גמישותה המופלאה של תקופת ההתיישנות להגשת ערר ביוב

בשנים 94', 96' ו – 98' שלחה עירית תל אביב דרישות תשלום לעוררת – חברת אלרוב נדל"ן ומלונאות בע"מ לתשלום היטל ביוב. ההיטל שולם בשנת 96' ובנובמבר 2002 (לאחר שחלפו 4-8 שנים !!!) הגישה חברת אלרוב ערר על החיובים.

סעיף 30 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) קובע, כי המועד להגשת ערר בהיטל ביוב הנו 30 יום שאותם ניתן להאריך ל – 60 יום - וכל אלה מיום קבלת דרישת התשלום. במקרה זה, טוענת עיריית תל אביב, חלפו שנים רבות וארוכות מיום קבלת דרישת התשלום ולפיכך דין הערר להדחות בשל התיישנות.

להגנתה, טוענת העוררת, כי נמנע ממנה להגיש ערר בסמוך לקבלת דרישת התשלום מאחר ולדרישת התשלום לא צורף תחשיב ההיטל, העירייה לא יידעה אותה בדבר זכותה להגיש ערר ולמעשה התברר, כי כלל לא היה צורך בהחלפת צנרת הביוב משום שהתשתית קיימת. כשלים אלה בהתנהלות העירייה, טוענת העוררת, יש בהם כדי לאפשר הגשתו של הערר בשלב זה.

אין זו הפעם הראשונה שוועדות הערר ובתי המשפט נזקקו לשאלת תקופת ההתיישנות בהגשת ערר בהיטלי ביוב, וכל זאת בשל התקופה הקצרה הקבועה בחוק להגשתו של הערר. התקופה הקצרה הקבועה בחוק להגשתו של הערר אינה עולה בקנה אחד עם ההכנות אותן יש לבצע קודם להגשתו של הערר החל מהליך איסוף המידע הנדרש, דרך מציאת עו"ד אשר מצוי בתחום, עריכת חשבונות, קבלת פרטים וכלה בהכנתו וגיבושו של כתב הערר – תהליך אשר כשלעצמו דורש זמן הארוך מתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק.

עמידה על תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק משמעותה אחת - חסימה, ולו אף חלקית, של האפשרות להגיש ערר. בתי המשפט וועדות הערר היו ערות לקושי אותו יוצרת תקופת ההתיישנות הקצרה ולפיכך קבעו לא אחת, כי ועדת הערר היא המוסמכת ולה שיקול דעת לקבוע בכל מקרה אשר יבוא לפניה אם להאריך את תקופת ההתיישנות ובכמה זמן כאשר הטעם למתן הארכה יכול שיהיה מטעמים סבירים בלבד.

עוד נקבע, כי הפגמים שבעטיים תהא וועדת הערר נכונה להורות על הארכת תקופת ההתיישנות ועל משך הארכה משתנים בהתאם למקרים המובאים בפניה ונסיבותיו של כל מקרה ומקרה. לדוגמה וועדת הערר תהיה נכונה להאריך את תקופת ההתיישנות שעה שלדרישת התשלום לא צורפה הודעה בדבר זכותו של נישום להגיש ערר. דוגמה אחרת היא העדר פירוט החשבון בהודעת החיוב. ככל שהפרטים אותם מסרה העירייה לנישום יהיו מעורפלים או מועטים יותר כך תגדל הנטייה לאשר את הארכתה של תקופת ההתיישנות לפרקי זמן ארוכים יותר.

כבוד השופט ארנסט, יו"ר ועדת הערר במקרה זה קבע בהחלטתו, כי קביעת תקופת ההתיישנות הנה למעשה איזון בין שיקולים שונים אותם על הועדה לבחון – לדוגמא: האם ניתנה הודעה בדבר הזכות להגיש ערר, האם ניתנו פרטים על אופן עריכת השומה, האם שולם ההיטל, כיצד פעל הנישום ומשך העיכוב בהגשת הערר. לדידו, אין העדר הפרטים בהודעת העירייה משמעו הארכתה של תקופת ההתיישנות ללא הגבלה. על הנישום חלה החובה לקיים את הברורים החיוניים ולפעול על מנת לקבל הפרטים הדרושים לשם בחינת זכויותיו והגשתו של הערר. ככל שפרק הזמן שחלף ממתן הודעת התשלום ועד להגשת הערר הנו ארוך ומשמעותי, אזי האיחור שבהגשת הערר הופך למהותי והנטייה תהא שלא לאשרו.

יתרה מזאת, שעה שהנישום שילם את ההיטל, כמו במקרה דנן, על ועדת הערר לשקול בנוסף לשיקולים של התרשלות העירייה בקיום חובותיה, גם שיקולים של סופיות השומה ואינטרס ההסתמכות.

כנגד דעתו זו של כבוד השופט ארנסט קיימת דעה שונה אשר הובעה על ידי כבוד השופטת גלוקמן ולפיה, יש ליתן משקל מכריע למחדלי הרשות בבחינת שאלת תקופת ההתיישנות. לדעתה של כבוד השופטת יש להגביר את הוודאות בנושא קביעת תקופת ההתיישנות ואת זה ניתן לעשות על ידי קביעתם של כללים ברורים תוך שימת דגש על חובתה של הרשות ליידע את הנישום בדבר זכותו להגשת ערר.

בנקרה של חברת אלרוב, קבע כבוד השופט ארנסט, כי חרף הליקויים המהותיים אשר נתגלו בהתנהלות הרשות, הרי שהשנים הרבות אשר חלפו עד להגשתו של הערר הנם גורם מכריע ולפיכך לא הורה על הארכתה של תקופת ההתיישנות.

צודק, לדעתי, כבוד השופט ארנסט באומרו, כי גם בגישתה של כבוד השופטת גלוקמן קיימת בעיתיות ותקופת ההתיישנות אינה יכולה להמשך ללא כל הגבלה בשל מחדלי הרשות, כשהמטרה לכך היא הגברת מוטיב הוודאות.

הדרך הנכונה והרצויה לתיקון המעוות הנה פשוטה – תיקון החוק. על המחוקק לתקן את תקופת ההתיישנות תוך לקיחת הפעולות אותם יש לבצע קודם הגשתו של הערר בחשבון. כן ראוי, שבהליך החקיקה, ייתן המחוקק דעתו לשאלה מה דין מניין תקופת ההתיישנות שעה שהרשות חדלה מלקיים חובתה.