כשהשלטון עבר לרפובליקאים החל מהנשיא רייגן, הפכה המילה "ליברלי" למילת גנאי כאילו מילה נרדפת ל"מתירני" (תוך התעלמות מכך שמקורה הוא המילה "ליברטי", דהיינו "חופש", דבר שהוא ספינת הדגל של המשטר הדמוקרטי בארה"ב). למרות זאת לא חל כרסום בכמה חוקים פסיאודו-ליברלים, שאחד מהם הוא החוק כנגד הטרדה מינית.

מאחר שכל מה שהוא אמריקה, לא משנה אם הוא טוב או רע, מוצא את דרכו גם לישראל (לעיתים, באיחור של משהו כמו עשר עד עשרים שנה וזאת גם לגבי עמדות שאמריקה בינתיים כבר חזרה בה מהן), זכינו לכך שגם המחוקק שלנו, תוך לחץ (לאו דווקא פיסי ולאו דווקא מתון) מצד חברות כנסת פסיאודו-פמיניסטיות, התלבש על הנושא וחוקק חוקים נגד הטרדה מינית.

חוקים אלה עברו כבר מזמן את גבול הטעם הטוב בפגעם בחופש הקומוניקציה בין גברים ונשים, בהתייחסם הפטרנליסטית לנשים כחסרות אונים התלויות בחסדי הממשלה (הגברים?) לשם הגנתן (גם כשלא מדובר בהגנה פיסית שהיא חובת הממשלה לגבי כל אדם בכל מקום) מצד אחד, ומצד שני נותנת בידיהן כוח סחיטה חסר תקדים.

הקושיה הראשונה שעולה בראשי לנוכח החוק הוא, מדוע הוא מפלה לטובה דווקא הטרדה מינית ואינו מטפל בהטרדות על רקע אחר. מדוע, למשל, יש לאסור התבטאות סקסיסטית ולהתעלם מביטויים מעליבים לגבי אדם בגלל שהוא שמן, או נכה, או חרדי, או ערבי.

הקושיה השניה היא, עד מתי בכלל מותר לפגוע בחופש הביטוי של אדם כלשהו רק כדי למנוע מאנשים אחרים לשמוע דברים שאינם נעימים לאזניהם? (שאלה זו ישימה, אגב, גם בקשר לחוק נגד "העלבת עובד ציבור".) מהו אם כן האיזון הנכון בין חופש הביטוי מצד אחד ופגיעה פסיכולוגית מצד שני? בקשר לזה יש לזכור את החלטתה האחרונה של השופטת העליונה דליה דורנר, שהיתירה שידורים פורנוגרפיים למרות פגיעתם בנשים, תוך העדפת חופש הביטוי על פני סטריליות פסיכולוגית.

הקושיה השלישית נוגעת לאספקטים השונים של החוק שמכוסים או ניתנים להיות מכוסים על ידי חוקים ספציפיים שאין לגביהם בעיה של שיקול דעת לגבי איזון. אחד האספקטים האלה הוא, למשל, נגיעה פיסית בגוף אישה ללא רשותה, וגרוע מזה, למרות מחאתה. אבל מגע גופני ללא רשות הוא פגיעה בפרטיות גם אם הוא נעשה שלא על רקע מיני וגם אם מדובר במגע של גבר בגבר. יתרה מזאת, בעצם לא מדובר פה בהטרדה, אלא בדבר חמור מזה, השגת גבול גופנית, שהיא למעשה סוג של תקיפה. לכן פעילות זו מכוסה, או צריכה להיות מכוסה על ידי אותם החוקים האוסרים תקיפה.

אספקט אחר של הטרדה מינית כולל את המקרים בהם הבוס מאיים על עובדת שלו בפיטורין או להתנכל לה בכל צורה אחרת אם לא תיענה לחיזוריו. שוב, לא מדובר פה בהטרדה מינית אלא בסחיטה מינית שמין הראוי שתהייה מטופלת על ידי חוק ספציפי נגד סחיטה מינית. הפתרון מבחינה מעשית במקרה זה הוא כזה: במקום שהבחורה תתלונן על הסחיטה והשופט יצטרך להחליט למי להאמין במצב של מילה של הבחורה מול מילה של הבוס, הייתי מציע שבכל מקרה של סחיטה מינית תלבש המתלוננת על גופה מכשיר הקלטה שיינתן לה על ידי המשטרה ובעזרתו תתעד באופן בלתי-משתמע-לשני-פנים את עובדת האיומים הסחטניים.

לעומת המקרה של סחיטה מינית שמן הראוי להילחם בה עד חורמה, החוק המגדיר באופן גורף כל יחסים בין בוס ופקידתו כ"יחסים אסורים בהסכמה" הוא דרקוני ומיותר, מאחר והוא מגביל יחסי אנוש יתר על המידה עד פגיעה חמורה בפרטיות. ידועים מקרים רבים של נישואים מוצלחים בין בוסים (כולל מפקדי צבא) ופקידותיהם, שהיו נמנעים מכוח החוק של "יחסים אסורים בהסכמה". איסור גורף מהווה שפיכת התינוק עם מי האמבטיה, ובין היתר פוגע באותן הנשים שהיו רוצות ביחסים עם הבוס אך ייתקלו בסירוב מצדו מפחד החוק. במקרים אלה, במקום להגן על נשים החוק תוקף את פרטיותן, בניגוד משווע לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

צריך לשים לב, שבמקרה של יחסים אסורים בהסכמה לא מדובר בהגנה פיסית (מפני מגע בלתי רצוי) או כלכלית (מפני סחיטה), אלא בהתערבות ביחסי כוחות בין זוג אנשים מבוגרים, כביכול לשם איזון ביניהם (בהנחה שלעובדת עמדה נחותה מזו של המעביד). כמו שהממשלה לא צריכה להתערב בתחרות החופשית במשק הקפיטליסטי, כך אין מתפקידה להתערב בשוק החופשי של יחסי אנוש כדי ליצור איזון כוחות. אפילו נכון הדבר שלבוס יש יתרון מסוים עקב סמכותו, יכולות להיות לאישה יתרונות אחרים כנגדו, כמו יופי משגע.

האם עלה בדעת הממשלה לתת איזון מלאכותי גם לטובת הגבר כנגד היופי הנשי? ובכלל, אם תפקידה של הממשלה לאזן, אז מדוע היא מטפלת רק באיזון כוחות של גברים ונשים הנמצאים ביחסי עבודה ומזניחה את האיזון באשר לגברים ונשים שאינם ביחסי עבודה?

למשל, מצבים בהם קיים יתרון לאחד הצדדים עקב היותו/היותה עשיר/ה, או בעל/ת קשרים חברתיים שהצד השני נזקק להם)? האם יעלה על הדעת שגם יחסים כאלה יהיו אסורים בהסכמה?

(בעניין יחסים אסורים בהסכמה, ניתן גם לפשר בין המצב הקיים לעמדה שהצגתי לעיל, על ידי כך שבמקרה שקיימת הסכמה הדדית, יופיעו הצדדים בפני שופט שבהתאם לחקירתו יהיה מוסמך לאשר לצדדים לקיים יחסים.)

לאחר שעשינו את האלימינציה של תקיפה, סחיטה ואיזון כוחות, כל מה שנותר בחוק נגד הטרדה מינית הוא ההתבטאויות שהוא אוסר, ובהן אטפל עתה. ראשית, בעניין זה, כפמיניסט אמיתי, אני נעלב עמוקות מזה שמורידים מערך האישה על ידי כך שמחליטים שהיא זקוקה לקבל הגנה מביטויים, כלומר, שקובעים שהיא לכשעצמה אפסית וחסרת ישע, שאינה מסוגלת בכוחות עצמה להתמודד בשוק החופשי של ההתבטאויות. אישה המתלוננת בפני הממשלה על כך שהשתמשו נגדה בביטויים סקסיסטיים מורידה את עצמה לרמה של ילדת גן המתלוננת בפני הגננת על כך שהילדים "קוראים לה בשמות".

להמחשה, אביא בתור דוגמה מקרה שאירע לפני מספר שנים כאשר בתכנית "הכל דיבורים" הופיעה בחורה שננשכה על ידי כלב בחזה. היא סיפרה, שכשצולמה ברנטגן, שמעה את טכנאי הרנטגן מתלחשים ביניהם ואומרים משהו כמו "הכלב מצא את המקום הכי רך בגופה של האישה". בחורה שמעריכה את עצמה הייתה מצפצפת על גברים אלה ומתייחסת אליהם כמו אל כלבים נובחים, במקום לרוץ לרדיו ולקטר כמו ילדת גן.

לחילופין, אילו הייתה במקום זאת בוחרת להתמודד עמם בשדה ההתבטאויות, אחת הדרכים בהם יכלה להשיב להם כגמולם הייתה לומר להם משהו כמו: "מזלכם שלא הייתם שם, כי הזיינים שלכם יותר רכים מהשדיים שלי".

חלק מהביטויים שנאמרים על ידי גברים כלפי נשים, במיוחד כשהמדובר במחמאות, יכולים להוות הטרדה לבחורה אחת, אך לגרום נחת לאחרת, ונשאלת השאלה האם זה מוצדק שמי שנהנות ממחמאות תסבולנה למען אלו שרואות בהן הטרדה ולא להפך?

בנוסף לכך, היחס להתבטאות כלשהי הוא פונקציה של מקום, זמן ונסיבות. זכורני, שלפני למעלה מארבעים שנה, הייתי, דרך קבע ופעמים אחדות ביום, פונה לפקידה סקסית שעבדה עמי באותו חדר ושואל אותה: "שרה'לה מתי סוף סוף נעשה אהבה ביחד?". הנערה, שהיה לה חבר, לכתחילה עשתה פני נעלבת לנוכח שאלתי. במנטליות של היום, ייתכן מאוד שהייתה מתלוננת על הטרדה מינית. מה שקרה במציאות הוא, שיצאתי לחופשה, וכאשר נגמרה וחזרתי למשרד, היא הודתה בפני שבתקופת היעדרי התגעגעה לשמוע מפי את השאלה בעלת התוכן המיני.

לסיכום, לא רק נשים, אלא בני אדם בכלל, צריכים להיות פחות רגישים ל"נביחות" של אנשים אחרים, כלומר, להתייחס עליהם ברמה של גלי קול חסרי תוכן, ולא ברמה של מסרים המייצגים תוכן, ובכל מקרה להתמודד עמם בזירה הלשונית כשווים בין שווים. לכן, למען חופש הביטוי וכבוד האישה אני מציע להוריד מסעיף ההטרדה המינית התבטאויות ככל שהדבר נוגע לתוכן הדברים הנאמרים.

מאחר, שכפי שכבר הראיתי, יתר האספקטים של החוק נגד הטרדה מינית מכוסים על ידי חוקים אחרים (תקיפה, או השגת גבול פיסית, וסחיטה מינית) ומכיוון שהורדנו בזאת גם עניין ההתבטאויות, הופך המושג הטרדה מינית לקבוצה ריקה (כלומר, לקבוצה שאין בה אייטמים). השורה התחתונה היא שאין, בעצם, דבר כזה "הטרדה מינית" וההטרדה היחידה ביחסי גברים ונשים היא החוק נגד הטרדה מינית.

מה שבכל זאת צריך להיחשב להטרדה (לאו דווקא מינית) שיש להגן מפניה, הוא, למשל, כאשר אדם עוקב אחרי מישהי/ מישהו ויוצר אווירה של פחד לא כתוצאה מתוכן הביטויים לכשעצמם, אלא כתוצאה מכך שעצם נוכחותו במקום ובזמן המסוים מהווה איום. כאמור לעיל, דבר זה ישים לא רק לגבי הטרדה על רקע מיני אלא לגבי הטרדה על כל רקע שהוא.

לסיום, אביא דוגמה מוחשית לתוצאות השליליות של חוק ההטרדה המינית כפי שהוא מנוסח כעת, ואני מתכוון למקרה של הנשיא קלינטון. האיש הנחמד והשובב הזה, בהיותו מושל ארקאנסאו הזמין יום אחד לחדרו במלון את אחת הפקידות, פאולה ג'ונס, ושם ביקש ממנה להעניק לו שירותי מין. גם לפי גרסתה, הוא לא הפעיל עליה לחץ, לא השתמש באיומים, רק ביקש יפה, אם כי בבוטות.

הנערה סירבה ושום סנקציות לא הופעלו נגדה, כך ששום נזק רציני לא הוסב לה, פרט למבוכה זמנית. אבל קיום החוק נגד הטרדהמינית, לא רק איפשר לה להגיש תביעה נגדו, ולא רק לעשות זאת בזמן שהיה נשיא וגורל האומה היה מופקד בידיו וכל רגע של עיסוק בעניינה היה רגע פחות בשרותו לאומה, אלא גם להכריח אותו לענות על שאלות אינטימיות לגבי יחסיו עם אישה אחרת, מוניקה לווינסקי.