הפטרונים שלי מרשות השידור השיבו על המכתב, ואמרו לי כך:

1. לפי החוק עליך לדווח למשרד הפנים על שינוי הכתובת;
2. נא להמציא לנו אישור מהעירייה על הריסת הדירה הישנה;
3. נא לדווח לנו למי מכרת את הטלוויזיה הישנה;
4. אחרי שתמלא את תנאים א' ב' ו-ג' נפטור אותך מאגרת הטלוויזיה רק לחצי שנה מאחר שלא הודעת לנו בתחילת השנה שאין לך טלוויזיה.

מיד פניתי אל פטרוניי בעיניים מושפלות מבושה וכתבתי כך ביד רועדת:

לא חלף זמן רב וקיבלתי מקלגסי הגבייה דרישה לשלם את החוב לפי פקודת המסים גביה.

שלפתי את כסת הדיו ואת הנוצה וכתבתי למי שחתם על הדרישה כהאי לישנא:

1. אין לי מקלט טלוויזיה, ולכן איני חייב בתשלום האגרה.
2. אם תפעל נגדי בהליכי גבייה, אגיש נגדך תביעת נזיקין על פגיעה בשמי הטוב.

לא יצאו ימים רבים, ופקיד בכיר, המקבל את שכרו מאגרות הטלוויזיה של עם ישראל, כתב לי, שלפי החוק הייתי חייב להודיע לרשות המהוללה, שאין לי טלוויזיה מיד לאחר שנפרדתי ממנה. מאחר שלא פעלתי כך, אני חייב לשלם אגרת טלוויזיה בגין חצי שנה, וגם זה לפנים משורת הדין.

חידדתי את הנוצה והשבתי לפקיד הבכיר, שלפי החוק משלמים אגרת טלוויזיה בגין החזקת מקלט טלוויזיה ולא בגין התרשלות נוראה באי מתן הודעה. ובבקשה להפסיק להטריד אותי, משום שאין בכוונתי לשלם אפילו לא שקל אחד. וחוצמזה, לא ביקשתי כל בקשה שהיא לפנים משורת הדין, ותודה, איני זקוק לחסדים.

שנת 2003 חלפה ללא התכתבות נוספת, והתחלתי להרגיש בחסרונם של חבריי לעט. הדיו בקסת יבשה, והנוצה נותרה מיותמת.

בחודש אלול, הוא חודש הסליחות, קיבלתי מכתב מרתק ומעניין. שמחתי להיווכח שהאח הגדול לא שכח אותי, וכה כתב לי: למרות שרשום אצלנו שאין לך מקלט טלוויזיה, אז דע לך, שאם ביניים קנית קיבלת או מצאת מקלט טלוויזיה, עליך לשלם את האגרה ללא דיחוי, ומצורף בזה שובר תשלום לנוחיותך.

עתה, לפני יום הכיפורים, חשתי דחף עז להודות לכל עובדי מחלקת הגבייה של רשות השידור על כך שהם זוכרים אותי, מתעניינים בשלומי, מתכתבים אתי, ויוצקים תוכן חדש לחיים המשעממים שיש לי מחמת העובדה שאין לי מקלט טלוויזיה.

שתהיה לכולכם שנה טובה וגמר חתימה טובה.

ולכל עם ישראל והעמים היושבים בקרבנו אאחל, שהמחוקק הנאור היושב בירושלים ישכיל לבטל בשנה הבאה את האגרה הבזויה והנבזית הזו, יהיה אמיץ להפריט את רשות השידור (ומצדי שיעניק אותה בחינם לכל מי שירצה לשלם את משכורות עובדיה), ושנוכל לספר לנכדים שלנו, שפעם, לפני שנים רבות, היינו חייבים לשלם לעובדי הערוץ הראשון את משכורותיהם השמנות והמנופחות תמורת שידורים משעממים ברמה של העולם הרביעי.