ה"פ 565/04

ה"פ 565/04

לפני בקשה להעברת התובענה לבית המשפט לעניינים מינהליים מחמת העדר סמכות עניינית.

(ב) עוד טרם שנרכשה החלקה, נוהל מו"מ בין המוכרת למשיבה בנוגע לשינוי יעוד החלקה מיעוד מסחרי למגורים. משנרכשה החלקה, באו המבקשים בנעלי המוכרת, והמשיכו במו"מ, שהתנהל בעצלתיים. משנוכחו המבקשים לדעת שלוח הזמנים לסיום המו"מ אינו ברור, ועלול לארוך עוד זמן מה, הודיעו למשיבה, ביום 15.10.01, שבכוונתם לפעול למימוש ייעודה המקורי של החלקה, קרי, בניה למטרות מסחריות, ולשם כך הגישו בקשה להיתר בניה (להלן:- "בקשת ההיתר").

(ג) בעקבות בקשת ההיתר, הוציאה המשיבה למבקשים דרישת תשלום בגין פיתוח כבישים ומדרכות, אגרת הנחת צנרת והיטל ביוב, בסך כולל של 676,433.13 ₪ (נספח "ח" לתובענה, להלן:- "דרישת התשלום").

(ד) לטענת המבקשים, על פי מערכת הדינים שחלה במועד הרלבנטי אין הם חייבים בתשלומים המפורטים בדרישת תשלום, מהטעמים המפורטים, בתמצית, להלן:

(דד) טענה זהה נטענה גם לגבי אגרת הנחת צינורות.

לנוכח טעמים אלה עותרים המבקשים, במסגרת תובענה זו, לפסק דין הצהרתי שלפיו דרישת התשלום הנ"ל הוצאה שלא כדין ו/או בחוסר סמכות, ובשל כך יש להצהיר על בטלותה.

(ה) בתגובתה לתובענה העלתה המשיבה טענת חוסר סמכות עניינית. לדעתה, בית המשפט המוסמך לדון בתובענה הוא בית המשפט לעיניינים מינהליים, ולא בית משפט זה. בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 12.7.04, איפשרתי לב"כ הצדדים להשלים טיעוניהם בכתב באשר לשאלת הסמכות העניינית. טיעוני הצדדים הושלמו והגיעה השעה להכריע; כך אעשה, מיד לאחר שאפרט, בקליפת אגוז, את טענות הצדדים.

(א) המשיבה טוענת שלנוכח סע' 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס - 2000 (להלן:- "חוק בתי משפט לעניינים מינהליים") ופריט 8(א) לתוספת הראשונה לחוק - הדרישת תשלום הנ"ל מהווה החלטה של רשות, שלבית המשפט לעניינים מינהליים סמכות ייחודית לדון בה. משנתבקש סעד הצהרתי על בטלות או אי חוקיות של דרישת התשלום שהוציאה המשיבה - מדובר, אליבא דמשיבה, בתקיפה ישירה של החלטת הרשות, המצויה בתחום סמכותו הייחודית של בית משפט לעניינים מינהליים.

(ב) לטענת המבקשים - הדרישת תשלום שהוצאה על ידי המשיבה אינו מהווה "החלטה" כהגדרתה בפריט 8(א) לתוספת. "החלטה", לדידם, מהווה אך מעשה מינהלי שעבר דיון ובדיקה, ודרישה לתשלום כספים אינה עונה על קריטריון זה. עוד נטען, שהחיוב נשוא הדרישת תשלום אין מהותו תשלום שנועד לממן תשתית מוניציפלית, וכל כולו נובע מבקשת המבקשים להיתר בניה.

לאחר בחינת טענות הצדדים, נחה דעתי שהדין עם ב"כ המבקשים.

(א) בשנת 2000 חוקק חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים. סעיף 1 לחוק מגדיר את תכליתו כדלקמן:

"מאחר שבעיית העומס בבג"צ ..., לא פחתה, ובהיעדר פיתרון תחיקתי כולל, החל תהליך לא מבוקר של העברת סמכויות מבג"צ לבתי המשפט הכלליים בעיקר בדרך של פרשנות וחקיקה שיפוטית.

(הצ"ח 2821, ג' בחשון התש"ס, 13.10.1999, בעמוד 4).

(ב) סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים קובע לאמור:

בפסק הדין המנחה, בג"צ 297 עזרא ברגר נ' שר הפנים, פד"י לז(3) 29, מתאר הנשיא (כתוארו אז) שמגר את הדרך הראויה לגיבוש החלטה מינהלית. לשיטתו, שצוטטה רבות בפסיקה והפכה להלכה המחייבת, שלושה שלבים לגיבוש הפעולה המינהלית: (1) איסוף וסיכום הנתונים; (2) בדיקת המשמעויות של הנתונים; (3) סיכום ההחלטה המנומקת.

"ההחלטה חייבת להיות בכל מקרה תוצאה של בדיקה עניינית, הוגנת ושיטתית, ואם מתחייבים לאור אופיו של עניין או לאור נימוקיה של הבקשה בדיקה, עיון ומחשבה חוזרים, אין לדחות את הפנייה החדשה במחי-יד ובלי עיון הולם, תוך הסתמכות בלעדית על העובדה, כי לבעל הסמכות הוענק שיקול הדעת להחליט בעניין, או תוך דבקות בהחלטתה משכבר הימים, אשר ייתכן שהיא טעונה בחינה מחדש.

...

(ג) השאלה המתעוררת בענייננו היא: האם עסקינן ב"החלטת רשות", אליה התכוון המחוקק בפריט 8(א) לתוספת, כשמדובר במקרה שבו מוגשת תובענה נגד תוקף פעולה של רשות, שנעשתה אגב שימוש בסמכות מינהלית המוקנית לה על פי דין, כשהפעולה בוצעה מבלי שהופעל במסגרתה שיקול דעת ספציפי (וזאת להבדיל מהליך קבלת החיקוק שמכוחו פעלה הרשות). כאלה הן, למשל, דרישות תשלום למיניהן (היטל סלילת כביש, דרישת תשלום ארנונה וכו'), שמוצאות מדי תקופה קבועה באופן ממוחשב וטכני, מבלי שמעורבת בכך יד אדם, ומבלי שהופעל שיקול דעת פרטני במסגרת הליך הפקתן. לגבי פעולות מינהליות כגון דא – נוטה אני לסבור, שאין הן נכנסות לגדרי "החלטה". למרות שהרשות המינהלית עשתה שימוש בסמכותה השלטונית עת ביצעה פעולות אלו, הרי שאין מדובר ב"החלטה מינהלית", כפי שהתייחסה אליה הפסיקה. הרשות לא הפעילה שיקול דעת כלשהו בהליך ביצוע הפעולה, לא אספה נתונים, לא נתנה זכות טיעון למתנגדים לפעולה, וממילא לא הקנתה לשיקולים השונים משקל כלשהו. מדובר בפעולה טכנית גרידא, וככזו, אין היא עונה להגדרת "החלטה" שאליה כיוון המחוקק.

בית המשפט לעניינים מינהליים נועד לבחון את סבירותה ומידתיותה של ההחלטה המינהלית. אין הוא מחליף את שיקול דעתה, ומשכך – שומא עלינו לצאת מנקודת הנחה שבית משפט לעניינים מינהליים נועד לבחון ולבקר, ככלל, פעולות פוזיטיביות של רשות שהליך קבלתן כלל הפעלת שיקול דעת. פעולות אלו נבדלות מפעולות טכניות גרידא.

(ד) מן הכלל אל הפרט.

אציין, שלא מצאתי בפסיקה שאליה הפנתה המשיבה בתגובתה משום תימוכין לעמדתה בענייננו. בהחלטתה של כב' השופטת צ' ברון בעת"מ (ת"א) 1565/02 גימור מתכות בע"מ נ' עיריית יבנה (לא פורסם), שצורפה כנספח "ב" לתגובת המשיבה, אכן נדרש בית המשפט לעניינים מינהליים לעתירה שהוגשה נגד חוקיותו של היטל סלילת כביש. אלא, שכפי הנראה בית המשפט לא נדרש לשאלת הסמכות העניינית מיוזמתו, משלא העלוה הצדדים. מכל מקום – אין בכך כדי להשליך על ההפרדה שהצעתי לעיל.

(ה) מן הראוי להדגיש בהקשר זה, כי לא כל החלטה של רשות, שאינה טכנית גרידא, מהווה "החלטה" לעניין פריט 8(א) לתוספת, ותנאי לתחולת סמכותו הייחודית של בית המשפט לעניינים מינהליים הוא שההחלטה תינתן במסגרת פעולה שילטונית שמבצע גוף ציבורי, להבדיל מפעולה שמבצע גוף ציבורי בגדרי המשפט הפרטי. בהתאם נפסק, כי מקום שהרשות עושה שימוש בסמכותה השלטונית - תהא הסמכות לדון בפעולה זו לבית המשפט המינהלי (בעבר - לבג"צ), ומקום שמדובר בשימוש בסמכות אזרחית "רגילה" - תהא הסמכות נתונה לבית המשפט האזרחי (בג"צ 731/86 מיקרו דף נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פד"י מא(2) 449, 454-455).

אני קובעת אפוא שהסמכות לדון בתובענה זו מסורה לבית משפט זה.

(ו) דא עקא, צודקת המשיבה בטענתה, שבית משפט זה לא יידרש לטענות המבקשים בנוגע להיטל הביוב משהועלו לפניו לראשונה, אלא רק לאחר שמיצו הליכיהם לפני ועדת הערר, ורק לאחר מכן פנו, במסגרת ערעור, לבית המשפט המוסמך לפי סע' 31 לחוק הביוב, הוא ממילא בית המשפט לעניינים מינהליים (וראה לעניין זה: רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ נד, פד"י נד(4) 481). לכן, ככל שהתובענה הופנתה נגד חיוב המבקשים בהיטל ביוב – ממילא לא יוכלו לזכות בסעד המבוקש על ידיהם.

4. סוף דבר

לנוכח האמור לעיל – אני קובעת שבית משפט זה מוסמך לדון בתובענה דנן.

ניתנה היום, י"ט בחשון, תשס"ה (3 בנובמבר 2004), בהעדר הצדדים.