ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 12/10/2019
גרסת הדפסה

ה"פ 565/04

מוריס דוד בלונדר נגד המועצה המקומית פרדסיה


3/11/2004

ה"פ 565/04

1. מוריס דוד בלונדר

2. נחמה בלונדר

3. איילת דבורה בלונדר

4. שרון פרידה בלונדר

5. רונן בלונדר

6. שלי בלונדר

נגד

המועצה המקומית פרדסיה

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

בפני כב' השופטת גרסטל הילה

[3.11.2004]

החלטה

לפני בקשה להעברת התובענה לבית המשפט לעניינים מינהליים מחמת העדר סמכות עניינית.

1. רקע

(א) המבקשים רכשו, בשנת 1996, את השטח הידוע כחלקה 308 בגוש 8002 (להלן:- "החלקה"), והמצוי בתחום המוניציפלי של המשיבה. לאחר רכישת החלקה, נוהל הליך בוררות בין החברה שמכרה למבקשים את החלקה (להלן:- "המוכרת") לבין המשיבה באשר לתשלום הוצאות פיתוח החלקה, ובסופו נקבעה חלוקה שלפיה יושתו חלק מן ההוצאות על המוכרת וחלקן על המשיבה. שני הצדדים מילאו אחר פסק הבורר (נספח "ד" לתובענה).

(ב) עוד טרם שנרכשה החלקה, נוהל מו"מ בין המוכרת למשיבה בנוגע לשינוי יעוד החלקה מיעוד מסחרי למגורים. משנרכשה החלקה, באו המבקשים בנעלי המוכרת, והמשיכו במו"מ, שהתנהל בעצלתיים. משנוכחו המבקשים לדעת שלוח הזמנים לסיום המו"מ אינו ברור, ועלול לארוך עוד זמן מה, הודיעו למשיבה, ביום 15.10.01, שבכוונתם לפעול למימוש ייעודה המקורי של החלקה, קרי, בניה למטרות מסחריות, ולשם כך הגישו בקשה להיתר בניה (להלן:- "בקשת ההיתר").

(ג) בעקבות בקשת ההיתר, הוציאה המשיבה למבקשים דרישת תשלום בגין פיתוח כבישים ומדרכות, אגרת הנחת צנרת והיטל ביוב, בסך כולל של 676,433.13 ₪ (נספח "ח" לתובענה, להלן:- "דרישת התשלום").

(ד) לטענת המבקשים, על פי מערכת הדינים שחלה במועד הרלבנטי אין הם חייבים בתשלומים המפורטים בדרישת תשלום, מהטעמים המפורטים, בתמצית, להלן:

(אא) לא בוצעו מסביב לחלקה עבודות פיתוח חדשות מאז שנרכשה על ידי המבקשים, ואין להשית עליהם תשלום בדיעבד;

(בב) אשר להיטל סלילת רחובות נטען, שסע' 16א' לחוק העזר לפרדסיה (סלילת רחובות), התשנ"ח - 1998 קובע שהוראותיו חלות רק על כבישים שהחלו בסלילתם לאחר מועד התקנת חוק העזר, ומשלא החלה סלילת כבישים בתקופה זו - אין לחייב את המבקשים, לדעתם, בתשלום היטב סלילה;

(גג) אשר להיטל ביוב נטען, שעל פי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב - 1962 (להלן:- "חוק הביוב"), ניתן להטיל היטל ביוב על בעל נכס, שהודע לו כדין על התקנתה של תשתית ביוב. הודעה כזו לא קיבלו המבקשים, לטענתם, כך שאין לחייבם גם בהיטל זה, משכל התשלומים הרלבנטיים שולמו על ידי המוכרת;

(דד) טענה זהה נטענה גם לגבי אגרת הנחת צינורות.

לנוכח טעמים אלה עותרים המבקשים, במסגרת תובענה זו, לפסק דין הצהרתי שלפיו דרישת התשלום הנ"ל הוצאה שלא כדין ו/או בחוסר סמכות, ובשל כך יש להצהיר על בטלותה.

(ה) בתגובתה לתובענה העלתה המשיבה טענת חוסר סמכות עניינית. לדעתה, בית המשפט המוסמך לדון בתובענה הוא בית המשפט לעיניינים מינהליים, ולא בית משפט זה. בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 12.7.04, איפשרתי לב"כ הצדדים להשלים טיעוניהם בכתב באשר לשאלת הסמכות העניינית. טיעוני הצדדים הושלמו והגיעה השעה להכריע; כך אעשה, מיד לאחר שאפרט, בקליפת אגוז, את טענות הצדדים.

2. טענות הצדדים

(א) המשיבה טוענת שלנוכח סע' 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס - 2000 (להלן:- "חוק בתי משפט לעניינים מינהליים") ופריט 8(א) לתוספת הראשונה לחוק - הדרישת תשלום הנ"ל מהווה החלטה של רשות, שלבית המשפט לעניינים מינהליים סמכות ייחודית לדון בה. משנתבקש סעד הצהרתי על בטלות או אי חוקיות של דרישת התשלום שהוציאה המשיבה - מדובר, אליבא דמשיבה, בתקיפה ישירה של החלטת הרשות, המצויה בתחום סמכותו הייחודית של בית משפט לעניינים מינהליים.

אשר להיטל הביוב נטען, שעל המבקשים היה למצות הליכים קודם לכן לפני ועדת ערר, בהתאם לסע' 30 לחוק הביוב, ומשלא עשו כן - אין להידרש לתובענתם.

(ב) לטענת המבקשים - הדרישת תשלום שהוצאה על ידי המשיבה אינו מהווה "החלטה" כהגדרתה בפריט 8(א) לתוספת. "החלטה", לדידם, מהווה אך מעשה מינהלי שעבר דיון ובדיקה, ודרישה לתשלום כספים אינה עונה על קריטריון זה. עוד נטען, שהחיוב נשוא הדרישת תשלום אין מהותו תשלום שנועד לממן תשתית מוניציפלית, וכל כולו נובע מבקשת המבקשים להיתר בניה.

3. דיון והכרעה

לאחר בחינת טענות הצדדים, נחה דעתי שהדין עם ב"כ המבקשים.

(א) בשנת 2000 חוקק חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים. סעיף 1 לחוק מגדיר את תכליתו כדלקמן:

"חוק זה מטרתו להסמיך באופן הדרגתי את בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים לדון בענינים מינהליים הנדונים בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, על ידי שופטים של בית המשפט המחוזי שייקבעו לצורך זה, ולפי סדרי דין מיוחדים שייקבעו."

במבוא להצעת החוק נכתב:

"מאחר שבעיית העומס בבג"צ ..., לא פחתה, ובהיעדר פיתרון תחיקתי כולל, החל תהליך לא מבוקר של העברת סמכויות מבג"צ לבתי המשפט הכלליים בעיקר בדרך של פרשנות וחקיקה שיפוטית.

...

העברת סמכויות מבג"צ לבתי המשפט המחוזיים..., בדרך של פסיקת בית המשפט העליון מעוררת בעיות מעשיות, הנובעות מחוסר היערכות מוקדמת של המערכות הנוגעות בדבר, כמו גם קשיים עיוניים לא מבוטלים ... העברת סמכות השיפוט לבתי המשפט הכלליים, הדנים בעניינים אלה בהליכים אזרחיים, כרוכה מטבע הדברים גם בטשטוש מאפייניו המהותיים והייחודיים של המשפט המינהלי, שעוצב וגובש לאורך עשרות שנות פסיקתו של בג"צ.

מאחר שהכל מסכימים כי העברת סמכויות בדרך של פסיקה אינה הדרך הרצויה והמועדפת, ומאחר שרצוי לרכז את השיפוט בעניינים מינהליים בבתי המשפט המחוזי, במסגרת מחלקה מיוחדת לכך, מוצע בזה חוק אשר יקבע את העקרונות, ההסדרים והמנגנון להעברת סמכויות בצורה הדרגתית ומבוקרת, ובו ייקבע, כי בתי המשפט המחוזיים יוסמכו לדון בעניינים מינהליים שיפורטו בתוספות לחוק." [ההדגשות כאן ולהלן הוספו - ה' ג']

(הצ"ח 2821, ג' בחשון התש"ס, 13.10.1999, בעמוד 4).

לנוכח דברים אלה נחלקו הדעות בספרות ובפסיקה באשר לשאלה האם יש לפרש את הוראות חוק בתי משפט לעניינים מינהליים בצורה מרחיבה, אם לאו, וכיצד משפיע החוק על הסמכות לדון בנושאים שלגביהם נקבע בפסיקה שבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים אזרחיים מוסמך לדון בהם עובר לחקיקת החוק, במקביל לבג"צ (ראה לעניין זה: ש' וסרקרוג סמכותם העניינית של בתי המשפט לדון בעניינים מינהליים משפט וממשל ז' (תשס"ד) 381, 400-403; א' גורן ומ' ד' בירנהק בית המשפט לעניינים מינהליים, משפט וממשל ד' (תשנ"ז) 243).

יחד עם זאת, אין חולקים כי יש לפרש את החוק באופן שמגשים נאמנה את שתי תכליותיו המופיעות בדברי ההסבר, היינו, הפחתת העומס מבג"צ, מחד גיסא; וריכוז הנושאים המינהליים במחלקה מיוחדת לכך ובסדרי דין מיוחדים, מאידך גיסא.

כשעסקינן בשאלה אם בסמכותו של בית המשפט האזרחי לדון בענייננו או שמא נתונה הסמכות לדון בו לבית המשפט לעניינים מינהליים, ממילא תכליתו הראשונה של החוק (שעניינה הפחתת העומס מבג"צ) אינה רלבנטית. יש לשוות אפוא לנגד עינינו את התכלית השניה, היא הרצון לרכז את העניינים המינהליים בערכאה ייחודית הדנה בעניינים מינהליים בלבד, ועל פי סידרי דין מיוחדים.

(ב) סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים קובע לאמור:

"בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה -

(1) עתירה נגד החלטה של רשות בענין המנוי בתוספת הראשונה (להלן - עתירה מינהלית);"

ופריט 8(א) לתוספת קובע:

"החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור שר הפנים; לענין זה, "אישור" - בכל דרך ולרבות החלטה שלא לאשר."

סעיף ההגדרות בחוק מגדיר "החלטה של רשות" כך:

"החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל."

בהפעילו פיקוח שיפוטי על החלטת הרשות המינהלית, מעשיה או מחדליה (להלן:- "פעולת הרשות") בוחן בית המשפט את סבירות הפעולה ואת מידתיותה. תנאי לבחינה מהותית-עניינית של הפעולה מחייב שהרשות תשקול את השיקולים הרלבנטיים, טרם שהיא פועלת, תיתן להם את משקלם הראוי ותקבל החלטה פוזיטיבית מנומקת. משעשתה כן הרשות – אין חולק שעסקינן בפעולה מינהלית, הנתונה לביקורת שיפוטית בהתאם למבחני הפרוצדורה והמהות שמוטלים עליה מכוח עקרונות המשפט הציבורי.

בפסק הדין המנחה, בג"צ 297 עזרא ברגר נ' שר הפנים, פד"י לז(3) 29, מתאר הנשיא (כתוארו אז) שמגר את הדרך הראויה לגיבוש החלטה מינהלית. לשיטתו, שצוטטה רבות בפסיקה והפכה להלכה המחייבת, שלושה שלבים לגיבוש הפעולה המינהלית: (1) איסוף וסיכום הנתונים; (2) בדיקת המשמעויות של הנתונים; (3) סיכום ההחלטה המנומקת.

בהקשר זה הוא אומר:

"ההחלטה חייבת להיות בכל מקרה תוצאה של בדיקה עניינית, הוגנת ושיטתית, ואם מתחייבים לאור אופיו של עניין או לאור נימוקיה של הבקשה בדיקה, עיון ומחשבה חוזרים, אין לדחות את הפנייה החדשה במחי-יד ובלי עיון הולם, תוך הסתמכות בלעדית על העובדה, כי לבעל הסמכות הוענק שיקול הדעת להחליט בעניין, או תוך דבקות בהחלטתה משכבר הימים, אשר ייתכן שהיא טעונה בחינה מחדש.

...

כפי שכבר הוער, אין פירושו של דבר, כי לא ניתן לאמץ החלטה עקרונית, הקובעת מדיניות או דרך פעולה רצויה, אך גם החלטה עקרונית כאמור צריכה להיות פרי של תהליך מסודר, וגם אז ראוי כל מקרה קונקרטי להתייחסות עניינית, כדי שייבחן, אם יש לאמץ כלפיו - לחיוב או לשלילה - את הכלל המנחה, אשר לפיו פועלת הרשות." (שם, בעמ' 47)

ולבסוף:

"ההקפדה על דרך ההפעלה של שיקול הדעת, קרי על דרך קבלת ההחלטה, המתוארת לעיל, על-ידי רשות שלטונית, המפעילה סמכות על-פי דין, חיונית לשם שמירה על קיומו של שלטון החוק המהותי: החובה לנקוט דרך פעולה, שתהיה כרוכה בשקילתם ובבחינתם העניינית של כל הנתונים הרלוואנטיים, ואשר לפיה הבדיקה של הנתונים הנוגעים לעניין קודמת להחלטה, היא הדרך ההוגנת להבטחת זכויותיו על-פי דין של הפרט, אשר לשם שמירה על ענייניו ולשם שירותצרכיו הוקנתה הסמכות למינהל."

(שם, בעמ' 49; ראה גם: ר' הר-זהב המשפט המינהלי הישראלי (התשנ"ז – 1996) 147; י' זמיר הסמכות המינהלית (כרך ב', תשנ"ו – 1996) 673).

(ג) השאלה המתעוררת בענייננו היא: האם עסקינן ב"החלטת רשות", אליה התכוון המחוקק בפריט 8(א) לתוספת, כשמדובר במקרה שבו מוגשת תובענה נגד תוקף פעולה של רשות, שנעשתה אגב שימוש בסמכות מינהלית המוקנית לה על פי דין, כשהפעולה בוצעה מבלי שהופעל במסגרתה שיקול דעת ספציפי (וזאת להבדיל מהליך קבלת החיקוק שמכוחו פעלה הרשות). כאלה הן, למשל, דרישות תשלום למיניהן (היטל סלילת כביש, דרישת תשלום ארנונה וכו'), שמוצאות מדי תקופה קבועה באופן ממוחשב וטכני, מבלי שמעורבת בכך יד אדם, ומבלי שהופעל שיקול דעת פרטני במסגרת הליך הפקתן. לגבי פעולות מינהליות כגון דא – נוטה אני לסבור, שאין הן נכנסות לגדרי "החלטה". למרות שהרשות המינהלית עשתה שימוש בסמכותה השלטונית עת ביצעה פעולות אלו, הרי שאין מדובר ב"החלטה מינהלית", כפי שהתייחסה אליה הפסיקה. הרשות לא הפעילה שיקול דעת כלשהו בהליך ביצוע הפעולה, לא אספה נתונים, לא נתנה זכות טיעון למתנגדים לפעולה, וממילא לא הקנתה לשיקולים השונים משקל כלשהו. מדובר בפעולה טכנית גרידא, וככזו, אין היא עונה להגדרת "החלטה" שאליה כיוון המחוקק.

בית המשפט לעניינים מינהליים נועד לבחון את סבירותה ומידתיותה של ההחלטה המינהלית. אין הוא מחליף את שיקול דעתה, ומשכך – שומא עלינו לצאת מנקודת הנחה שבית משפט לעניינים מינהליים נועד לבחון ולבקר, ככלל, פעולות פוזיטיביות של רשות שהליך קבלתן כלל הפעלת שיקול דעת. פעולות אלו נבדלות מפעולות טכניות גרידא.

יחד עם זאת, שונה המצב אם הפרט פנה לרשות קודם לכן, לפני הגשת תובענה, וביקש ממנה לשקול את עמדתה באשר לפעולה שבוצעה אגב שימוש בסמכותה השלטונית. במצב דברים זה, הרי שבין אם הרשות השיבה לפניית הפרט, ובין אם לאו, מקובל עלי שמדובר בהחלטת רשות, כלשון פריט 8(א) לתוספת. המבחן לעניין זה בא לידי ביטוי באופי ההחלטה שאותה תוקפים: אם התקיפה מתייחסת לפעולה הטכנית עצמה – הרי שאין מדובר בהחלטה, והסמכות אינה נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים; אך אם התקיפה מופנית נגד פעולת הרשות בכובעה השלטוני, רק לאחר שהופעל במסגרתה שיקול דעת (או שהתבקש הפעלתו, וחרף זאת – לא בוצעה כל פעולה), ושהייתה אמורה להתקבל בהליך מינהלי ראוי – הרי שלכך התכוון המחוקק בקובעו "החלטה של רשות", והסמכות לדון בה מסורה לבית המשפט לעניינים מינהליים.

(ד) מן הכלל אל הפרט.

בתובענה זו תוקפים המבקשים את דרישת התשלום עצמה. הסעד המבוקש בתובענה הוא פסק דין הצהרתי שלפיו דרישות התשלום הנ"ל – בטלות. אין המבקשים תוקפים את סבירותה של פנייה ו/או דרישה לקבלת החלטה, העונה לגדר "החלטה" כפי שהתייחסתי אליה לעיל, כי אם את ה"פעולה הטכנית" של המשיבה. ככזו – אין מדובר בהחלטה של רשות, שאליה התכוון המחוקק בפריט 8(א) הנ"ל, ומשכך – אני קובעת שהסמכות לדון בתובענה מסורה לבית משפט זה.

אציין, שלא מצאתי בפסיקה שאליה הפנתה המשיבה בתגובתה משום תימוכין לעמדתה בענייננו. בהחלטתה של כב' השופטת צ' ברון בעת"מ (ת"א) 1565/02 גימור מתכות בע"מ נ' עיריית יבנה (לא פורסם), שצורפה כנספח "ב" לתגובת המשיבה, אכן נדרש בית המשפט לעניינים מינהליים לעתירה שהוגשה נגד חוקיותו של היטל סלילת כביש. אלא, שכפי הנראה בית המשפט לא נדרש לשאלת הסמכות העניינית מיוזמתו, משלא העלוה הצדדים. מכל מקום – אין בכך כדי להשליך על ההפרדה שהצעתי לעיל.

אכן, המגמה המסתמנת בפסיקת בתי המשפט היא לרכז בבית המשפט לעניינים מינהליים את העניינים שבסמכותם הבלעדית. אלא שרק עניינים אלה, המנויים בתוספת במפורש, ושהרציונל העומד בבסיס ריכוזם בבית משפט ייעודי הוא קיום ביקורת שיפוטית על הפעולות המינהליות על פי כללי המשפט הציבורי – מסורה הסמכות לדון בהם לבתי משפט לעניינים מינהליים, ולהם בלבד. פעולה טכנית של רשות, מבלי שהופעל בהליך קבלתה שיקול דעת כלשהו – אינה עונה לקריטריון זה, והסמכות לדון בה מסורה לבית המשפט האזרחי.

(ה) מן הראוי להדגיש בהקשר זה, כי לא כל החלטה של רשות, שאינה טכנית גרידא, מהווה "החלטה" לעניין פריט 8(א) לתוספת, ותנאי לתחולת סמכותו הייחודית של בית המשפט לעניינים מינהליים הוא שההחלטה תינתן במסגרת פעולה שילטונית שמבצע גוף ציבורי, להבדיל מפעולה שמבצע גוף ציבורי בגדרי המשפט הפרטי. בהתאם נפסק, כי מקום שהרשות עושה שימוש בסמכותה השלטונית - תהא הסמכות לדון בפעולה זו לבית המשפט המינהלי (בעבר - לבג"צ), ומקום שמדובר בשימוש בסמכות אזרחית "רגילה" - תהא הסמכות נתונה לבית המשפט האזרחי (בג"צ 731/86 מיקרו דף נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פד"י מא(2) 449, 454-455).

אני קובעת אפוא שהסמכות לדון בתובענה זו מסורה לבית משפט זה.

(ו) דא עקא, צודקת המשיבה בטענתה, שבית משפט זה לא יידרש לטענות המבקשים בנוגע להיטל הביוב משהועלו לפניו לראשונה, אלא רק לאחר שמיצו הליכיהם לפני ועדת הערר, ורק לאחר מכן פנו, במסגרת ערעור, לבית המשפט המוסמך לפי סע' 31 לחוק הביוב, הוא ממילא בית המשפט לעניינים מינהליים (וראה לעניין זה: רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ נד, פד"י נד(4) 481). לכן, ככל שהתובענה הופנתה נגד חיוב המבקשים בהיטל ביוב – ממילא לא יוכלו לזכות בסעד המבוקש על ידיהם.

4. סוף דבר

לנוכח האמור לעיל – אני קובעת שבית משפט זה מוסמך לדון בתובענה דנן.

ניתנה היום, י"ט בחשון, תשס"ה (3 בנובמבר 2004), בהעדר הצדדים.


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>
  1. סמכות בימ"ש לעניינים מינהליים   מאת: רוית    22/11/2004









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן