ביום 2.2.04 נתן בית משפט זה תוקף להסכמת הצדדים למחוק מכתב התביעה את נושא אגרות הבניה, בעקבות ההלכה שנקבעה בע"א 1842/97 עירית רמת גן נ' מנחמי, פ"ד נד(5) 15.

מחדלה של העירייה מלעשות כן בכתבי טענותיה, כמו גם בפניותיה למשרד המשפטים ומשרד הפנים (אשר אישורם נדרש לשם חקיקת חוק העזר) מביא למסקנה כי חוק העזר נחקק בחוסר סמכות. לאור זאת, ומאחר והעירייה הודתה בפנייתה למשרד הפנים (נספח ז' לתצהירה של עו"ד דפנה קינן, היועצת המשפטית של העירייה), כי גבתה מהתובעת סכומים שלא כדין, הרי שחובת ההגינות ותום הלב המוגברת של רשויות המינהל מחייבת את השבת הכספים שנגבו ביתר.

התובעת טענה כי גם אם קיים מקור חוקי לחקיקה מתקנת שתכשיר באופן רטרואקטיבי את הגבייה הלא חוקית של אגרות המים, הרי שלא התמלאו התנאים להכרה בתוקפו של החוק המתקן כפי שאלה נקבעו בבג"צ 1149/95 ארקו תעשיות חשמל בע"מ נ' ראש עיריית ראשון לציון, פ"ד נד(5) 547 (להלן: "בג"צ ארקו").

הטענה הראשונה של התובעת בהקשר זה, שעניינה העדר הצורך בחקיקה הרטרואקטיבית, נסמכת על הפרוטוקולים של הדיונים שנערכו במועצת העיר בטרם נחקק חוק ההצמדה בשנת 1981. לדברי התובעת, אין בפרוטוקולים אלה כל זכר לצורך להצמיד את תעריפי אגרות המים, לא כל שכן להצמיד אותם באופן רטרואקטיבי.

נטען כי העירייה נמנעה מלהעיד מי מהנוכחים באותן ישיבות כדי להבהיר את הצורך בחקיקה רטרואקטיבית. עדותה של עו"ד קינן בעניין זה אינה מעלה ואינה מורידה, לטענת התובעת, מאחר וזו נכנסה לתפקידה רק בשנת 1991 כעשור לאחר חקיקת חוק ההצמדה. כמו כן נטען כי לא רק שהעירייה נמנעה מלהעיד את העדים הצריכים לעניין, אלא שהיא אף נמנעה מלהציג בפני בית המשפט את פרוטוקולי הדיונים. כל זאת בניגוד לחובת ההוכחה והראיה המוטלת על העירייה להצדיק את כשרותה של החקיקה הרטרואקטיבית.

בנוסף, הפנתה התובעת למקרים אחרים (נספחים ד' ו' לתצהירה של עו"ד קינן) מהם ניתן ללמוד כי כאשר העירייה התכוונה לחוקק חוק עזר למפרע, הרי שהיא הביעה את רצונה לעשות כן במפורש. משלא עשתה כן בענייננו, עולה כי החקיקה הרטרואקטיבית לא הונעה מתוך צורך אמיתי לבד מהצורך הפסול להכשיר גבייה לא חוקית.

עוד נטען לעניין זה, כי אף בפניות העירייה למשרד המשפטים ומשרד הפנים לא ניתן ללמוד על קיומו של צורך בחקיקה למפרע. מעבר לכך, מחוות דעתו של המומחה מטעם התובעת, המהנדס יונתן קופלוביץ עולה כי ממילא תעריפי אגרות המים מינואר 1981, ואף עוד קודם לכן מיולי 1980 ועד לשנים 1993 – 1995, המועד שבו חויבה התובעת בתשלום האגרות, היו גבוהים בכ- 30% מהעלויות בהן נשאה העירייה בהתקנת תשתית המים. לאור השיעור הבלתי סביר של תעריפי האגרות, אין סבירות בהכשרה רטרואקטיבית של הצמדת תעריפי האגרות שפירושה העלאת שיעורי האגרות.

אשר לטענה שעניינה מאזן הנזקים, טענה התובעת כי העירייה לא פירטה כלל בפני אילו תביעות כספיות היא עשויה להיות חשופה היה ולא תאושר החקיקה הרטרואקטיבית. מכאן, שטענתה בדבר נזקים הצפויים להיגרם לה היא טענה כללית אשר אינה מעוגנת בתשתית עובדתית.

יתרה מזאת, עצם העובדה כי ביום 25.5.98 נחקק חוק עזר חדש המבטל את תעריפי אגרות המים נשוא התביעה, מצביעה על כך שלעירייה לא ייגרם כל נזק מקבלת התביעה.

התובעת ציינה כי היא עצמה הסתמכה על כך שחויבה כדין בתשלומים שהעירייה השיתה עליה, ונזקה עולה כדי גובה התשלומים בהם חויבה שלא כדין.

מעבר לחוסר תום הלב ואי ההגינות בהתנהגות העירייה, שעה שזו תיקנה באופן רטרואקטיבי את חוק העזר תחת להשיב את הכספים שגבתה שלא כדין, נטען כי התנהגותה של העירייה לא עמדה בסטנדרט ההתנהגות הראוי של רשויות המינהל. זאת משום שבתגובה לפנייתה הראשונה של התובעת, השיבה העירייה כי לא נפלה כל שגגה בגובה תעריפי אגרות המים בהם חויבה התובעת. העירייה כלל לא אזכרה את עצם קיומו של התיקון הרטרואקטיבי לחוק ההצמדה.

התובעת הוסיפה וטענה כי גם אי גילוי פרוטוקולי דיוני מועצת העיר על-ידי העירייה עולה כדי הפרת חובת ההגינות המנהלית.

לבסוף, טענה התובעת כי יש להורות על בטלותו של התיקון הרטרואקטיבי מאחר ולפי לשונו הוא נועד להביא לתיקונו של חוק ההצמדה משנת 1981. אולם, חוק זה בוטל כאשר נחקק חוק העזר לרעננה (הצמדה למדד), התשמ"ד – 1984 ואין התיקון לחוק יכול לתקן חוק שבוטל זה מכבר.

עם זאת, טענה העירייה כי ההצמדה שנעשתה בפועל הולמת את הכוונה המונחת ביסוד חוק ההצמדה. זאת בשל העיכובים שחלו מהמועד שבו הוחלט על חקיקת חוק ההצמדה ועד למועד שבו הוא קיבל תוקף עם פרסומו ברשומות.

לעניין זה הופנתה העירייה למנגנון ההצמדה הקבוע בחוק, לפיו מתבצע עדכון תעריפי אגרות המים בשני מועדים במהלך השנה: האחד, ביום 1 באפריל בהתאם לשיעור עליית המדד בין חודש יולי בשנה שחלפה ועד לחודש ינואר. השני, ביום 1 באוקטובר על פי השינוי בשיעור המדד מחודש ינואר ועד לחודש יולי.

משכך, לאור העובדה שהוחלט על קבלת חוק ההצמדה עוד ביום 3.2.81 – מועד על פיו יש להצמיד את תעריפי אגרות המים לחודש יולי 1980 - הרי שכוונת מחוקק המשנה הייתה להצמיד את התעריפים רטרואקטיבית עוד מחודש יולי 1980. הזמן שחלף עד לקבלת אישורו של שר הפנים לנוסחו של החוק, אין בו כדי לגרוע מכוונה זו, למרות שמועד כניסתו לתוקף של החוק לא איפשר, לאור לשונו של החוק, את מימושה של כוונה זו.

יוצא אם כך, שהתיקון הרטרואקטיבי בא לתקן את המעוות ולממש את כוונתו המקורית של מחוקק המשנה ובה בעת למנוע את שחיקת תעריפי אגרות המים. אין לכן לומר כי לא היה כל צורך בחקיקתו של החוק.

באשר לטענת התובעת לפיה אין בפרוטוקולי הדיונים כל התייחסות לצורך בהצמדת תעריפי האגרות, ציינה העירייה כי הצורך בהצמדה עולה מהחלטת מועצת העירייה מיום 3.2.81 המאשרת את חוק ההצמדה.

באשר לעדכון תעריפי האגרות בהחלטת המועצה מיום 11.11.80, הרי שעדכון זה לא גילם בחובו את הצמדת התעריפים.

נוסף לכך נטען ע"י העירייה כי בעת חקירתה הנגדית לא נשאלה עו"ד קינן כל שאלה על הרקע שקדם להחלטת המועצה.

עוד טענה העירייה, כי הוחלט על התיקון הרטרואקטיבי לאחר תלונות מצד גופים שונים בנוגע לפער בין ההצמדה שנעשתה בפועל, לבין ההצמדה אותה היה מקום לערוך לפי לשון החוק.

לשאלת סמכותה לחוקק חקיקה רטרואקטיבית, טענה העירייה כי למרות שנקבע בדנג"צ ארקו כי אין לעגן את הסמכות בסעיף 15 לחוק הפרשנות, הרי שלא נסתם הגולל על האפשרות לחוקק חוק רטרואקטיבי מכוח מקור חקיקה אחר. מכאן, אין כל יסוד לטענת התובעת לפיה אין מקור חוקי לחקיקה הרטרואקטיבית.

עוד נטען בהקשר זה כי דנג"צ ארקו לא שינה מההלכה שנקבעה בבג"צ ארקו, לפיה נתונה לרשות המקומית סמכות לחוקק חוק עזר למפרע.

לאור ע"א 8627/03 לוי אלעזר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) עריכתו של דיון נוסף אין בה כדי לשנות את ההלכה שנפסקה בפסק הדין עליו נסב הדיון הנוסף. כמו כן, נטען כי יש לאבחן את עניין ארקו מהעניין שבפני, שכן שם מדובר היה בשאלת החוקיות של היטלי ביוב שהוטלו באופן רטרואקטיבי, בעוד שהתביעה הנוכחית עוסקת באגרות מים.

עוד טענה העירייה כי החקיקה הרטרואקטיבית תקפה לאור חזקת התקינות של המעשה המינהלי, הקבועה בפסיקה ובסעיפים 34א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971ו- 268 לפקודת העיריות [נוסח חדש].

אף אם נפל פגם במעשיה של העירייה, הרי שלאור עקרון הבטלות היחסית אין בכך כדי להוביל לבטלותו של התיקון הרטרואקטיבי ובעקבות זאת להשבת הכספים לתובעת. העירייה הוסיפה וטענה כי הלכה זו נכונה אפילו אם הפגם שנפל במעשיה הוא פגם מהותי, וזאת מקום שבו בטלות המעשה המנהלי תביא לחלוקה בלתי צודקת של זכויות וחובות. לטענת העירייה, מאזן הנזקים נוטה לטובתה, שכן היא הסתמכה על הסכומים שגבתה בגין אגרות המים ובהתאם לכך כילכלה את צעדיה והשקיעה בתשתיות ובמתן שירותים לרווחת הציבור כולו.

החלטה המורה על השבת הכספים תביא לפגיעה באיזון התקציבי של הרשות ולפגיעה בהסתמכותה, אשר תוליך לפגיעה בציבור כולו. כל זאת, בעוד שהתובעת שילמה את הסכומים אותם היא תובעת ללא מחאה, ותביעתה להשבת הכספים נעשתה תוך שיהוי רב בחלוף שנים ממועד התשלום.

חלוף הזמן ממועד התשלום ועד למועד הגשת התביעה, מהווה שיקול נכבד התומך בדחיית התובענה. יש לראות בו כדי ויתור מצד התובעת על תביעתה והסכמה לחיובים שהושתו עליה, גם אם בדיעבד התברר כי נפלה טעות בגובה החיובים.

עוד נטען כי התיקון הרטרואקטיבי כלל לא פגע בציפיות התובעת, אשר הסתמכה על כך שסכום האגרות בהם חויבה היה הסכום הנכון.

לטענת העירייה, טעם נוסף בגינו נדרש החוק המתקן הוא הרצון להימנע מהעלאה של שיעורי אגרות המים אשר הציבור כולו היה נושא בה אלמלא תוקן החוק.

העירייה דחתה את חוות דעתו של מר קופליביץ בטענה כי היא אינה מעוגנת בעובדות המקרה ולפיכך תאורטית ואקדמית.

לטענת העירייה, יש לקבל את חוות הדעת של מר אלי כהן, כלכלן ושמאי מקרקעין, ממנה עולה כי שיעורי אגרות המים שהוצמדו במהלך השנים שחלפו היו סבירים, ואלמלא ההצמדה הייתה נדרשת העלאה של שיעורי האגרות. עפ"י חוות דעת זו מטעם העירייה, אין לומר כי הגבייה בגין אגרות המים הייתה גביית יתר. אלמלא גבייה זו היה נגרם חסרון כיס לרשות.

לטענתה, סעיף ד3 להסכם הקובע כי בעלי הקרקע ישפו את התובעת בגין סכומי אגרות המים שזו תשלם, מהווה הוכחה לכך כי לתובעת כלל לא נגרם חסרון כיס כתוצאה מהפערים בהצמדת תעריפי האגרות.

העירייה טענה כי בנסיבות העניין, לאור מאזן הנזקים והתנהגותה של התובעת, אין לומר כי הייתה התעשרות "שלא כדין" במובנו של סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר").

גם אם התקיימו יסודותיו של סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולתובעת עומדת עילת תביעה, הרי שההשבה תהיה בלתי צודקת. מן הראוי שבית המשפט יפעיל את שיקול דעתו בהתאם לסעיף 2 לחוק עשיית עושר ויפטור את העירייה מחובת ההשבה כולה או מקצתה.

4.תגובת התובעת במסגרת הסיכומים:

התובעת דוחה את טענות העירייה. לטענתה, אין בעובדה כי בעת תשלום אגרות המים לא הובעה מצידה מחאה על גובה התשלום כדי למנוע ממנה בשלב מאוחר, כאשר נודע לה על אי חוקיותו של גובה החיוב, לתבוע את השבת סכומי היתר ששילמה.

באשר לטענת השיהוי שהועלתה נגדה, טענה התובעת כי מאחר והתביעה היא כספית הרי שאין תחולה להלכות החוסמות תביעה מכח שיהוי. מכל מקום, אין לומר כי בנסיבות העניין התקיימו התנאים שמכוחם ניתן לדחות תביעה בטענת שיהוי.

מכאן, התובעת, אשר אין חולק כי הודעות החיוב הוצאו על שמה והיא זו שנשאה בהן בפועל, זכאית להשבת סכומי היתר בהם חויבה. אף אם יהיה בכך משום הגדלת רווחיה, להבדיל מהקטנת הפסדיה, הרי שאין למנוע ממנה מלקבל את הכספים המגיעים לה.

בנוסף לכך, נטען כי אין להחיל בענייננו את הלכת הבטלות היחסית, שכן הפגם במעשה הרשות – הכשרה רטרואקטיבית של חיוב המנוגד ללשון החוק - הוא פגם מהותי היורד לשורשו של עניין.

התובעת דחתה את טענות העירייה בדבר חזקת התקינות של המעשה המנהלי. לגישתה, החזקה כנגד חקיקה למפרע מעבירה את נטל ההוכחה והראיה לכשרותו של התיקון לחוק אל העירייה. לא רק שהעירייה לא עמדה בנטל זה, אלא שאף הערימה מכשולים על גילוי העובדות הרלוונטיות בכך שנמנעה ממסירת פרוטוקולי הדיון של מועצת העירייה ולא העידה את העדים הצריכים לעניין.

5. דיון ומסקנות

א. נטל ההוכחה

התביעה שבפני היא תביעה כספית במסגרתה תוקפת התובעת באופן עקיף את חוק העזר, שהכשיר באופן רטרואקטיבי את גביית אגרות המים כשהן מוצמדות ליולי 1980.

ב. סמכות העירייה לחקיקה הרטרואקטיבית

נקבע במפורש בדנג"צ ארקו כי סעיף 15 לחוק הפרשנות אינו יכול להוות עוד עוגן לסמכותה הכללית של רשות מקומית לחוקק חקיקת משנה מתקנת בתוקף למפרע.

אין מקום לטענת הנתבעת לפיה אין בדיון הנוסף כדי לשנות מפסק הדין של בית המשפט העליון בבג"צ.

יחד עם זאת, פניות אלה נעשו עוד בטרם נפסקה ההלכה בדנג"צ ארקו. ניתן לכן לסבור כי הדבר נעשה בשל כך שהנתבעת סברה שלא מוטלת עליה חובה לציין מקור מסמיך שכזה. לאחר דנג"צ ארקו ניתן היה לצפות מן הנתבעת לציין בסיכומיה מהו המקור שהסמיך אותה לחוקק את חוק העזר למפרע. הנתבעת לא עשתה כן למרות שציינה כי דנג"צ ארקו לא סתם את הגולל על האפשרות לחוקק חקיקת משנה למפרע מכוח חוק מסמיך שאינו פקודת הפרשנות.

מחדלה של הנתבעת מלהצביע על מקור חקיקה מסמיך, חרף ההזדמנות שהייתה לה לעשות כן, מוליך למסקנה כי היא לא עמדה בנטל שעבר אליה להראות כי החוק המתקן נעשה בגדר סמכותה.

ג. עקרון הבטלות היחסית או התוצאה היחסית

אין ספק כי עקרון חוקיות המינהל הוא עקרון יסוד של שלטון החוק.

גם פעולה אשר נעשתה בחוסר סמכות אינה בהכרח בטלה על פניה.

נפסק כי יש להבחין בין הכללים אשר לאורם חייבת הרשות המנהלית לפעול, לבין התוצאה המתחייבת מהפרתם של אותם כללים. (בג"צ 2918/93 עירית קרית גת נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(5) 832 בעמ' 848).

עקרון זה, לפיו לא כל פגם במעשי הרשות מוליך לבטלות החלטתה - הוכר בפסיקה כ"עקרון הבטלות היחסית" (ע"פ 768/80, שפירא ושות' ו-3 אח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1), 337; יצחק זמיר הסמכות המנהלית (כרך ב', ירושלים, תשנ"ו), 831-830; דפנה ברק-ארז, "בטלות יחסית ושיקול דעת שיפוטי" משפטים כד (תשנ"ה) 519).

בפסיקה מאוחרת יותר אימץ בית המשפט העליון את הביטוי המוצע (ע"א 119/01 פרץ אקונס ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 817).

במסגרת פסק דין גיספן סקר כב' השופט זמיר את עקרון התוצאה היחסית ואת החלתו באותו מקרה, בו חרג בית הדין הצבאי המחוזי מסמכותו כאשר הטיל על המערער מאסר על תנאי למשך תקופה של 3 שנים.

יש לציין כי תקיפת המעשה המנהלי, בענייננו חקיקת המשנה המתקנת למפרע, נעשית במסגרת התביעה באורח עקיף ולא ישיר. בניגוד לטענת התובעת, עקרון התוצאה היחסית חל גם כאשר תקיפת המעשה המנהלי היא תקיפה עקיפה. עם זאת, הפסיקה הכירה בכך כי הליך התקיפה הישירה נותר דרך המלך שבה על העותר לנקוט (פסק דין אקונס לעיל, בעמ' 837).

ד. השיקולים לבחינת סבירות התיקון הרטרואקטיבי

בבג"צ ארקו נקבע, כי החלה רטרואקטיבית שנועדה לאשרר הפרשי הצמדה אשר נגבו שלא כדין היא תכלית סבירה (ראה גם בג"צ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור, פ"ד נ(2) 793, שם אישר בית המשפט חקיקה רטרואקטיבית דומה) וכי אין דרך אחרת, לבד מהחקיקה הרטרואקטיבית, אשר תאפשר לרשות להגשים תכלית זו בדרך שפגיעתה בזכויות הפרט פחותה יותר. בהקשר זה צויין כי החקיקה הרטרואקטיבית לא פגעה בהסתמכותם של העותרים, שכן אלה יצאו מתוך הנחה ששיעורי ההיטלים ששילמו היו כדין. שיקול נוסף שהיטה את הכף לטובת החלטה המכירה בסבירותו של החוק הרטרואקטיבי, היה כי החוק לא נועד להטיל מס חדש, אלא רק לתקן טעות שנפלה בשיעורו של היטל קיים.

ביחס לתקופת החקיקה הרטרואקטיבית – ציין אמנם בית המשפט כי תקופה של 12 שנה היא תקופה ארוכה מאוד אשר לא בנקל תוכר כתקופה סבירה. אולם, נקבע כי אורך התקופה נבע מאי מודעותה של העירייה לצורך לתקן את החוק – אי מודעות שגם העותרים היו שותפים לו. בנוסף לכך, חלותה של התקופה הרטרואקטיבית מתייחסת למספר חודשים בלבד, אשר הצמדתם נדרשה לשם שמירה על הערך הריאלי של הכסף. בית המשפט הוסיף ועמד על טענות נוספות שהועלו על-ידי הצדדים, והגיע לכלל מסקנה כי הנזק שייגרם לעירייה מקבלת העתירה רב מהנזק שייגרם לעותרים אם תידחה העתירה. זאת מאחר והעירייה כלכלה את צעדיה במשך שנים רבות בהסתמך על הכספים שגבתה. אשר לאפשרות לתקן את הטעות שנפלה על-ידי הגדלת שיעורי היטל הביוב העתידים לבוא, דחה בית המשפט אפשרות זו שכן אין היא מוצדקת והוגנת כלפי משלמי ההיטל העתידיים.

באיזון כולל נקבע לבסוף כי קיים יחס ראוי בין התועלת לציבור מחקיקת החוק, לבין הנזק לפרט שעליו לשאת בתשלומי ההיטל המוצמדים. מכאן, יש להכיר בתוקפה של החקיקה הרטרואקטיבית בהיותה סבירה ומידתית.

טענת התובעת, לפיה לא התייחסה העירייה בדיוניה לצורך להצמיד את שיעורי האגרות אינה עומדת במבחן הביקורת. התייחסות ברורה לצורך זה נמצאת בדבריו של מר י' רביד, מזכיר העירייה לפיהם "משרד הפנים הוציא תקנות המאפשרות להצמיד את החוקים הפיסקליים של המועצה. עם עליית המדד יעלו המחירים. הדבר ימנע מאיתנו רציפה בלתי פוסקת על ידי תיקונים תכופים של האגרות. במרוץ זה היינו תמיד מפסידים". בתגובה לדברים אלה ענה ש' להבי, סגן ראש המועצה, כי "העקרון מקובל עלי". אמנם אף אחד מן הנוכחים בדיונים שנתקיימו בוועדה לא העיד בפני, אך אין לזקוף לחובת העירייה את אי זימונם של הנוכחים בדיון להעיד. בנסיבות העניין, העירייה יכלה להסתמך על האמור בפרוטוקולים מהם עולה הצורך של העירייה להצמיד את שיעורי האגרות – צורך אשר הינו ברור לאור העלייה בשיעורי האינפלציה באותם ימים והחשיבות שבשמירת ערך הכסף. עובדה זו עולה גם תצהירה של עו"ד קינן, אשר לא נסתר במהלך עדותה.

בשולי הדברים יש לציין כי אין להסיק מסקנות לגבי תום ליבה או הגינותה של העירייה כתוצאה מכך שהפרוטוקולים הוגשו כראיה על-ידי התובעת דווקא. אין מקום לטענה המשתמעת מכתבי הטענות של התובעת, לפיה העלימה ממנה העירייה במתכוון את הפרוטוקולים. תוכנם של הפרוטוקולים התומך בגירסת העירייה ומצביע על העדר כל כוונה מצד העירייה שלא לגלות מסמכים אלה. יתרה מכך, עו"ד קינן לא נשאלה כלל בעניין זה בחקירתה, על אף שבתצהיר גילוי מסמכים מיום 11.11.03 (ת/6) הצהירה כי מסמכים אלה נמצאים בחזקתה של העירייה.

אי הצגת התחשיבים אינה מוליכה בהכרח למסקנה כי יש לקבל את טענת התובעת. הזמן הרב שחלף, למעלה מעשרים שנה, מעת הדיון במועצת העיר ועד לדיון בתביעה שבפני, מקשה על מציאת המסמכים שהיוו יסוד להחלטות מועצת העיר. לא מן הנמנע ואף סביר כי עדכון התעריפים מיום 11.11.80 אינו מגלם בתוכו הצמדה לשיעור המדד מחודש יולי 1980. רמז לכך ניתן למצוא בדבריו של חבר המועצה, מר י' רביד בדיון שהתקיים ביום 3.2.81, בו התייחס לצורך להצמיד את שיעורי האגרות באמצעות חוק הצמדה כללי המצמיד את כל תעריפי האגרות וההיטלים השונים אותן דורשת העירייה. מר רביד התייחס בדבריו לכך שעד לחקיקת החוק המוצע העירייה עדכנה העירייה את תעריפי האגרות על-ידי תיקוני חוק העזר וציין כי "במרוץ זה היינו תמיד מפסידים". ההפסד אליו כיוון מר רביד בדבריו הוא הצמדה לא ריאלית של התשלומים המגיעים לעיריה. הפסד שכזה יכול שיינבע מעיכובים בהליכי חקיקה. עיכובים שכאלה כוללים בתוכם אף עיכוב בקבלת התשתית העובדתית הדרושה לחברי המועצה לשם החלטתם. עוד יש לציין, כי עו"ד קינן לא נחקרה בעניין זה. אמנם עו"ד קינן לא כיהנה בתפקידה בעת קבלת ההחלטה על עדכון תעריפי האגרות. אולם, מנסיונה כיועצת המשפטית של העירייה יכלה לשפוך אור על הליכי החקיקה במועצת העיר.

ניתן לכן להגיע למסקנה כי כבר בעת חקיקת חוק ההצמדה, התעורר הצורך להצמיד את תעריפי אגרות המים לחודש יולי 1980, כפי שאכן נעשה בפועל. עצם העובדה שבחוקים מאוחרים יותר קבעה העירייה במפורש, בהוראת שעה, כי שיעורי האגרות הראשונים שייגבו יוצמדו לשיעור מדד הקודם על אף מנגנון ההצמדה הקבוע בחוק- אין בה כדי להביא למסקנה כי צורך כזה לא התעורר גם במקרים בהם העירייה לא כללה הוראת שעה שכזו.

מכל האמור לעיל, עולה כי נזקה של העירייה כתוצאה מקבלת התביעה עולה על נזקה של התובעת מדחיית התביעה.

התובעת טענה כי העירייה לא השיבה לה תשובה מלאה לפנייתה הראשונה בנדון. אכן, מן הראוי שתשובת הרשות המנהלית לאזרח הפונה אליה תהיה מלאה ככל שניתן. כבר נפסק כי בית המשפט יבחן בחשדנות נימוק של הרשות אשר מועלה לראשונה בהליכים שלפניו, אם כי אין בעובדה זו לבדה כדי להביא לפסלות ההחלטה המנהלית (ע"א 700/89 חברת חשמל נ' מליבו, פ"ד מז(1) 667, 678; בג"צ 8437/99 רשת גני חב"ד בארץ הקודש נ' שר החינוך, פ"ד נד(3) 69). התשובה עליה מלינה התובעת היא תשובתה של ב"כ העירייה לב"כ התובעת מיום 22.2.00. ב"כ העירייה ציין בפני ב"כ התובעת כי תעריפי האגרות צמודים למדד המחירים לצרכן כפי שהוא מתעדכן מעת לעת בהתאם לחוקי העזר השונים. אמנם, ראוי היה כי העירייה תודיע לתובעת על דבר קיומו של התיקון הרטרואקטיבי לחוק, אולם אין באי ציון זה כדי להוות שיקול של ממש בעניין בחינת סבירותו של החוק הרטרואקטיבי או תוצאת חקיקתו בחוסר סמכות. זאת במיוחד לאור העובדה כי ב"כ העירייה ציין כי אם התובעת סבורה אחרת, פתוחה בפניה הדרך לפנות לעיריהי ולהעלות את טענותיה בעניין.

טענה נוספת הינה הטענה כי אין להחיל כלל את חוק ההצמדה עצמו על חוק העזר מים, מאחר ובתוספת לחוק ההצמדה נאמר כי הוא יחול על חוק העזר מים משנת 1968, ואילו חוק העזר הוא משנת 1966. טענה זו נטענה לראשונה בסיכומי התובעת וגם זאת בשפה רפה. מן הטעם הזה לבדו יש לדחות את הטענה. לגופו של עניין, עיון בקובץ התקנות מלמד כי יצאה שגגה מאת מתקין התקנות. מראה המקום בהערת השוליים מפנה לחוק העזר משנת 1966, ואך בטעות מציינת התוספת כי חוק העזר הוא משנת 1968. מכל מקום, לא נטען על-ידי התובעת כי היא הוטעתה לחשוב שאין המדובר בהצמדתו של חוק העזר מים משנת 1966, ולפיכך אין מקום לטענתה.

מכל הטעמים אשר צויינו לעיל, המסקנה היא כי דין התביעה להידחות.