בית המשפט התבקש להצהיר כי:

(1) כל כספי תשלומי חובה – מיסי ארנונה, היטלים ואגרות על פי דין המגיעים למבקשת חסינים מפני עיקול ו/או המחאת זכות גם טרם הפקדתם בחשבון המיוחד כהגדרתו בתיקון 31.

(2) להצהיר על ביטולם של כל העיקולים שהוטלו על ידי המשיבות ו/או מי מהם בתיק תביעה ובתיקי הוצאה לפועל המתנהלים על ידי המשיבים כנגד המבקשת.

(3) להצהיר על הקפאת המחאת הזכות שניתנה על ידי המבקשת לבנק הפועלים בע"מ סניף יהוד (משיב 59) על כספי הארנונה, המים והביוב המגיעים למבקשת ממפעלי התעשיה האוירית לישראל בע"מ (המשיבה 58) לתקופה הקבועה בתיקון 31 באופן שהכספים יועברו לידי המבקשת.

 הרקע העובדתי – כללי:

המבקשת הינה עיריה אשר נקלעה לקשיים כספיים, כמו רשויות מקומיות נוספות, והיא מוגדרת כ"רשות מקומית בקשיים".

בתאריך 16.06.04 פורסם ברשומות חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 31 והוראות שעה התשס"ד2004-) (להלן: "החוק" או "תיקון 31").

מטרתו של תיקון מספר 31 לספק הסדר שיאפשר לרשויות מקומיות בקשיים להמשיך במתן שירותים חיוניים לתושביהן ולשלם שכר לעובדיהן במסגרת תוכנית הבראה שיקבלו עליהן אותן רשויות.

על מנת לאפשר הזרמת תקציבים לרשויות למטרות המפורטות לעיל, מבלי שכספים אלה יעוקלו על ידי נושים. חויבה עיריה ששר הפנים אישר את תוכנית ההבראה שלה לפתוח חשבון מיוחד בו יופקדו כל הכנסות הרשות המקומית במשך שלושה חודשים, מיום אישור תוכנית ההבראה, שהוגדרה כ"תקופה הראשונה", ומחצית ההכנסות בשלושה חודשים שלאחר מכן ("התקופה השניה"). בסעיף 1(ח)(ג)(1) נקבע כי הכספים שבחשבון המיוחד לא יהיו ניתנים לשעבוד.

לנוכח הוראות תיקון מס' 31 הגישה המבקשת את ההליך שבפני.

יצוין בעניין זה, כי במועד הגשת המרצת הפתיחה טרם אושרה תוכנית ההבראה של המבקשת ועל כן התייחסה הבקשה לחשבון הוצאות דחופות, אולם משאושרה תוכנית ההבראה בתאריך 01.08.2004 יש לראות את ההמרצה כמתייחסת לחשבון המיוחד כהגדרתו בחוק.

לטענת המבקשת בבקשתה (טענה שאיש מהמשיבים אינו חולק עליה) גרעונה המצטבר עומד על כ- 104 מיליון ₪ בנוסף על חובות בגין מלוות, בעוד שהכנסתה השנתית הינה 110 מיליון ₪ בלבד.

כנגד המבקשת מתנהלים עשרות תיקי הוצאה לפועל ותלויה ועומדת בקשה שהוגשה על ידה לאיחוד תיקים אלה בהוצאה לפועל. בשל אי עמידתה של המבקשת בהתחייבות שקיבלה עליה במסגרת תיק האיחוד נדחתה הבקשה בעבר; ועל פי הנטען בבקשה טרם הוכרעה בקשתה המחודשת בעניין זה.

בסעיף 7 לבקשה נטען כי: "כל אחד מהמשיבים 1-57, מנהל נגד המבקשת, תביעה או תיק הוצאה לפועל בגין חובותיה, ובמסגרת תיקים אלו הוטלו עיקולי צד שלישי אצל המחזיקים, החייבים למבקשת כספים בגין תשלומי חובה, כספים אשר מוגנים ע"פ תיקון 31 מעיקול" (ההדגשה במקור – ש.ד.).

למרבה הצער, לא טרחה המבקשת לפרט בטבלה המצורפת לבקשה, את סכום החוב בגינו נפתחו תיקי הוצאה לפועל, מועד הטלתו של העיקול וזהות המחזיקים, והיא מסתפקת בטיעון סתמי כי מדובר בתשלומי חובה מבלי לציין את טיבם של אותם תשלומים.

יתרה מכך, למרות שחלק מן המשיבים טענו לקיומה של אבחנה בין סוגי התשלומים השונים ולתוצאותיה של אבחנה זו לנוכח הגדרת המושג "הכנסה" בתיקון 31 הנ"ל לא השלימה המבקשת את החסר בתשובתה לתגובת המשיבים.

עוד יצוין, כי המבקשת לא טרחה לבצע מסירה של כתבי בי-דין לכל המשיבים ומשכך דין הבקשה ככל שהיא מתייחסת למשיבים 7,12,18,19,20,21,26,27, להימחק.

באשר למשיבה 11 מסתבר מתגובתה (שלא נסתרה) כי תיק ההוצאה לפועל נשוא הבקשה נסגר זה מכבר ועל כן לא היה מקום להגשת הבקשה נגדה.

ואילו משיבה 35 טוענת בתגובתה (וגם טענה זו לא נסתרה) כי לא הטילה כל עיקול על הכנסות החייבת ולפיכך, דין הבקשה נגד משיבות 11 ו- 35 להדחות מחוסר עילה.

המשיבים 1 - 57 מתחלקים לשלוש קבוצות עיקריות: ספקי שירותים, אשר ביצעו עבור העיריה עבודות תשתית, גינון, פינוי אשפה, גביה, הסעה ועוד;

חלקם אף ממשיכים לספק לעירייה שרותים חיוניים, אותם היא מחוייבת לספק לתושביה, אולם למרות שהמבקשת גובה מהתושבים ארנונה והיטלים בגין אותם שירותים, הצטברו חובותיה כלפי הספקים למליוני שקלים.

חלק מהמשיבים אף פרטו בתגובתם מסכת של הפרת התחייבויות, ביטול חד צדדי של שיקים ופריסת חובות שגם בהם לא עמדה העירייה.

משיבות 4,6,8,9 הינן קרנות פנסיה, תגמולים והשתלמות להן לא העבירה המבקשת במשך תקופה ארוכה כספים שהיה עליה להפריש לזכות עובדיה גם כספים אשר נוכו משכרם של העובדים למטרה זו לא הועברו לקרנות.

משיבות 41-47 מנהלות מפעלים בתחומה של המבקשת. בשנת 1988 הוגשה על ידן תביעה להשבת סכומים שנגבו מהן בעבר, בהיטל סלילת כבישים ומדרכות. הליכים אלה נמשכו עד שנת 1999 עת הגיעו הצדדים להסכם פשרה במסגרת ע.א. 5129/94.

בפסק הדין חויבה המבקשת להחזיר למשיבות את הסכומים שגבתה מהן ביתר ונקבע הסדר תשלומים להשבתם של אותם סכומים.

לאחר שהמבקשת לא עמדה בתנאי ההסדר פנו המשיבות בתאריך 01.04.01 להוצאה לפועל ולבקשתן הוטל עיקול על כספים המגיעים למבקשת מצדדים שלישיים.

משיבה 58 - התעשיה האווירת לישראל בע"מ - מנהלת את מפעלה בתחומה של המבקשת. בתאריך 24.09.92 קיבלה המשיבה הוראה בלתי חוזרת מהמבקשת להמחאת זכותה לקבלת כספים המגיעים לה ממנה לבנק הפועלים (משיב 59). עם קבלת ההוראה הודיעה המשיבה 58 למבקשת כי תפעל על פי הוראתה ונהגה כך עד אשר בתאריך 06.07.2004 נדרשה שלא להמשיך בהעברת הכספים על פי המחאת הזכות הנ"ל.

המבקשת טוענת כי הגבלת הוראת תיקון 31, המונעת הטלת עיקולים או שעבודים, רק לאותם סכומים שהופקדו בחשבון המיוחד מרוקנת את החוק מתוכנו מאחר שהנושים "מיירטים" את הכספים בטרם יגיעו לחשבון, בו הם חסינים מעיקול מכיוון שהוראת החוק מייעדת את הכנסות הרשות המקומית, במהלך התקופות המוגנות לשני סוגי חשבונות חסינים מפני עיקולים שעבודים והמחאות, למימון הוצאות חיוניות במשך שישה חודשים מיום אישור תוכנית ההבראה, אם לא ימנע מהנושים לעקל כספים שטרם הגיעו לחשבון זה לא ניתן יהיה להשתמש בהכנסות הרשות למטרות שלשמן נועדו על פי תיקון 31.

מנגד טוענים המשיבים כי החסינות מפני עיקול יוחדה לכספים בחשבון המיוחד בלבד, וכי לחוק אין תחולה רטרוספקטיבית ביחס לעיקולים ושעבודים שהוטלו על כספים המוחזקים בידי צד שלישי שטרם הגיעו לחשבון המיוחד.

עוד נטען על ידם, כי מדובר בפגיעה בזכות קנין יסודית ועל כן יש לפרש את הוראות החוק בצורה מצומצמת ולא להרחיבו על ידי פרשנות משפטית מעבר ללשונו הברורה. קרנות הגמל וההשתלמות טוענות כי הסכומים שאותם הן גובות הינן "שכר" כהגדרתו בחוק ובפסיקה ומשכך הן מהוות הוצאות חיונויות גם על פי תיקון 31.

כמו כן טוענים המשיבים כי העיריה פעלה באופן גורף לסיכול הליכי גביה מבלי שטרחה לפרט בבקשתה את העובדות הרלבנטיות להוכחת הטענה לפיה מדובר בכספים שעיקולם אסור על פי החוק.

סעיפים 3 ו-8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, קובעים כדלקמן:

"3. אין פוגעים בקניינו של אדם.

ברע"א 6821/93, רע"א 1908/94, 1160 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שתופי ואח', פ"ד מט(4) 221 נדונה, בין היתר, השאלה מהי פגיעה בקניין כהגדרתו בסעיף 3 הנ"ל. ואומר כב' הנשיא לשעבר מ. שמגר:

"לעניין מניעת שלילתה של זכות קניינת של הפרט, אין נפקא מינה אם שוללים זכות בנדל"ן או בזכויות ראויות, אם שוללים זכות חפצית, או אם מפקיעים זכותו של אדם כלפי חייב מוגדר בלבד... 'הקנין' שבחוק היסוד מתפרש אף על זכויות שהינן זכויות קנין במובן הקלאסי... הדגש הוא כאמור על התכלית, והיא בעיקרה מניעת שלילתו של מה שיש לאדם; זאת הפגיעה שחוק היסוד מבקש למנוע, על כן, המונח 'קנין' חורג, לצורך ההגנה החוקתית, מן ההגדרה הנוהגת במישורים א+חרים של דיני הקנין... הוא כולל לטעמי גם שלילת זכויות אובליגטוריות" (עמ' 328 מול האותיות ה-ז).

ומוסיף ומבהיר כב' הנשיא א. ברק:

קניין הוא כל אינטרס, אשר יש לו ערך כלכלי. על כן משתרע הקניין לא רק על 'זכויות קנייניות' (במובן שניתן להן במשפט הפרטי - כגון, בעלות, שכירות וזיקת הנאה), אלא גם על חיובים וזכויות בעלי ערך רכושי שנרכשו על פי המשפט הציבורי... עקרונית ניתן לומר, כי פגיעה בקניין מתרחשת כאשר הערך הרכושי של אינטרס קטן לעומת ערכו עובר לפעולות החקיקה" (עמ' 431).

לנוכח הגדרה רחבה זו של המונח "פגיעה בקניין" אין ספק כי הפקעתה של זכות, לפעול במסגרת הליכי הוצאה לפועל, לגביית חוב פסוק, הינה פגיעה בקניין כהגדרתו בחוק-היסוד.

למרות מסקנה זו לא אדון במסגרת הדיון שבפני בשאלת המידתיות של הפגיעה בקניינם של נושיה של המבקשת מן הטעם ששאלה זו אינה רלבנטית להכרעה במחלוקת שבפני והשאלה אשר הנני נדרשת להכריע בה ענינה בקשת העיריה להרחיב, בדרך של פרשנות, את הוראות תיקון 31, לשלב הקודם להפקדת הכנסות הרשות בחשבון המיוחד אשר בו מנועים הנושים מלהטיל עליו עיקולים.

יתרה מכך שאלת המידתיות של החוק תלויה בפני בית המשפט העליון במסגרת עתירה שהוגשה על ידי איגוד הבנקים נגד שר הפנים ושר האוצר (בג"צ 6193/04).

ולפיכך, נשאלת השאלה, האם יש לנקוט בפרשנות "תכליתית" כהגדרת המבקשת ולקבוע כי על פי תכלית החוק יש לעכב הליכי הוצאה לפועל הפוגעים בהבראת הרשות המקומית או לנקוט בכללי פרשנות דווקנית לנוכח הפגיעה בזכות קניינם של הנושים.

בע"א 6829/93 הנ"ל מתייחס כב' הנשיא לשעבר לסוגיה זו וקובע:

"הוראה המבקשת להגביל זכות יסוד צריכה להסתמך על אמירה מפורשת בחוק או לנבוע מאקט הנסמך על סעיף הסמכה מפורשת בחוק... הביסוס בהוראת חוק או בהוראה הנסמכת על אמירה מפורשת בחוק, בא ליצור עיגון פורמלי במילה הכתובה של החוק החרות בישראל, זאת להבדיל מכלל משפטי ערטילאי הנלמד מן הדין. זהו סייג שבצורה העוטף מגמה שבתוכן. עניין הצורה נושא עמו, כפועל יוצא ממהותו, את הפורמליות הנשענת על החוקיות ומחזק אותה" (עמ' 337 מול האות א').

גם בע"א 7210/01 עירית נתניה נ' עזבון המנוחה רחל גלומבוצקי ואח', תק-על 2004(2) 891, חזר בית המשפט על ההלכה לפיה "הוראת סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לפיה 'אין פוגעים בקניינו של אדם' מקרינה על חוקים שעניינם זכויות קנין... ומשפיעה על פרשנותם... כי יש להעדיף פרשנות המצמצמת את הפגיעה בזכות הקנין על פני זו שאינה עושה כן".

בסעיף 18 לבקשה מודה המבקשת עצמה כי "אמנם לשון החוק כפשוטו, מתייחסת לחסינות הכספים שבחשבון עצמו, אולם אין ספק כי מטרת המחוקק וכוונתו היתה לשריין את כל ההכנסות לזכות חשבון זה, גם בטרם הוכנסו לחשבון שאם לא כן, תעשה כוונת המחוקק פלסתר..."

טענה זו חורגת מכללי הפרשנות בהם ראוי לנקוט כאשר הוראות החוק גורמות לפגיעה בקניינו של אדם ומעבר לכך אינה מתיישבת עם לשונו הברורה של החוק עצמו. סעיף 31 ח'(א)(1) עליו סומכת המבקשת את טיעוניה קובע כי:

(2) במהלך התקופה הראשונה והתקופה השניה לא ניתן יהיה לפתוח או להמשיך בהליך למימוש שעבוד או המחאה שנוצרו או הומחו להבטחת אשראי כאמור בסעיף קטן (ג)(1), וכן לא ניתן יהיה לפתוח או להמשיך בהליך למימוש שעבוד, המחאה או עיקול, שנוצרו הומחו או הוטלו לפני המועד הקובע, אף אם נוצרו, הומחו או הוטלו, לפני תחילתו של תיקון מס' 31, וזאת בנוגע לכספים שבחשבון המיוחד.

(3) אין באמור בהוראות סעיף זה כדי לפגוע בתוקפם של עיקול, שעבוד אוהמחאה, שנוצרו, שהוטלו או שהומחו כדין על כספי הרשות המקומית לפני המועד הקובע, ובלבד שלא יהיה כדי למנוע מהרשות המקומית בהבראה כדי להשתמש בכספי החשבון המיוחד על פי הוראת סעיף קטן (ד)" (ההדגשות שלי – ש.ד.).

מלשון סעיף 31 ח' הנ"ל עולה בבירור כי המחוקק הגביל את ההגנה לכספים שבחשבון המיוחד. יתרה מכך בס"ק ג(3) טרח המחוקק להדגיש באופן מפורש שאין בהוראת החוק כדי לפגוע בחובות קודמים ואם חפצה הרשות לסייג הוראה זו עליה להוכיח כי יהיה בעיקולים אלה למנוע ממנה שימוש בכספי החשבון המיוחד למטרות שפורטו בס"ק (ד). משמע, לא ניתן להסתפק בטעון סתמי כי הקטנת תקבולי הרשות המקומית תפגע ביכולתה לפעול על פי תוכנית ההבראה; עליה להראות מהם הסכומים הדרושים לה למטרות המפורטות בס"ק (ד) מהו סכום הכנסותיה של הרשות וכיצד ימנעו ממנה העיקולים והשעבודים שהוטלו עובר לכניסתו לתוקף של תיקון 31 להשתמש בכספים למטרות המפורטות בס"ק (ד). ובענייננו, כאמור, הסתפקה המבקשת בטענות סתמיות שאינן נתמכות בפירוט מספרי כלשהו.

באשר לטענה לפיה בסעיף 31 ח(ג)(1) גילה המחוקק דעתו שהאיסור יחול גם על עיקולים שוהטלו לפני התקופות הראשונה והשניה שאם לא כן לא היה מציין כי הכספים בחשבון המיוחד לא יהיו ניתנים לשעבוד, ועיקול שהוטל לפני תקופות אלה, אף אם הוטל לפני החלתו של תיקון 31 לא יחול על כספים אלה, שהרי עובר לתחילת תהליך ההבראה טרם נפתח החשבון המיוחד. התשובה לקושיה זו מצויה בחוק ההוצאה לפועל המאפשר הטלת עיקולים על זכויות שיגיעו לחייב שלושה חודשים לאחר הטלת העיקול ומשכך כל נכס או זכות אשר יגיעו לעיריה מאותו מחזיק במשך 3 חודשים החל ממועד הטלת העיקול יתפסו על ידי הזוכה במסגרת אותו עיקול. באמצעות הוראה זו יכול הנושה ל"עקוב" אחרי הזכות גם לחשבון המיוחד ותוצאה זו ביקש המחוקק למנוע (ראה ספרו של השופט דוד בר אופיר הוצאה לפועל הליכות והלכות מהדורה חמישית, עמ' 477-478).

לנוכח לשון החוק, אני סבורה כי לא ניתן ליחס לסעיף את שאין בו; דהיינו, הוראה המונעת מימוש זכויות שהתגבשו בעבר וכספים שעדיין לא הגיעו לחשבון המיוחד. יתרה מכך, על פי הוראת סעיף 31ח(א) בתקופה הראשונה מופקדות בחשבון המיוחד כל הכנסות הרשות ובתקופה השניה רק מחציתן. בבקשתה הגורפת אין העיריה מאבחנת בין שתי התקופות ואינה מפרטת את היקף הכנסותיה הצפויות בשתי התקופות וכיצד יש בעיקולים כדי להשפיע על יכולתה להפקיד בחשבון המיוחד מחצית מהכנסותיה בתקופה השניה.

לאור האמור לעיל, החלטתי לדחות את הבקשה להרחיב את היקף ההגנה שמעניק החוק. מעבר לחשבון המיוחד גם לסכומים שהיתה המבקשת יכולה להפקיד בו אלמלא העיקולים, וזאת בהסתמך על תכלית החקיקה וכללי הפרשנות כמפורט לעיל.

גם ניסוחה הכללי חסר הפירוט של הבקשה מהווה שיקול כבד משקל כנגד טענות המבקשת. סעיף 31 מורה שכל הכנסות הרשות המקומית בהבראה יופקדו בחשבון המיוחד. "הכנסה" מוגדרת בסעיף 31 ה':

"לרבות הקצבות, תקבולים ממסים, מאגרות ומתשלומי חובה ולמעט כספי הבראה, הקצבות לפיתוח כמשמעותן בסעיף 31 (ד), הקצבות כהגדרתן בחוק הרשויות המקומיות (ייעוד כספי הקצבות למטרות חינוך), התש"ס-2000, היטל השבחה כמשמעותו בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, והיטלים לפיתוח המוטלים על פי חוק עזר של רשות מקומית" (ההדגשה שלי - ש.ד.).

דהיינו, כספים שמקורם בהיטל השבחה והיטל פיתוח אינם נכללים בהכנסות שחובה של גזבר הרשות להפקידם בחשבון המיוחד ומשנמנעה המבקשת מלפרט אילו כספים מעוקלים על ידי כל אחד מהמשיבים לא עלה בידה להראות שכספים אלה אכן מיועדים לחשבון המיוחד. וכפי שציינתי לעיל, לנוכח הניסוח הכללי גם לא עלה בידי המבקשת להראות שהכספים המעוקלים מיועדים למטרות ספציפיות שנקבעו בסעיף 31(ח)(ד).

עוד יצויין כי למקרא הבקשה מתעורר הרושם שהעיריה נחפזה לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכה והיא מבקשת להתנער מכל התחייבויותיה הקודמות מבלי לאבחן בין סוגי השעבודים והעיקולים.

סעיף 31(ח)(ד) מפרט את המטרות שלשמן ישמשו כספי החשבון המיוחד ובין היתר תשלום שכר לעובדי הרשות המקומית. ההפרשות לקרנות ההשתלמות, הפנסיה והתגמולים הינן חלק משכרם של עובדי הרשויות ולא הובהר בתשובת המבקשת כיצד חורג מימוש עיקולים אלה ממטרת החוק. וראה לעניין זה בר"ע 3836/01 (חי) ק.ל.ע קרן השתלמות לעובדים סוציאליים בע"מ נ' מועצה מקומית מג'ד אל כרום, שם נאמר על ידי כב' השופט ג'ובראן:

"אני סבור כי הפרשה לקרן השתלמות של העובד הינה בגדר תשלום המגיע לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו, קרן השתלמות משמשת כנאמן בלבד של העובדים, היא מחזיקה עבורם בכסף עד למועד שבו יוכלו למשוך אותו".

וכן ד"נ 985 נציב מס הכנסה ומס רכוש נ' ד"ר מיכה בר זאב, פ"ד מ(4)351, עמ' 360-361 שם נקבע:

על פי החלטת בית המשפט העליון (כב' השופט ד"ר א. גרוניס) הוגשה במסגרת טיעוני המבקשת גם עמדת היועץ המשפטי לממשלה. עמדתו מתייחסת לשתי סוגיות: ראשית, נטען שלא ניתן להטיל עיקול בדרך של עיקול אצל צד שלישי על כספי מיסים ותשלומים חובה. שנית, גם בהנחה שניתן ככלל לתת צו עיקול כאמור אין לממש שעבוד או המחאת חוב ישירות אצל נישומים. פעולות אלה מנוגדות לחוק ההבראה.

באשר לטענה העקרונית לפיה לא ניתן לעקל כספי מיסים אציין כי תגובה זו חורגת מהבקשה כפי שנוסחה על ידי העיריה. אולם, גם לגופו של עניין עמדה זו אינה מקובלת עלי.

לא מצאתי גם מקום להשוואת הרשויות המקומיות, לעניין הוצאה לפועל, למדינה מאחר שביחס לגביית חובות פסוקים נגד המדינה קבע המחוקק מנגנון חליפי להליכי הוצאה לפועל שלא כן ביחס לרשויות מקומיות.

גם הרתיעה שמגלה היועץ המשפטי מן האפשרות שגוף פרטי ינקוט הליכי גביה של חובות מיסים אינה רלבנטית בעניננו, מאחר שעל פי הנטען בתגובת המשיבים, העיקולים הוטלו אצל המחזיקים שלא כפרו בחובם כלפי העיריה. כך שלא נוצר כל צורך להפעיל סמכויות "שילטוניות" כלפי התושבים.

באשר לטענות הנוגעות לפרשנות החוק, הרי שהאמור לעיל יפה גם לעניין זה.

כפי שציינתי לעיל, המחאת חובות הארנונה של משיבה 58 לבנק הפועלים נעשתה בשנת 1992, דהיינו, 12 שנה עובר לחקיקת תיקון 31.

המחאת זכויות זו שימשה בטוחה לאשראי שקיבלה המבקשת. ואין חולק כי הבנק שינה מצבו לרעה כאשר סמך על הוראה בלתי חוזרת שניתנה למשיבה 58.

בניגוד לטענות שהועלו על ידי העיריה והודגשו בעמדת היועץ המשפטי לממשלה, אין מדובר בנושה אשר מיהר להטיל עיקול או שעבוד לנוכח המצב שנוצר סמוך לחקיקת תיקון 31, אלא בהסדר שנמשך שנים ואין ליחס למחוקק כוונה לפגוע בהתחייבות כגון זו.

לאור כל האמור לעיל, החלטתי לדחות הבקשה.

המבקשת תשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5000 ₪ בתוספת מע"מ לכל אחד מהמשיבים שהגיש כתב תשובה. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום ט"ז בחשון, תשס"ה (31 באוקטובר 2004) בהעדר הצדדים.