מציאה של ממש.

אחזקת הצבא בתוך רצועת עזה עולה לעם ישראל מידי שנה בממון רב, אולם לא ניתן לקבל הערכה מוסמכת לגובה הסכום. איש מילואים המוצא ממקום עבודתו לחודש ימים לשירות מילואים, אינו מייצר באותו חודש ולא כלום מלבד ביטחון, מרוויח פחות, ומשלם פחות מס הכנסה, מע"מ, ביטוח לאומי ומס בריאות. הביטוח הלאומי משלם לו את משכורתו - והרי הפסד משולש: התל"ג פוחת, האוצר ניזוק, והעסק נפגע.

כאשר אין מנוס מגיוס איש מילואים - דיינו. כאשר יש אלטרנטיבה - זו התאבדות פיננסית.

מאז שצה"ל יצא מחצי האי סיני לפני למעלה מעשרים שנה, נחסכו מיליוני ימי מילואים ועשרות מיליארדי שקלים. כלכלת ישראל ניצלה מקריסה, וביטחון המדינה התחזק וגבר - מאז ביקור סאדאת בכנסת אין סכנת מלחמה עם מצרים.

תושבי חבל עזה לא "פלשו" לשם על דעת עצמם. המדינה עודדה אותם להתיישב שם, ועליה לקבל על עצמה את האחריות הכלכלית המלאה לפנותם ולפצותם. קל להעריך את שווי הרכוש שיותירו מאחוריהם, ולא ניתן להעריך את הצער שבנטישת הישוב שבנו.

לטעמי, יש לפצות את המתיישבים ביד נדיבה. הכסף שיזרום לכיסם יחזור למשק ויעורר אותו מתרדמתו. חלקו יחזור לקופת המדינה בתשלומי מסים של בעלי הקרקעות, הקבלנים ונותני השירותים הנלווים, וחלקו ייחסך לקופת המדינה בחסכון בימי מילואים.

אילו הייתה כלכלת המדינה פורחת ומשגשגת, היינו יכולים להמשיך בדרכנו האימפריאליסטית. כאשר תקציב המדינה מקצץ בשעות הלימוד בבתי הספר, בסל הבריאות ההולך ומתכווץ, בהשקעות במחקר, ובתקציבי הרווחה - חובה עלינו להתעורר מחלום האימפריה. ניסינו. לא הצליח. סליחה.

בעוד כשבועיים ייערכו בחירות ליו"ר הרשות הפלסטינית. אם נמשיך ללכת בדרך השלום, צעד אחר צעד, ייתכן שבנינו או נכדינו יוכלו לשוב ולאכול חומוס ברמאללה, ולארח בתל אביב את תושבי פלשתין שטרם נולדו. אם נחמיץ את הזדמנות לחזק הנהגה שפויה בקרב שכנינו, ימשיכו הדורות הבאים "לשמור על הביטחון" על חשבון שגשוג כלכלי ורווחה חברתית של כל תושבי המדינה.

צרפת, גרמניה בריטניה, ספרד ומדינות אירופאיות רבות אחרות שפכו דם רב במשך אלף שנים. היום זוהי האימפריה הגדולה בעולם. הגרמנים בזים לצרפתים, והצרפתים שונאים את הבריטים. אבל כולם סותמים את האף ומפריחים את הכלכלה.

הגיע תורנו ללמוד מהגויים.