רקע

1. תביעה ותביעה שכנגד בשל לשון הרע.

מחלוקת נתגלעה בין בעלי-הדין, שליחי-ציבור בלשכת עורכי הדין בישראל (להלן - הלשכה): עו"ד יוסף ארנון, יו"ר הוועדה לשלטון החוק וזכויות האזרח של הלשכה; ועו"ד יראון פסטינגר, חבר הוועד המרכזי של הלשכה.

העילה שביסוד ההתדיינות - התבטאויות הדדיות האחד על זולתו, בכתב ובעל-פה.

2. ביום 13.1.01 כתב עו"ד י' פסטינגר אל היועץ המשפטי לממשלה מכתב כהאי לישנא:

לכבוד

מר אליקים רובינשטיין

היועץ המשפטי לממשלה

משרד המשפטים

רח' צלאח א-דין

מכובדי,

ההדגשה (במכתב הנ"ל ובמכתב שלהלן) אינה במקור. היא נועדה לציין אֵלו הם הדברים שהוציאו את דיבתו הרעה של התובע, ואשר יש בהם - לטענתו - משום לשון הרע.

3. במכתבו מיום 6.2.02 (נספח ב' לכתב התביעה) דרש עו"ד י' ארנון מאת עו"ד י' פסטינגר, להתנצל על הדברים הנ"ל. עו"ד י' פסטינגר השיבוֹ במכתב מיום 18.2.02 (נספח ג' לכתב התביעה), וזו לשונו:

לכבוד

יוסף ארנון, עו"ד

א.נ.,

הנדון: גילוי האמת

סימוכין: מכתבך מיום 6.2.02

בכבוד רב,

י' פסטינגר, עו"ד

העתק: חברי הועד המרכזי

4. לטענת עו"ד י' ארנון, דברים שהטיח בו עו"ד י' פסטינגר (אֵלו שהודגשו לעיל), הינם שקריים וחסרי שחר. עו"ד י' ארנון קובל על העלבון, על הלעג, על ההשמצה. על הצגתו כאיש מוג-לב, חסר עמוד שידרה. לדברי בא-כוחו, נוטר עו"ד י' פסטינגר טינה לעו"ד י' ארנון, מנהל מסע-צלב נגדו, נגד אישיותו והשקפת עולמו, ומנצל הזדמנות שנקרתה על דרכו להכפיש את עו"ד י' ארנון - עו"ד ותיק ומוכר, אזרח נאמן אשר שירת כמג"ד בצה"ל - והכל ממניעים פוליטיים.

5. להגנתו טוען עו"ד י' פסטינגר "אמת דיברתי". לדבריו, נעשה הפירסום בתום-לב, הוא חוסה תחת הגנת " FAIR COMMENT ", והדברים שמדובר בהם אינם אלא חזרה מתונה על דברים שאמרו אחרים. עוד טוען עו"ד י' פסטינגר, כי הייתה לו חובה חוקית, מוסרית, חברתית לפעולתו; כי הפירסום היה הבעת דיעה על התנהגותו של עו"ד י' ארנון בתפקיד ציבורי, בשירות ציבורי ובקשר לעניין ציבורי; ובקשר לאופיו, עברו, מעשיו ודעותיו של עו"ד י' ארנון, כפי שבאו לידי ביטוי בהתנהגותו בעניינים נשוא הפירסום.

6. לא בחדווה הנני ניגש לבחון את השקפת-העולם של עו"ד י' ארנון האם הוא 'ציוני', אם לאו, ואולי 'אנטי ציוני'. דיינו, כשופטים, בַּקושי לדון במעשיהם של בני-אדם; קשה כפליים, פּולשני ומביך, לפשפש בדעותיהם. אך מִשכַּשלו ניסיונות גישור ופישור, בתוככי בית המשפט ומחוצה לו, אין מנוס מן החדירה לפניי ולפנים, ככל הדרוש לצורך ההכרעה במחלוקת, אשר במרכזהּ העמידו ב"כ הצדדים את השאלה האמורה.

7. הלכה פסוקה היא, כי בכינוי 'אנטי ציוני' יש משום לשון הרע [ע"א 698/77 ועד עדת הספרדים בירושלים ואח' נ' יעקב ארנון ואח', פ"ד לב (2) 183]. שם תבעו את עלבונם אביו המנוח של עו"ד י' ארנון יבדל"א וחברים נוספים במועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטינאי, בעקבות פירסום גילוי-דעת, שעל חברי המועצה "נמנים אישים אנטי-ציוניים וקומוניסטים". היה זה לפני שנות-דור ו"מעשה אבות סימן לבנים" (ע"פ רמב"ן בראשית יב, ו). אומנם, עם שינוי העיתים חלות תמורות גם בדעות ובהשקפות, ובכגון דא אין לגזור גזירה שווה מהתם להכא, מבלי לבחון את נסיבות המקום והשעה, וכלל נסיבות העניין; ישנם ציבורים שבהם אין גנאי בכינוי 'אנטי ציוני'. אך באין מחלוקת של ממש לא אכביר מילים בעניין זה, ונקודת-המוצא תהא שביחסו לעו"ד י' ארנון השקפת עולם רדיקאלית אנטי ציונית - ברוח "מדינת כל אזרחיה" של ח"כ עזמי בשארה, אכן פירסם עו"ד י' פסטינגר לשון הרע בגנוּתו. הדבר עלול היה להשפּיל את עו"ד י' ארנון בעיני היועץ המשפטי לממשלה, מנהלת המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה, וחברי המועצה הארצית של הלשכה, שהיו נמענים למכתב; ובעיני הבריות בכלל, מכיוון שתוכן המכתב פורסם ברבים; הפירסום עלול היה לעשות את עו"ד י' ארנון מטרה לשינאה, לבוז או ללעג מצידם, ולפגוע בו במישֹרתו, במשלח ידו, או במקצועו.

מדובר, איפוא, בפירסום לשון הרע כמשמעותו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה -

1965 (להלן - החוק).

האם השקפת העולם של עו"ד י' ארנון הינה אנטי-ציונית?

8. בגיליון 64 (מאי-יוני 1972) של מצפן, ביטאון הארגון הסוציאליסטי הישראלי התפרסם ראיון עם התובע. התובע נשאל שם, בין היתר, "האם אתה מגדיר את עצמך כציוני?" תשובתו: "אני רואה את הציונות כבלם לכל התפתחות מהפכנית בישראל". עוד נשאל התובע: "האם אתה מגדיר את עצמך כמהפכן?" ותשובתו: "אני רואה הכרח בהריסת השיטה הקיימת המבוססת על ניצול, דיכוי, כיבוש ודיקטטורה של הבורגנות ובמקומה בניית חברה סוציאליסטית אמיתית".

תשובות אֵלו הינן בניגוד למצופּה. מצופּה היה מן התובע, כמי שחש - על-פי דבריו בתובענה דנן - מוּשפּל וּפגוּע מן הכינוי אנטי ציוני, אשר מהווה "שקר בוטה" (סעיף 7 לתצהיר עדותו הראשית), לתשובה חיובית פשוטה וברורה על השאלה אם הוא מגדיר את עצמו כציוני.

9. בחקירתו הנגדית טען עו"ד י' ארנון, כי לא ראה מעולם את הראיון שנעשה איתו בביטאון מצפן הנ"ל, וכי לא התראיין כלל לאותו ביטאון (עמוד 11 לפרוטוקול). התובע הכחיש את הדברים המיוחסים לו: "לא אמרתי. לא חשבתי כך אף פעם ולא אמרתי את זה"; "הראיון מפוברק" (שם).

ודוק: עו"ד י' ארנון איננו טוען שאומנם היה ראיון, אלא שדבריו בּו הוּצאוּ מהקשרם, או שלא הבינוּהוּ כהלכה; הוא טוען שהראיון לא היה כלל וכלל. מכאן טענתו של ב"כ הנתבע, שאם היה ראיון, חזקה שגם מה שנאמר בו, הוא נכון (עמוד 40 לסיכומים).

10. היה או לא היה אותו ראיון? האם הראיון 'מפובּרק'?

ב"כ הנתבע ביקש להעיד את מי שהיה עורך ביטאון מצפן, מר עודד פילבסקי. מר פילבסקי העיד על היכּרותו במשך השנים עם עו"ד י' ארנון. לדבריו, "אין ספק שמה שאנו כותבים הם דברים נכונים. אני מדבר על עובדות" (עמוד 24 לפרוטוקול). אומנם לא מר פילבסקי ערך את הראיון, אך לדבריו, מעולם לא נתקל בחומר עיתונאי 'מפובּרק' שנמסר למערכת (עמוד 25 לפרוטוקול).

בדבר המערכת באותו גיליון של ביטאון מצפן (נ/14), ישנה הפנייה לראיון שנעשה עם עו"ד י' ארנון. אין מדובר בגיליון שגרתי. גיליון זה נזכר בגיליון שיצא לאור בשנת השלושים להופעתו של הביטאון (נ/15).

ב"כ הנתבע טוען, כי מכיוון שעו"ד י' ארנון יודע שהראיון בביטאון מצפן חורץ את דינו, הרי הוא "מרהיב עוז להגיע עד כדי טיעון שזה מפוברק" (עמוד 50 לסיכומים).

גבי דידי, למקרא הראיון, ולמשמע דברי העורך מר פילבסקי, אינני סבור כי הראיון 'מפובּרק'. כך, לא רק מצד עצמו, אלא גם בשים לב למספר חיזוקים אשר מהם ניתן ללמוד על אמיתות תוכנו.

11. בחקירתו הנגדית של עו"ד י' ארנון, הודה "שאני לא שולל שבתקופות שונות של חיי עם השקפות שמשתנות כמו השקפות עם הגדרה מה זה ציונות, כי הגדרת ציונות משתנה כל הזמן בארץ, אם תביא לי מאמר מלפני שלושים שנה שבו אמרתי שאני לא מגדיר את עצמי כציוני בהגדרה המקובלת אז לציונות, יכול להיות שאמרתי, לא זוכר" (עמוד 10 לפרוטוקול).

על כך טוען ב"כ הנתבע: "ראה זה פלא. המאמר הוא מלפני שלושים ושתיים שנה. הוא [עו"ד י' ארנון - נ' ס'] בעצמו יודע שהוא אמר את זה" (עמוד 41 לסיכומים).

12. מוסיף שם עו"ד י' ארנון ואומר, כי "אז שייכו ציונות לחלק הלאומני, ואנשים מסוימים ובהגדרות האלה של לאומיות לא רציתי שישייכו אותי לחלק הלאומני בתנועה ואמרתי אני לא מגדיר את עצמי ציוני" (שם). שאל ב"כ הנתבע את עו"ד י' ארנון, האם איננו מגדיר את עצמו כציוני לפי ההגדרה שהייתה רוֹוחת אז, ותשובתו של עו"ד י' ארנון: "במבט אחורה יכול להיות, אבל אני לא זוכר" (עמוד 10 לפרוטוקול).

13. בתצהיר תשובות לשאלון (נ/6), אמר עו"ד י' ארנון כי בהגדרה המקובלת לציונות הוא מגדיר את עצמו כציוני (שאלה 43). כשנשאל האם תפיסתו את הגדרת הציונות השתנתה במהלך שלושים השנה האחרונות, מתח עו"ד י' ארנון קו בין התקופה שלאחר קבלת רישיון עריכת הדין (שנת 1976) לבין התקופה שקדמה לקבלת הרישיון (שאלות 45-46).

עו"ד י' ארנון נשאל האם היה מגיש תביעת דיבה אילו כתב עליו עו"ד י' פסטינגר, כי בעבר לא היה ציוני. עו"ד י' ארנון השיב כי היה שוקל, וכי לא בטוח שהיה מגיש תביעת דיבה.

משמעות דבריו של עו"ד י' ארנון, למעשה, כי גם לשיטתו-שלו לא היה ציוני בעברו, אלא מלפני כשלושים שנה, מועד קבלת הרישיון לעריכת דין.

14. ב"כ הנתבע ביקש לברר עם עו"ד י' ארנון, במה השתנתה הציונות מאז ועד היום.

תשובתו של עו"ד י' ארנון לעניין זה היא, כי "הגדרת הציונות חזרה להיות היסטורית, של בית לאומי לעם היהודי" (עמוד 11 לפרוטוקול).

התקשיתי בתשובה זו. לא ירדתי לסוף דעתו של עו"ד י' ארנון, שהרי מאז הקונגרס הציוני הראשון בבזל בשנת 1897, זו הייתה מהות הציונות. קרי, בית לאומי לעם היהודי.

ב"כ הנתבע טען על דבריו הנ"ל של עו"ד י' ארנון, כי אֵלו "דברי הבל" (עמוד 42 לסיכומים), באשר אין בנמצא מי שטוען לתפיסה אחרת של הציונות. זו התפיסה הבסיסית היסודית, משחר ימיה של הציונות. עו"ד י' ארנון נתבקש לציין על מי הוא מסתמך בדבריו הנ"ל, ותשובתו "אני לא זוכר שמות" (שם).

15. בעוד שבחקירתו הנגדית הבהיר עו"ד י' ארנון שינוי שחל אצלו בתפיסת הציונות, הרי שבתשובתו לשאלה בשאלון האם תמיד הציג עצמו כציוני (שאלה 46 בשאלון נ/6), השיב - "למיטב זכרוני כן, במיוחד מאז היותי עורך-דין, מ- 1976". על הפער הזה, שבין התשובה לשאלון לבין מה שעלה בחקירה הנגדית, אמר ב"כ הנתבע: "עכשיו אנחנו מבינים למה הוא נצמד ל- 1976, בגלל שהוא יודע מה שהוא ניסה בהתחלה לכחד כאן, שהוא בריש גלי אמר שהוא לא ציוני" (עמוד 43 לסיכומים).

כשלעצמי, אכן ראיתי קושי בדבר. קשה ליישב בין עוצמת הפגיעה הנטענת על-ידי עו"ד י' ארנון ביחס לאותו כינוי אנטי ציוני, עם תשובתו כי לא זכור לו אם תפיסתו את הגדרת הציונות השתנתה בשלושים השנים האחרונות.

16. בכתבה מאת חיים ברעם בעיתון "כל העיר" מיום 1.5.92 (נ/17), כתבה שכותרתה "מאי 72' היה חם" נאמר: "עו"ד יוסי ארנון, כיום עורך-דין מבוסס וידוע בעיר, זוכר את האירוע כשיא בפעילותו הפוליטית בשי"ח. הוא היה איש האגף הירושלמי, הרדיקאלי בתנועה, ולא הסכים להפצרות ולדרישות של האגף הציוני, בראשות רן כהן וניבה לניר, להחרים את אנשי מצפן. 'היו לנו ויכוחים רבים עם מצפן, כי היינו אנשי השמאל החדש. לא לניניסטים ולא מקבלי משמעת. האווירה הייתה יותר אנרכיסטית', סיפר ארנון השבוע, 'לא אהבנו את הסקטאנטיות והדוגמאטיות שלהם, אבל היה לנו מכנה משותף נגד הכיבוש, וגם בנושא הפנתרים. הרומאן שלנו עם הפנתרים היה חשוב לכולנו'".

הדברים המצוטטים מפיו של עו"ד י' ארנון, מדברים בעד עצמם. בהמשך הכתבה נשאל אם שינה את עמדותיו מאז שנת 1972. לעו"ד י' ארנון תשובה החלטית: "בכלל לא. נשארתי סוציאליסט וגם מתנגד נלהב לכיבוש, בדיוק כפי שהייתי. עם זאת, לא התגברתי על הפילוג בשי"ח בין אנשי רן כהן לבין השמאל הרדיקאלי".

עו"ד י' ארנון מציג בראיון עמדה עקבית. הוא לא היה בפלג הציוני; הוא היה בפלג הרדיקאלי, הלא ציוני; כך במאי 1972, וכך גם בחלוף 20 שנה, במאי 1992.

17. במענה לשאלת ב"כ הנתבע, אישר עו"ד י' ארנון, כי "בשנות השבעים המוקדמות" היה חבר בשי"ח (עמוד 19 לפרוטוקול). עו"ד י' ארנון גם אישר, כי יכול להיות שבין חברי שי"ח היו אנשים שעל-פי הגדרתם לא היו ציוניים. כאמור, מן הכתבה הנ"ל למדנו, מדברי עו"ד י' ארנון בעצמו, כי השתייך לפלג הלא ציוני.

לדברי עו"ד י' ארנון מעולם לא היה חבר במצפן, שלדבריו "לא היה גוף ציוני" (עמוד 2 לפרוטוקול), ולא שיתף פעולה עימם, זולת השתתפות אנשי מצפן, מרצונם, בהפגנות של אנשי שי"ח. מסתבר שלא כך, כעולה מן הראיון הנ"ל לביטאון מצפן, ומדבריו של עורך הביטאון, מר פילבסקי הנזכר על כרזות משותפות למצפן ולשי"ח (עמוד 24 לפרוטוקול).

ניסיונו של עו"ד י' ארנון להרחיק עצמו לצורך המשפט ממצפן, שבידוע שהציונות ממנו והלאה, לא צלח.

18. מן האמור עד כאן עולה, בהתבסס על ראיון שנעשה עם עו"ד י' ארנון בביטאון מצפן; על דבריו-שלו בכתבה בכל העיר; על תשובותיו בחקירה הנגדית ובשאלון ביחס לעמדותיו מלפני שלושים שנה; על אמירות של עו"ד י' ארנון בעיתונות במהלך השנים כשהתובענה דנן עוד לא עמדה על הפרק; מכל אלה ניתן להסיק כי עו"ד י' ארנון לא ראה את עצמו כציוני.

19. אך לא רק עו"ד י' ארנון כך; גם זולתו.

עו"ד יצחק מירון, אשר העיד מטעם עו"ד י' פסטינגר, צירף לתצהירו ארבעה מכתבים, בציינוֹ (סעיף 3 לתצהיר עדותו הראשית), כי האמור בהם משקף את עמדתו על דיוני הועדה לשלטון החוק וזכויות האזרח בלשכה, ועל האופן שבו פעל עו"ד י' ארנון כיו"ר הועדה. לדבריו (במכתב תלונה מפורט מיום 3.6.02 אל עו"ד ד"ר שלמה כהן, יו"ר הלשכה, בעניין אופן פעולת הועדה לשלטון החוק וזכויות האזרח בראשות עו"ד יוסי ארנון, נספח א/1 לתצהירו): "ניתן לקבוע בנקל כי ב- 15 השנים האחרונות לא הייתה ועדה כל כך חד צדדית בהרכבה, הממוקדת בנושא עיקרי אחד (הגנה על כל מה שקשור לפלשתינאים, לערבים ולשמאל הקיצוני) ומתעלמת כמעט מכל נושא אחר שביקשנו להביא לדיון".

לדברי עו"ד יצחק מירון (במכתב מיום 27.11.00 אל עו"ד ד"ר שלמה כהן, יו"ר הלשכה, בעניין תלונה על אופן פעולת הועדה הנ"ל, נספח א/2 לתצהירו), "במקום ועדה העוסקת בשלטון החוק ובכלל זכויות האזרח, הפכה הועדה לועדה שעניינה העיקרי - עיסוק אובססיבי ב"פגיעות" בציבור הערבי ובעיקר הפלשתינאי". לדברי עו"ד יצחק מירון בסעיף 8 לאותו מכתב: "בנסיבות העניין איבדה הוועדה כל ערך של ממש, והיא משמשת רק כאמצעי לקידום תעמולה של גורמי השמאל הקיצוני ולקידום המאבק של הפלשתינאים. ניתן לאמר כי ככלל הועדה לא קידמה קידום של ממש שום נושא אחר".

כיוצא בדברים הללו, אמר עו"ד יצחק מירון (במכתב מיום 22.12.00 אל עו"ד ד"ר שלמה כהן, יו"ר הלשכה, נספח א/3 לתצהירו), כי "המציאות בפועל... מלמדת שעל-פי רוב הנושאים נדונים ומתקבלים מזוית ראיה אחת בלבד שמשקפת מיעוט קיצוני במדינה וזאת עקב הרכבה הכמעט הומוגני של חברי הועדה ושל היושב בראשה". מוסיף עו"ד יצחק מירון ואומר בסעיף 10 למכתבו, כי "דיוני הועדה הם חד-צדדיים ועוסקים באובססיביות בנושא הערבים והפלשתינאים, וממילא אין חשיבות לדעות המושמעות, ואין כל פתיחות לקבל דעות שאינן דעות שמאלניות קיצוניות".

במכתבו מיום 29.10.00 (נספח א/4 לתצהירו), אמר עו"ד יצחק מירון (בסעיף 3), כי "הרוב המוחלט של חברי הועדה נוטים לכיוון השמאל הקיצוני ולעיתים אף לכיוון הגורמים הקיצוניים במחנה הפלסטינאי". והוסיף (שם בסעיף 8) "גם היהודים הם אזרחי המדינה וגם להם צריכים להיות זכויות".

20. כאמור, דברי מכתביו של עו"ד יצחק מירון, משקפים את עמדתו על דיוני הועדה, ועל האופן שבו פעל עו"ד י' ארנון כיו"ר הועדה, בהכּירוֹ אותו מחברותו בוועדה.

ב"כ התובע שאל את עו"ד יצחק מירון אם היה ער לפעולה או להתבטאות אנטי ציונית מצידו של עו"ד י' ארנון (עמוד 16 לפרוטוקול). עו"ד יצחק מירון השיב כי אכן ראה, וכי היו התבטאויות של עו"ד י' ארנון בוועדה, "שבעיני הן אנטי ציוניות. היו דברים בוועדה שבעיניי הם אנטי ציוניים" (שם).

21. גם עו"ד אברהם איזמן, אשר העיד מטעם עו"ד י' פסטינגר, צירף לתצהירו מכתב (מיום 2.11.00, אל עו"ד י' ארנון), אשר משקף את דעתו ואת התרשמותו מהוועדה, מדיוניה, ועל מהלכי עו"ד י' ארנון כיו"ר הועדה. לדידו, "לתדהמתי ולהוותי הפכה ישיבת הועדה לבמה ולשופר של השמצה והסתה נגד המדינה ומוסדותיה המשפטיים, ונגד המשטרה. לישיבת הועדה הוזמנו אורחים מספר אשר מייצגים גופים העויינים את מדינת ישראל, או נושאי דברם של גופים עויינים בארץ ובחו"ל המשתמשים בכלי הדמוקרטיה כדילקעקע את המדינה ומוסדותיה. הוועדה הפכה לבמת הפצה של מינשרי שטנה ושל פירסומים עויינים ומכשיר להפצת כל שיקוץ נגד המדינה ומוסדותיה. חלק מהמשתתפים, הדוברים, אפילו לא הסתירו את תיעובם וחוסר אמונם בבית המשפט העליון ובמוסדות המשפט בישראל".

את הדברים הללו מייחס עו"ד אברהם איזמן אל עו"ד י' ארנון. בסעיף 7 לתצהיר עדותו הראשית, מציין עו"ד אברהם איזמן, כי לצערו הרב, "הועדה לשלטון החוק של לשכת עורכי הדין נהפכה לבמה להסתה נגד מעשי מדינת ישראל ומוסדותיה תוך שיסוי וביזוי, השמצה והתרסה כל אשר שם ישראל ייקרא, על אף שחייבת הייתה לייצג את מגוון הדעות של כל חברי הלשכה". בסעיף 8 לתצהירו, הוסיף עו"ד אברהם איזמן ואמר, כי "גם אם יש לראות בחיוב את העובדה שבוועדה של לשכת עורכי הדין דנים בשלטון החוק ובזכויות האדם ונותנים לדיונים אלו מקום נכבד, ראוי היה למחות נוכח העובדה שדיוני הועדה הפכו אבן פינה ובסיס לביזוי ולשיסוי של המדינה ומוסדותיה ואישיה ושימשה במה לגופים שונאי ישראל המשתפים פעולה עם אותם אלה שרוצים בהרס מדינת ישראל ובסילוק הריבונות היהודית מארץ ישראל.

לא בכדי יש שדנו באפשרות לבטל הועדה ולפזרה או להדיח את יו"ר הועדה, ומשנוכחו לדעת שלא יצלח מהלך זה בידם הדירו רגלם מישיבות הועדה".

עו"ד יצחק מירון ועו"ד אברהם איזמן נחקרו על תצהיריהם בחקירה נגדית. לא נמצאה סתירה בעדותם, ודבריהם לא הופרכו.

22. עו"ד עקיבא לקסר, מסר גם הוא תצהיר עדות ראשית מטעמו של עו"ד י' פסטינגר.

על-פי דברי תצהירו, קרא את מכתביו מיום 27.11.00 ומיום 22.12.00 של עו"ד יצחק מירון אל עו"ד ד"ר שלמה כהן, וכן את מכתבו מיום 29.10.00 של עו"ד יצחק מירון אל עו"ד י' ארנון (נספחים א/2, א/3 ו - א/4 לתצהירו של עו"ד מירון). לדבריו (סעיף 3 לתצהיר עדותו הראשית), "האמור שם, ככל שהוא מתייחס לוועדה, משקף את התנהלות דיוני הועדה, שעו"ד יוסף ארנון כיהן כיו"ר שלה".

ב"כ התובע נמנע מלחקור את עו"ד עקיבא לקסר על תצהירו. ההימנעות מדברת בעד עצמה, ויש לה משקל ראייתי לטובת עו"ד י' פסטינגר.

23. עו"ד י' פסטינגר העיד על השקפת עולם אנטי-ציונית של עו"ד י' ארנון. אמת נכון הדבר, וכטענת ב"כ התובע, יכול להיות שעו"ד י' פסטינגר לא שמע מעולם את עו"ד י' ארנון אומר בריש גלי "אני אנטי ציוני". אבל, במהלך השנים היו הזדמנויות לרוב לעו"ד י' פסטינגר לשמוע מפיו של עו"ד י' ארנון על השקפת עולמו, ועל-פי תוכנה למד כי מדובר בהשקפה אנטי-ציונית.

24. אשר למהימנות. ב"כ הנתבע מבקש להעדיף את עדויות ההגנה ומסמכים שהוגשו, על פני עדותו של עו"ד י' ארנון, ככל שיש ספק באיזשהו דבר, ולא להאמין לעדותו של עו"ד י' ארנון. לדברי ב"כ הנתבע, הייתה זו עדות "פתאטית ועצובה" (עמוד 51 לסיכומים). לדבריו, עו"ד י' ארנון, כמי שהעיד על עצמו "שהוא איש עקרונות, צריך לעמוד להעיד עדות ללא רבב, תוך גילוי כל האמת, ללא חשש, ביושר, בהגינות ובפתיחות. התובע העיד כאן עדות מצערת, שקרית לכל אורכה שלא הייתה הולמת כל אזרח ולשמוע אותה מפרקליט ותיק ומנוסה זה היה עצוב" (עמוד 37 לסיכומים).

להלן נבחן זאת, תוך כדי איזכור אמירות ומעשים נוספים שמייחס עו"ד י' פסטינגר לעו"ד י' ארנון במסגרת הגנתו.

25. לבקשת ב"כ התובע הוגש מכתבו של עו"ד י' ארנון מיום 6.12.00 (ת/1), מכתב אשר שלח אל עו"ד ד"ר שלמה כהן, יו"ר הלשכה, בתגובה למכתבו של עו"ד מירון. סמוך לאחר הגשתו, החלה חקירתו הנגדית של עו"ד י' ארנון, ובתחילתה נתבקש לפרט אֵלו החלטות התקבלו בוועדה שבראשותו, ואשר לא תאמו את השקפת עולמו (עמוד 3 לפרוטוקול).

עו"ד י' ארנון השיב כי "היו החלטות מכל מיני סוגים" (שם), אך פירוט לא נתן. ב"כ הנתבע שאלוֹ האם לא יוכל לפרט ולוּ עניין אחד, ותשובתו של עו"ד י' ארנון הייתה "לא זוכר את החלטות הועדה" (שם). ב"כ הנתבע לא הירפה, אך עו"ד י' ארנון בשלו, ועמד על דעתו כי אינו זוכר החלטות שהתקבלו בוועדה, לא כאלה שתאמו להשקפת עולמו, ולא כאלה שלא תאמו להשקפת עולמו. בתמצית: "לא זוכר" (שם).

לטענת ב"כ הנתבע, זו "חרפּה" (עמוד 53 לסיכומים).

26. כשלעצמי, התקשיתי בדבר הזה. ארבע שנים הועדה מכהנת, ועו"ד י' ארנון לא זוכר אף החלטה שלה. במיוחד כך, שכאמור, דקות ספורות לפני תחילת חקירתו, ביקש ב"כ התובע להגיש את מכתבו של שולחו, עו"ד י' ארנון (ת/1). במכתב זה שורה ארוכה של החלטות בנושאים כבדים ובעלי חשיבות ציבורית, אשר התקבלו בוועדה בראשותו של עו"ד י' ארנון. מדובר בנושאים שהיו "בדם ליבו של התובע" כלשון ב"כ הנתבע בסיכומיו (שם). כך כתב עו"ד י' ארנון, בין היתר, באותו מכתב: "הוועדה קיבלה שורת החלטות חשובות, ובין היתר: קריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית בעניין הריגת 13 אזרחים בהפגנות האחרונות; טיפול בהצעות חוק חשובות; טיפול בבתי משפט בשטחים הכבושים, טיפול בדו"ח רטנר, טיפול בעניין זכויות נחקר להיוועץ עם עו"ד, דיון בעניין הפליית נשים במערכת המשפט, טיפול בענייני עינויים בזמן חקירות, שמירת זכויות נחקרים במח"ש, זכויות חיילים במערכת המשפט הצבאי ועוד". את כל אלה לא זכר עו"ד י' ארנון בעדותו. טוען כנגדו ב"כ הנתבע ש"כשהוא בא לבית המשפט... הוא גמר אומר להסתיר את האמת, לא לנהוג כאיש עקרונות, לא כאיש שבא להילחם על כבודו בתביעת לשון הרע" (שם).

27. שאלה פשוטה נשאל עו"ד י' ארנון בחקירתו הנגדית, האם זה נכון שהציע לתת לרשויות הבלגיות לבדוק עניינית את התלונה שהוגשה שם נגד ראש הממשלה. תשובתו: "לא זכור לי. יכול להיות שכן, לא יודע את נסיבות אותו עניין" (עמוד 3 לפרוטוקול). ב"כ הנתבע הבהיר כי אינו מבקש פרטים ולא נסיבות, אלא רק לדעת אם מבחינה עניינית הציע עו"ד י' ארנון הצעה כנ"ל, אם לאו. תמצית תשובתו החוזרת ונשנית של עו"ד י' ארנון הייתה זו: "לא זוכר" (שם).

28. ב"כ הנתבע הקריא לעו"ד י' ארנון מפרוטוקול ישיבת המועצה הארצית של הלשכה מיום 8.1.02 (נ/1, עמוד 42). שם אמר עו"ד י' ארנון "בואו ניתן לבלגים לבדוק את זה, עניינית". למרות הדברים המפורשים הללו, עו"ד י' ארנון בשלו: "לא זוכר". לבקשתו, הוצג לו הפרוטוקול (נ/1). אף-על-פי-כן, לדברי עו"ד י' ארנון "לא זוכר שהבעתי דעה. לא זוכר אם דיברתי. אם דיברתי באותה ישיבה לא זוכר" (עמוד 4 לפרוטוקול). למען הסר ספק, שאל ב"כ הנתבע את עו"ד י' ארנון: "באיזה זמן מן הזמנים אתה זוכר או לא". עו"ד י' ארנון עיקבי בתשובתו: "לא זוכר" (שם).

בתשובה לשאלת ב"כ הנתבע שלל עו"ד י' ארנון, קיומן של בעיות זיכרון אצלו. ב"כ הנתבע מאמין לעו"ד י' ארנון "שאין לו בעיות זיכרון" (עמוד 54 לפרוטוקול), אלא שאז, לדבריו, "נשארנו עם האלטרנטיבה שהוא משקר כשהוא אומר שהוא לא זוכר. לא יכול להיות שאדם לא זוכר אם הוא הביע דעה בעניין של אריאל שרון. יש לנו פרוטוקול שלם על זה, עם ויכוח מאוד לוהט על זה" (שם).

29. אכן, יש קושי של ממש בעניין הזה. כאמור, עו"ד י' ארנון לא התבקש לצטט בדיוק את דבריו שנאמרו באותו עניין. כל אשר נתבקש היה להשיב אם הוא זוכר שהביע דעה בנושא הזה. תשובתו העקבית 'לא זוכר', מדברת לחובתו.

30. לאחר שעיין בפרוטוקול (נ/1), אמר עו"ד י' ארנון, "אני רואה שאמרתי שאנחנו מאמינים ששרון לא עשה שום פשע, וישראל לא ביצעה שום פשע מלחמה" (עמוד 4 לפרוטוקול). פעם, פעמיים ושלוש חזר עו"ד י' ארנון על הדברים הללו: "אמרתי שאני חושב שאני מאמין ששרון לא עשה פשע וישראל לא ביצעה שום פשע מלחמה" (עמוד 5 לפרוטוקול). כדי להסיר ספק נשאל "איפה אמרת שלדעתך ראש הממשלה לא עשה שום דבר?" (שם). בתשובה, ובהפנותו לכתוב בפרוטוקול (נ/1), אמר עו"ד י' ארנון "כתוב 'הרי אנחנו מאמינים ששרון לא עשה שום פשע, וישראל לא ביצעה שום פשע מלחמה'" (שם).

אלא שבדברים הללו יש משום היתממות, שלא לומר ניסיון להטעות. עו"ד י' ארנון גילה פנים שלא כהלכה בדבריו-שלו, ובהשקפתו-הוא. שהרי משמעות הדברים בפרוטוקול (נ/1) שם הינה כי בלשון "אנחנו" התכוון עו"ד י' ארנון אל זולתו, אל השומעים ("הנוכחים באולם", כאמור בעמוד 5 לפרוטוקול); הוא לא התכוון כלל וכלל, לכלול את עצמו. דבריו הינם ממנו והלאה. דרך חתחתים עברנו, שורה ארוכה של שאלות, עד שבסופו של דבר הסתבר שלהשקפתו של עו"ד י' ארנון, דווקא כן ביצע אריאל שרון פשע מלחמה, בשונה ממה שהעיד לפני כן.

31. עמדתו של עו"ד י' ארנון הינה כי אין לדון עם הבלגים בעניינים של פרוצדורה, אם יש להם סמכות שיפוט אם לאו, אלא יש לתת להם לבחון את הנושא מבחינה עניינית. זאת, הגם שעו"ד עירית קאהן, מנהלת המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה, טענה באותה ישיבה שתהיה זאת טעות להתדיין בנושא זה בבלגיה.

למעשה, טוען ב"כ הנתבע, זהו רצונו של עו"ד י' ארנון, שראש ממשלת ישראל יעמוד לדין בבלגיה. לדבריו: "מילא היה אומר הוא עשה פשע מלחמה אנחנו נשפוט אותו כאן, אני מבין, אבל הוא רוצה שבבלגיה ישפטו אותו" (עמוד 56 לסיכומים). זאת, חרף העובדה "שאפילו הבלגים הגיעו למסקנה שהם לא צריכים לברר את התביעה הזאת ושהם פורום לא לגיטימי, אבל עו"ד ארנון חושב שכן" (עמוד 58 לסיכומים).

32. ב"כ הנתבע מוסיף ומבקר את עו"ד י' ארנון על שראה להתכחש לעמדתו בדבר רצונו לראות את ראש הממשלה עומד לדין בבלגיה: "מה שהיה צריך לעשות איש עקרונות, להגיד נכון, רציתי שראש הממשלה יישפט ויש עניין לגיטימי לבירור המשפט שלו בבלגיה, וזאת עמדתי ואלה עקרונותיי, הייתי מכבד אותו. לא מסכים איתו אבל מכבד אותו. אבל כשהוא יודע שזה יפגע בקו שהוא רוצה להציג כאן הוא משקר לאורך כל הדרך, זה האיש וזו דרכו להרחיק אותו מכל דבר שעלול להתפרש כאיזשהו מהלך שנוגד את האינטרסים של מדינת ישראל" (עמוד 57 לסיכומים).

33. ב"כ הנתבע שאל את עו"ד י' ארנון האם ראה את התביעה שהוגשה בבלגיה כ'תביעה לגיטימית'? תשובתו: "לא ראיתי את התביעה ולא יודע אם היא לגיטימית" (עמוד 6 לפרוטוקול).

לעומת כן, בישיבת המועצה הארצית של הלשכה, אמר עו"ד י' ארנון דבר אחר: "אני אומר שזה תביעה לגיטימית, זה לא תביעה לא לגיטימית, ורוב המדינות הנאורות בעולם רואות את התביעה הזאת כתביעה לגיטימית" (נ/1 בעמוד 42).

ב"כ הנתבע טוען על עו"ד י' ארנון כי לא אמר אמת או בדבריו הנ"ל בישיבת המועצה הארצית, או בתשובתו הנ"ל בחקירתו הנגדית, תשובה שניתנה רק לצורך המשפט.

עו"ד י' ארנון ניסה להסביר את פשר הסתירה שבדבריו, בכך שמה שאמר בישיבת המועצה הארצית של הלשכה שהתביעה היא לגיטימית, כוונתו הייתה לכך "שלגיטימי שידונו בפורום שהוקם על-ידי אומות העולם" (עמוד 6 לפרוטוקול).

ההסבר איננו נכון, לא מבחינה עובדתית ולא מבחינה משפטית. כוונת הדברים - כעולה מלשונם ומהקשרם - לא הייתה כזו; הפורום לא הוקם על-ידי אומות העולם; עו"ד י' ארנון אישר כי כלל אינו יודע על-פי איזה דין דן בית המשפט בבלגיה (שם).

34. החלטת הועדה שבראשות עו"ד י' ארנון מיום 20.12.01, בנושא "מדיניות החיסולים", אשר בעקבותיה כתב עו"ד י' פסטינגר את המכתב נשוא התביעה, קבעה כך (נ/2):

לדברי שר המשפטים בישיבת המועצה הארצית של הלשכה (נ/4, עמוד 13) מבטאת החלטת הוועדה "עמדה שהיא קצת שמאלה מסטלין".

עו"ד י' ארנון דאג לפירסומהּ של החלטת הוועדה ברבים. לדבריו, "אני חושב שאת החלטות הועדה צריך לפרסם. זו עמדה של ועדה בלשכת עו"ד וחשבתי שיש מקום לפרסמהּ" (עמוד 15 לפרוטוקול). עו"ד י' ארנון ראה לדבריו חשיבות לפרסם את ההחלטה בכל כּלי התקשורת, והוא הודה בכך שהפירסום נעשה תוך הטעייה: "אני אמרתי לדובר שיש לי אישור משלמה כהן... אני הטעיתי את הדובר... הדובר יכל להבין ממני בטעות שיש אישור לפרסם. היה אישור להשתמש בדובר אבל לא היה אישור לפרסם" (עמוד 16 לפרוטוקול; על פרטי ההטעייה הצהיר מר אבישי אמיר, דובר הלשכה בעת ההיא, בתצהיר עדותו הראשית, דברים מהימנים שלא הופרכו).

35. עו"ד י' ארנון אישר בחקירתו כי קרא לחיילי צה"ל שלא למלא אחר פקודות שהן פשעי מלחמה; לא למלא פקודות שדגל שחור של אי-חוקיות מתנוסס עליהן (עמוד 10 לפרוטוקול); לסרב ל"רצח על-ידי חיסול ממוקד, צריך לסרב כי הוא בלתי חוקי בעליל" (עמוד 11 לפרוטוקול).

על רקע הדברים הללו, ביקש ב"כ הנתבע לשאול את עו"ד י' ארנון על הגדרות של מצבי מלחמה ועויינוּת. אלא שלדברי עו"ד י' ארנון, "אני לא מומחה בנושא הזה" (עמוד 12 לפרוטוקול).

זו תשובה מוזרה, כשהיא באה מפיו של מי שמחווה את דעתו על פשעי מלחמה; זו תשובה גרועה כשהיא באה מפיו של מי שעשה לפירסום החלטת הועדה בנושא מדיניות הסיכולים קבל עם ועולם; זו תשובה מדאיגה כשהיא באה מפיו של מי שקורא לחיילי צה"ל לסרב למלא אחר פקודות כדלעיל.

36. ב"כ הנתבע היפנה את תשומת ליבו של עו"ד י' ארנון לכך שבהחלטת הועדה על "מדיניות החיסולים" (נ/2), אין סייגים כלשהם, גם לא במצב של 'פצצה מתקתקת'. עו"ד י' ארנון עיין בהחלטה, ואישר את הדבר.

ב"כ הנתבע הציג לעו"ד י' ארנון מספר דוגמאות ל'פצצה מתקתקת'. דוגמא אחת היא, מחבל ממולכד אשר מסכן אזרחים וחיילים ישראלים, והוא מתכנן להתפוצץ בתוך יום- יומיים, והדרך לעצור אותו, היא על-ידי חיסולו. במצב דברים זה, סבור עו"ד י' ארנון, כי "בתוך 3 ימים אסור לחסל אותו, זה הוצאה להורג. זה אותו מבחן שאנו בוחנים בפלילים האם יש דרך סבירה אחרת כדי למנוע תקיפה" (עמוד 12 לפרוטוקול).

ב"כ הנתבע הוסיף נתון לפיו אין למפקד הצבאי דרך סבירה אחרת, זולת חיסולו של אותו מחבל. על כך השיב עו"ד י' ארנון, כי "אם אין לו דרך סבירה אחרת, אז צריך לבצע... אם אין דרך אחרת לפגוע בו והוא הגורם היעיל לביצוע, צריך לחסל אותו" (שם). את ההחלטה אם יש או אין דרך אחרת, צריך לקבל - לדברי עו"ד י' ארנון - "הגורם הצבאי, שזה תפקידו" (עמוד 13 לפרוטוקול). אבל, "אם זה ברור לגמרי שמישהו יושב בבית על מרפסת ביתו, כמו דוגמא שהייתה עובר להחלטת הועדה ויורים עליו טיל והורגים אותו ואת בני משפחתו, ניתן היה לעצור את הפעולה וזאת פעולה בלתי חוקית" (שם). לדברי עו"ד י' ארנון, "אני חושב, וכך היו העדויות, שקודם כל הוא... לא תכנן שום דבר, הוא לא היה מבוקש, ואני חושב שמי שהחליט להוציא אותו להורג לא היה לו את הסמכות" (שם).

37. ב"כ הנתבע ביקש לדעת מיהו אותו האיש שישב על מרפסת ביתו, על מי דיבר עו"ד י' ארנון? אך לדברי עו"ד י' ארנון: "לא זוכר את השם" (שם).

ב"כ הנתבע הוסיף להקשות ולשאול את עו"ד י' ארנון, אֵלו עדויות שמע על כך שאותו האיש לא היה פצצה מתקתקת, או שלא היה גורם לאיום או לביצוע פעולת טרור?

השיב עו"ד י' ארנון: "אנשים שהכירו אותו, עו"ד ייצג אותו, ועו"ד שהכירו אותו. הוא היה פעיל שלום... זה עובדה" (שם).

38. התשובה שניתנה היא סתמית. באמירה "זה עובדה" אין כדי לחפּות על כך.

ב"כ הנתבע לא הצליח להציל מפיו של עו"ד י' ארנון ולוּ שם אחד של אדם שממנו שמע על כך שאותו האיש ש"ישב על מרפסת ביתו וירו בו ובילדיו" (שם), היה פּעיל שלום.

מתשובותיו של עו"ד י' ארנון (שם) ניכּרת בעליל דלוּת החומר הראייתי שהיה בפניו. יותר מששמענו על ראיות, שמענו סיסמאות.

39. בתשובה לשאלה אישר עו"ד י' ארנון, כי לפני פירסום ההחלטה לא טרח לברר את אמיתות הדברים עם היועץ המשפטי לממשלה. עו"ד י' ארנון גם לא פנה אל הפצ"ר. בנסיבות הללו, אין תימה שהיועץ המשפטי לממשלה דאז, מר אליקים רובינשטיין, ראה לפנות אל יו"ר לשכת עורכי הדין במכתב כדלקמן (נספח ב לתצהיר עו"ד י' פסטינגר):

40. עו"ד י' ארנון אישר כי ראה את המכתב "ואני לא מסכים לו"; סתם ולא פּירש (עמוד 13 לפרוטוקול).

בהמשך התפּלמסו עו"ד י' ארנון וב"כ הנתבע בשאלת משקלה של פצצה שהטילו האמריקאים בשכונת מגורים בעירק, אם שקלה עשרה טון או 'רק' חמישה. מכאן למדנו, כי גם לשיטתו של עו"ד י' ארנון, לא כל 'סיכּול' ולא כל 'חיסול' הינו 'פשע-מלחמה'. הדברים אינם ברורים וחד-משמעיים כפי שנחזו להיות בהחלטת הועדה שבראשותו, שעליה יצא הקצף.

41. ב"כ הנתבע ביקש מאת עו"ד י' ארנון דוגמא נוספת, מלפני יום 24.12.01, לבד מאותו בחור על מרפסת ביתו. תשובתו: "לא זוכר. היו מקרים נוספים" (עמוד 14 לפרוטוקול); לשאלת ב"כ הנתבע מהיכן ידוע לו על מקרים נוספים, השיב עו"ד י' ארנון: "כי היה דיון בוועדה. שמעתי וקראתי עיתונים והיו מקרים נוספים" (שם).

על רקע הדברים הללו, סיכם ב"כ הנתבע: "אז מה יש לנו? יש לנו אדם שמנהיג ועדה שעושה כל מה שהיא יכולה על פי העדויות שראינו, כדי לשסות ולבזות את ישראל, שדואגת אך ורק לאינטרסים של הפלשתינאים והערבים, מתעלמת כליל מזכויות האזרח של הציבור היהודי בארץ ישראל, הולכת ומפרסמת מין מודעה שכזאת... ללא שום רקע, על סמך, במקרה הטוב, עדות שמיעה של דמות לא ידועה, לא זכורה, ללא שום בירור עם איזשהו מוסד רשמי של מדינת ישראל, ואחר כך אתה מפרסם את זה ברבים קבל עם ועדה באופן שיוצא ממנו שלשכת עורכי הדין אומרת שחיילי צה"ל מבצעים פשעי מלחמה? מה גורם לבן אדם לעשות את זה?... האם זה מעשה ציוני המעשה הזה?" (עמודים 62 - 63).

42. ב"כ הנתבע טען עוד להגנתו של עו"ד י' פסטינגר, כי על רקע התשתית הראייתית הדלה, ביחד עם השתדלותו ליתן פירסום נרחב להחלטת הועדה, בולטת גישה שונה שנקט בה עו"ד י' ארנון בעניין מעצרם משכבר הימים של אודי אדיב וחבריו בקשר לריגול לטובת סוריה. אז "גינה את 'המשפט שלפני המשפט', המתנהל עתה נגד העצורים באמצעות כלי התקשורת" (נ/9).

43. דעתו של עו"ד י' ארנון על חוק השבות, הינה כי זהו "חוק גזעני המפלה בין גזע לגזע... השקפת עולמי לא נתקבלה" (עמוד 21 לפרוטוקול) נימוקיו של עו"ד י' ארנון בהתנגדותו לחוק השבות (שם), אינם מתיישבים עם רכיב בסיסי בהגדרת ה'ציונות', קרי, "ריכוז כל פזורי ישראל" במדינת ישראל [א' אבן-שושן, המילון החדש, ירושלים (תשנ"ב - 1992), 2221]. בסיכומיו (עמוד 64), מקשה ב"כ הנתבע: "חוק השבות זה הביטוי המובהק והצרוף של הציונות והקמת מדינת ישראל... אבל האיש הזה מעיד שהוא נגד חוק השבות. אז איך זה מסתדר עם זה שהוא ציוני"?

44. עו"ד י' ארנון סבור כי תביעת הפלשתינאים לזכות שיבה לישראל, היא לגיטימית (עמוד 3 לפרוטוקול). מעשה במתמחה במשפטים, ערבי אשר עבד והתגורר ברמאללה, עד שביקש לעבור להתגורר בירושלים המזרחית, ולקבל רישיון לעריכת דין בישראל. עו"ד י' ארנון תמך בזכותו-זו של עו"ד ביאזי, ונימוקו עימו: יש לראות את עו"ד ביאזי כ'עולה חדש מרמאללה'. "אני לא רואה למה הוא יופלה ממי שעולה מרוסיה" (עמוד 21 לפרוטוקול). גם עמדה זו של עו"ד י' ארנון היא בהחלט לגיטימית. הוא רשאי להחזיק בדעתו-זו, שדין אחד לערבי שחי ברמאללה ובא ארצה וליהודי שגר ברוסיה ועולה ארצה; עו"ד י' ארנון רשאי להיאבק על דעתו ולנסות לשכנע בצידקתה. דא עקא, זו אינה ציונות.

45. בכתבה "הקליינט שלי יאסר" בעיתון זמן תל אביב מיום 4.4.03 (נ/8), דוּבּר על כך ש"יוסי ארנון לקח עלעצמו את התיק הכי נפיץ במזרח התיכון... הוא העו"ד היהודי הראשון שמייצג את יאסר ערפאת בבית משפט בישראל... תביעות מיליארדים של משפחות נפגעי הטרור נגד הרשות". בתשובה לשאלה "איך ערפאת והרשות הגיעו אליך?", השיב עו"ד י' ארנון: "אנחנו אחד המשרדים הידועים בארץ בנושא הנזיקין. זה נכון שגם דעותיי ידועות, אף על פי שזה לא היה השיקול המרכזי שלהם".

בחקירתו הנגדית אמר עו"ד י' ארנון "שגם ערפאת פושע מלחמה" (עמוד 7 לפרוטוקול). כשנשאל "מדוע ערפאת פושע מלחמה", סירב להשיב באומרו כי הוא מייצג את ה"צד של האנשים שטוענים שהוא לא פושע מלחמה" (שם). גם על בסיס הדבר הזה, טוען ב"כ הנתבע נגד מהימנותו של עו"ד י' ארנון, כיוון שהוא פועל בניגוד לכלל 34 (א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986, אשר אוסר על עו"ד להעלות טענה עובדתית או משפטית, ביודעו שאיננה נכונה.

46. בעלי-הדין התנצחו על אודות דרגתו הצבאית של עו"ד י' ארנון, וגם מכך מבקש ב"כ הנתבע ללמוד על חוסר מהימנותו של עו"ד י' ארנון.

בכתבה הנ"ל (נ/8), מצוטט עו"ד י' ארנון באומרו: "הייתי סמג"ד". בחקירתו הנגדית (עמוד 25 לפרוטוקול), ביקש לתקן שלושה אי-דיוקים בכתבה. הראשון - "לא הייתי סמג"ד, הייתי מג"ד". עו"ד י' פסטינגר טען על כך בתקיפות: "שקר" (עמוד 6 לסיכומים).

כשלעצמי, אינני יודע אם כך הוא, אם אחרת. עובדה היא, כי בחילופי דברים בישיבת המועצה הארצית מיום 14.5.02 נשאל עו"ד י' ארנון ע"י עו"ד ר' בובליל "מתי נלחמת לאחרונה?" ותשובתו של עו"ד י' ארנון: "... אני טר"ש ואני גאה יותר מאשר האל"מ שלך" (עמוד 33 לפרוטוקול).

לא ירדתי לחקר העניין הזה, והוא יישאר בצריך עיון.

47. עו"ד י' ארנון ייצג לפני כשנתיים את עמותת הרופאים לזכויות האדם ואת המרכז הפלסטיני לזכויות אדם בעתירה לבג"ץ בדרישה לאסור על צה"ל לעשות שימוש בפגזי טנק מסוג 'פלאשט' במסגרת פעילותו באיזור רצועת עזה [בג"ץ 8990/02 עמותת רופאים לזכויות האדם ואח' נ' אלוף פיקוד דרום ואח', פ"ד נז (4) 193]. בדבריו בחקירתו הנגדית אישר כי הסעד המבוקש בעתירה, תואם להשקפת עולמו.

כשלעצמי, חרף טענותיו של ב"כ הנתבע בהקשר זה, אינני סבור כי בעמדתו-זו של עו"ד י' ארנון יש כדי ללמד על השקפת-עולם שאינה ציונית.

48. עו"ד י' ארנון הכחיש בחקירתו הנגדית פעם ופעמיים קיומן של הוצאות כספיות בקשר לפעילות הועדה שבראשותו, ואשר הלשכה נתבקשה לאשר בדיעבד (עמוד 6 לפרוטוקול).

אלא שהסתבר שלפחות פעם אחת לא כך היה. קבוצת עורכי-דין ועיתונאים צרפתיים הגיעה ארצה כדי לבקר כלואים ערבים בכלא אל-ח'יאם ובבתי כלא בישראל. בשל שביתת רעב של הכלואים נמנע הביקור. על-פי פרוטוקול ישיבת הועדה לשלטון החוק וזכויות האזרח (מיום 1.6.00), כדי לדאוג לסיקור תקשורתי הולם "עשינו את מסיבת העיתונאים בבית העיתונאים, שכרנו את המקום והלשכה כנראה תממן זאת", דברי יו"ר הועדה, עו"ד י' ארנון (שם).

נמצא, שבניגוד לדבריו החוזרים ונשנים של עוד י' ארנון, לפחות במקרה אחד היה מצב שבו נתבקשה הלשכה לממן בדיעבד הוצאה כספית של הועדה שבראשות עו"ד י' ארנון; ועוד נמצא, כי ביד קלה הוּצאוּ כספים לשם טיפול באינטרסים של כלואים ערביים בכלא אל-ח'יאם - עניין לגיטימי כשלעצמו - מה שאין כן לגבי יחסו של עו"ד י' ארנון כלפי הארגון הבינלאומי של המשפטנים היהודים, שעיקר עיסוקו במלחמה באנטישמיות, וכדלהלן.

49. במענה לשאלת ב"כ הנתבע, אישר עו"ד י' ארנון, כי במשך שנים היה בעד הפסקת תמיכת הלשכה בארגון הבינלאומי של המשפטנים היהודים. אדרבא, עו"ד י' ארנון ציין בחיוך ובסיפוק: "והשנה הצלחתי" (עמוד 23 לפרוטוקול); "אין סיבה שלשכת עוה"ד שחברים בה 3,000 עו"ד ערבים תממן משפטנים יהודים ולא ערבים" (שם).

ב"כ הנתבע שאל את עו"ד י' ארנון האם זה נכון שארגון המשפטנים היהודים פועל כדי להילחם באנטישמיות. תשובתו של עו"ד י' ארנון: "לא יודע כי הם לא נותנים לנו דיווח" (עמוד 24 לפרוטוקול).

50. תשובתו-זו של עו"ד י' ארנון איננה נכונה. דומני כי עו"ד י' ארנון יודע היטב על פעילותו האמורה של הארגון הבינלאומי של המשפטנים היהודים. את זאת ניתן ללמוד, בין היתר, מן האמור בפרוטוקול ישיבת המועצה הארצית של הלשכה (נ/5). באותה ישיבה נשא דברים עו"ד י' ננר, מ"מ נשיא הארגון הבינלאומי של המשפטנים היהודים, בעקבות פנייה שלו בכתב. עו"ד י' ננר סקר פעילות עניפה של הארגון בנושא האנטישמיות. על-פי הפרוטוקול, הגיב עו"ד י' ארנון לדברים, שאל, טען, התווכח. נמצא, כי עו"ד י' ארנון חטא לאמת בשניים: באומרו כי אינו יודע שעיקר הפעילות של הארגון הינה בנושא האנטישמיות; ובאומרו כי הארגון לא מסר ללשכה דיווח (עמוד 24 לפרוטוקול).

51. לבד מנושא המהימנות, היקשה ב"כ הנתבע על עו"ד י' ארנון גם לגוף העניין בהקשר זה: "הוא מנהל ועדה של לשכת עורכי הדין, עם תקציבים של לשכת עורכי הדין אך ורק כדי לדאוג לציבור הערבי. יש לנו עדויות ברורות על זה, אבל עינו צרה שיש ארגון משפטנים יהודים שעיקר פעילותו זה להילחם באנטישמיות, ואחר כך הוא בא ואומר שהוא ציוני?" (עמוד 68 לסיכומים).

52. מאמירה או ממעשה, זעֵיר פֹּה זעֵיר שם, אין ניתן להסיק מסקנה של ממש על אודות השקפת עולם. לפיכך היה צורך בתיאור מפורט, כפי שבא לידי ביטוי בפיסקאות 8-51 לעיל. כל אותן האמירות של עו"ד י' ארנון ושל זולתו, דעות שהביע, מעשים שעשה ואופן עשייתם; עדויות ומסמכים כמפורט לעיל; על בסיס כל אלה, בהצטברם, באתי לכלל דיעה, כי השקפת-עולמו של עו"ד י' ארנון, איננה ציונית; דרך הילוכו איננה דרכה של הציונות. ודוק: אין בדבריי יומרה כלשהי לציין לשבח או לגנאי השקפת עולם כזו או אחרת; גם אין בי יומרה להגדיר את 'גבולות-הגיזרה' של הציונות. הציונות - "אֲרוכּה מארץ מידהּ ורחבה מני-ים" (איוב יא, ט) - פּנים רבות לה: היסטוריה, מדע, שׂכל, רגש, מחשבה, אמונה, הלכה ומעשה. הציונות משמשת בית-אב לבעלי השקפות עולם מימין ומשמאל, עולים וותיקים, צעירים ומבוגרים, דתיים וחילוניים לגווניהם ולאמונותיהם, ושאר אנשים מכל שדרות הציבור הישראלי.

רשאי עו"ד י' ארנון להצהיר על עצמו 'אני ציוני'. יתכן כי לפי דעתו כך הוא, ולא לי לקבוע אם הדבר נכון, אם לאו. כיוצא בזה, יתכן גם שלפי השקפה מקצועית אקדמית כזו או אחרת, ראוי לסווג את עו"ד י' ארנון כציוני. אלא שאת הצהרתו של עו"ד י' ארנון, כי הוא ציוני, על-פי "ההגדרה המקובלת" (נ/6 תשובה לשאלה 43), אינני מקבל. עו"ד י' ארנון איננו ציוני על-פי "ההגדרה המקובלת". היות ושני בעלי הדין כּיוְונו בדבריהם אל "ההגדרה המקובלת", אל התפיסה המרכזית של הציונות; היות וזו גם אמת-המידה המשוערת שלאורה שקלו נמעני מכתביו נשוא התביעה של עו"ד י' פסטינגר את תוכנם (הנמענים הישירים, וכן גם אחרים, שהתוודעו אל הלשון הרע שבמכתבים באמצעות התקשורת); והיות ושׂוּמה עליי על-פי דיני לשון הרע לבחון את משמעותה של הדיבה באמת-מידה אובייקטיבית, "במידה הבינונית" (כלשון הרמב"ם, הלכות דעות ב, יד), הרי שלא נכון יהיה לסווג את השקפת עולמו של עו"ד י' ארנון, האם הוא ציוני, אם לאו, על-פי דעה קיצונית, זניחה, אשר לא קנתה לעצמה שביתה בזרם המרכזי של דברי ימי הציונות.

53. כאמור, מסקנתי הינה כי עו"ד י' ארנון איננו ציוני על-פי ההגדרה המקובלת. האם השקפת עולמו היא אנטי-ציונית?

אני מסופּק בדבר הזה, ומוטב יישאר בצריך עיון.

ככלל, קשה עד בלתי אפשרי סיווגן של דעות כאמת או כשקר, וספק עד כמה מהווה הגנת אמת הפירסום אכסניה נאותה לבירור העניין הזה. מכיוון שבעלי-הדין ובאי-כוחם הכבירו מילים על כך, אעיר אך זאת. כידוע, הגנת אמת הפירסום "לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוּכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" (סעיף 14 סיפא לחוק). בנסיבות העניין, בהצטבר כל הדעות והמעשים הנ"ל המיוחסים לו, דומני כי עו"ד י' ארנון איננו מרוחק כּיברת דרך ארוכה, מלהיות אנטי-ציוני. אדגיש שוב: כך נחזית השקפת-עולמו על-פי הליכותיו בעיני הבריות. אין זו 'אמת מוחלטת', ואין בקביעה זו יומרה לסתור את דעתו של עו"ד י' ארנון על אודות עצמו.

מדברי בא-כוחו בסיכומיו (עמוד 21) עולה, כי עו"ד י' ארנון רואה את עצמו כ'פוסט-ציוני'. דומה כי 'פוסט-ציוני' ממוקם בתווך שבין מי שאיננו ציוני, לבין מי שהינו אנטי-ציוני. ישנם 'פוסט-ציונים מחייבים', וישנם 'פוסט-ציונים שוללים'. הראשונים "סבורים שהציונות מילאה תפקיד חיוני בהיסטוריה של העם היהודי, אלא שהיא מתקרבת להשגת יעדיה או כבר סיימה אותם ולכן ראוי שתוותר על קלישאותיה העבשות ועל 'הנפתלין של הקרן הקיימת' שנעשו מיותרות כמוה. לעומתם, 'האנטי-ציונים או 'הפוסט-ציונים השוללים' רואים בציונות תנועה שמילאה תפקיד שלילי בהיסטוריה של העם היהודי... הלגיטימיות של יצירתה העיקרית - מדינת ישראל - אינה עומדת לדעתם במבחנה של ביקורת מדעית ומוסרית, והגיונה וסופה שתיעלם כמו שנעלמו משטרים וישויות מדינתיות וחברתיות מן הסוג הנגוע של האפרטהייד הדרום- אפריקאי" [ט' פרילינג, "תהליכים של הבכרה בזהות סדוקה", תשובה לעמית פוסט-ציוני (תשס"ד - 2003) 13, 17]; "הקיצונים שבפוסט-ציונים מציגים את הציונות כתופעה שלידתה בחטא, שעבר זמנה, שעתידה מאחוריה" [ש' אהרונסון, "ציונות ופוסט-ציונות בישראל: ההקשר ההיסטורי-אידאולוגי", שם, בעמוד 379]. דומני, כי אלה הם מאפייני השקפת-עולמו של עו"ד י' ארנון. לא ירדתי לפשר הדבר, על מה ולמה ראה להתכחש לכך. "הפוסט-ציונות שוללת אפוא את הרעיון ואת המעשה הציוני ורואה בהם פרוייקטים דכאניים, שקרבנותיהם הם יהודים ופלסטינים כאחד, וקוראת לשחרורה של החברה הישראלית" [ד' גוטווין, "פוסט-ציונות, מהפכת ההפרטה והשמאל החברתי", שם, בעמוד 248].

יהא הדבר כאשר יהא, את הפער בין לא ציוני לבין אנטי-ציוני בקשר להשקפת עולמו של עו"ד י' ארנון, על רקע התשתית הראייתית הנ"ל, ניתן לסווג בנסיבות העניין כ"פרט לוואישאין בו פגיעה של ממש", כמשמעותו בסעיף 14 סיפא לחוק. אִילוּ הסתפק עו"ד י' פסטינגר ביִיחוס השקפת עולם אנטי-ציונית לעו"ד י' ארנון, כי אז, נוטה דעתי לכך שהייתה עומדת לו הגנת אמת הפירסום. אלא שעו"ד י' פסטינגר יִיחס לעו"ד י' ארנון השקפת עולם רדיקאלית אנטי-ציונית ברוח 'מדינת כל אזרחיה' של ח"כ עזמי בשארה.

54. לדברי עו"ד י' פסטינגר, שמע מפי עו"ד י' ארנון במשך שנים ארוכות, דברים ברוח דבריו והשקפת עולמו של ח"כ עזמי בשארה. אומנם לא שמע אמירה מפורשת בדבר תמיכה בח"כ בשארה, אבל שמע פעמים רבות "את התוכן של האידיאה הזאת במלואה, אידיאה פוסט-ציונית, אנטי ציונית" (עמוד 40 לפרוטוקול). הרקע האידיאולוגי עומד על שני אדנים, על חטא הגירוש, ועל העובדה שישראל קמה בחטא. לטענת עו"ד י' פסטינגר, זו עמדתו של ח"כ בשארה, כדעתם של פוסט-ציונים, וזו דעתו של עו"ד י' ארנון שאותה שמע עו"ד י' פסטינגר, לדבריו, במשך שנים.

55. ח"כ עזמי בשארה לא הוזמן להעיד במשפט, ולא הייתה, איפוא, הזדמנות ללמוד על השקפת-עולמו מכלי ראשון. ב"כ הצדדים התווכחו על אודותיה.

ב"כ המלומד של הנתבע קבל על טאוטולוגיה שנקט בה עו"ד י' ארנון בתצהירו, שלא כראוי. שם, בסעיף 8, ציטט מפסק הדין של בית המשפט העליון בּדוּנוֹ בעתירות בעניין מניעת השתתפותו של ח"כ בשארה בבחירות לכנסת [א"ב 50/03 ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה ואח' נ' ח"כ עזמי בשארה ואח', פ"ד נז (4) 1, פיסקה 29]. אלא שאותה מוּבאה בּאה בּפסק הדין בפרק "הטענות כנגד מועמדותו של ח"כ בשארה בבחירות". על סמך עדותו של עו"ד י' ארנון, ניתן היה לסבור בטעות כי באותה פיסקה מתוארת השקפת-עולמו של ח"כ בשארה כהוויתה; ולא היא. בתשובתו (שם, בפיסקאות 34 - 37) שלל ח"כ בשארה דברים שיוחסו לו ע"י הצד שכנגד בפיסקה 29: "רק הוזים ודמיוניים יכולים להעלות אפשרות זו" (מתוך סיכום הטענות בפני ועדת הבחירות, כמצוטט בפיסקה 34 לפסק הדין). כּשולחו, עשה גם ב"כ התובע בסיכומיו. הוא ביקש גם להסתמך על דברי כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן, בלי לציין שדעתה הייתה דעת מיעוט (עמודים 13 - 14).

56. אלא שלויכוח בין ב"כ הצדדים מהי השקפת-עולמו של ח"כ בשארה, אין חשיבות רבה. השקפת-עולמו ה'אמיתית' של ח"כ בשארה אינה בראש מעייננו, וכבר עמדתי לעיל על הקושי - העובדתי והמשפטי - לסווג עניין כגון דא כאמת או כשקר. ענייננו-שלנו בתביעת לשון-הרע זו, בהשקפת-עולמו של ח"כ בשארה כפי שזו נחזית להיות בעיני הבריות. סוף-סוף, מרבית קוראי מכתבו של עו"ד י' פסטינגר אל היועץ המשפטי לממשלה, שבו יִיחס לעו"ד י' ארנון השקפת עולם רדיקלית אנטי-ציונית "ברוח 'מדינת כל אזרחיה' של ח"כ עזמי בשארה" לא שקדו בעקבות המכתב להעמיק-חקר במשנתו של ח"כ בשארה.

מלאכתי-שלי בגדרי התובענה דנן, שונה ממלאכתם של שופטי בית המשפט העליון בפסק הדין הנ"ל. משימתם שם הייתה לברר את השקפת-עולמו של ח"כ בשארה כהוויתה, על כל פרטיה ודקדוקיה, כדי לקבוע האם ח"כ בשארה שולל את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ותומך במאבק מזויין של מדינות ערב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל (פיסקה 45 לפסק הדין). מחמת כובד משקלה של הזכות לבחור ולהיבחר, נדרשה שם רמה גבוהה של ראיות, ובדעת הרוב נפסק, כי "גישתו [של ח"כ בשארה - נ' ס'] באשר להיות מדינת ישראל 'מדינת כל אזרחיה' מתקרבת באופן מסוכן לאפשרות השוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. עם זאת, אין בפנינו ראיות משכנעות, ברורות וחד משמעיות כי הגבול נחצה" (פיסקה 46).

בתובענה דנן, אין צורך באותה רמה ראייתית, ולא במיצוי עד דק של הגדרת השקפת-עולמו של ח"כ בשארה; אלא בתפיסת הבריות את השקפת-עולמו, גם אם זו אינה מדוייקת.

57. כשם ששופטי בית המשפט העליון נחלקו שם מהי השקפת עולמו של ח"כ בשארה, כך אירע, כאמור, גם לב"כ הצדדים כאן. ואין תימה בדבר. בראיון לארי שביט ב"הארץ" (מיום 29.5.98, נספח א לתצהיר התובע), חיווה ח"כ בשארה את דעתו על כך ש"מבחינה היסטורית הרעיון של מדינת היהודים הוא לדעתי לא לגיטימי, ואם אתה שואל אותי אני לא מוכן לתת לישראל לגיטימציה היסטורית". לדידו, פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי הינו "דה-ציוניזציה של ישראל", וקיומה של יישות מדינית אחת, דו-לאומית, מן הירדן עד הים. לעומת כן, בפני ועדת הבחירות המרכזית, דיבר ח"כ בשארה בנימה שונה. לפי האמור בפיסקה 34 לפסק הדין הנ"ל "ח"כ בשארה שולל את הקמתה של מדינה אחת מהים לנהר, בה יהיו היהודים מיעוט. 'רק הוזים ודמיוניים יכולים להעלות אפשרות זו' (סיכום טענות בפני ועדת הבחירות, עמ' 14). לטענתו הוא נאבק נגד אפשרות זו כל ימיו. 'יש רוב יהודי שצריך לחיות איתו במדינה משלו' (דברים בפני ועדת הבחירות, פרוטוקול 214)".

58. הגם שבפסק הדין הנ"ל, נקבע כאמור כי גישתו של ח"כ בשארה באשר להיות מדינת ישראל 'מדינת כל אזרחיה' מתקרבת באופן מסוכן לאפשרות השוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, הרי שבתודעת הציבור, דומני, קנתה לה שביתה הדעה שאין מדובר רק בקירבה לאותה אפשרות; מדובר בהתממשותה. קרי, הציבור הרחב אשר איננו מדקדק בראיות שקבילותן הוּכחה בבית משפט; איננו קורא תדיר כתבי-בי-דין אלא מסתפּק בראיונות ומאמרים בתקשורת; ציבור זה מאמין יותר לדבריו של ח"כ בשארה בראיון לארי שביט ב"הארץ", מאשר לדבריו של ח"כ בשארה בפני ועדת הבחירות ובפני בית המשפט, דברים שנועדו להכשיר את מועמדותו לכנסת. הציבור מפרש את כפל-הלשון כטקטיקה, ואת ההתנהלות הפוליטית כאסטרטגיה. הנני סבור, כי בתודעת הציבור שולל ח"כ בשארה את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית; בתודעת הציבור, מהימנים הדברים שצוטטו מפיו של ח"כ בשארה בראיון לארי שביט ב"הארץ" בדבר חתירתו לקיומה של מדינה אחת מן הירדן עד הים, יותר מאשר הכחשתו את הדברים הללו בפני וועדת הבחירות ובפני בית המשפט העליון.

59. הפועל היוצא מן האמור הוא, כי בתודעת הציבור, ישנו פער של ממש בין אנטי-ציוני 'סתם' לבין אנטי-ציוני ברוח 'מדינת כל אזרחיה' של ח"כ עזמי בשארה. גם אם עו"ד י' ארנון איננו נתפס כציוני, וגם אם הוא דוגל בהשקפה שראוי לה, למדינת ישראל, להיות 'מדינת כל אזרחיה', הרי שלא דומה 'מדינת כל אזרחיה' לפי שיטתו של עו"ד י' ארנון, ל'מדינת כל אזרחיה' מבית-מדרשו של ח"כ עזמי בשארה. הפער ביניהן הוא משמעותי. כיוון שכך, לא עומדת לעו"ד י' פסטינגר הגנת אמת הפירסום.

60. עו"ד י' פסטינגר רשאי היה להביע את דעתו בתום-לב על התנהגותו של עו"ד י' ארנון בקשר לעניין ציבורי, וכן גם על אופיו, מעשיו או דעותיו, ככל שנתגלו באותה התנהגות, כאמור בסעיף 15 (4) לחוק.

הדעה המוּבּעת לא צריכה להיות אמת. אכן, דומני כי דעתו של עו"ד י' פסטינגר על השקפת העולם של עו"ד י' ארנון שהיא רדיקאלית אנטי-ציונית ברוח 'מדינת כל אזרחיה' של ח"כ עזמי בשארה, אינה אמת. אך גם אם זו דעה שגויה, עדיין אין בכך כדי לשלול את תחולת ההגנה על הבעת הדעה. לא כן, לגבי העובדות שעליהן מסתמכת הדעה, או מתיימרת להסתמך. הבּעת הדעה צריכה להסתמך על עובדות נכונות. הטעם לדבר הוא, "שהקורא נוהג לרוב להסתמך על העובדות כנכונות, ואילו בהתייחסותו לדֵעות, המתיימרות להיות דעותיו של המפרסם ותו לא, גישתו מן הסתם ספקנית יותר, וישתדל הוא ליצור לעצמו דעה עצמית משלו אודות העובדות האמורות" [דברי כבוד השופט ג' בך בע"א 334/89 רבקה מיכאלי ואח' נ' בלה אלמוג, פ"ד מו (5) 555, 567]; בלשונו של כבוד הנשיא א' ברק: "הבעת דעה נתפסת, בעיני האדם הסביר, כפוגענית פחות מהצהרת עובדה. בניגוד לפירסום עובדה אשר מתיימר לדווח על התרחשות שארעה במציאות, ברי כי הבעת דעה מציינת את רשמיו של המפרסם. מכאן, פתוחה הדרך של כל קורא וקורא לגבש עמדתו האישית" [ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' אילון (לוני) הרציקוביץ', (טרם פורסם), בפיסקה 10].

עם זאת, חרף הדרישה לנכונות העובדות, הלכה פסוקה היא, "כי יש לקרוא גם אל תוך סעיף 15 של החוק את האמור בסעיף 14 ביחס להגנת 'אמת דיברתי', שההגנה לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוּכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" [דברי מ"מ הנשיא, כבוד השופט מ' לנדוי, באמצו את עמדתה של כבוד השופטת מ' בן-פורת בד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון 'הארץ' בע"מ ואח', פ"ד לב (3) 337, 349].

61. עיקרי העובדות שעל בסיסן הביע עו"ד י' פסטינגר את דעתו, הן נכונות. במכתבו נשוא התביעה ציין עו"ד י' ארנון את הרקע העובדתי, בכללו, פירסום החלטת הוועדה בראשות עו"ד י' ארנון בנושא "מדיניות החיסולים". אומנם, עובדות רבות, חשובות, לצורך ביסוס הבעת הדעה, לא צויינו במכתב. בעובדות שצויינו, כשלעצמן, אין די. אלא שהלכה היא ש"כאשר הדעה מתייחסת ל'עובדות הידועות לציבור ממילא' אין צורך להביאן לצד הדעה המובעת" [א' שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ (תשנ"ז-1997) 316, בהתבסס על ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח', פ"ד לב (3) 337, 349]. חלק לא מבוטל מן העובדות שעל בסיסן הביע עו"ד י' פסטינגר את דעתו, ידועות. ראיונות וכתבות בתקשורת, ושאר מכתבים, פעילויות ומעשים שפורטו בהרחבה בסעיפים 8-51 לעיל, קיבלו ביטוי פומבי חוזר ונשנה, עד שנעשו לנחלת הכלל. לא בכדי אמר עו"ד י' ארנון, בין שאר דבריו בכתבה "הקליינט שלי יאסר" בעיתון זמן תל אביב מיום 4.4.03 (נ/8), "זה נכון שגם דעותיי ידועות". עו"ד י' ארנון ידוע ומפורסם דיו במעשיו ובדעותיו, באופן שלא היה צורך בפריסת מלוא התשתית העובדתית במכתבו של עו"ד י' פסטינגר, בטרם הביע את דעתו. גם מבלעדי כן, מסוגל כל קורא וכל שומע, לגבש את דעתו-שלו על אודות השקפת-עולמו של עו"ד י' ארנון, מבלי להיות כּבול לדעתו של עו"ד י' פסטינגר, בחינת "כזה ראה וקדש" (רש"י, שמות יב, ב).

בנסיבות העניין, גם מתקיים "יחס גומלין מספיק" בין הדעה שהביע עו"ד י' פסטינגר, לבין העובדות שעליהן דעתו סומכת (א' שנהר, לעיל, בעמודים 317 - 319). לא רק שהדעה לא צריכה להיות נכונה, מותר גם שתהיה חריגה. חופש הביטוי מחייב זאת. אך צריך להתקיים יחס סביר בין העובדות לבין הדעה. בענייננו, מתקיים יחס כזה.

62. תנאי לתחולתה של הגנת הבעת הדעה על איש ציבור בעניין ציבורי, הינו, כי הנתבע עשה את הפירסום בתום-לב. סעיף 16(א) לחוק קובע כי אם "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפירסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפירסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפירסום בתום לב". עובדת היותו של עו"ד י' ארנון 'איש ציבור', פועלת לטובת הגנתו של עו"ד י' פסטינגר, גם לצורך בחינת סבירות הפירסום שעשה. הלכה היא, כי כאשר מדובר בהבעת דעה על איש ציבור בעניין ציבורי, "יש מקום להרחיב את גבולותיו של 'תחום הסביר' שעליו מדבר סעיף 16(א) לחוק" [ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט (2) 843, 864]. דומני שהפירסום שעשה עו"ד י' פסטינגר, לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין, וחזקה עליו שעשה את הפירסום בתום-לב. ודוק: אינני מתעלם מיריבות נמשכת, ידועה ומפורסמת בין בעלי-הדין. אלא שבכך אין כדי לשלול את תום-הלב של עו"ד י' פסטינגר בעניין דנן. אזכיר, כי הביטוי 'תום-לב' עשוי להתפרש באופנים שונים לגבי ההגנות השונות המנויות בסעיף 15 לחוק, על-פי מאפייניהן [ראו: פסק דינו של כבוד השופט (כתארו אז) א' ברק בע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו (2) 141, 148 - 149]. העניין הציבורי גובר כאן על העניין האישי. במישור האישי היו לעו"ד י' פסטינגר אי-אֵלוּ הזדמנויות במשך השנים לבוא חשבון עם עו"ד י' ארנון. הוא לא עט עליהן. למשל, בעניין התבטאויותיו נשוא התביעה שכנגד של עו"ד י' ארנון כלפי עו"ד י' פסטינגר, אלמלא נתבע עו"ד י' פסטינגר בתביעה דנן, דומה שלא היה נוקט בהליכים בתביעה שכנגד (יעויין בעמודים 45 ו- 46 לפרוטוקול, על 'מדיניות-ההבלגה' שנקט בה עו"ד י' פסטינגר כלפי עו"ד י' ארנון - "אני לא מתייחס אליו" - וטעמיה).

חזקת תום-הלב לא נסתרה, ובמובן מסויים בא לה עוד חיזוק. הפירסום לא נעשה 'סתם' ולא בחלל ריק אלא בתגובה להחלטת הוועדה שבראשות עו"ד י' ארנון בנושא "מדיניות החיסולים". הייתה זו כאמור, החלטה מסעירה, הן מבחינת תוכנה, הן מבחינת דרך קבלתה, הן מבחינת פירסומה, "וינוּעוּ אמות הסיפּים" (ישעיהו ו, ד).

63. ראוי להזכיר מקצת דברים שאמרו חברים בועד המרכזי של הלשכה (כמצוטט בסעיף 5לכתב ההגנה). עו"ד אלכס הרטמן אמר: "פעם ראשונה בתולדות מדינת ישראל שלשכת עורכי הדין או וועדה מוועדותיה קובעת שממשלת ישראל מבצעת פשעי מלחמה. פעם ראשונה בתולדות מדינת ישראל שהלשכה או וועדה מוועדותיה קובעת שחיילי צה"ל מבצעים פקודות בלתי חוקיות בהגנתם על מדינת ישראל ופעם ראשונה בתולדות מדינת ישראל שלשכת עורכי הדין - נגררת לעמדה שתזיק, מזיקה והזיקה למדינת ישראל... אתה [הכוונה ליו"ר הלשכה - נ' ס'] פגעת במדינת ישראל. אתה שיתפת פעולה עם האויבים של מדינת ישראל. זה דבר שאף ראש לשכה לפניך - לא עשה אותו. אתה תיזכר לתמיד בתור ראש לשכה שאיפשר לשתף פעולה עם האויבים של מדינת ישראל". מ"מ יו"ר הלשכה, עו"ד שי סגל, אמר: "זה נזק שהוא בלתי הפיך, גם ללשכת עורכי הדין וגם למדינת ישראל... הרי היום לקחנו והדבקנו 'אות קין' לאנשים שנותנים את הדם שלהם בשביל המדינה הזאת... אנחנו לקחנו והדבקנו אות קין לראש הממשלה, לממשלה שלמה ששותפה להחלטות האלה, בהחלטה אווילית טפשית מאין כמוה... צריך להתעסק איתך כי אתה הובלת את הלשכה הזאת, מהקדנציה, ביום הראשון שנבחרת - הובלת אותנו לאיזה פינה שמאלית-קיצונית שלא מקובלת על המדינה הזאת ואני לא בטוח, שאתה לא ידעת על ההחלטה הזו... הדחיפות שזה עלה לאיזה שהוא דיון, ה'אטרף' של לרוץ להחליט את ההחלטה הזאת...". אמת נכון הדבר, וכטענת ב"כ התובע בסיכומיו (עמודים 8 – 10), אל לנו לשכוח דבר קיומן של יריבויות בוועד המרכזי, מאבקים מרים שהיו לחזון נפרץ. אכן, לבטח אין בדברי עוה"ד הרטמן וסגל הנ"ל כדי למצות את מיגוון הדעות והדברים שנאמרו בישיבת הועד המרכזי. אך יש בהם כדי ללמד על הלך-רוח, על עוצמת הסערה. ב"כ התובע גם צודק בטענתו על כך שהדברים המצוטטים לעיל נאמרו כלפי יו"ר הלשכה ולא כלפי עו"ד י' ארנון (עמוד 17 לסיכומים). אלא שלמקרא הדברים עולה כי הללו ושכמותם, יוחסו גם - מכוח קל-וחומר - לעו"ד י' ארנון (וכדרך שטען ב"כ הנתבע בעמוד 74 לסיכומיו). יו"ר הלשכה הותקף על סיוע ותמיכה שנתן, ואילו עו"ד י' ארנון היה המבצע העיקרי. אכן, יש טעם בדברי ב"כ הנתבע על כך שמכתביו של עו"ד י' פסטינגר מהווים חזרה על דברי אחרים, אולי אף חזרה מתוּנה. ישנן התבטאויות בישיבת הוועד המרכזי, שלעומתן מחוִוירים דברי מכתביו של עו"ד י' פסטינגר. עם זאת, אין בכך כדי להוות הגנה לעניין החבות, אלא לעניין שיעור הנזק בלבד.

64. בתום דיון סוער, החליט הועד המרכזי של הלשכה ביום 25.12.01, בין היתר, כך:

על הרקע הזה, נראית דרך פעולתו של עו"ד י' פסטינגר סבירה, ודומה כי נהג בתום-לב.

65. אומנם לחובתו של עו"ד י' פסטינגר בנושא תום-הלב, יש לזקוף את העובדה שכתב את מכתבו נשוא התביעה אל היועץ המשפטי לממשלה (כמצוטט בפיסקה 2 לעיל), על נייר המכתבים של הלשכה. בעשותו כן, פעל בניגוד לסעיף 3(א) ו- (ב) לנוהל 102-02 מנוהלי לשכת עורכי-הדין בישראל, עבודת הוועדות שליד הוועד המרכזי.

בחקירתו הנגדית אמר עו"ד י' פסטינגר, "כאשר ראיתי שראש הלשכה עושה שימוש ככל העולה על רוחו בנייר הלשכה לרבות בוועדות שמקורבות אליו ושולח אנשים לכנסת... ועוד דוגמאות רבות שבהן נעשה שימוש מופקר ולא חוקי בנייר הלשכה, אני כחבר וועד מרכזי את התכתובת הפוליטית שלי התחלתי לכתוב... על נייר של הלשכה... הלשכה התחילה לעבוד בצורה מופקרת משנת 99 ואילך ונעשה שימוש בנייר שלה בין השאר על-ידי הוועדה של מר ארנון" (עמוד 30 לפרוטוקול).

אינני יודע אם אכן זהו חזון נפרץ לפיו נעשה שימוש בנייר המכתבים של הלשכה בניגוד לנוהלי הלשכה. על פני הדברים, לא נהג עו"ד י' פסטינגר כדין בהקשר זה. עם זאת, לצורך בחינת תום-הלב שבו נהג, לא ראיתי לייחס לעניין זה משקל רב. פשוט וברור, כי עו"ד י' פסטינגר רצה לתת הד נרחב למכתבו. אחד מן האמצעים לשם כך, היה השימוש שעשה בנייר המכתבים של הלשכה. משבאתי למסקנה, כי בנסיבות העניין ניתן להצדיק מתן פומבי לפנייתו של עו"ד י' פסטינגר אל היועץ המשפטי לממשלה - בשל היותה תגובה לפירסומהּ קבל עם ועולם של החלטת הוועדה בראשות עו"ד י' ארנון בנושא 'מדיניות החיסולים' - הרי שבעצם השימוש בנייר המכתבים של הלשכה, אין כדי לשלול את תום ליבו של עו"ד י' פסטינגר. עניין הוא ללשכה לענות בו.

66. בענייננו מדובר במקרה מובהק שבכוחו להדגים את רוב חשיבותה של ההגנה על הבעת הדעה בעניין ציבורי. על הפרק נמצא נושא ערכּי מן המעלה הראשונה. לחופש הביטוי יש ליתן משקל עצום ורב, עוד יותר מכרגיל, כדי לאפשר מענה הולם להחלטה בעניין 'מדיניות החיסולים'. התסיסה מוצדקת; הויכוח הכרחי. עו"ד י' פסטינגר האמין בנכונות דבריו ובמחוייבותו לפרסמם. בהיותו שליח-ציבור בלשכה ("אני לא ימני, ואני חבר מפלגת העבודה", עמוד 52 לפרוטוקול), חבר הועד המרכזי, ומתוקף בחירתו ע"י ציבור עורכי-הדין ראה עצמו אחראי על הנעשה בלשכה (עמוד 38 לפרוטוקול). לדעתו, עו"ד י' ארנון "רצה לנצל את הלשכה כדי לקדם את האג'נדה הרדיקלית שלו באמצעות יצירת סקנדל שהדיו יגיעו גם לחו"ל וכך הוא יפחיד את השלטון" (עמוד 42 לפרוטוקול). עו"ד י' פסטינגר העיד על "הטלטלה הנוראית" שעברה הלשכה (עמוד 32 לפרוטוקול), על הנזק הנורא שנגרם למדינת ישראל, "אנחנו נמצאים במלחמה שנכפתה עלינו" (עמוד 43 לפרוטוקול), ועל המעשה האנטי-ציוני שנעשה ואשר פגע ביכולת המדינה להגן על עצמה (שם).

הנני סבור, כי כגודל המהומה שעוררה ההחלטה, כן עוצמתה הלגיטימית של התגובה.

לדעתי, יש לראות את עו"ד י' פסטינגר כמי שהביע את דעתו על דעותיו של עו"ד י' ארנון, בתום-לב, במידה שאֵלו נתגלו בהתנהגותו של עו"ד י' ארנון בתפקידו כיו"ר הועדה לשלטון החוק וזכויות האזרח בכלל, וכאיש ציבור בפרט. עומדת לו, איפוא, הגנת סעיף 15 (4) לחוק.

67. משבאתי למסקנתי האמורה, ומשנאלצתי להאריך בדברים, לא אדוּן בפרטוּת בטענות הגנה נוספות שטען עו"ד י' פסטינגר. אומר בקצרה, כי דעתי נוטה לכך שהגנת סעיף 15 (2) לחוק, איננה חלה. על-פי הוראה זו, תהא זאת הגנה טובה לעו"ד י' פסטינגר, אם "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפירסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית, לעשות אותו פירסום". בהיותו חבר הוועד המרכזי, ומחמת ההד הציבורי לה זכתה החלטת הוועדה בראשות עו"ד י' ארנון בנושא 'מדיניות החיסולים', בהחלט רשאי היה עו"ד י' פסטינגר להגיב באמצעות פירסום. עם זאת, מסופּקני, אם הרשות עלתה כדי חובה ממש. הוועד המרכזי אמר את דברוֹ,וחרף מחוייבותו של עו"ד י' פסטינגר לשולחיו, חברי לשכת עורכי-הדין, אינני משוכנע שהיה חייב לעשות את הפירסום כדרך שעשה, הן מבחינת הנמענים לאותו פירסום שנעשה בתפוצה נרחבת, והן מבחינת תוכנו של הפירסום, אשר חרג קמעא מן הדרוש לצורך ביצוע החובה, ככל שזו הייתה קיימת.

68. כיוצא בזה, לגבי ההגנה שלפי סעיף 15 (3) לחוק, שעניינה בעשיית פירסום "לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע". כחבר הוועד המרכזי, רצה עו"ד י' פסטינגר להוציא מליבם של טועים ותוהים, ולהבהיר כי ידו לא הייתה במעל, להשקפתו, וכי איננו שותף להחלטה בעניין 'מדיניות החיסולים' שנחזתה להיות החלטת הלשכה. יש טעם בכך, אלא שאני סבור כי ההיבט הדומיננטי בפירסום שעשה עו"ד י' פסטינגר היה העניין הציבורי, ולא האישי. עניין אישי כשר אומנם היה גם כן, אלא שתוכן הפירסום חרג מעבר למידה הדרושה להגנת העניין האישי.

69. ב"כ הנתבע טוען עוד, כי הפירסום היה "הבעת דעה על התנהגותו או אופיו של הנפגע בעניין שבו... הנתבע ממונה על הנפגע מכוח דין... והפירסום היה מוצדק על-ידי היותו ממונה כאמור", בהתאם לסעיף 15 (7) לחוק. לשון אחר: כחבר הוועד המרכזי, ממונה עו"ד י' פסטינגר על עו"ד י' ארנון, וכל החלטה של הוועדה שבראשות עו"ד י' ארנון כפופה לאישור הוועד המרכזי.

לגבי דידי, ספק אם מדובר ביחסי ממונה-כפיף שאליהם כיוונה הוראת סעיף 15 (7). מכל מקום, גם אם כך הדבר, צריך היה הפירסום להישאר בתוככי הלשכה. הבירור, נוקב ככל שיהיה, צריך היה להיעשות אצל הגורמים המוסמכים בלשכה. בדרך שפעל עו"ד י' פסטינגר, בפנותו אל היועץ המשפטי לממשלה, חרג אל מחוץ למסגרת שלהגנתה נועדה הוראת סעיף 15 (7) לחוק.

70. על-פי סעיף 15 (10) לחוק, תהא זאת הגנה טובה אם "הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן". ב"כ הנתבע טען על כינוי 'פאשיסט' שכינה עו"ד י' ארנון את עו"ד י' פסטינגר, ועל ב"כ התובע אשר החרה-החזיק אחרי שולחו וכינה את עו"ד י' פסטינגר 'מוסוליני בימיו הטובים'.

כשלעצמי, אסתפק בהפניה לת.א. (י-ם) 8515/03 מיכאל בריזון נ' גונן גינת ואח' (לא פורסם), שם הוּחלה הגנת סעיף 15 (10) לחוק; ולת.א. (י-ם) 7374/02 יוסף כהן נ' אהוד אולמרט (לא פורסם), שם (בפיסקה 16) נמצא כי אין מקום לתחולת ההגנה. ענייננו-שלנו נמצא בתווך.

באין טיעון ממצה (בעיקר לגבי "לשון הרע שפורסמה קודם לכן"), ומכיוון שב"כ התובע התנגד בצדק להרחבת החזית (עמוד 85 לסיכומים), לא אכריע בשאלת תחולתה של הגנה זו בנסיבות העניין דנן.

71. עו"ד י' ארנון תובע גם בגינן של התבטאויות נוספות, אֵלו שהידגשתי בציטוט מכתביו של עו"ד י' פסטינגר בפיסקאות 2 ו - 3 לעיל.

עו"ד י' פסטינגר כּינה את הוועדה לשלטון החוק וזכויות האזרח בשם ועדת יוסי ארנון. האם יש בכך משום לשון הרע על אודותיו?

מסופּקני, בשים לב להגדרת לשון הרע בסעיף 1 לחוק.

אך גם אם נניח כי בלשון הרע עסקינן, הרי שלאור האמור בפיסקאות 19 - 22 ו- 25 - 26 לעיל, עומדת לו, לעו"ד י' פסטינגר, הגנת אמת הפירסום בהקשר זה.

השם ועדת יוסי ארנון נועד לבטא את העובדה שעו"ד י' ארנון כיהן כיושב ראש פעיל ודומיננטי. פשוטו כמשמעו. על-פיו של עו"ד י' ארנון יִישק דבר; על-פי השקפת-עולמו. כך לגבי הנושאים שעלו לדיון בוועדה שבראשותו, וכך לגבי ההחלטות שהתקבלו.

יש אמת בדבר, ויש עניין ציבורי בפירסומו.

קביעה זו מסתמכת על דברי עו"ד י' פסטינגר; על דברי שלושה עורכי-דין מחברי הועדה לשלטון החוק וזכויות האזרח (עוה"ד י' מירון, עקיבא לקסר, ואברהם איזמן); ועל דבריו המפורשים של עו"ד י' ארנון עצמו, כי אינו זוכר ולוּ החלטה אחת שנתקבלה בוועדה שלא תאמה להשקפת-עולמו (עמוד 3 לפרוטוקול).

72. עו"ד י' פסטינגר כּינה את יו"ר הלשכה ואת עו"ד י' ארנון כ'צמד תאומים סיאמיים' (במכתביו המצוטטים בפיסקאות 2 ו- 3 לעיל).

ב"כ הנתבע תמה "מה הדיבה כאן, האם עו"ד ארנון חושב שלומר שהוא וראש הלשכה דהיום הם צמד תאומים סיאמיים זה לשון הרע. זאת אומרת ראש הלשכה הוא דמות לפי תפיסתו איומה ונוראה, שלילית עד להחריד, שאם אומרים שאתה והוא זה צמד תאומים סיאמיים זה לשון הרע?... שיאמר שלהיות צמוד לראש לשכת עורכי הדין זה דבר שהוא עשוי להשפיל ולבזות" (עמוד 71 לסיכומים).

התשובה לתמיהה - אולי היתממות - בדברי ב"כ התובע, על כך שתאום סיאמי, הינו "איש חסר עמוד שידרה" (עמוד 6 לסיכומים).

73. כשלעצמי, ברי כי אין לפרש את צמד המילים תאומים סיאמיים כפשוטם. עו"ד ש' כהן ועו"ד י' ארנון, אינם דבוקים זה בזה. הכינוי נועד לבטא את דעתו של עו"ד י' פסטינגר על זהות יתרה בין השניים. כשמדובר במשל מעין זה, "החשש לפגיעה בשמו הטוב של אדם נחלש במידת מה, כיוון שהקורא הסביר מבין שייחוס תכונות נובע מהתרשמות של המפרסם ואינו אבסולוטי" [דברי כבוד הנשיא א' ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרציקוביץ' (טרם פורסם), בפיסקה 11]. בהתבסס על אשר נפסק בעניין הרציקוביץ' הנזכר, ספק אם מדובר בלשון הרע.

74. אך גם אם בלשון הרע עסקינן, הרי שעומדת לעו"ד י' פסטינגר הגנה. עו"ד י' ארנון נימנה על חברי סיעתו של עו"ד ש' כהן. נטען, ולא הוכחש, כי השניים פועלים יחדיו בלשכה בעניינים שונים על-פי השקפת עולמם (עמוד 71 לסיכומים). מר אבישי אמיר, מי שהיה דובר הלשכה, העיד על "קירבה רבה" בין השניים (עמוד 19 לפרוטוקול), קירבה רעיונית, ותמיכה מוצהרת משותפת בזכויות אדם. באופן ספציפי לגבי החלטת הוועדה בראשות עו"ד י' ארנון על "מדיניות החיסולים" (נ/2), העיד דובר הלשכה כי "נראה לי שראש הלשכה ראה עין בעין" עם עו"ד י' ארנון (שם). דומה כי אין מדובר בהתרשמות 'סתם', מכיוון שהדובר נתן טעם לדבריו. מלשכתו של עו"ד ש' כהן, באה אליו בקשה להפיץ את ההחלטה לעיתונות הערבית. מכך הסיק הדובר שליו"ר הלשכה "אין כל הסתייגות" (שם). גם בתשובותיו של עו"ד ש' כהן לפניות מאת עיתונאים, לא הביע הסתייגות מאותה החלטה (עמוד 73 לסיכומים). על תמיכתו של עו"ד ש' כהן בהחלטה, העיד גם עו"ד י' פסטינגר (עמוד 38 לפרוטוקול). נטען ולא הוכחש - ועו"ד ש' כהן לא הוזמן להעיד כדי להפריך את הטענה - ש"רק לאחר שקמה כל הסערה הציבורית, הוא התעורר ואמר אני מסתייג מאחר והבין שהגל הזה הולך לשטוף אותו כליל, אבל כאשר העניין כולו התחיל הוא שיתף איתו פעולה, תמך בזה ועסק בהפצתה" (עמוד 73 לסיכומים; עמוד 38 - 39 לפרוטוקול).

75. נגד אותו צמד 'תאומים סיאמיים' טוען עו"ד י' פסטינגר במכתבו (פיסקה 3 לעיל), "כי קשה לי לשכוח כיצד חברתם שניכם כדי לייצר תיק פלילי חסר יסוד לראש הלשכה הקודם". לטענת ב"כ הנתבע "צריך הרבה עזות מצח" מצידו של עו"ד י' ארנון כדי לטעון בעניין זה (עמוד 71 לסיכומים), שהרי בחקירתו הנגדית אישר כי מסר מידע מפליל לפרקליטות על עו"ד חוטר ישי. מדובר בקלטת שמסר לעו"ד י' רזניק, ובה דברי עו"ד חוטר ישי בישיבת הוועד המרכזי, "וחשבתי שהם זילות משפט" (עמוד 8 לפרוטוקול). עו"ד י' ארנון עצמו אמר בישיבת הועד המרכזי מיום 5.1.99 (נ/13, בעמוד 13): "אני קיבלתי את הקלטת משלמה כהן, וכמו שאמרתי לכם, כולכם, את הקלטת הזאת אני מסרתי לפרקליטות המדינה". באותה ישיבה גינה עו"ד ר' בר-און את עו"ד י' ארנון: "מלשין, מלשין, מלשין לשלטונות... רשע שכמוך. אני לא רוצה לבזות את האנשים, אני לא רוצה להגיד למי באמת היית צריך ללכת. הלכת לפרקליטות המדינה, כדי שיכפישו את דרור, וההליכה הזאת היא הבזויה בדברים שאי פעם עשית, ועשית הרבה מאד דברים בזויים, אתה ואני יודעים את הדברים הבזויים שעשית" (נ/13 בעמוד 44). בישיבת הוועד המרכזי מיום 5.1.99 (נספח ז לתצהיר הנתבע), התקבלה החלטה כהאי לישנא: "לשכת עוה"ד בישראל מגנה את יוסי ארנון ושלמה כהן, ומוקיעה את התנהגותם על כי בניגוד לכל נורמה מתחייבת, השתמשו בדיון שנערך בועד המרכזי, בנושא אישור מתמחים, כדי להאיץ את התביעה הכללית להעמיד לדין את ראש הלשכה על לא עוול בכפו. התנהגותם הזדונית נועדה לחבל בעבודת הלשכה, תוך הפצת תמלילי דיונים בנושאים אישיים, לתקשורת".

76. למקרא פרוטוקול ישיבת הוועד המרכזי, דומני כי באופן שבו יִיחס עו"ד י' פסטינגר לעו"ד י' ארנון 'ייצור' תיק פלילי ליו"ר הקודם של הלשכה, אין אלא משום חזרה מתונה על דברים שנאמרו בחריפות בישיבת הוועד המרכזי. מכל מקום, על-פי הודאת בעל-דין, ועל יסוד האמור לעיל, ניתן לקבוע כי עו"ד י' פסטינגר לא חטא לאמת. בהתחשב גם בעניין הציבורי שבדבר, הרי שעומדת לעו"ד י' פסטינגר הגנת אמת הפירסום על דבריו "כי קשה לי לשכוח כיצד חברתם שניכם כדי לייצר תיק פלילי חסר יסוד לראש הלשכה הקודם".

77. כאמור, את הביטוי 'תאומים סיאמיים', אין לפרש כפשוטו. זוהי לשון גוזמא, כמקובל במשלים. כיוון שכך, לצורך הוכחת הגנת אמת הפירסום, אין צורך בשלל דוגמאות. דיינו במיקבץ המתואר בפיסקאות 74 ו- 75 לעיל. כך או כך, וגם אם אין אמת בכינוי האמור, עדיין עומדת לעו"ד י' פסטינגר הגנת הבעת הדעה בהתאם לסעיף 15 (4) לחוק, ואכמ"ל.

78. עו"ד י' ארנון טוען עוד על דברי מכתבו של עו"ד י' פסטינגר (כמצוטט בפיסקה 3 לעיל), "ראוי לזכור כיצד יצאת בבושת פנים מישיבת המועצה ביום 8.1.02". דומני כי מדובר ב"זוטי דברים", "מעשה של מה בכך" ( De Minimis ), וכי אין לראות אמירה זו כעוולה [סעיף 4 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)]. מכל מקום, ראוי להזכיר שלא היו אלה יריביו, אלא חברי סיעתו של עו"ד י' ארנון, אשר ביקשו ממנו לצאת ולא להשתתף בהצבעה בשל עמדתו החריגה (עמודים 6 ו-7 לפרוטוקול; עמוד 83 לסיכומים). אותה יציאה מישיבת המועצה לא הייתה ברוב כבוד והדר.

79. אשר על כל אלה, החלטתי לדחות את תביעתו של עו"ד י' ארנון.

80. בישיבת הוועד המרכזי של הלשכה ביום 24.11.98, אמר עו"ד י' ארנון (נספח ה' לכתב התביעה שכנגד, עמוד 34 לפרוטוקול):

"הדברים של פסטינגר הם רשעות ופרנואידיות".

בהמשך אותה ישיבה (בעמוד 59 לפרוטוקול), אמר עו"ד י' ארנון:

"אני מציע להעניש אותו, בואו נמנה את יראון... זה עונש שמגיע להם".

בישיבת הוועד המרכזי של הלשכה ביום 25.12.01, הטיח עו"ד י' ארנון בעו"ד י' פסטינגר (נספח ו' לכתב התביעה שכנגד, עמוד 51 לפרוטוקול):

"שקרן. לא אמרת את זה ברדיו?! שקרן!"

81. אין עוררין על כך שיש בהתבטאויות הללו משום לשון הרע. פירסומן, כדרך שנעשה בישיבת הוועד המרכזי של הלשכה, עלול היה להשפיל את עו"ד י' פסטינגר בעיני חברי הוועד המרכזי, או לעשותו מטרה ללעג מצידם, לבזותו, ולפגוע בו במישׂרתו, במשלח-ידו או במקצועו. מדובר בפירסום לשון הרע, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק.

82. עו"ד י' ארנון טוען כי דבריו הוּצאוּ מהקשרם. כדי לפרשם כהלכה, קראתי את דברי הלשון הרע במלואם, בהקשרם כפי שהופיעו בפרוטוקול ישיבת הוועד המרכזי מיום 24.11.98 (עמודים 27 - 38).

בישיבת הוועד המרכזי נדון נושא מעצרה של נאמנת-ניקיון על-ידי שופטת, בעקבות צילצול פלאפון במהלך הדיון. בישיבה דוּבּר על מאמר ביקורת נגד השופטת בעיתון "הארץ", פרי עטו של פרופ' זאב סגל. חברים בוועד המרכזי התבטאו בנושא, ביניהם גם עו"ד י' כלוף. לדבריו, עובדות אותו מקרה לא היו כפי שפורסם בתקשורת, העניין נתון בבדיקה, והוא ביקש להסיר את הנושא מסדר היום. עו"ד י' פסטינגר תמך בדעתו: "אני מצטרף לדברים של ישראל ומהטעם הפשוט, ברגע שזאב סגל כותב ב'הארץ' מאמר כמו שהוא כתב אתמול, אנחנו צריכים למשוך את ידינו מהעסק, ואני אומר את זה לפרוטוקול ON RECORD , כי אם זאב סגל כתב מה שהוא כתב, סימן שהצלב על השופטת הזאת כבר הושם על-ידי מישהו, ואנחנו לא צריכים... לתת לזה יד... אם עיתון 'הארץ' כותב את מה שהוא כותב כבר היום, אז אנחנו לא צריכים לקפוץ לתוך הזירה הזאת" (עמוד 31 לפרוטוקול). לחברים אחרים בוועד המרכזי הייתה דעה אחרת. עו"ד י' ארנון אמר: "דברים שאומרים על אנשים שלא נמצאים פה, אי אפשר" (שם). עו"ד ז' כמאל אמר: "חברים, אני חושב שהדברים שנאמרו על-ידי יראון פסטינגר לא צריכים להיות בפרוטוקול ישיבת הוועד המרכזי" (עמוד 32 לפרוטוקול). בהמשך ביקש יו"ר הלשכה לדון בנושא מבחינה עניינית, ולא להעיר הערות ברמה האישית. עו"ד י' ארנון אמר כי הוא מקבל את דברי היושב ראש: "אני מקבל את זה, אני רק רוצה להגיד באמת שני משפטים על מה שאתה אמרת. שהדברים של פסטינגר הם רשעות ופרנואידיות ומקומם לא יימצא בלשכה..." (עמוד 34 לפרוטוקול).

לטענת עו"ד י' ארנון נאמרו דבריו במסגרת התייחסותו לדבריו של עו"ד י' פסטינגר כלפי פרופ' סגל. דומני שהוא צודק בעניין זה.

עם זאת, אינני מקבל את טענת עו"ד י' ארנון על כך שהדברים שאמר חוסים תחת הגנת אמת הפירסום. לא באה בפניי הוכחה לאמיתותו.

83. לעומת כן, הנני סבור, כי עומדת לעו"ד י' ארנון הגנת תום-הלב שלפי סעיף 15 (4) לחוק:

עו"ד י' ארנון לא הביע את דעתו על עו"ד י' פסטינגר. את דבריו אין לפרש כמתייחסים לאישיותו של עו"ד י' פסטינגר, דרך קבע. עו"ד י' ארנון הביע את דעתו על דברי עו"ד י' פסטינגר באותו פורום סמוך לפני כן. עו"ד י' ארנון רשאי היה להביע את דעתו עליהם. הרשות נתונה, על-פי סעיף 15 (4) הנ"ל, גם אם הדעה איננה 'נכונה' ואינה אמת. לשונו של עו"ד י' ארנון הייתה אומנם בּוטה ומשתלחת, אך אין לומר שהיה זה לחלוטין בלתי סביר להגיע לכלל אותה דעה אשר הביע על סמך העובדות שעליהן הסתמכה, קרי, דבריו הקודמים של עו"ד י' פסטינגר. חברי הוועד המרכזי אשר שמעו את הדברים, יכלו להבחין היטב בין העובדות לבין הדעה. כיוון שכך, יכלו גם לגבש דעה משל עצמם.

84. בחקירתו הנגדית (עמוד 47 לפרוטוקול) ציין עו"ד י' פסטינגר בקשר למאמרו של פרופ' ז' סגל, כי ראוי היה "להתחשב בקירבתו עם הנשיא ברק, והעיתון הזה "הארץ" משרת אז והיום את האינטרסים של צמרת מערכת המשפט. אנחנו לא צריכים להיכנס לזה. השופטת חטפה מספיק שהבן אדם הכי מקורב לנשיא ברק כתב שצריך להעמיד אותה לדין, גם אני צריך לקפוץ לזה?". רשאי עו"ד י' פסטינגר להחזיק בדעתו-זו. רשאי עו"ד י' ארנון לבקרוֹ. עו"ד י' ארנון עשה כן באופן בּוטה, עד שעלול להיות ספק בתום-ליבו. אך ראוי בנסיבות העניין שלא להסיג את חופש הביטוי. זאת, מחמת העניין הציבורי שבנושא הדיון, ותפקידו הציבורי של עו"ד י' פסטינגר. כל משתתפי הישיבה שמעו את חילופי הדברים, היו עדים לתשתית העובדתית ולהבעת הדעה על סמכה. לא מפיו של עו"ד י' ארנון הם חיים, ולכל אחד מהם כלים לגבש דעה משלו.

עומדת לו, איפוא, לעו"ד י' ארנון, הגנת סעיף 15 (4) לחוק.

85. את דברי הלשון הרע בהמשך אותה ישיבה - "אני מציע להעניש אותו, בואו נמנה את יראון... זה עונש שמגיע להם" - אמר עו"ד י' ארנון, לטענתו, בבדיחות הדעת. הדברים לא כּוּונו אל עו"ד י' פסטינגר, הוא לא התייחס אליהם ברצינות, וגם לא העלה טרוניה לגביהם במשך כל ארבע השנים שחלפו מאז.

לטענת עו"ד י' ארנון, דבריו לא כּוּונו כלל אל עו"ד י' פסטינגר אלא אל הצדדים לבוררות, וביחס להצעה למנות להם בורר שמקום מושבו מרוחק ממקום מושבם.

אינני מקבל את פרשנותו-זו של עו"ד י' ארנון. למקרא הדברים על-פי סידרם בפרוטוקול ישיבת הוועד המרכזי (עמודים 58 - 61) עולה, כי דוּבּר על החלפת בורר בסכסוך בין שניים. היה מי שהתבטא בביקורת על התנאה של אחד הצדדים שהבורר יהיה מקובל עליו. אחר סבר שאין מקום לכפיית בורר על צד שאינו מסכים לו. יו"ר הלשכה הציע למנות בורר פעם נוספת. שאל עו"ד ב' לנגנטל: "אם הוא שוב ייתנגד?". או אז אמר עו"ד י' ארנון: "אני מציע להעניש אותו, בואו נמנה את יראון" (עמוד 59 לפרוטוקול). רק לאחר מכן, עלתה הצעה למנות בורר המתגורר בחיפה. ממילא, באותו שלב שעו"ד י' ארנון אמר "אני מציע להעניש אותו, בואו נמנה את יראון", לא יכל להתכוון בדבריו להצעה למנות בורר שמקום מושבו מרוחק ממקום מושבם של הצדדים לבוררות, ולא יכלו חברי הוועד המרכזי לפרש כך את דבריו. גם לשון היחיד שנקט בה ("להעניש אותו", ולא "אותם", כפי שנכתב בטעות בסעיף 3 (ב) (3) לכתב התשובה שכנגד), וגם סדר הדברים, מחייבים את המסקנה האמורה. האמירה "להעניש אותו" באה על רקע הביקורת נגד אותו צד לסכסוך שהיתנה את הסכמתו לבוררות, בכך שהבורר יהיה מקובל עליו. מהקשר הדברים עולה, שלא הייתה הצדקה ל'הענשת' השניים. רק לאחר שעלתה הצעה למנות בורר חיפאי, נקט עו"ד י' ארנון לשון רבים "זה עונש שמגיע להם". גם אם נניח לטובתו, שבדבריו האחרונים שוב לא כיוון אל עו"ד י' פסטינגר, הרי שבּרי כי בדבריו הראשונים (שבהם נקב במפורש בשם 'יראון'), כּיוֵון אל עו"ד י' פסטינגר, וכי כך הוּבנוּ דבריו.

86. אומנם ניכר בדברים - כטענת עו"ד י' ארנון - שנאמרו בבדיחות הדעת. בא-כּוחו מבקש להסתמך על אשר נפסק בע"פ (ת"א) 265/55 ישראל נ' מאירוביץ' פ"מ יד (ת) 85, כי דברים שנאמרו מתוך התלוצצות, אינם מבססים עילת תביעה. אלא שאין הנדון דומה לראייה. דוּבּר שם בהליך פלילי, ועוד בטרם חקיקת החוק. הלכה זו אינה ישׂימה עוד. מכל מקום, גם בנימה מבודחת אפשר להשפיל אדם, לבזותו או ללעוג לו. כדברי הרמב"ם (הלכות דעות ז, יב) "וכן המספר בלשון הרע דרך שׂחוק ודרך קלות ראש, כלומר שאינו מדבר בשׂינאה הוא ששלמה אומר, 'כּמִתְלַהְלֵהַּ, הַיורֶה זיקים חיצים ומוות... ואמר, הלוא משׂחֵק אני' (משלי כו, יח-יט)".

לא דומה 'עקיצה' בין ידידים, לנימה מבודחת בין יריבים. לאור מערכת היחסים הטעונה שבין בעלי הדין, ברי היה לשומעים כי יותר משהתכוון עו"ד י' ארנון להתבדח, הוא התכוון לעשות כן 'על חשבונו' של עו"ד י' פסטינגר. מדובר בלעג, בלשון הרע, ולא עומדת לעו"ד י' ארנון הגנה בעניין זה.

87. על הדברים שהטיח בעו"ד י' פסטינגר "שקרן. לא אמרת את זה ברדיו?! שקרן!", טוען עו"ד י' ארנון: "אמת דיברתי".

לדבריו, היה זה בעקבות ראיון שנעשה עם עו"ד י' פסטינגר בגלי צה"ל ביום 24.12.01, יום לפני ישיבת הוועד המרכזי, ובו הגדיר עו"ד י' פסטינגר את כל חברי הוועדה לשלטון החוק וזכויות האזרח, כפעילי השמאל הקיצוני האנטי-ציוני. למחרת, בישיבת הוועד המרכזי התכחש לדבריו, ומכאן שהכינוי "שקרן", הוא אמת.

88. אֵלו היו חילופי-הדברים בישיבת הוועד המרכזי מיום 25.12.01 (עמוד 51 לפרוטוקול):

עו"ד י' ארנון: "אנשים כאן אמרו דברים, שלא יגמרו פה אלה יגמרו בבית משפט".

עו"ד י' פסטינגר: "מאה אחוז".

עו"ד י' ארנון: "אתה במיוחד - על מה שאמרת. האם אתה יכול להגיד על אנשים, שכל חברי הוועדה הם אנטי-ציונים ולא לצאת למשפט דיבה מזה".

עו"ד י' פסטינגר: "זה לא מדוייק".

עו"ד י' ארנון: "שקרן. לא אמרת את זה ברדיו?! שקרן!".

89. הראיון בגלי צה"ל נעשה לאחר פירסום החלטת הועדה בנושא "מדיניות החיסולים". המראיינת יעל דן סיימה לראיין את עו"ד י' ארנון, ופנתה אל עו"ד י' פסטינגר (נספח ג לכתב התשובה שכנגד):

גב' יעל דן: "שלום לך, חבר הוועד המרכזי בלשכת עוה"ד, עו"ד יראון פסטינגר. אתה כועס?"

עו"ד י' פסטינגר: "אני לא כועס. אני מצטער שבקדנציה הזו, השמאל הקיצוני הסהרורי והאנטי-ציוני הפך כאן לנושא הדגל של הלשכה... אותם עסקנים, אותה קבוצה מצומצמת של אנשים שקיבלו את ההחלטה הזו... הם כולם פעילי השמאל הקיצוני האנטי-ציוני...".

90. עינינו הרואות שצדק עו"ד י' פסטינגר בהשיבו על דברי עו"ד י' ארנון בישיבת הוועד המרכזי "זה לא מדוייק". לא נסתרה טענת ב"כ התובע שכנגד כי על-פי דוח מבקר המדינה ישנם 60 חברים בוועדה לשלטון החוק וזכויות האזרח שבראשות עו"ד י' ארנון. לדברי עו"ד י' ארנון ישנם כ- 30 חברים אשר מגיעים באופן קבוע לישיבות הוועדה. דבריו של עו"ד י' פסטינגר בראיון בגלי צה"ל התייחסו - על-פי הלשון, על-פי הכוונה ועל-פי המשמעות - לאותם חברי וועדה שהיו שותפים לקבלת ההחלטה.

לבטח לא התכוון עו"ד י' פסטינגר לכלול בדבריו את עורכי-הדין יצחק מירון, אברהם איזמן ועקיבא לקסר, ועוד רבים אחרים. למה לו, לעו"ד י' פסטינגר, לפתוח חזית רחבה לא מוצדקת כלפי כל חברי הוועדה. אין טעם ולא תכלית בכך מצידו, הוא לא התכוון לכך, ובפועל לא עשה כן. הוא צדק בהשיבוֹ לעו"ד י' ארנון "זה לא מדוייק".

ב"כ הנתבע שכנגד טוען שלא על כך יצא הקצף, לא על יִיחוס הדברים לכל חברי הוועדה במקום למקצתם, אלא על עצם הדברים. על הכתרת חברי הוועדה בכינוי אנטי-ציונים, על כך זעם עו"ד י' ארנון. אינני חושב כך, כי אז לא היה עו"ד י' פסטינגר עונה "זה לא מדוייק". לבטח לא יאמר דבר שכזה, בניגוד לדברים מפורשים שאמר יום לפני כן על גלי האתר, דברים שעליהם חזר במספר הזדמנויות בלא כּחל ובלא שׂרק, גם באותה ישיבת הוועד המרכזי הנדונה, סמוך לאחר שעו"ד י' ארנון קרא לו 'שקרן'. אין משמעות למילים "זה לא מדוייק", אלא בבואן כמענה לטענה על התייחסות כוללנית לכל חברי הוועדה, במקום למקצתם. גם מדבריו של עו"ד י' ארנון עצמו (עמוד 69 לפרוטוקול ישיבת הוועד המרכזי מיום 25.12.01) עולה שכעסו היה על כך שעו"ד י' פסטינגר אמר את אשר אמר בראיון בגלי צה"ל - לדעת עו"ד י' ארנון - על כל חברי הוועדה.

עו"ד י' ארנון כּשל בהטיחו בעו"ד י' פסטינגר בישיבת הוועד המרכזי, פעם ופעמיים, כי הוא שקרן. נסתתמו טענות הגנתו.

91. עו"ד י' ארנון לא בּרר את מילותיו וּפגע בעו"ד י' פסטינגר לנגד עיניהם של חברי הוועד המרכזי של הלשכה. נגרם נזק לשמו הטוב של עו"ד י' פסטינגר, והוא זכאי לפיצוי כספי.

עם זאת, למקרא פרוטוקולים מישיבות הוועד המרכזי, עולה כי מעת לעת סוערות הרוחות וכי לא כל חברי הוועד המרכזי שוקלים את מילותיהם בפלס. מחמת חילופי מהלומות מילוליות, יורד קרנה של המילה הנאמרת. דומני, כי חברי הוועד המרכזי לא פירשו כפשוטם את דברי הלשון הרע של עו"ד י' ארנון על עו"ד י' פסטינגר, אלא התייחסו אליהם ב'ערבון מוגבל'. יש בכך כדי לצמצם את הנזק. ראוי לזכור גם כי כשלוש וחצי שנים חלפו מאז התבטאותו הראשונה נשוא תביעה זו של עו"ד י' ארנון בגנותו של עו"ד י' פסטינגר ועד להגשת התביעה שכנגד. כחצי שנה חלפה מאז ההתבטאות השנייה. עו"ד י' פסטינגר אמר במפורש כי אלמלא תביעתו של עו"ד י' ארנון, לא היה מגיש תביעה מצידו (עמודים 45 ו- 46 לפרוטוקול). דומני כי הנזק הוא מוגבל בהיקפו. קצר בזמן, ומועט בתוכן. דברי הלשון הרע לא באו לתודעתם של רבים. מעמדו של עו"ד י' פסטינגר בקהילתו נותר איתן כשהיה. תחושת הביזיון שחש לא ארכה זמן רב. רישומם של דברי הלשון הרע נגדו, שחלקם נאמרו בעידנא דריתחא, עתיד להימחות עד מהרה לבלי שוב. הפיצוי הכספי יהא, איפוא, בשיעור נמוך, ובאופן שישקף את אשר נגרע משמו הטוב של עו"ד י' פסטינגר; מעט ובר-חלוף.

92. אשר על כן החלטתי לקבל את תביעתו שכנגד של עו"ד י' פסטינגר בחלקה, ולדחות את חלקה האחר.

93. בעלי-הדין הוציאו לשון הרע זה על זה.

עו"ד י' פסטינגר עשה כן במכתביו (פיסקאות 2 ו- 3 לעיל), ובעיקר, בּיַחסו לעו"ד י' ארנון השקפת-עולם רדיקאלית אנטי-ציונית ברוח 'מדינת כל אזרחיה' של ח"כ עזמי בשארה.

עו"ד י' ארנון עשה כן בהתבטאויותיו בישיבות הוועד המרכזי של הלשכה (פיסקה 80 לעיל), ובעיקר, בּכַנותו את עו"ד י' פסטינגר שקרן, ובהציעו בלעג למנות את עו"ד י' פסטינגר לבורר, כעונש למי שנזקק לבוררות.

94. לא בחדווה ניגשתי לבחון השקפת-עולם. דיינו, כשופטים, בַּקושי לדון במעשיהם של בני-אדם; קשה כפליים, פּולשני ומביך, לפשפש בדעותיהם.

בגמר הדיון נמצא, כי עו"ד י' ארנון איננו ציוני על-פי ההגדרה המקובלת. אדרבא, על-פי הליכותיו, דומה כי הוא 'פוסט-ציוני', וכי השקפת-עולמו נחזית בעיני הבריות להיות אנטי-ציונית.

עם זאת, לא עומדת לעו"ד י' פסטינגר הגנת אמת הפירסום. השקפת-העולם של עו"ד י' ארנון איננה רדיקאלית אנטי-ציונית ברוח 'מדינת כל אזרחיה' של ח"כ עזמי בשארה. לא דומה 'מדינת כל אזרחיה' לפי שיטתו של עו"ד י' ארנון, ל'מדינת כל אזרחיה' מבית-מדרשו של ח"כ עזמי בשארה.

עומדת לו, לעו"ד י' פסטינגר, הגנת הבעת הדעה. עו"ד י' ארנון נשא בתפקיד ציבורי, ועל הפרק עמד נושא ציבורי-ערכּי מן המעלה הראשונה. עו"ד י' פסטינגר הביע את דעתו-שלו על דעותיו של עו"ד י' ארנון, בתום-לב. לדידו של עו"ד י' פסטינגר, באה השקפת העולם שיִיחס לעו"ד י' ארנון לידי ביטוי בהתנהגותו של עו"ד י' ארנון כיו"ר הוועדה לשלטון החוק ולזכויות האזרח בכלל, ובהחלטתה המסעירה של הוועדה בנושא 'מדיניות החיסולים', בפרט. סעיף 15 (4) לחוק, מהווה איפוא הגנה טובה לעו"ד י' פסטינגר.

95. לשווא הטיח עו"ד י' ארנון בישיבת הוועד המרכזי בעו"ד י' פסטינגר, בכעסו, כי הוא שקרן. לא נמצאה הצדקה לדבר, היות ועו"ד י' פסטינגר לא חטא לאמת בחילופי-הדברים עם עו"ד י' ארנון לגבי דבריו בראיון בגלי צה"ל. כיוצא בזה, לחינם לעג עו"ד י' ארנון לעו"ד י' פסטינגר בהציגו את מינויו לבורר כעונש למי שנזקק לבוררות. נסתתמו טענות שטען עו"ד י' ארנון להגנתו במישור החבות. עם זאת, מדובר במילים שאינן בלתי-שכיחות במקומותינו, והפגיעה בשם הטוב של עו"ד י' פסטינגר, מצומצמת. הנזק מועט ובר-חלוף, ושיעור הפיצוי הכספי, בהתאם.

96. תביעתו של עו"ד י' ארנון, נדחית; תביעתו שכנגד של עו"ד י' פסטינגר, מתקבלת בחלקה.

עו"ד י' ארנון ישלם לעו"ד י' פסטינגר פיצויים בסך של 8,000 ₪.

עו"ד י' ארנון יישא בהוצאות המשפט, וכן ישלם לעו"ד י' פסטינגר שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ בצירוף מע"מ.

ניתן היום, כ"ח באלול תשס"ד (14 בספטמבר 2004), בהעדר הצדדים.

נֹעם סולברג, שופט