את הפגיעה בקניינם של התובעים.
בעדותה רחל אזיס אומרת:
"יש שם שטח פנוי של מעל לקילומטר מסביבנו, כולו פתוח, שרק מחר יבוא יזם ואפשר למכור אותו במיליוני שקלים ואפשר לבנות שם כביש בלי להרוס בתים." (פרוטוקול הדיון מיום 27/3/2001, עמ' 18, ש' 16-19).
בחקירתה הנגדית חגית אנטמן מתייחסת לשאלה בנוגע לשטח חלופי:
"לא ידוע לי שהועדה המקומית דנה בסוגיה זו." (פרוטוקול הדיום מיום 3/4/2001, עמ' 66, ש' 5).
כשנשאלה על ידי עו"ד ברטלר, ב"כ התובעים, אודות דרך חלופית רחבה יותר היא ענתה:
"ת. לא, אין דרך רחבה אחרת…לא ברוחב שכזה.
ש. מה רוחב הדרך השנייה?
ת. אינני זוכרת."
(פרוטוקול הדיון מיום 3/4/2001, עמ' 65, ש' 3-15).
גם אם בסופו של עניין היה מתברר כי אין חלופות מתאימות – חובתן של הנתבעות היא לעשות את כל המאמצים הנדרשים לבדיקת חלופות אלה. אולם ממכלול הראיות בתיק עולה כי הנתבעות כלל לא טרחו לבחון חלופות אחרות לסלילת הכביש. הן לא נתנו דעתן לפגיעה הצפויה בקניינם ובפרנסתם של הנתבעים ובכך הפרו חובתן כרשות מינהלית כלפי האזרח.
הנתבעות התעלמו מחובתן לפצות את התובעים ובכך הפרו באופן חמור את חובתן כלפי התובעים.
"זכות הקניין היא מזכויות היסוד של האדם בישראל, ועל כן אין לפגוע בה ללא הוראה מפורשת בדין. משנפגע הקניין בדרך של הוראה מפורשת המעניקה את כוח ההפקעה, קמה ועולה זכות יסוד נוספת, והיא הזכות לפיצוי הוגן." (ע"א 377/79 פייצר נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה רמת גן, פ"ד לה(3) 645,656).
אף על פי שלתובעים זכות יסוד לפיצוי הוגן הנתבעות לא תכננו כיצד לפצות את התובעים. מדבריהם של עדי ההגנה יתכן אף כי ניתן להסיק שהנתבעות כלל לא התכוונו לפצות את התובעים.
בחקירתו הנגדית, מר אלחנן משי, מנהל אגף רישוי עסקים בעיריית תל אביב, משיב לשאלות בעניין הפיצוי:
"נכון שהיה הסדר לקבל אפשרות לרכוש נכסים בבית פנורמה בתנאים מועדפים לאותם אנשים שפונו מיפו בעקבות ביטול השימוש החורג. איני יודע אם זה הוצע לתובעים. השתדלנו שלא להיות מעורבים באופן אישי. (פרוטוקול הדיון מיום 23/11/2003, עמ' 13, ש' 10-13).
מר יהודה הרינגמן, סוקר צוות הפקעות באגף נכסים בעיריית תל אביב, מעיד אף הוא:
"איני יודע אם הוכן כסף לפיצוי המפונים." (פרוטוקול הדיום מיום 23/11/2003, עמ' 15, ש' 6).
העובדה כי הנתבעות התעלמו מעניין הפיצוי היא חמורה ביותר, שכן מנגד עומדים אזרחים שבעבורם ההפקעה היא אובדן של רכוש וגם אובדן של קיום בכבוד.
ואם לא די בכך, העירייה הטעתה את התובעים כאשר ביום 28/11/1996 החליטה להעניק ארכה של שנתיים לפעילות העסק, אך בפועל, חודשיים לאחר מכן העירייה דרשה מהתובעים להתפנות משטח הקרקע. כל זאת לאחר שמשך עשרות שנים הוענקו לתובעים רישיונות עסק.
סיכום
במקרה דנן הנתבעות פעלו בחוסר תום לב קיצוני ומטרותיהן לא היו כשרות.
העירייה לא היתה גלויה עם התובעים בעניין מהותי ביותר: תכלית ההפקעה. בענייננו שיווק מגרשים אינה תכלית ראויה להפקעת שטח הקרקע וכאשר היא מגיעה במסווה של סלילת כביש היא אף גובלת בזלזול. התנהלותה של העירייה במקרה זה אינה ראויה.
העירייה הטעתה את התובעים גם בעניינים נוספים. העירייה העניקה לתובעים רישיונות מזה עשרות שנים וביום 28/11/1996 אף החליטה לתת ארכה של שנתיים לפעילות העסק. למרות זאת, חודשיים לאחר ההחלטה בעניין הארכה העירייה הודיעה לתובעים כי עליהם להסתלק מהשטח.
מעבר לכך , דרכים לצמצום נזק התובעים כלל לא נבדקו על ידי העירייה והיא התעלמה מזכותם של התובעים לפיצוי הוגן.
במצב הנתון בפניי אין ספק כי הנזק שיגרם לתובעים הוא לאין שיעור גבוה מהתועלת שתצמח לציבור מההפקעה. בהתחשב בנסיבות האמורות, באיזון בין זכות הקניין והזכות לפרנסה של התובעים לבין הצורך הציבורי בהפקעה, הכף נוטה באופן ברור לטובתם של התובעים.
לפי כל האמור לעיל, אני מקבלת את תביעת אליהו אזיס ורחל אברהם ודוחה את התביעה שכנגד מטעם עיריית תל אביב והועדה המקומית לתכנון ובנייה.
אני קובעת כי אין להפקיע את הקרקע ואין למסור את החזקה בה לעיריית תל אביב.
הנתבעות ביחד ולחוד ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כולל בסך 15,000 ₪ בתוספתמע"מ.
המזכירות תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים בהקדם בדואר רשום.
ניתן היום י"ד באב, תשס"ד (4 באוגוסט 2004) בלשכתי בהעדר ב"כ הצדדים.
ברון צפורה, שופטת
|
תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק
|
|
| 
אודות ARNONA
