1. בפני ערר על פי חוק הרשויות המקומיות (ביוב) התשכ"ב - 1962. הצדדים הגישו סיכומים מפורטים בכתב לעניין טענת ההתיישנות והאיחור בהגשת הערר.

המשיבה עיריית ת"א טוענת כי נשלחו דרישות תשלום בשנים 94' 96' ו - 98', אולם ערר הוגש רק בשנת 2002 ומכאן שחל איחור מהותי במועדים ולגבי חלק מהערר גם חלה התיישנות רגילה היות שעברו למעלה מ - 7 שנים.

2. לעניין ההתיישנות, טענה העוררת כי החיוב משנת 94' שולם רק בשנת 96', ולמעשה החיובים היו מקבילים ולכן לא היתה התיישנות. מצד שני, טוענת המשיבה כי כבר בשנת 94' שולם היטל ביוב על פי קבלה שצורפה.

3. באשר לאיחור בהגשת הערר, טוענת המשיבה כי הוצאו 3 דרישות תשלום בשנים 94' 96' ו - 98' בעוד שהערר עצמו הוגש לוועדה רק בנובמבר 2002. נטען כי על פי סעיף 30 לחוק הביוב, המועד להגשת ערר בהיטל ביוב הוא 30 ימים וניתן להאריך את המועד ל - 60 ימים מיום קבלת הדרישה. העררים הוגשו באיחור של 4 שנים עד 8 שנים.

4. עוד נטען כי הוועדה נעדרת סמכות להאריך את המועד מעבר ל - 60 ימים, ולחילופין ניתן למחול רק על איחור שנגרם עקב פגמים במשלוח ההודעה או במתן פרטים וכיו"ב פגמים.

נטען כי בידי העוררת היה כל המידע הדרוש לה בשלב התשלום, ולמרות שלא הודע לה פורמאלית על זכות הערעור ידעה למעשה כי קיימת זכות להגשת הערר.

היטלי הביוב שולמו לפני שנים ויש לקיים את עקרון סופיות השומה אשר יצר מניעות במקרים שדרישה להשבת תשלומים התעכבה תקופה ארוכה.

5. בסיכומי העוררת נטען כי במקרה דנן חברו יחד נסיבות יוצאות דופן אשר מחייבות פתיחת דלת וועדת הערר לבירור המחלוקת.

נטען כי קו הביוב הונח לפני שנים רבות ומכאן שלא היה טעם להטלת היטל ביוב, עניין זה התגלה רק ב - 9/2002 ומכאן שלא היה מקום להטלת היטל כלל בשנים

94' ו - 96' ובאשר לשנת 98' הונח קו ביוב קצר בלבד.

6. העוררת טוענת כי הערר הוגש סמוך למועד בו קיבלה העוררת תחשיב של היטל הביוב אשר המשיבה נמנעה מלצרפו לדרישת התשלום. נתברר כי נעשה חיוב כפל שמקורו ב"קרן פחת" למימון עתידי של קווי ביוב ישנים. הסתרת המידע, כך נטען, היא המצדיקה דיון בערר גם בשלב מאוחר.

7. נטען כי נסיבות המקרה מיוחדות, הוסתרו נתונים ומידע, לא היה צורך להחליף צנרת ביוב, היתה תשתית ביוב קיימת. נטען כי המשיבה נמנעה מלמסור הודעה על זכות הערר, נמנעה מלציין פרטים שיבססו את סכום הערר, ולכן אין לתת פרס למשיבה על התנהלות קלוקלת (כך נטען), כדי שלא יצא חוטא נשכר.

נטען כי עקב הלכת מנחמי (פד"י נד (5) 15), הפרת חובות העירייה בנסיבות היתה מהותית באופן המאפשר פתיחת דלתות ערר היות שדרישת התשלום מאויינת מניה וביה.

8. בשלב ראשון אדון בטענת האיחור, היות שההתיישנות במקרה זה מתייחסת לחלק קטן בלבד של הערר.

סוגיית האיחור חוזרת ועולה בתיקים שונים וכבר ניתנו החלטות שונות המפרטות את הגישה המקובלת על וועדה זו. ההחלטות הרלוונטיות כבר ידועות לצדדים ואף צורפו לסיכומים ומכאן שאין צורך לחזור ולפרט באריכות ודי בהתייחסות תמציתית.

9. בוע' 2444/03 ממן יעקב ואח' נ. עיריית הרצליה נקבע, בין השאר, כי המועדים הקבועים בחוק הרלוונטי קצרים ביותר ואינם מתאימים ברוב המקרים להגשת ערר אפקטיבי בתוך המועדים הקצרים. בד"כ נדרש מידע סביר כדי להגיש את הערר אשר הגשתו אינה פשוטה במקרים מסוימים.

10. בוע' 2683/02 עינרם נ. עיריית ת"א נקבע כי קיים מתח בין המועד הקצר שנקבע בחוק להגשת ערר למועדים מקובלים לפתיחת הליכים משפטיים לפי חוקים אחרים. הכלל הבסיסי הוא שאין לחסום גישה לערכאות, לכן אין להכביד על צד אחד במועד קצר מדי בייחוד כאשר הצד השני אינו מצרף פרוט הולם בהודעת החיוב באופן שיאפשר הגשת ערר, כמו כן יש צורך כי בהודעת החיוב תוזכר זכות הערר והמועד הקצר להגשת הערר. פגמים בהודעה מאריכים את המועד להגשת הערר, אולם המועדים אינם נמשכים ללא גבול ונתונים לשיקולי דעת הוועדה לפי הנסיבות. אין דומה עיכוב של ימים וחודשים ספורים לעיכוב של שנים.

11. בוע 1886/02 שיכון ופיתוח לישראל נ. עיריית ת"א נקבע כי מצד אחד אין לחסום זכות יסוד לפנות לערכאות, ולכן יש לפרש את המועדים הקצרים בחוק הביוב פירוש גמיש, ומצד שני ככל שהמועד שחלף רב יותר כן תקטן הנטייה לאשר את האיחור. הגישה שם היתה איזון בין המועדים לבין הנתונים החסרים לצורך הגשת הערר. ככל שהעירייה מסרה פרטים מועטים יותר, כן תגדל הגמישות לעניין המועדים.

ההתמודדות עם המועדים הקצרים בחוק נעשתה בין השאר ע"י קביעה כי מירוץ המועדים אינו מתחיל אלא בשלב שבו נמסרו פרטים ברמה הולמת. כמובן שכאשר העירייה אינה מוסרת פרטים בדבר החיוב, אין העוררת רשאית לשבת בחיבוק ידיים ועליה לפעול בזריזות סבירה כדי לקבל את הפרטים הדרושים, ואם נתקלה בסירוב עליה להגיש את הערר בכל מקרה בתוך מועד סביר והפרטים יושלמו לאחר הגשתו.

12. בעניין ממן הנ"ל נקבע בין השאר כי לצד הגמישות שיש לנהוג בפרשנות המועדים, יש להעניק משקל גם לעקרונות בסיסיים כגון עקרון סופיות הדיון, המניעות והשיהוי וכן עקרון ההסתמכות של הרשות על חיובים ותשלומים שנעשו לפני זמן רב.

הפסיקה של בתי המשפט אינה אחידה. ברע"א 8745/00 עיריית כפר סבא נ. בר עוז צמצם בית המשפט העליון את ההכרה בעיכוב בהגשת ערר. באותו עניין קבע בית המשפט המחוזי כי על הרשות למסור מראש פרטים רבים לאזרח כדי שיוכל לבדוק את סבירות ההיטל.

13. שיקול הדעת האם להאריך מועדים או לאשר הגשת ערר נתון בעיקר לוועדות הערר כפי שנקבע בעניין ייזום רע"א 2425/99 פד"י נד (4) 481. נקבע שם כי וועדת הערר היא המוסמכת לקבוע על בסיס הנסיבות העובדתיות הבסיסיות הספציפיות בשאלה האם נשלחה דרישת תשלום והאם עמדה הדרישה בתנאים הדרושים.

14. בעניין אחר עמ"נ (ת"א) 186/03 עיריית פתח תקווה נ. שמש (מופיע במאגר המשפטי נבו) מיום 8.1.04 קבע בית המשפט המחוזי כי בנסיבות מסוימות מנועה העירייה להעלות טענת התיישנות לגבי חוק הביוב.

15. בעניין בר"מ 2340/02 הועדה המקומית רמת שרון נ. וכט פד"י נז (3) 325 נקבע כי בד"כ ניתן לפתוח דלתות של וועדות ערר גם כאשר קיימת בעיה של מועדים כדי לאפשר גישה לוועדות ערר ללא פרשנות דווקנית של מועדים כדי לאפשר ברור של מחלוקות אמיתיות שבירורן נדרש בוועדות ערר. בין השאר נקבע שם ע"י כב' השופט אור כי ליו"ר ועדות ערר סמכות טבועה להאריך מועדים. מקור הסמכות הוא לבר החיקוק הספציפי הנוגע לעניין. אין צורך בטעמים מיוחדים ודי בטעמים סבירים או סיבות מוצדקות כדי להאריך מועדים. כב' השופטת בייניש הצטרפה לדעתו של כב' השופט אור באשר לסמכות הטבועה של וועדת הערר להאריך מועדים נוכח חשיבותה ומעמדה של הזכות לערעור. בין השאר קבעה כי הסמכות הטבועה היא כלי דיוני המאפשר להגשים את המשפט המהותי, לחזק את הגישה לצדק ולמערכות המקצועיות, אם כי אין לעשות שימוש בסמכות הטבועה כעניין שבשגרה.

16. עוד יש להזכיר כי בעניין ממן הנ"ל ציינה הוועדה כי הגבלת המועד להגשת ערר ל - 30 ימים אינה סבירה בצורה קיצונית. וועדת ערר היא ערכאה ראשונה לכל דבר ומכאן שקיים צורך ממשי שהמחוקק יאריך באופן מהותי את המועד להגשת הערר כדי להשוותו להליכים אחרים בערכאות ראשונות. מועדים של 30 ו - 45 ימים מתאימים לערעור כאשר כל העובדות והנסיבות כבר ידועות לאחר שנדונו כבר בערכאה קודמת. הכנת ערר מאפס דורשת זמן סביר בוודאי יותר מ - 30 ימים. יש מקום לחזור על גישה זו בתקווה כי המצב המשפטי ישתנה ולא יהיה צורך עוד לנקוט בדוקטרינות משפטיות שונות כדי להאריך מועדים, כפי שנקט בית המשפט העליון בעניין וכט לעיל.

עוד יש לציין כי בעניין וכט הנ"ל קבע בית המשפט העליון כי עניין המועדים נתון ליו"ר הוועדה. קביעה זו רלוונטית גם לעניין זה היות שהשאלה שבפניי היא שאלה של מועדים במסגרת בקשה לדחייה על הסף, עניין שהוא דיוני בעיקרו ומכאן שיש סמכות ליו"ר הועדה להחליט, ללא צורך בחברי הוועדה האחרים.

17. לאחר שסקרתי בקצרה את המצב המשפטי יש לקבוע האם חלפו המועדים להגשת ערר.

בעניין וע 1488/02 ירון נ. עיריית בת-ים קבעתי כי הקריטריונים הם קריטריונים משפטיים ועובדתיים. עוד קבעתי שם כי עקב הזמן הרב שחלף אין עוד מקום להארכת מועד ואיחור במועדים שניתן לסווגו בפרוצדוראלי, הופך למהותי לאחר שחלף זמן רב (ראה ספרו של ד"ר שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית).

כפי שקבעתי בעניין עינרם (לעיל) בסופו של דבר מסתיים גם המועד של הגשת ערר אפילו אם נפלו פגמים בהגשת ההודעה והמועד לא נמשך לנצח, גם לא 7 שנים. (ראה עניין עיריית רמת גן נ. מנחמי).

בעניין עינרם נקבע כי השיקולים המאפשרים הגשת ערר באיחור עקב טעמים שונים אינם עומדים עוד לאחר שחלפו 5 שנים.

18. קריטריון נוסף הוא עצם תשלום ההיטל לפני שנים (בשונה מאי תשלום, או תשלום בזמן האחרון). בנסיבות של תשלום ישן, לא רק שיש להדגיש את אינטרס ההסתמכות של העירייה, אלא שגם העורר כבר ביצע פעולה מהותית (התשלום) ואם יש בלבו תרעומת או ספקות בדבר התשלום, לא יוכל לשבת בחיבוק ידיים ועליו לפעול בזריזות סבירה כדי לברר את הפרטים החסרים גם אם לא קיבל את כל הפרטים, ואף אם לא הודע לו על זכות הערר. במשך הזמן הרב שחלף יש להניח שהעורר יכול היה להיוודע דבר זכותו להגשת ערר.

כפי שצויין, איחור במועדים, כאשר האיחור הוא קצר מהווה עניין פרוצדוראלי הניתן לתיקון, ע"י יו"ר וועדת הערר, אולם איחור מהותי מהווה פגם מהותי ובנסיבות כאלה אין מקום להתערבות של יו"ר הוועדה.

4-8 שנים ארוך מדי, ולא ניתן עוד לתיקון.

20. לטענת העוררת, רק בשנת 2002 הגיע לידיה מידע רלוונטי אשר איפשר את הגשת הערר. הטענה הנ"ל, גם אם נכונה היא, אין בה כדי להועיל. העוררת חייבת היתה לברר את הפרטים הרלוונטיים, ולאסוף כל מידע בתוך זמן סביר, ובהעדר מידע מספיק רשאית היתה לדרוש פרטים נוספים במסגרת הערר.

ניתן להניח שהמידע בדבר "קרן פחת" אכן היה מידע חשוב ויתכן שהיה מקום לגלות את מקור החיוב במועד הדרישה, יחד עם זאת עצם הגילוי שיתכן שנעשה באקראי לאחר שנים אין בו כדי להאריך את המועד ללא גבול. קביעת המועדים נעשית בחקיקה ובפסיקה ואינה מוכתבת ע"י מקריות, כפי שהיה במקרה זה גילוי מקרי של מידע רלוונטי.

22. כאמור, בנסיבות מקרה זה אין מקום שיו"ר הוועדה יעשה שימוש בסמכותו להאריך מועדים. המסקנה היא שהמועד להגשת הערר חלף. בנסיבות אלה אין משמעות רבה לאבחנה שעושה ב"כ העוררת בסעיף 22 לסיכומיו בין דחיית הערר על הסף למחיקתו על הסף, בכל מקרה התוצאה היא שאין דנים בערר לאחר שהמועדים שחלפו חסמו את אפשרות הגישה לוועדה. מבחינה זו, אין לקבל את הטענה שהמשיבה פנתה בסעד שאינו נכון של דחייה על הסף. משחלפו המועדים, והעירייה התריעה על כך, ולאחר שלא נעשתה הארכה של המועדים, לא ניתן לדון בערר. יתכן כי הוועדה מוסמכת גם לדחות על הסף, מכח סמכותה הטבועה ותוך שימוש בסדרי דין מקובלים. (השווה ערר 2/00, בבית הדין להגבלים עסקיים הממונה נ. בזק מיום 31.1.02, מפי כב' השופט עדיאל וכן וע 234/02 קזצין נ. עיריית ראשל"צ מיום 20.3.03).

24. בין השאר מתייחסת הוועדה הנכבדה בסעיף 15 להחלטתה לעניין עינרם אשר בו נקטתי לטעמה גישה שונה וקבעתי כי עקב פגמים בהודעת החיוב משתנה במקרים רבים המועד, בהתאם לנסיבות של כל תיק ותיק.

25. לדעת הוועדה הנכבדה, גישה מחמירה לעניין ההודעה בדבר זכות הערר תגרום להעלמות הפגם, כלומר העיריות יקפידו לציין את זכות הערר. בכל מקרה פשוט יותר לתת הודעה מאשר לדון בכל תיק מחדש בשאלה האם יש מקום בנסיבות להאריך מועד או שאין מקום.

אכן נימוק כבד משקל בפי הוועדה הנכבדה, ואין לי אלא להצטרף בכל הכבוד לגישה כי עדיף להוסיף שורה להודעת החיוב, באופן שהחייב ידע על זכותו בוודאות, במקום לקיים בירור כל פעם מחדש בשאלה מתי נודעה זכות הערר.

אין ספק כי מתן הודעה כדין תקצר ותייעל הליכים, יחד עם זאת כפי שציינתי בעררים קודמים גם מתן הודעה, אין די בו במקרים מסוימים כדי לקצוב מועדים קצרים של 30 ימים.

26. כפי שציינתי בעבר וגם בתיק זה, הגשת ערר בנושא ביוב היא פעולה מורכבת הדורשת בירורים, קבלת פרטים, עריכת חשבונות וכו'. לצורך הגשת הערר נדרשים לפחות מספר חודשים. יש לזכור כי במקרים רבים מגיעה הדרישה למי שאינו משפטן, ואף אם משפטן הוא אינו מצוי ברזי ענייני וועדות ערר, הדורשות ידע ספציפי. מכאן שעצם ההגבלה של המועד ל - 30 ימים מהווה חסימה חלקית של זכות הגישה לערכאות באופן העומד בסתירה לחוקי היסוד. מכאן שלטעמי, כמעט בכל מקרה של איחור סביר (מספר חודשים, ובמקרים המתאימים גם שנה-שנתיים) יהיה צורך לבדוק את הנסיבות, כדי לברר האם ניתן לאשר את הגשת ההליך באיחור. יש לזכור כי ברוב העניינים העניק המחוקק תקופה של 7 שנים לפנייה לערכאות. בעניינים מסוימים הוגבלו המועדים לתקופות קצרות יותר: 3 שנים, שנה אחת, ובמקרים מסוימים גם פחות. לשם השוואה, בעניין ארנונה הוגבל המועד לפנייה בהשגה יחד עם זאת אין להשוות את מורכבות הליכי הביוב להליכי ארנונה. חישוב הארנונה ברוב המקרים הוא פשוט ביותר, ומצטמצם לשטח כפול ארנונה למטר. את התעריף ניתן לקבל מספר הארנונה המצוי בעירייה. במילים אחרות, הליכים פשוטים דורשים מועדים קצרים. הליכים מורכבים דורשים מועדים ארוכים יותר.

לעניין זה יפים דברי הוועדה הנכבדה בראשות כב' השופטת קלוגמן "דומה כי כיום אין מחלוקת על כך שמועד זה (30 יום) הוא קצר מדי".

עוד מציינת שם הוועדה הנכבדה כי במקרים מסוימים היטל הביוב מופיע בדרישת תשלום ביחד עם אגרות והיטלים רבים הנלווים להיתר בנייה. לגבי החיובים האחרים אין קיים סד זמן כה קצר לערר או השגה כמו לגבי היטל הביוב.

27. לגבי שיקול סופיות השומה ואינטרס ההסתמכות של הרשות, קובעת שם וועדת הערר כי אין לרשות אלא להלין על עצמה לגבי הפגיעה בסופיות השומה העלולה להיגרם כתוצאה ממחדלה שלה.

בעניין זה עלי לציין בכל הכבוד כי אני מצטרף לדעת הוועדה הנכבדה, יחד עם זאת גישתי היא כי יש לאזן בין השיקולים השונים, דהיינו יש לתת משקל למכלול הנסיבות: האם ניתנה הודעה מתאימה, האם שולם ההיטל, האם ניתנו פרטים הולמים על אופן חישוב ההיטל ומקורו, האם פעל הנישום כדי לאסוף מידע חסר, וכמובן כמה זמן התעכב הנישום בהגשת הערר. שיקולים אלה ושיקולים נוספים, לרבות זכות ההסתמכות של העירייה, כולם יילקחו בחשבון בעת הקביעה האם חלף המועד לערר. למרות האמור, אין לי אלא להצטרף לקריאת הוועדה הנכבדה, בתקווה שהרשויות יקפידו לתת הודעה מתאימה הכוללת את כל הנתונים הדרושים להגשת ערר, וכן לקריאה להארכת המועדים הקצרים מדי בחוק הביוב, שהוקצבו להגשת הערר.

28. התוצאה היא שבמקרה זה, לטעמי, חלף המועד להגשת הערר עקב הטעמים שציינתי. לא התעלמתי מהחלטת הוועדה בעניין סנאורה, אולם לאחר שחלף זמן כה רב, לא מצאתי לנכון להאריך את המועדים.

התוצאה מייתרת את הצורך בדיון בשאלת ההתיישנות.

בנסיבות, מאחר שנפלו לכאורה פגמים מהותיים בהודעות החיוב, אין צו להוצאות.

יש לציין לשבח את העבודה היסודית שעשו ב"כ הצדדים בסיכומים המפורטים אשר היו ערוכים היטב.

ניתנה היום כ"ו בתשרי, תשס"ה (11 באוקטובר 2004) בהעדר הצדדים.