מחלוקת נתגלעה בין בעלי-הדין, שליחי-ציבור בלשכת עורכי הדין בישראל (להלן - הלשכה): עו"ד יוסף ארנון, יו"ר הוועדה לשלטון החוק וזכויות האזרח של הלשכה; ועו"ד יראון פסטינגר, חבר הוועד המרכזי של הלשכה.

לכבוד

מר אליקים רובינשטיין

היועץ המשפטי לממשלה

משרד המשפטים

רח' צלאח א-דין

ירושלים

מכובדי,

ההדגשה (במכתב הנ"ל ובמכתב שלהלן) אינה במקור. היא נועדה לציין אֵלו הם הדברים שהוציאו את דיבתו הרעה של התובע, ואשר יש בהם - לטענתו - משום לשון הרע.

לכבוד

יוסף ארנון, עו"ד

הנדון: גילוי האמת

סימוכין: מכתבך מיום 6.2.02

בכבוד רב,

העתק: חברי הועד המרכזי

10. היה או לא היה אותו ראיון? האם הראיון 'מפובּרק'?

בדבר המערכת באותו גיליון של ביטאון מצפן (נ/14), ישנה הפנייה לראיון שנעשה עם עו"ד י' ארנון. אין מדובר בגיליון שגרתי. גיליון זה נזכר בגיליון שיצא לאור בשנת השלושים להופעתו של הביטאון (נ/15).

13. בתצהיר תשובות לשאלון (נ/6), אמר עו"ד י' ארנון כי בהגדרה המקובלת לציונות הוא מגדיר את עצמו כציוני (שאלה 43). כשנשאל האם תפיסתו את הגדרת הציונות השתנתה במהלך שלושים השנה האחרונות, מתח עו"ד י' ארנון קו בין התקופה שלאחר קבלת רישיון עריכת הדין (שנת 1976) לבין התקופה שקדמה לקבלת הרישיון (שאלות 45-46).

עו"ד י' ארנון נשאל האם היה מגיש תביעת דיבה אילו כתב עליו עו"ד י' פסטינגר, כי בעבר לא היה ציוני. עו"ד י' ארנון השיב כי היה שוקל, וכי לא בטוח שהיה מגיש תביעת דיבה.

משמעות דבריו של עו"ד י' ארנון, למעשה, כי גם לשיטתו-שלו לא היה ציוני בעברו, אלא מלפני כשלושים שנה, מועד קבלת הרישיון לעריכת דין.

14. ב"כ הנתבע ביקש לברר עם עו"ד י' ארנון, במה השתנתה הציונות מאז ועד היום.

התקשיתי בתשובה זו. לא ירדתי לסוף דעתו של עו"ד י' ארנון, שהרי מאז הקונגרס הציוני הראשון בבזל בשנת 1897, זו הייתה מהות הציונות. קרי, בית לאומי לעם היהודי.

ב"כ הנתבע טען על דבריו הנ"ל של עו"ד י' ארנון, כי אֵלו "דברי הבל" (עמוד 42 לסיכומים), באשר אין בנמצא מי שטוען לתפיסה אחרת של הציונות. זו התפיסה הבסיסית היסודית, משחר ימיה של הציונות. עו"ד י' ארנון נתבקש לציין על מי הוא מסתמך בדבריו הנ"ל, ותשובתו "אני לא זוכר שמות" (שם).

15. בעוד שבחקירתו הנגדית הבהיר עו"ד י' ארנון שינוי שחל אצלו בתפיסת הציונות, הרי שבתשובתו לשאלה בשאלון האם תמיד הציג עצמו כציוני (שאלה 46 בשאלון נ/6), השיב - "למיטב זכרוני כן, במיוחד מאז היותי עורך-דין, מ- 1976". על הפער הזה, שבין התשובה לשאלון לבין מה שעלה בחקירה הנגדית, אמר ב"כ הנתבע: "עכשיו אנחנו מבינים למה הוא נצמד ל- 1976, בגלל שהוא יודע מה שהוא ניסה בהתחלה לכחד כאן, שהוא בריש גלי אמר שהוא לא ציוני" (עמוד 43 לסיכומים).

16. בכתבה מאת חיים ברעם בעיתון "כל העיר" מיום 1.5.92 (נ/17), כתבה שכותרתה "מאי 72' היה חם" נאמר: "עו"ד יוסי ארנון, כיום עורך-דין מבוסס וידוע בעיר, זוכר את האירוע כשיא בפעילותו הפוליטית בשי"ח. הוא היה איש האגף הירושלמי, הרדיקאלי בתנועה, ולא הסכים להפצרות ולדרישות של האגף הציוני, בראשות רן כהן וניבה לניר, להחרים את אנשי מצפן. 'היו לנו ויכוחים רבים עם מצפן, כי היינו אנשי השמאל החדש. לא לניניסטים ולא מקבלי משמעת. האווירה הייתה יותר אנרכיסטית', סיפר ארנון השבוע, 'לא אהבנו את הסקטאנטיות והדוגמאטיות שלהם, אבל היה לנו מכנה משותף נגד הכיבוש, וגם בנושא הפנתרים. הרומאן שלנו עם הפנתרים היה חשוב לכולנו'".

עו"ד י' ארנון מציג בראיון עמדה עקבית. הוא לא היה בפלג הציוני; הוא היה בפלג הרדיקאלי, הלא ציוני; כך במאי 1972, וכך גם בחלוף 20 שנה, במאי 1992.

לדברי עו"ד י' ארנון מעולם לא היה חבר במצפן, שלדבריו "לא היה גוף ציוני" (עמוד 2 לפרוטוקול), ולא שיתף פעולה עימם, זולת השתתפות אנשי מצפן, מרצונם, בהפגנות של אנשי שי"ח. מסתבר שלא כך, כעולה מן הראיון הנ"ל לביטאון מצפן, ומדבריו של עורך הביטאון, מר פילבסקי הנזכר על כרזות משותפות למצפן ולשי"ח (עמוד 24 לפרוטוקול).

18. מן האמור עד כאן עולה, בהתבסס על ראיון שנעשה עם עו"ד י' ארנון בביטאון מצפן; על דבריו-שלו בכתבה בכל העיר; על תשובותיו בחקירה הנגדית ובשאלון ביחס לעמדותיו מלפני שלושים שנה; על אמירות של עו"ד י' ארנון בעיתונות במהלך השנים כשהתובענה דנן עוד לא עמדה על הפרק; מכל אלה ניתן להסיק כי עו"ד י' ארנון לא ראה את עצמו כציוני.

19. אך לא רק עו"ד י' ארנון כך; גם זולתו.

לדברי עו"ד יצחק מירון (במכתב מיום 27.11.00 אל עו"ד ד"ר שלמה כהן, יו"ר הלשכה, בעניין תלונה על אופן פעולת הועדה הנ"ל, נספח א/2 לתצהירו), "במקום ועדה העוסקת בשלטון החוק ובכלל זכויות האזרח, הפכה הועדה לועדה שעניינה העיקרי - עיסוק אובססיבי ב"פגיעות" בציבור הערבי ובעיקר הפלשתינאי". לדברי עו"ד יצחק מירון בסעיף 8 לאותו מכתב: "בנסיבות העניין איבדה הוועדה כל ערך של ממש, והיא משמשת רק כאמצעי לקידום תעמולה של גורמי השמאל הקיצוני ולקידום המאבק של הפלשתינאים. ניתן לאמר כי ככלל הועדה לא קידמה קידום של ממש שום נושא אחר".

כיוצא בדברים הללו, אמר עו"ד יצחק מירון (במכתב מיום 22.12.00 אל עו"ד ד"ר שלמה כהן, יו"ר הלשכה, נספח א/3 לתצהירו), כי "המציאות בפועל... מלמדת שעל-פי רוב הנושאים נדונים ומתקבלים מזוית ראיה אחת בלבד שמשקפת מיעוט קיצוני במדינה וזאת עקב הרכבה הכמעט הומוגני של חברי הועדה ושל היושב בראשה". מוסיף עו"ד יצחק מירון ואומר בסעיף 10 למכתבו, כי "דיוני הועדה הם חד-צדדיים ועוסקים באובססיביות בנושא הערבים והפלשתינאים, וממילא אין חשיבות לדעות המושמעות, ואין כל פתיחות לקבל דעות שאינן דעות שמאלניות קיצוניות".

במכתבו מיום 29.10.00 (נספח א/4 לתצהירו), אמר עו"ד יצחק מירון (בסעיף 3), כי "הרוב המוחלט של חברי הועדה נוטים לכיוון השמאל הקיצוני ולעיתים אף לכיוון הגורמים הקיצוניים במחנה הפלסטינאי". והוסיף (שם בסעיף 8) "גם היהודים הם אזרחי המדינה וגם להם צריכים להיות זכויות".

20. כאמור, דברי מכתביו של עו"ד יצחק מירון, משקפים את עמדתו על דיוני הועדה, ועל האופן שבו פעל עו"ד י' ארנון כיו"ר הועדה, בהכּירוֹ אותו מחברותו בוועדה.

21. גם עו"ד אברהם איזמן, אשר העיד מטעם עו"ד י' פסטינגר, צירף לתצהירו מכתב (מיום 2.11.00, אל עו"ד י' ארנון), אשר משקף את דעתו ואת התרשמותו מהוועדה, מדיוניה, ועל מהלכי עו"ד י' ארנון כיו"ר הועדה. לדידו, "לתדהמתי ולהוותי הפכה ישיבת הועדה לבמה ולשופר של השמצה והסתה נגד המדינה ומוסדותיה המשפטיים, ונגד המשטרה. לישיבת הועדה הוזמנו אורחים מספר אשר מייצגים גופים העויינים את מדינת ישראל, או נושאי דברם של גופים עויינים בארץ ובחו"ל המשתמשים בכלי הדמוקרטיה כדי לקעקע את המדינה ומוסדותיה. הוועדה הפכה לבמת הפצה של מינשרי שטנה ושל פירסומים עויינים ומכשיר להפצת כל שיקוץ נגד המדינה ומוסדותיה. חלק מהמשתתפים, הדוברים, אפילו לא הסתירו את תיעובם וחוסר אמונם בבית המשפט העליון ובמוסדות המשפט בישראל".

את הדברים הללו מייחס עו"ד אברהם איזמן אל עו"ד י' ארנון. בסעיף 7 לתצהיר עדותו הראשית, מציין עו"ד אברהם איזמן, כי לצערו הרב, "הועדה לשלטון החוק של לשכת עורכי הדין נהפכה לבמה להסתה נגד מעשי מדינת ישראל ומוסדותיה תוך שיסוי וביזוי, השמצה והתרסה כל אשר שם ישראל ייקרא, על אף שחייבת הייתה לייצג את מגוון הדעות של כל חברי הלשכה". בסעיף 8 לתצהירו, הוסיף עו"ד אברהם איזמן ואמר, כי "גם אם יש לראות בחיוב את העובדה שבוועדה של לשכת עורכי הדין דנים בשלטון החוק ובזכויות האדם ונותנים לדיונים אלו מקום נכבד, ראוי היה למחות נוכח העובדה שדיוני הועדה הפכו אבן פינה ובסיס לביזוי ולשיסוי של המדינה ומוסדותיה ואישיה ושימשה במה לגופים שונאי ישראל המשתפים פעולה עם אותם אלה שרוצים בהרס מדינת ישראל ובסילוק הריבונות היהודית מארץ ישראל.

לא בכדי יש שדנו באפשרות לבטל הועדה ולפזרה או להדיח את יו"ר הועדה, ומשנוכחו לדעת שלא יצלח מהלך זה בידם הדירו רגלם מישיבות הועדה".

עו"ד יצחק מירון ועו"ד אברהם איזמן נחקרו על תצהיריהם בחקירה נגדית. לא נמצאה סתירה בעדותם, ודבריהם לא הופרכו.

22. עו"ד עקיבא לקסר, מסר גם הוא תצהיר עדות ראשית מטעמו של עו"ד י' פסטינגר.

על-פי דברי תצהירו, קרא את מכתביו מיום 27.11.00 ומיום 22.12.00 של עו"ד יצחק מירון אל עו"ד ד"ר שלמה כהן, וכן את מכתבו מיום 29.10.00 של עו"ד יצחק מירון אל עו"ד י' ארנון (נספחים א/2, א/3 ו - א/4 לתצהירו של עו"ד מירון). לדבריו (סעיף 3 לתצהיר עדותו הראשית), "האמור שם, ככל שהוא מתייחס לוועדה, משקף את התנהלות דיוני הועדה, שעו"ד יוסף ארנון כיהן כיו"ר שלה".

ב"כ התובע נמנע מלחקור את עו"ד עקיבא לקסר על תצהירו. ההימנעות מדברת בעד עצמה, ויש לה משקל ראייתי לטובת עו"ד י' פסטינגר.

להלן נבחן זאת, תוך כדי איזכור אמירות ומעשים נוספים שמייחס עו"ד י' פסטינגר לעו"ד י' ארנון במסגרת הגנתו.

25. לבקשת ב"כ התובע הוגש מכתבו של עו"ד י' ארנון מיום 6.12.00 (ת/1), מכתב אשר שלח אל עו"ד ד"ר שלמה כהן, יו"ר הלשכה, בתגובה למכתבו של עו"ד מירון. סמוך לאחר הגשתו, החלה חקירתו הנגדית של עו"ד י' ארנון, ובתחילתה נתבקש לפרט אֵלו החלטות התקבלו בוועדה שבראשותו, ואשר לא תאמו את השקפת עולמו (עמוד 3 לפרוטוקול).

עו"ד י' ארנון השיב כי "היו החלטות מכל מיני סוגים" (שם), אך פירוט לא נתן. ב"כ הנתבע שאלוֹ האם לא יוכל לפרט ולוּ עניין אחד, ותשובתו של עו"ד י' ארנון הייתה "לא זוכר את החלטות הועדה" (שם). ב"כ הנתבע לא הירפה, אך עו"ד י' ארנון בשלו, ועמד על דעתו כי אינו זוכר החלטות שהתקבלו בוועדה, לא כאלה שתאמו להשקפת עולמו, ולא כאלה שלא תאמו להשקפת עולמו. בתמצית: "לא זוכר" (שם).

לטענת ב"כ הנתבע, זו "חרפּה" (עמוד 53 לסיכומים).

26. כשלעצמי, התקשיתי בדבר הזה. ארבע שנים הועדה מכהנת, ועו"ד י' ארנון לא זוכר אף החלטה שלה. במיוחד כך, שכאמור, דקות ספורות לפני תחילת חקירתו, ביקש ב"כ התובע להגיש את מכתבו של שולחו, עו"ד י' ארנון (ת/1). במכתב זה שורה ארוכה של החלטות בנושאים כבדים ובעלי חשיבות ציבורית, אשר התקבלו בוועדה בראשותו של עו"ד י' ארנון. מדובר בנושאים שהיו "בדם ליבו של התובע" כלשון ב"כ הנתבע בסיכומיו (שם). כך כתב עו"ד י' ארנון, בין היתר, באותו מכתב: "הוועדה קיבלה שורת החלטות חשובות, ובין היתר: קריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית בעניין הריגת 13 אזרחים בהפגנות האחרונות; טיפול בהצעות חוק חשובות; טיפול בבתי משפט בשטחים הכבושים, טיפול בדו"ח רטנר, טיפול בעניין זכויות נחקר להיוועץ עם עו"ד, דיון בעניין הפליית נשים במערכת המשפט, טיפול בענייני עינויים בזמן חקירות, שמירת זכויות נחקרים במח"ש, זכויות חיילים במערכת המשפט הצבאי ועוד". את כל אלה לא זכר עו"ד י' ארנון בעדותו. טוען כנגדו ב"כ הנתבע ש"כשהוא בא לבית המשפט... הוא גמר אומר להסתיר את האמת, לא לנהוג כאיש עקרונות, לא כאיש שבא להילחם על כבודו בתביעת לשון הרע" (שם).

27. שאלה פשוטה נשאל עו"ד י' ארנון בחקירתו הנגדית, האם זה נכון שהציע לתת לרשויות הבלגיות לבדוק עניינית את התלונה שהוגשה שם נגד ראש הממשלה. תשובתו: "לא זכור לי. יכול להיות שכן, לא יודע את נסיבות אותו עניין" (עמוד 3 לפרוטוקול). ב"כ הנתבע הבהיר כי אינו מבקש פרטים ולא נסיבות, אלא רק לדעת אם מבחינה עניינית הציע עו"ד י' ארנון הצעה כנ"ל, אם לאו. תמצית תשובתו החוזרת ונשנית של עו"ד י' ארנון הייתה זו: "לא זוכר" (שם).

28. ב"כ הנתבע הקריא לעו"ד י' ארנון מפרוטוקול ישיבת המועצה הארצית של הלשכה מיום 8.1.02 (נ/1, עמוד 42). שם אמר עו"ד י' ארנון "בואו ניתן לבלגים לבדוק את זה, עניינית". למרות הדברים המפורשים הללו, עו"ד י' ארנון בשלו: "לא זוכר". לבקשתו, הוצג לו הפרוטוקול (נ/1). אף-על-פי-כן, לדברי עו"ד י' ארנון "לא זוכר שהבעתי דעה. לא זוכר אם דיברתי. אם דיברתי באותה ישיבה לא זוכר" (עמוד 4 לפרוטוקול). למען הסר ספק, שאל ב"כ הנתבע את עו"ד י' ארנון: "באיזה זמן מן הזמנים אתה זוכר או לא". עו"ד י' ארנון עיקבי בתשובתו: "לא זוכר" (שם).

29. אכן, יש קושי של ממש בעניין הזה. כאמור, עו"ד י' ארנון לא התבקש לצטט בדיוק את דבריו שנאמרו באותו עניין. כל אשר נתבקש היה להשיב אם הוא זוכר שהביע דעה בנושא הזה. תשובתו העקבית 'לא זוכר', מדברת לחובתו.

30. לאחר שעיין בפרוטוקול (נ/1), אמר עו"ד י' ארנון, "אני רואה שאמרתי שאנחנו מאמינים ששרון לא עשה שום פשע, וישראל לא ביצעה שום פשע מלחמה" (עמוד 4 לפרוטוקול). פעם, פעמיים ושלוש חזר עו"ד י' ארנון על הדברים הללו: "אמרתי שאני חושב שאני מאמין ששרון לא עשה פשע וישראל לא ביצעה שום פשע מלחמה" (עמוד 5 לפרוטוקול). כדי להסיר ספק נשאל "איפה אמרת שלדעתך ראש הממשלה לא עשה שום דבר?" (שם). בתשובה, ובהפנותו לכתוב בפרוטוקול (נ/1), אמר עו"ד י' ארנון "כתוב 'הרי אנחנו מאמינים ששרון לא עשה שום פשע, וישראל לא ביצעה שום פשע מלחמה'" (שם).

31. עמדתו של עו"ד י' ארנון הינה כי אין לדון עם הבלגים בעניינים של פרוצדורה, אם יש להם סמכות שיפוט אם לאו, אלא יש לתת להם לבחון את הנושא מבחינה עניינית. זאת, הגם שעו"ד עירית קאהן, מנהלת המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה, טענה באותה ישיבה שתהיה זאת טעות להתדיין בנושא זה בבלגיה.

למעשה, טוען ב"כ הנתבע, זהו רצונו של עו"ד י' ארנון, שראש ממשלת ישראל יעמוד לדין בבלגיה. לדבריו: "מילא היה אומר הוא עשה פשע מלחמה אנחנו נשפוט אותו כאן, אני מבין, אבל הוא רוצה שבבלגיה ישפטו אותו" (עמוד 56 לסיכומים). זאת, חרף העובדה "שאפילו הבלגים הגיעו למסקנה שהם לא צריכים לברר את התביעה הזאת ושהם פורום לא לגיטימי, אבל עו"ד ארנון חושב שכן" (עמוד 58 לסיכומים).

32. ב"כ הנתבע מוסיף ומבקר את עו"ד י' ארנון על שראה להתכחש לעמדתו בדבר רצונו לראות את ראש הממשלה עומד לדין בבלגיה: "מה שהיה צריך לעשות איש עקרונות, להגיד נכון, רציתי שראש הממשלה יישפט ויש עניין לגיטימי לבירור המשפט שלו בבלגיה, וזאת עמדתי ואלה עקרונותיי, הייתי מכבד אותו. לא מסכים איתו אבל מכבד אותו. אבל כשהוא יודע שזה יפגע בקו שהוא רוצה להציג כאן הוא משקר לאורך כל הדרך, זה האיש וזו דרכו להרחיק אותו מכל דבר שעלול להתפרש כאיזשהו מהלך שנוגד את האינטרסים של מדינת ישראל" (עמוד 57 לסיכומים).

33. ב"כ הנתבע שאל את עו"ד י' ארנון האם ראה את התביעה שהוגשה בבלגיה כ'תביעה לגיטימית'? תשובתו: "לא ראיתי את התביעה ולא יודע אם היא לגיטימית" (עמוד 6 לפרוטוקול).

לעומת כן, בישיבת המועצה הארצית של הלשכה, אמר עו"ד י' ארנון דבר אחר: "אני אומר שזה תביעה לגיטימית, זה לא תביעה לא לגיטימית, ורוב המדינות הנאורות בעולם רואות את התביעה הזאת כתביעה לגיטימית" (נ/1 בעמוד 42).

ב"כ הנתבע טוען על עו"ד י' ארנון כי לא אמר אמת או בדבריו הנ"ל בישיבת המועצה הארצית, או בתשובתו הנ"ל בחקירתו הנגדית, תשובה שניתנה רק לצורך המשפט.

עו"ד י' ארנון ניסה להסביר את פשר הסתירה שבדבריו, בכך שמה שאמר בישיבת המועצה הארצית של הלשכה שהתביעה היא לגיטימית, כוונתו הייתה לכך "שלגיטימי שידונו בפורום שהוקם על-ידי אומות העולם" (עמוד 6 לפרוטוקול).

ההסבר איננו נכון, לא מבחינה עובדתית ולא מבחינה משפטית. כוונת הדברים - כעולה מלשונם ומהקשרם - לא הייתה כזו; הפורום לא הוקם על-ידי אומות העולם; עו"ד י' ארנון אישר כי כלל אינו יודע על-פי איזה דין דן בית המשפט בבלגיה (שם).

34. החלטת הועדה שבראשות עו"ד י' ארנון מיום 20.12.01, בנושא "מדיניות החיסולים", אשר בעקבותיה כתב עו"ד י' פסטינגר את המכתב נשוא התביעה, קבעה כך (נ/2):

לדברי שר המשפטים בישיבת המועצה הארצית של הלשכה (נ/4, עמוד 13) מבטאת החלטת הוועדה "עמדה שהיא קצת שמאלה מסטלין".

עו"ד י' ארנון דאג לפירסומהּ של החלטת הוועדה ברבים. לדבריו, "אני חושב שאת החלטות הועדה צריך לפרסם. זו עמדה של ועדה בלשכת עו"ד וחשבתי שיש מקום לפרסמהּ" (עמוד 15 לפרוטוקול). עו"ד י' ארנון ראה לדבריו חשיבות לפרסם את ההחלטה בכל כּלי התקשורת, והוא הודה בכך שהפירסום נעשה תוך הטעייה: "אני אמרתי לדובר שיש לי אישור משלמה כהן... אני הטעיתי את הדובר... הדובר יכל להבין ממני בטעות שיש אישור לפרסם. היה אישור להשתמש בדובר אבל לא היה אישור לפרסם" (עמוד 16 לפרוטוקול; על פרטי ההטעייה הצהיר מר אבישי אמיר, דובר הלשכה בעת ההיא, בתצהיר עדותו הראשית, דברים מהימנים שלא הופרכו).

35. עו"ד י' ארנון אישר בחקירתו כי קרא לחיילי צה"ל שלא למלא אחר פקודות שהן פשעי מלחמה; לא למלא פקודות שדגל שחור של אי-חוקיות מתנוסס עליהן (עמוד 10 לפרוטוקול); לסרב ל"רצח על-ידי חיסול ממוקד, צריך לסרב כי הוא בלתי חוקי בעליל" (עמוד 11 לפרוטוקול).

זו תשובה מוזרה, כשהיא באה מפיו של מי שמחווה את דעתו על פשעי מלחמה; זו תשובה גרועה כשהיא באה מפיו של מי שעשה לפירסום החלטת הועדה בנושא מדיניות הסיכולים קבל עם ועולם; זו תשובה מדאיגה כשהיא באה מפיו של מי שקורא לחיילי צה"ל לסרב למלא אחר פקודות כדלעיל.

36. ב"כ הנתבע היפנה את תשומת ליבו של עו"ד י' ארנון לכך שבהחלטת הועדה על "מדיניות החיסולים" (נ/2), אין סייגים כלשהם, גם לא במצב של 'פצצה מתקתקת'. עו"ד י' ארנון עיין בהחלטה, ואישר את הדבר.

37. ב"כ הנתבע ביקש לדעת מיהו אותו האיש שישב על מרפסת ביתו, על מי דיבר עו"ד י' ארנון? אך לדברי עו"ד י' ארנון: "לא זוכר את השם" (שם).

ב"כ הנתבע הוסיף להקשות ולשאול את עו"ד י' ארנון, אֵלו עדויות שמע על כך שאותו האיש לא היה פצצה מתקתקת, או שלא היה גורם לאיום או לביצוע פעולת טרור?

השיב עו"ד י' ארנון: "אנשים שהכירו אותו, עו"ד ייצג אותו, ועו"ד שהכירו אותו. הוא היה פעיל שלום... זה עובדה" (שם).

ב"כ הנתבע לא הצליח להציל מפיו של עו"ד י' ארנון ולוּ שם אחד של אדם שממנו שמע על כך שאותו האיש ש"ישב על מרפסת ביתו וירו בו ובילדיו" (שם), היה פּעיל שלום.

מתשובותיו של עו"ד י' ארנון (שם) ניכּרת בעליל דלוּת החומר הראייתי שהיה בפניו. יותר מששמענו על ראיות, שמענו סיסמאות.

39. בתשובה לשאלה אישר עו"ד י' ארנון, כי לפני פירסום ההחלטה לא טרח לברר את אמיתות הדברים עם היועץ המשפטי לממשלה. עו"ד י' ארנון גם לא פנה אל הפצ"ר. בנסיבות הללו, אין תימה שהיועץ המשפטי לממשלה דאז, מר אליקים רובינשטיין, ראה לפנות אל יו"ר לשכת עורכי הדין במכתב כדלקמן (נספח ב לתצהיר עו"ד י' פסטינגר):

40. עו"ד י' ארנון אישר כי ראה את המכתב "ואני לא מסכים לו"; סתם ולא פּירש (עמוד 13 לפרוטוקול).

בהמשך התפּלמסו עו"ד י' ארנון וב"כ הנתבע בשאלת משקלה של פצצה שהטילו האמריקאים בשכונת מגורים בעירק, אם שקלה עשרה טון או 'רק' חמישה. מכאן למדנו, כי גם לשיטתו של עו"ד י' ארנון, לא כל 'סיכּול' ולא כל 'חיסול' הינו 'פשע-מלחמה'. הדברים אינם ברורים וחד-משמעיים כפי שנחזו להיות בהחלטת הועדה שבראשותו, שעליה יצא הקצף.

41. ב"כ הנתבע ביקש מאת עו"ד י' ארנון דוגמא נוספת, מלפני יום 24.12.01, לבד מאותו בחור על מרפסת ביתו. תשובתו: "לא זוכר. היו מקרים נוספים" (עמוד 14 לפרוטוקול); לשאלת ב"כ הנתבע מהיכן ידוע לו על מקרים נוספים, השיב עו"ד י' ארנון: "כי היה דיון בוועדה. שמעתי וקראתי עיתונים והיו מקרים נוספים" (שם).

על רקע הדברים הללו, סיכם ב"כ הנתבע: "אז מה יש לנו? יש לנו אדם שמנהיג ועדה שעושה כל מה שהיא יכולה על פי העדויות שראינו, כדי לשסות ולבזות את ישראל, שדואגת אך ורק לאינטרסים של הפלשתינאים והערבים, מתעלמת כליל מזכויות האזרח של הציבור היהודי בארץ ישראל, הולכת ומפרסמת מין מודעה שכזאת... ללא שום רקע, על סמך, במקרה הטוב, עדות שמיעה של דמות לא ידועה, לא זכורה, ללא שום בירור עם איזשהו מוסד רשמי של מדינת ישראל, ואחר כך אתה מפרסם את זה ברבים קבל עם ועדה באופן שיוצא ממנו שלשכת עורכי הדין אומרת שחיילי צה"ל מבצעים פשעי מלחמה? מה גורם לבן אדם לעשות את זה?... האם זה מעשה ציוני המעשה הזה?" (עמודים 62 - 63).

42. ב"כ הנתבע טען עוד להגנתו של עו"ד י' פסטינגר, כי על רקע התשתית הראייתית הדלה, ביחד עם השתדלותו ליתן פירסום נרחב להחלטת הועדה, בולטת גישה שונה שנקט בה עו"ד י' ארנון בעניין מעצרם משכבר הימים של אודי אדיב וחבריו בקשר לריגול לטובת סוריה. אז "גינה את 'המשפט שלפני המשפט', המתנהל עתה נגד העצורים באמצעות כלי התקשורת" (נ/9).

43. דעתו של עו"ד י' ארנון על חוק השבות, הינה כי זהו "חוק גזעני המפלה בין גזע לגזע... השקפת עולמי לא נתקבלה" (עמוד 21 לפרוטוקול) נימוקיו של עו"ד י' ארנון בהתנגדותו לחוק השבות (שם), אינם מתיישבים עם רכיב בסיסי בהגדרת ה'ציונות', קרי, "ריכוז כל פזורי ישראל" במדינת ישראל [א' אבן-שושן, המילון החדש, ירושלים (תשנ"ב - 1992), 2221]. בסיכומיו (עמוד 64), מקשה ב"כ הנתבע: "חוק השבות זה הביטוי המובהק והצרוף של הציונות והקמת מדינת ישראל... אבל האיש הזה מעיד שהוא נגד חוק השבות. אז איך זה מסתדר עם זה שהוא ציוני"?

44. עו"ד י' ארנון סבור כי תביעת הפלשתינאים לזכות שיבה לישראל, היא לגיטימית (עמוד 3 לפרוטוקול). מעשה במתמחה במשפטים, ערבי אשר עבד והתגורר ברמאללה, עד שביקש לעבור להתגורר בירושלים המזרחית, ולקבל רישיון לעריכת דין בישראל. עו"ד י' ארנון תמך בזכותו-זו של עו"ד ביאזי, ונימוקו עימו: יש לראות את עו"ד ביאזי כ'עולה חדש מרמאללה'. "אני לא רואה למההוא יופלה ממי שעולה מרוסיה" (עמוד 21 לפרוטוקול). גם עמדה זו של עו"ד י' ארנון היא בהחלט לגיטימית. הוא רשאי להחזיק בדעתו-זו, שדין אחד לערבי שחי ברמאללה ובא ארצה וליהודי שגר ברוסיה ועולה ארצה; עו"ד י' ארנון רשאי להיאבק על דעתו ולנסות לשכנע בצידקתה. דא עקא, זו אינה ציונות.

בכתבה הנ"ל (נ/8), מצוטט עו"ד י' ארנון באומרו: "הייתי סמג"ד". בחקירתו הנגדית (עמוד 25 לפרוטוקול), ביקש לתקן שלושה אי-דיוקים בכתבה. הראשון - "לא הייתי סמג"ד, הייתי מג"ד". עו"ד י' פסטינגר טען על כך בתקיפות: "שקר" (עמוד 6 לסיכומים).

כשלעצמי, אינני יודע אם כך הוא, אם אחרת. עובדה היא, כי בחילופי דברים בישיבת המועצה הארצית מיום 14.5.02 נשאל עו"ד י' ארנון ע"י עו"ד ר' בובליל "מתי נלחמת לאחרונה?" ותשובתו של עו"ד י' ארנון: "... אני טר"ש ואני גאה יותר מאשר האל"מ שלך" (עמוד 33 לפרוטוקול).

לא ירדתי לחקר העניין הזה, והוא יישאר בצריך עיון.

47. עו"ד י' ארנון ייצג לפני כשנתיים את עמותת הרופאים לזכויות האדם ואת המרכז הפלסטיני לזכויות אדם בעתירה לבג"ץ בדרישה לאסור על צה"ל לעשות שימוש בפגזי טנק מסוג 'פלאשט' במסגרת פעילותו באיזור רצועת עזה [בג"ץ 8990/02 עמותת רופאים לזכויות האדם ואח' נ' אלוף פיקוד דרום ואח', פ"ד נז (4) 193]. בדבריו בחקירתו הנגדית אישר כי הסעד המבוקש בעתירה, תואם להשקפת עולמו.

כשלעצמי, חרף טענותיו של ב"כ הנתבע בהקשר זה, אינני סבור כי בעמדתו-זו של עו"ד י' ארנון יש כדי ללמד על השקפת-עולם שאינה ציונית.

48. עו"ד י' ארנון הכחיש בחקירתו הנגדית פעם ופעמיים קיומן של הוצאות כספיות בקשר לפעילות הועדה שבראשותו, ואשר הלשכה נתבקשה לאשר בדיעבד (עמוד 6 לפרוטוקול).

נמצא, שבניגוד לדבריו החוזרים ונשנים של עוד י' ארנון, לפחות במקרה אחד היה מצב שבו נתבקשה הלשכה לממן בדיעבד הוצאה כספית של הועדה שבראשות עו"ד י' ארנון; ועוד נמצא, כי ביד קלה הוּצאוּ כספים לשם טיפול באינטרסים של כלואים ערביים בכלא אל-ח'יאם - עניין לגיטימי כשלעצמו - מה שאין כן לגבי יחסו של עו"ד י' ארנון כלפי הארגון הבינלאומי של המשפטנים היהודים, שעיקר עיסוקו במלחמה באנטישמיות, וכדלהלן.

49. במענה לשאלת ב"כ הנתבע, אישר עו"ד י' ארנון, כי במשך שנים היה בעד הפסקת תמיכת הלשכה בארגון הבינלאומי של המשפטנים היהודים. אדרבא, עו"ד י' ארנון ציין בחיוך ובסיפוק: "והשנה הצלחתי" (עמוד 23 לפרוטוקול); "אין סיבה שלשכת עוה"ד שחברים בה 3,000 עו"ד ערבים תממן משפטנים יהודים ולא ערבים" (שם).

ב"כ הנתבע שאל את עו"ד י' ארנון האם זה נכון שארגון המשפטנים היהודים פועל כדי להילחם באנטישמיות. תשובתו של עו"ד י' ארנון: "לא יודע כי הם לא נותנים לנו דיווח" (עמוד 24 לפרוטוקול).

51. לבד מנושא המהימנות, היקשה ב"כ הנתבע על עו"ד י' ארנון גם לגוף העניין בהקשר זה: "הוא מנהל ועדה של לשכת עורכי הדין, עם תקציבים של לשכת עורכי הדין אך ורק כדי לדאוג לציבור הערבי. יש לנו עדויות ברורות על זה, אבל עינו צרה שיש ארגון משפטנים יהודים שעיקר פעילותו זה להילחם באנטישמיות, ואחר כך הוא בא ואומר שהוא ציוני?" (עמוד 68 לסיכומים).

סיכום ביניים

52. מאמירה או ממעשה, זעֵיר פֹּה זעֵיר שם, אין ניתן להסיק מסקנה של ממש על אודות השקפת עולם. לפיכך היה צורך בתיאור מפורט, כפי שבא לידי ביטוי בפיסקאות 8-51 לעיל. כל אותן האמירות של עו"ד י' ארנון ושל זולתו, דעות שהביע, מעשים שעשה ואופן עשייתם; עדויות ומסמכים כמפורט לעיל; על בסיס כל אלה, בהצטברם, באתי לכלל דיעה, כי השקפת-עולמו של עו"ד י' ארנון, איננה ציונית; דרך הילוכו איננה דרכה של הציונות. ודוק: אין בדבריי יומרה כלשהי לציין לשבח או לגנאי השקפת עולם כזו או אחרת; גם אין בי יומרה להגדיר את 'גבולות-הגיזרה' של הציונות. הציונות - "אֲרוכּה מארץ מידהּ ורחבה מני-ים" (איוב יא, ט) - פּנים רבות לה: היסטוריה, מדע, שׂכל, רגש, מחשבה, אמונה, הלכה ומעשה. הציונות משמשת בית-אב לבעלי השקפות עולם מימין ומשמאל, עולים וותיקים, צעירים ומבוגרים, דתיים וחילוניים לגווניהם ולאמונותיהם, ושאר אנשים מכל שדרות הציבור הישראלי.

53. כאמור, מסקנתי הינה כי עו"ד י' ארנון איננו ציוני על-פי ההגדרה המקובלת. האם השקפת עולמו היא אנטי-ציונית?

אני מסופּק בדבר הזה, ומוטב יישאר בצריך עיון.

מדברי בא-כוחו בסיכומיו (עמוד 21) עולה, כי עו"ד י' ארנון רואה את עצמו כ'פוסט-ציוני'. דומה כי 'פוסט-ציוני' ממוקם בתווך שבין מי שאיננו ציוני, לבין מי שהינו אנטי-ציוני. ישנם 'פוסט-ציונים מחייבים', וישנם 'פוסט-ציונים שוללים'. הראשונים "סבורים שהציונות מילאה תפקיד חיוני בהיסטוריה של העם היהודי, אלא שהיא מתקרבת להשגת יעדיה או כבר סיימה אותם ולכן ראוי שתוותר על קלישאותיה העבשות ועל 'הנפתלין של הקרן הקיימת' שנעשו מיותרות כמוה. לעומתם, 'האנטי-ציונים או 'הפוסט-ציונים השוללים' רואים בציונות תנועה שמילאה תפקיד שלילי בהיסטוריה של העם היהודי... הלגיטימיות של יצירתה העיקרית - מדינת ישראל - אינה עומדת לדעתם במבחנה של ביקורת מדעית ומוסרית, והגיונה וסופה שתיעלם כמו שנעלמו משטרים וישויות מדינתיות וחברתיות מן הסוג הנגוע של האפרטהייד הדרום- אפריקאי" [ט' פרילינג, "תהליכים של הבכרה בזהות סדוקה", תשובה לעמית פוסט-ציוני (תשס"ד - 2003) 13, 17]; "הקיצונים שבפוסט-ציונים מציגים את הציונות כתופעה שלידתה בחטא, שעבר זמנה, שעתידה מאחוריה" [ש' אהרונסון, "ציונות ופוסט-ציונות בישראל: ההקשר ההיסטורי-אידאולוגי", שם, בעמוד 379]. דומני, כי אלה הם מאפייני השקפת-עולמו של עו"ד י' ארנון. לא ירדתי לפשר הדבר, על מה ולמה ראה להתכחש לכך. "הפוסט-ציונות שוללת אפוא את הרעיון ואת המעשה הציוני ורואה בהם פרוייקטים דכאניים, שקרבנותיהם הם יהודים ופלסטינים כאחד, וקוראת לשחרורה של החברה הישראלית" [ד' גוטווין, "פוסט-ציונות, מהפכת ההפרטה והשמאל החברתי", שם, בעמוד 248].

האם השקפת העולם של עו"ד י' ארנון הינה רדיקאלית אנטי-ציונית ברוח 'מדינת כל אזרחיה' של ח"כ עזמי בשארה?

55. ח"כ עזמי בשארה לא הוזמן להעיד במשפט, ולא הייתה, איפוא, הזדמנות ללמוד על השקפת-עולמו מכלי ראשון. ב"כ הצדדים התווכחו על אודותיה.

ב"כ המלומד של הנתבע קבל על טאוטולוגיה שנקט בה עו"ד י' ארנון בתצהירו, שלא כראוי. שם, בסעיף 8, ציטט מפסק הדין של בית המשפט העליון בּדוּנוֹ בעתירות בעניין מניעת השתתפותו של ח"כ בשארה בבחירות לכנסת [א"ב 50/03 ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה ואח' נ' ח"כ עזמי בשארה ואח', פ"ד נז (4) 1, פיסקה 29]. אלא שאותה מוּבאה בּאה בּפסק הדין בפרק "הטענות כנגד מועמדותו של ח"כ בשארה בבחירות". על סמך עדותו של עו"ד י' ארנון, ניתן היה לסבור בטעות כי באותה פיסקה מתוארת השקפת-עולמו של ח"כ בשארה כהוויתה; ולא היא. בתשובתו (שם, בפיסקאות 34 - 37) שלל ח"כ בשארה דברים שיוחסו לו ע"י הצד שכנגד בפיסקה 29: "רק הוזים ודמיוניים יכולים להעלות אפשרות זו" (מתוך סיכום הטענות בפני ועדת הבחירות, כמצוטט בפיסקה 34 לפסק הדין). כּשולחו, עשה גם ב"כ התובע בסיכומיו. הוא ביקש גם להסתמך על דברי כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן, בלי לציין שדעתה הייתה דעת מיעוט (עמודים 13 - 14).

מלאכתי-שלי בגדרי התובענה דנן, שונה ממלאכתם של שופטי בית המשפט העליון בפסק הדין הנ"ל. משימתם שם הייתה לברר את השקפת-עולמו של ח"כ בשארה כהוויתה, על כל פרטיה ודקדוקיה, כדי לקבוע האם ח"כ בשארה שולל את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ותומך במאבק מזויין של מדינות ערב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל (פיסקה 45 לפסק הדין). מחמת כובד משקלה של הזכות לבחור ולהיבחר, נדרשה שם רמה גבוהה של ראיות, ובדעת הרוב נפסק, כי "גישתו [של ח"כ בשארה - נ' ס'] באשר להיות מדינת ישראל 'מדינת כל אזרחיה' מתקרבת באופן מסוכן לאפשרות השוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. עם זאת, אין בפנינו ראיות משכנעות, ברורות וחד משמעיות כי הגבול נחצה" (פיסקה 46).

59. הפועל היוצא מן האמור הוא, כי בתודעת הציבור, ישנו פער של ממש בין אנטי-ציוני 'סתם' לבין אנטי-ציוני ברוח 'מדינת כל אזרחיה' של ח"כ עזמי בשארה. גם אם עו"ד י' ארנון איננו נתפס כציוני, וגם אם הוא דוגל בהשקפה שראוי לה, למדינת ישראל, להיות 'מדינת כל אזרחיה', הרי שלא דומה 'מדינת כל אזרחיה' לפי שיטתו של עו"ד י' ארנון, ל'מדינת כל אזרחיה' מבית-מדרשו של ח"כ עזמי בשארה. הפער ביניהן הוא משמעותי. כיוון שכך, לא עומדת לעו"ד י' פסטינגר הגנת אמת הפירסום.

60. עו"ד י' פסטינגר רשאי היה להביע את דעתו בתום-לב על התנהגותו של עו"ד י' ארנון בקשר לעניין ציבורי, וכן גם על אופיו, מעשיו או דעותיו, ככל שנתגלו באותה התנהגות, כאמור בסעיף 15 (4) לחוק.

הדעה המוּבּעת לא צריכה להיות אמת. אכן, דומני כי דעתו של עו"ד י' פסטינגר על השקפת העולם של עו"ד י' ארנון שהיא רדיקאלית אנטי-ציונית ברוח 'מדינת כל אזרחיה' של ח"כ עזמי בשארה, אינה אמת. אך גם אם זו דעה שגויה, עדיין אין בכך כדי לשלול את תחולת ההגנה על הבעת הדעה. לא כן, לגבי העובדות שעליהן מסתמכת הדעה, או מתיימרת להסתמך. הבּעת הדעה צריכה להסתמך על עובדות נכונות. הטעם לדבר הוא, "שהקורא נוהג לרוב להסתמך על העובדות כנכונות, ואילו בהתייחסותו לדֵעות, המתיימרות להיות דעותיו של המפרסם ותו לא, גישתו מן הסתם ספקנית יותר, וישתדל הוא ליצור לעצמו דעה עצמית משלו אודות העובדות האמורות" [דברי כבוד השופט ג' בך בע"א 334/89 רבקה מיכאלי ואח' נ' בלה אלמוג, פ"ד מו (5) 555, 567]; בלשונו של כבוד הנשיא א' ברק: "הבעת דעה נתפסת, בעיני האדם הסביר, כפוגענית פחות מהצהרת עובדה. בניגוד לפירסום עובדה אשר מתיימר לדווח על התרחשות שארעה במציאות, ברי כי הבעת דעה מציינת את רשמיו של המפרסם. מכאן, פתוחה הדרך של כל קורא וקורא לגבש עמדתו האישית" [ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' אילון (לוני) הרציקוביץ', (טרם פורסם), בפיסקה 10].

עם זאת, חרף הדרישה לנכונות העובדות, הלכה פסוקה היא, "כי יש לקרוא גם אל תוך סעיף 15 של החוק את האמור בסעיף 14 ביחס להגנת 'אמת דיברתי', שההגנה לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוּכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" [דברי מ"מ הנשיא, כבוד השופט מ' לנדוי, באמצו את עמדתה של כבוד השופטת מ' בן-פורת בד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון 'הארץ' בע"מ ואח', פ"ד לב (3) 337, 349].

61. עיקרי העובדות שעל בסיסן הביע עו"ד י' פסטינגר את דעתו, הן נכונות. במכתבו נשוא התביעה ציין עו"ד י' ארנון את הרקע העובדתי, בכללו, פירסום החלטת הוועדה בראשות עו"ד י' ארנון בנושא "מדיניות החיסולים". אומנם, עובדות רבות, חשובות, לצורך ביסוס הבעת הדעה, לא צויינו במכתב. בעובדות שצויינו, כשלעצמן, אין די. אלא שהלכה היא ש"כאשר הדעה מתייחסת ל'עובדות הידועות לציבור ממילא' אין צורך להביאן לצד הדעה המובעת" [א' שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ (תשנ"ז) 316, בהתבסס על ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח', פ"ד לב (3) 337, 349]. חלק לא מבוטל מן העובדות שעל בסיסן הביע עו"ד י' פסטינגר את דעתו, ידועות. ראיונות וכתבות בתקשורת, ושאר מכתבים, פעילויות ומעשים שפורטו בהרחבה בסעיפים 8-51 לעיל, קיבלו ביטוי פומבי חוזר ונשנה, עד שנעשו לנחלת הכלל. לא בכדי אמר עו"ד י' ארנון, בין שאר דבריו בכתבה "הקליינט שלי יאסר" בעיתון זמן תל אביב מיום 4.4.03 (נ/8), "זה נכון שגם דעותיי ידועות". עו"ד י' ארנון ידוע ומפורסם דיו במעשיו ובדעותיו, באופן שלא היה צורך בפריסת מלוא התשתית העובדתית במכתבו של עו"ד י' פסטינגר, בטרם הביע את דעתו. גם מבלעדי כן, מסוגל כל קורא וכל שומע, לגבש את דעתו-שלו על אודות השקפת-עולמו של עו"ד י' ארנון, מבלי להיות כּבול לדעתו של עו"ד י' פסטינגר, בחינת "כזה ראה וקדש" (רש"י, שמות יב, ב).

בנסיבות העניין, גם מתקיים "יחס גומלין מספיק" בין הדעה שהביע עו"ד י' פסטינגר, לבין העובדות שעליהן דעתו סומכת (א' שנהר, לעיל, בעמודים 317 - 319). לא רק שהדעה לא צריכה להיות נכונה, מותר גם שתהיה חריגה. חופש הביטוי מחייב זאת. אך צריך להתקיים יחס סביר בין העובדות לבין הדעה. בענייננו, מתקיים יחס כזה.

תנאי לתחולתה של הגנת הבעת הדעה על איש ציבור בעניין ציבורי, הינו, כי הנתבע עשה את הפירסום בתום-לב. סעיף 16(א) לחוק קובע כי אם "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפירסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפירסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפירסום בתום לב". עובדת היותו של עו"ד י' ארנון 'איש ציבור', פועלת לטובת הגנתו של עו"ד י' פסטינגר, גם לצורך בחינת סבירות הפירסום שעשה. הלכה היא, כי כאשר מדובר בהבעת דעה על איש ציבור בעניין ציבורי, "יש מקום להרחיב את גבולותיו של 'תחום הסביר' שעליו מדבר סעיף 16(א) לחוק" [ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט (2) 843, 864]. דומני שהפירסום שעשה עו"ד י' פסטינגר, לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין, וחזקה עליו שעשה את הפירסום בתום-לב. ודוק: אינני מתעלם מיריבות נמשכת, ידועה ומפורסמת בין בעלי-הדין. אלא שבכך אין כדי לשלול את תום-הלב של עו"ד י' פסטינגר בעניין דנן. אזכיר, כי הביטוי 'תום-לב' עשוי להתפרש באופנים שונים לגבי ההגנות השונות המנויות בסעיף 15 לחוק, על-פי מאפייניהן [ראו: פסק דינו של כבוד השופט (כתארו אז) א' ברק בע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו (2) 141, 148 - 149]. העניין הציבורי גובר כאן על העניין האישי. במישור האישי היו לעו"ד י' פסטינגר אי-אֵלוּ הזדמנויות במשך השנים לבוא חשבון עם עו"ד י' ארנון. הוא לא עט עליהן. למשל, בעניין התבטאויותיו נשוא התביעה שכנגד של עו"ד י' ארנון כלפי עו"ד י' פסטינגר, אלמלא נתבע עו"ד י' פסטינגר בתביעה דנן, דומה שלא היה נוקט בהליכים בתביעה שכנגד (יעויין בעמודים 45 ו- 46 לפרוטוקול, על 'מדיניות-ההבלגה' שנקט בה עו"ד י' פסטינגר כלפי עו"ד י' ארנון - "אני לא מתייחס אליו" - וטעמיה).

חזקת תום-הלב לא נסתרה, ובמובן מסויים בא לה עוד חיזוק. הפירסום לא נעשה 'סתם' ולא בחלל ריק אלא בתגובה להחלטת הוועדה שבראשות עו"ד י' ארנון בנושא "מדיניות החיסולים". הייתה זו כאמור, החלטה מסעירה, הן מבחינת תוכנה, הן מבחינת דרך קבלתה, הן מבחינת פירסומה, "וינוּעוּ אמות הסיפּים" (ישעיהו ו, ד).

64. בתום דיון סוער, החליט הועד המרכזי של הלשכה ביום 25.12.01, בין היתר, כך:

על הרקע הזה, נראית דרך פעולתו של עו"ד י' פסטינגר סבירה, ודומה כי נהג בתום-לב.

בחקירתו הנגדית אמר עו"ד י' פסטינגר, "כאשר ראיתי שראש הלשכה עושה שימוש ככל העולה על רוחו בנייר הלשכה לרבות בוועדות שמקורבות אליו ושולח אנשים לכנסת... ועוד דוגמאות רבות שבהן נעשה שימוש מופקר ולא חוקי בנייר הלשכה, אני כחבר וועד מרכזי את התכתובת הפוליטית שלי התחלתי לכתוב... על נייר של הלשכה... הלשכה התחילה לעבוד בצורה מופקרת משנת 99 ואילך ונעשה שימוש בנייר שלה בין השאר על-ידי הוועדה של מר ארנון" (עמוד 30 לפרוטוקול).

אינני יודע אם אכן זהו חזון נפרץ לפיו נעשה שימוש בנייר המכתבים של הלשכה בניגוד לנוהלי הלשכה. על פני הדברים, לא נהג עו"ד י' פסטינגר כדין בהקשר זה. עם זאת, לצורך בחינת תום-הלב שבו נהג, לא ראיתי לייחס לעניין זה משקל רב. פשוט וברור, כי עו"ד י' פסטינגר רצה לתת הד נרחב למכתבו. אחד מן האמצעים לשם כך, היה השימוש שעשה בנייר המכתבים של הלשכה. משבאתי למסקנה, כי בנסיבות העניין ניתן להצדיק מתן פומבי לפנייתו של עו"ד י' פסטינגר אל היועץ המשפטי לממשלה - בשל היותה תגובה לפירסומהּ קבל עם ועולם של החלטת הוועדה בראשות עו"ד י' ארנון בנושא 'מדיניות החיסולים' - הרי שבעצם השימוש בנייר המכתבים של הלשכה, אין כדי לשלול את תום ליבו של עו"ד י' פסטינגר. עניין הוא ללשכה לענות בו.

הגנות תום-הלב הנוספות -

סעיף 15 (2) - פירסום שנעשה עקב חובה לעשותו;

סעיף 15 (3) - פירסום שנעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר;

סעיף 15 (10) - פירסום שנעשה כדי לגנות או להכחיש לשון הרע

לגבי דידי, ספק אם מדובר ביחסי ממונה-כפיף שאליהם כיוונה הוראת סעיף 15 (7). מכל מקום, גם אם כך הדבר, צריך היה הפירסום להישאר בתוככי הלשכה. הבירור, נוקב ככל שיהיה, צריך היה להיעשות אצל הגורמים המוסמכים בלשכה. בדרך שפעל עו"ד י' פסטינגר, בפנותו אל היועץ המשפטי לממשלה, חרג אל מחוץ למסגרת שלהגנתה נועדה הוראת סעיף 15 (7) לחוק.

70. על-פי סעיף 15 (10) לחוק, תהא זאת הגנה טובה אם "הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן". ב"כ הנתבע טען על כינוי 'פאשיסט' שכינה עו"ד י' ארנון את עו"ד י' פסטינגר, ועל ב"כ התובע אשר החרה-החזיק אחרי שולחו וכינה את עו"ד י' פסטינגר 'מוסוליני בימיו הטובים'.

באין טיעון ממצה (בעיקר לגבי "לשון הרע שפורסמה קודם לכן"), ומכיוון שב"כ התובע התנגד בצדק להרחבת החזית (עמוד 85 לסיכומים), לא אכריע בשאלת תחולתה של הגנה זו בנסיבות העניין דנן.

'שאר ירקות'

עו"ד י' פסטינגר כּינה את הוועדה לשלטון החוק וזכויות האזרח בשם ועדת יוסי ארנון. האם יש בכך משום לשון הרע על אודותיו?

מסופּקני, בשים לב להגדרת לשון הרע בסעיף 1 לחוק.

יש אמת בדבר, ויש עניין ציבורי בפירסומו.

קביעה זו מסתמכת על דברי עו"ד י' פסטינגר; על דברי שלושה עורכי-דין מחברי הועדה לשלטון החוק וזכויות האזרח (עוה"ד י' מירון, עקיבא לקסר, ואברהם איזמן); ועל דבריו המפורשים של עו"ד י' ארנון עצמו, כי אינו זוכר ולוּ החלטה אחת שנתקבלה בוועדה שלא תאמה להשקפת-עולמו (עמוד 3 לפרוטוקול).

72. עו"ד י' פסטינגר כּינה את יו"ר הלשכה ואת עו"ד י' ארנון כ'צמד תאומים סיאמיים' (במכתביו המצוטטים בפיסקאות 2 ו- 3 לעיל).

התשובה לתמיהה - אולי היתממות - בדברי ב"כ התובע, על כך שתאום סיאמי, הינו "איש חסר עמוד שידרה" (עמוד 6 לסיכומים).

75. נגד אותו צמד 'תאומים סיאמיים' טוען עו"ד י' פסטינגר במכתבו (פיסקה 3 לעיל), "כי קשה לי לשכוח כיצד חברתם שניכם כדי לייצר תיק פלילי חסר יסוד לראש הלשכה הקודם". לטענת ב"כ הנתבע "צריך הרבה עזות מצח" מצידו של עו"ד י' ארנון כדי לטעון בעניין זה (עמוד 71 לסיכומים), שהרי בחקירתו הנגדית אישר כי מסר מידע מפליל לפרקליטות על עו"ד חוטר ישי. מדובר בקלטת שמסר לעו"ד י' רזניק, ובה דברי עו"ד חוטר ישי בישיבת הוועד המרכזי, "וחשבתי שהם זילות משפט" (עמוד 8 לפרוטוקול). עו"ד י' ארנון עצמו אמר בישיבת הועד המרכזי מיום 5.1.99 (נ/13, בעמוד 13): "אני קיבלתי את הקלטת משלמה כהן, וכמו שאמרתי לכם, כולכם, את הקלטת הזאת אני מסרתי לפרקליטות המדינה". באותה ישיבה גינה עו"ד ר' בר-און את עו"ד י' ארנון: "מלשין, מלשין, מלשין לשלטונות... רשע שכמוך. אני לא רוצה לבזות את האנשים, אני לא רוצה להגיד למי באמת היית צריך ללכת. הלכת לפרקליטות המדינה, כדי שיכפישו את דרור, וההליכה הזאת היא הבזויה בדברים שאי פעם עשית, ועשית הרבה מאד דברים בזויים, אתה ואני יודעים את הדברים הבזויים שעשית" (נ/13 בעמוד 44). בישיבת הוועד המרכזי מיום 5.1.99 (נספח ז לתצהיר הנתבע), התקבלה החלטה כהאי לישנא: "לשכת עוה"ד בישראל מגנה את יוסי ארנון ושלמה כהן, ומוקיעה את התנהגותם על כי בניגוד לכל נורמה מתחייבת, השתמשו בדיון שנערך בועד המרכזי, בנושא אישור מתמחים, כדי להאיץ את התביעה הכללית להעמיד לדין את ראש הלשכה על לא עוול בכפו. התנהגותם הזדונית נועדה לחבל בעבודת הלשכה, תוך הפצת תמלילי דיונים בנושאים אישיים, לתקשורת".

76. למקרא פרוטוקול ישיבת הוועד המרכזי, דומני כי באופן שבו יִיחס עו"ד י' פסטינגר לעו"ד י' ארנון 'ייצור' תיק פלילי ליו"ר הקודם של הלשכה, אין אלא משום חזרה מתונה על דברים שנאמרו בחריפות בישיבת הוועד המרכזי. מכל מקום, על-פי הודאת בעל-דין, ועל יסוד האמור לעיל, ניתן לקבוע כי עו"ד י' פסטינגר לא חטא לאמת. בהתחשב גם בעניין הציבורי שבדבר, הרי שעומדת לעו"ד י' פסטינגר הגנת אמת הפירסום על דבריו "כי קשה לי לשכוח כיצד חברתם שניכם כדי לייצר תיק פלילי חסר יסוד לראש הלשכה הקודם".

78. עו"ד י' ארנון טוען עוד על דברי מכתבו של עו"ד י' פסטינגר (כמצוטט בפיסקה 3 לעיל), "ראוי לזכור כיצד יצאת בבושת פנים מישיבת המועצה ביום 8.1.02". דומני כי מדובר ב"זוטי דברים", "מעשה של מה בכך" (De Minimis), וכי אין לראות אמירה זו כעוולה [סעיף 4 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)]. מכל מקום, ראוי להזכיר שלא היו אלה יריביו, אלא חברי סיעתו של עו"ד י' ארנון, אשר ביקשו ממנו לצאת ולא להשתתף בהצבעה בשל עמדתו החריגה (עמודים 6 ו-7 לפרוטוקול; עמוד 83 לסיכומים). אותה יציאה מישיבת המועצה לא הייתה ברוב כבוד והדר.

79. אשר על כל אלה, החלטתי לדחות את תביעתו של עו"ד י' ארנון.

התביעה שכנגד

80. בישיבת הוועד המרכזי של הלשכה ביום 24.11.98, אמר עו"ד י' ארנון (נספח ה' לכתב התביעה שכנגד, עמוד 34 לפרוטוקול):

"הדברים של פסטינגר הם רשעות ופרנואידיות".

בהמשך אותה ישיבה (בעמוד 59 לפרוטוקול), אמר עו"ד י' ארנון:

"אני מציע להעניש אותו, בואו נמנה את יראון... זה עונש שמגיע להם".

בישיבת הוועד המרכזי של הלשכה ביום 25.12.01, הטיח עו"ד י' ארנון בעו"ד י' פסטינגר (נספח ו' לכתב התביעה שכנגד, עמוד 51 לפרוטוקול):

"שקרן. לא אמרת את זה ברדיו?! שקרן!"

81. אין עוררין על כך שיש בהתבטאויות הללו משום לשון הרע. פירסומן, כדרך שנעשה בישיבת הוועד המרכזי של הלשכה, עלול היה להשפיל את עו"ד י' פסטינגר בעיני חברי הוועד המרכזי, או לעשותו מטרה ללעג מצידם, לבזותו, ולפגוע בו במישׂרתו, במשלח-ידו או במקצועו. מדובר בפירסום לשון הרע, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק.

82. עו"ד י' ארנון טוען כי דבריו הוּצאוּ מהקשרם. כדי לפרשם כהלכה, קראתי את דברי הלשון הרע במלואם, בהקשרם כפי שהופיעו בפרוטוקול ישיבת הוועד המרכזי מיום 24.11.98 (עמודים 27 - 38).

לטענת עו"ד י' ארנון נאמרו דבריו במסגרת התייחסותו לדבריו של עו"ד י' פסטינגר כלפי פרופ' סגל. דומני שהוא צודק בעניין זה.

עם זאת, אינני מקבל את טענת עו"ד י' ארנון על כך שהדברים שאמר חוסים תחת הגנת אמת הפירסום. לא באה בפניי הוכחה לאמיתותו.

83. לעומת כן, הנני סבור, כי עומדת לעו"ד י' ארנון הגנת תום-הלב שלפי סעיף 15 (4) לחוק:

עומדת לו, איפוא, לעו"ד י' ארנון, הגנת סעיף 15 (4) לחוק.

לטענת עו"ד י' ארנון, דבריו לא כּוּונו כלל אל עו"ד י' פסטינגר אלא אל הצדדים לבוררות, וביחס להצעה למנות להם בורר שמקום מושבו מרוחק ממקום מושבם.

86. אומנם ניכר בדברים - כטענת עו"ד י' ארנון - שנאמרו בבדיחות הדעת. בא-כּוחו מבקש להסתמך על אשר נפסק בע"פ (ת"א) 265/55 ישראל נ' מאירוביץ' פ"מ יד (ת) 85, כי דברים שנאמרו מתוך התלוצצות, אינם מבססים עילת תביעה. אלא שאין הנדון דומה לראייה. דוּבּר שם בהליך פלילי, ועוד בטרם חקיקת החוק. הלכה זו אינה ישׂימה עוד. מכל מקום, גם בנימה מבודחת אפשר להשפיל אדם, לבזותו או ללעוג לו. כדברי הרמב"ם (הלכות דעות ז, יב) "וכן המספר בלשון הרע דרך שׂחוק ודרך קלות ראש, כלומר שאינו מדבר בשׂינאה הוא ששלמה אומר, 'כּמִתְלַהְלֵהַּ, הַיורֶה זיקים חיצים ומוות... ואמר, הלוא משׂחֵק אני' (משלי כו, יח-יט)".

87. על הדברים שהטיח בעו"ד י' פסטינגר "שקרן. לא אמרת את זה ברדיו?! שקרן!", טוען עו"ד י' ארנון: "אמת דיברתי".

88. אֵלו היו חילופי-הדברים בישיבת הוועד המרכזי מיום 25.12.01 (עמוד 51 לפרוטוקול):

עו"ד י' ארנון: "אנשים כאן אמרו דברים, שלא יגמרו פה אלה יגמרו בבית משפט".

עו"ד י' פסטינגר: "מאה אחוז".

עו"ד י' ארנון: "אתה במיוחד - על מה שאמרת. האם אתה יכול להגיד על אנשים, שכל חברי הוועדה הם אנטי-ציונים ולא לצאת למשפט דיבה מזה".

עו"ד י' פסטינגר: "זה לא מדוייק".

עו"ד י' ארנון: "שקרן. לא אמרת את זה ברדיו?! שקרן!".

89. הראיון בגלי צה"ל נעשה לאחר פירסום החלטת הועדה בנושא "מדיניות החיסולים". המראיינת יעל דן סיימה לראיין את עו"ד י' ארנון, ופנתה אל עו"ד י' פסטינגר (נספח ג לכתב התשובה שכנגד):

גב' יעל דן: "שלום לך, חבר הוועד המרכזי בלשכת עוה"ד, עו"ד יראון פסטינגר. אתה כועס?"

עו"ד י' פסטינגר: "אני לא כועס. אני מצטער שבקדנציה הזו, השמאל הקיצוני הסהרורי והאנטי-ציוני הפך כאן לנושא הדגל של הלשכה... אותם עסקנים, אותה קבוצה מצומצמת של אנשים שקיבלו את ההחלטה הזו... הם כולם פעילי השמאל הקיצוני האנטי-ציוני...".

לבטח לא התכוון עו"ד י' פסטינגר לכלול בדבריו את עורכי-הדין יצחק מירון, אברהם איזמן ועקיבא לקסר, ועוד רבים אחרים. למה לו, לעו"ד י' פסטינגר, לפתוח חזית רחבה לא מוצדקת כלפי כל חברי הוועדה. אין טעם ולא תכלית בכך מצידו, הוא לא התכוון לכך, ובפועל לא עשה כן. הוא צדק בהשיבוֹ לעו"ד י' ארנון "זה לא מדוייק".

עו"ד י' ארנון כּשל בהטיחו בעו"ד י' פסטינגר בישיבת הוועד המרכזי, פעם ופעמיים, כי הוא שקרן. נסתתמו טענות הגנתו.

על הנזק

91. עו"ד י' ארנון לא בּרר את מילותיו וּפגע בעו"ד י' פסטינגר לנגד עיניהם של חברי הוועד המרכזי של הלשכה. נגרם נזק לשמו הטוב של עו"ד י' פסטינגר, והוא זכאי לפיצוי כספי.

עם זאת, למקרא פרוטוקולים מישיבות הוועד המרכזי, עולה כי מעת לעת סוערות הרוחות וכי לא כל חברי הוועד המרכזי שוקלים את מילותיהם בפלס. מחמת חילופי מהלומות מילוליות, יורד קרנה של המילה הנאמרת. דומני, כי חברי הוועד המרכזי לא פירשו כפשוטם את דברי הלשון הרע של עו"ד י' ארנון על עו"ד י' פסטינגר, אלא התייחסו אליהם ב'ערבון מוגבל'. יש בכך כדי לצמצם את הנזק. ראוי לזכור גם כי כשלוש וחצי שנים חלפו מאז התבטאותו הראשונה נשוא תביעה זו של עו"ד י' ארנון בגנותו של עו"ד י' פסטינגר ועד להגשת התביעה שכנגד. כחצי שנה חלפה מאז ההתבטאות השנייה. עו"ד י' פסטינגר אמר במפורש כי אלמלא תביעתו של עו"ד י' ארנון, לא היה מגיש תביעה מצידו (עמודים 45 ו- 46 לפרוטוקול). דומני כי הנזק הוא מוגבל בהיקפו. קצר בזמן, ומועט בתוכן. דברי הלשון הרע לא באו לתודעתם של רבים. מעמדו של עו"ד י' פסטינגר בקהילתו נותר איתן כשהיה. תחושת הביזיון שחש לא ארכה זמן רב. רישומם של דברי הלשון הרע נגדו, שחלקם נאמרו בעידנא דריתחא, עתיד להימחות עד מהרה לבלי שוב. הפיצוי הכספי יהא, איפוא, בשיעור נמוך, ובאופן שישקף את אשר נגרע משמו הטוב של עו"ד י' פסטינגר; מעט ובר-חלוף.

92. אשר על כן החלטתי לקבל את תביעתו שכנגד של עו"ד י' פסטינגר בחלקה, ולדחות את חלקה האחר.

94. לא בחדווה ניגשתי לבחון השקפת-עולם. דיינו, כשופטים, בַּקושי לדון במעשיהם של בני-אדם; קשה כפליים, פּולשני ומביך, לפשפש בדעותיהם.

בגמר הדיון נמצא, כי עו"ד י' ארנון איננו ציוני על-פי ההגדרה המקובלת. אדרבא, על-פי הליכותיו, דומה כי הוא 'פוסט-ציוני', וכי השקפת-עולמו נחזית בעיני הבריות להיות אנטי-ציונית.

עומדת לו, לעו"ד י' פסטינגר, הגנת הבעת הדעה. עו"ד י' ארנון נשא בתפקיד ציבורי, ועל הפרק עמד נושא ציבורי-ערכּי מן המעלה הראשונה. עו"ד י' פסטינגר הביע את דעתו-שלו על דעותיו של עו"ד י' ארנון, בתום-לב. לדידו של עו"ד י' פסטינגר, באה השקפת העולם שיִיחס לעו"ד י' ארנון לידי ביטוי בהתנהגותו של עו"ד י' ארנון כיו"ר הוועדה לשלטון החוק ולזכויות האזרח בכלל, ובהחלטתה המסעירה של הוועדה בנושא 'מדיניות החיסולים', בפרט. סעיף 15 (4) לחוק, מהווה איפוא הגנה טובה לעו"ד י' פסטינגר.

96. תביעתו של עו"ד י' ארנון, נדחית; תביעתו שכנגד של עו"ד י' פסטינגר, מתקבלת בחלקה.

עו"ד י' ארנון ישלם לעו"ד י' פסטינגר פיצויים בסך של 8,000 ₪.

עו"ד י' ארנון יישא בהוצאות המשפט, וכן ישלם לעו"ד י' פסטינגר שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ בצירוף מע"מ.

ניתן היום, כ"ח באלול תשס"ד (14 בספטמבר 2004), בהעדר הצדדים.