בש"א 12549/04

בש"א 12549/04

1. המבקשת, היא העוררת, הגישה ערר בהתאם להוראות חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב – 1962 (להלן-"חוק הביוב"), בגין חיובה בהיטלי ביוב שלא כדין, לשיטתה. המשיבה, היא הרשות המקומית, הגישה כתב תגובה בה חלקה על טיעוני המבקשת.

3. בחנו, ראש לכל, את הטענה מרחיקת הלכת האמורה שעולה הימנה, לכאורה, כי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן-"תקנות סדרי הדין"), אינן חלות בעררי ביוב. הסוגיה, אכן, נוקבת. חוק הביוב אינו נוקט עמדה בעניין זה הגם שבהתאם לסעיף 29 (ד) בו נרשם כי "ועדת ערר לא תהא קשורה בדיני הראיה אלא תפעל בדרך שתיראה לה מועילה ביותר לבירור השאלות העומדות להחלטתה". ועדת ערר היא בבחינת בית דין מינהלי. חוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב – 1992 (להלן-"חוק בתי הדין") אף הוא מורה, לעניין "סדרי דין", כי "בכל עניין של סדרי דין שאין לגביו הוראות בחוק זה או בחיקוק אחר, ינהג בית הדין בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק". מכוח החוק הנ"ל הותקנו תקנות בתי דין מינהליים (סדרי דין), התשנ"ב – 1992.

אף תקנות אלו אינן מתייחסות לתקנות סדרי הדין, הגם שניתן לשאוב אנלוגיה מסוימת מסעיף 18 להם המורה על סמכותו של בית הדין לקיים קדם-דיון (אשר מזכירנו את "קדם המשפט האזרחי") אשר בגדרו ניתן "להחליט בקשר לנושא השנוי במחלוקת ודרכי הדיון בו, במגמה לייעל את הדיון, לפשטו ולהחישו". לא למותר לציין כי תקנות הרשויות המקומיות (ביוב) (סדרי הדיון בפני ועדת ערר), התשכ"ה – 1964 (להלן-"תקנות הביוב") שהותקנו מכוח חוק הביוב, אף הן אינן אומרות דבר לעניין תחולתן, או העדר תחולתן, של תקנות סדרי הדין.

עורכת הדין אבידן ראתה לציין, ובכל הכבוד בצדק, כי אין להסיק הסדר שלילי מכך שבתקנות הביוב לא נרשם דבר לעניין תחולתן של תקנות סדרי הדין. לטעמה "ההנחה הפרשנית מובילה לתוצאה הפוכה. הנחה זו אומרת כי תקנות סדר הדין האזרחי מהוות קודקס רחב, כולל ומקיף, שלא נמצא אחר כדוגמתו בדין הישראלי מבחינת רוחב היריעה וההתפרסות. בצד תקנות אלה, מצויים הסדרים חלקיים רבים ושונים לעניין הליכים אזרחיים ספציפיים. לאור אופיים של תקנות סדר הדין האזרחי, כקודקס מקיף בנושא זה, מול ההסדרים החלקיים האחרים הקיימים, קיימת הנחה כי ההסדרים שנקבעו בתקנות סדר הדין האזרחי יחולו בכל עניין שבסדר דין (בעניינים אזרחיים), כל זמן שאין הסדר דיוני נוגד אחר באותו עניין"(סעיף 17).

5. אכן, אין בדעתנו לפסוק הלכה כי לתקנות סדרי הדין קיימת תחולה גורפת, לכל דבר ולכל עניין. הליך של ערר ביוב אינו הליך של תובענה אזרחית רגילה, מחד גיסא, אף אינו הליך של ערעור אזרחי רגיל, מאידך גיסא. קיימות בו הוראות באשר להגשת תצהירים וחקירה עליהם. משום כך ההליך אינו הליך של ערעור רגיל המתבסס על מסמכים בלבד. ועדת הערר נדרשת בו אף לרובד עובדתי רב-חשיבות.

מנגד, לא ניתן להשוות את ההליך להליך של תובענה אזרחית רגילה. יש לשאוף להחשת ההליכים, באופן ההולם את אופיו של ההליך כהליך של "ערר" דווקא. משום כך סבורים אנו כי תקנות סדרי הדין, הגם שאין להן בהכרח תחולה גורפת, משמשות דרך קבע נדבך רב-חשיבות, בגדר שיקוליה של הוועדה, לנוכח ההוראות הסטטוטוריות שהובאו לעיל. אכן, לא אחת, תראה הוועדה הליכה בהתאם לתקנות סדרי הדין כ"דרך הנראית... טובה ביותר לעשיית צדק", או כדרך השואפת ליישם את ה"מגמה לייעל את הדיון, לפשטו ולהחישו". יהיו מקרים, איפוא, בהן תראה הוועדה להחיל את תקנות סדרי הדין, ויהיו מקרים בהן תראה הוועדה שלא להחילן.

6. ככל שעסקינן בגילוי ועיון במסמכים לא למותר להפנות תשומת הלב לסעיף 30 לחוק בתי הדין המנהליים. סעיף זה מורה כי "מי שזכאי להגיש ערר על החלטתה של רשות מינהלית, זכאי לעיין במסמכים שבידי הרשות הנוגעים להחלטה (להלן - התיק), ולהעתיק מסמכים מן התיק". הסעיף מפרט אף הליכים בהם מכריע בית הדין בטענת חיסיון אפשרית של הרשות כנגד גילוי ועיון במסמכים כאמור. לא נעלם מאיתנו כי עסקינן בהליך מקדמי, טרם הגשת ערר, שאינו דן בגילוי מסמכים בגדר הערר. ואולם ברי כי לדבר נודעת משמעות והשלכה לעניין שיקולינו.

אם ראה המחוקק חשיבות מפליגה להעניק זכות עיון לעורר, עוד טרם הגשת הערר, אף שמא לשם שיקול אם יש טעם בהגשת הערר, ברי שיש להתייחס באהדה לבקשה כאמור, בגדרו של הליך מקדמי של בירור הערר. זאת ועוד: למסמכים נודעת חשיבות רבה ביותר, דווקא ככל שעסקינן בליבון סוגיות בעררי ביוב. משום כך הליך הגילוי והעיון הוא הליך שיש לנקוט כלפיו בדרך ליברלית.