ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 14/10/2019
גרסת הדפסה

א 100725/01

עיריית הרצליה נגד משטרת ישראל


19/12/2004

א 100725/01

עיריית הרצליה

נגד

משטרת ישראל

בית משפט השלום תל אביב-יפו

בפני כב' השופט דניאל ארנסט

[19.12.2004]

פסק דין

1. השאלה בתיק זה היא האם חייבת המשטרה לשלם ארנונה עבור תחנת משטרה. בעבר היתה המשטרה פטורה מארנונה, אולם חל שינוי בחוק, אלא שאופי השינוי אינו ברור. המחוקק לא קבע בצורה ברורה איזו ארנונה תשלם המשטרה.

תביעה לתשלום ארנונה נגד משטרת ישראל בגין תחנת משטרה המצויה בתחומי העיר הרצליה. המדובר במבנה משטרת ישראל ברח' שפיים, בהרצליה. למרות שהתיק מצומצם למבנה אחד, יתכן שתהיה לו השלכה לגבי כל המבנים של המשטרה בתחומי רשויות ועיריות שונות. כאן נאלץ בית המשפט לקבוע קביעות אשר עדיף היה שיקבעו ע"י המחוקק.

2. המשטרה התגוננה בטענה כי החיוב שחויבה בו אינו חוקי, היות שעד שנת 1994, ועד בכלל היתה המשטרה פטורה מארנונה לפי סעיף 3 (ב) לפק' מיסי העירייה 1938. בתקופת הפטור חייבה העירייה את המשטרה בתשלום בשיעור 1/3 מהארנונה שהיתה משולמת אלמלא הפטור, כאגרת סילוק אשפה לגבי מוסדות ציבור הפטורים מתשלום ארנונה.

3. החל משנת 1995 בהתאם לחוק ההסדרים במשק המדינה תשנ"ו – 1995 צומצם הפטור מהארנונה של המשטרה ונקבע כי המדינה תקבל פטור בשיעורים משתנים תחילה 65% ולאחר מכן עד ל – 45% החל משנת 1997.

4. לטענת המשטרה, יחסית לסכום ששילמה קודם לתיקון החוק עלה התשלום בשיעור של 227%. לטענת המשטרה, העלאה זו אינה חוקית היות שהחוק איפשר להעלות את גביית המיסים מרמה של 1/3 לרמה של 55% (פטור של 45%), אולם לא איפשר להעלות את המס ב – 227% כפי שנעשה.

5. המשטרה טוענת כי העירייה חרגה מחוקי הקפאת התעריפים על ידי שינוי הסיווג של הנכס, ובכך עקפה את האיסור להגדיל בצורה חריגה את תשלומי הארנונה, למרות שלא נעשה כל שינוי בשימוש שנעשה בנכס. המשטרה טוענת כי אין כל מקור חוקי לביצוע השינוי.

6. עוד טוענת המשטרה כי הסיווג המתאים הוא סיווג 11.1 לצו המיסים, שהוא מוסדות ציבוריים הפטורים מתשלום, לפי פק' מיסי העירייה 1938. נטען כי אין להעניק סיווג נפרד לנכסי המדינה, בשונה ממוסדות ציבוריים הפטורים מתשלום.

7. לטענת העירייה, יש לדחות על הסף את ההגנה והתביעה שכנגד היות שהסמכות מסורה לוועדת ערר, היושבת בערכאת ערעור על החלטה מנהל הארנונה. לגופו של עניין, טוענת העירייה כי החיוב נעשה כדין, הסיווג המתאים דומה לסיווג עסקים ומשרדים ומכאן שזהו הסיווג הנכון. העירייה אינה מקבלת את הגישה של המשטרה כפי שפורטה לעיל.

ההליכים הקודמים

8. מתברר כי שני פורומים קודמים דנו בסוגיות שבמחלוקת, תחילה פנו הצדדים בהסכמה לממונה על המחוז במשרד הפנים. הממונה קיבל את עמדת המשטרה, אולם העירייה טוענת כי החלטת הממונה אינה מחייבת אותה.

הממונה קבע כי יש להשתמש כאינדיקציה בתעריף הקודם (פינוי אשפה) ואין זה סביר להעלות את התעריף ב– 227%. תוצאה זו נגזרת גם, לטעמו, היות שהסיווג המתאים לפעילות המשטרה הוא "מסודות ציבוריים שלא למטרות רווח", שאינם פטורים מתשלום ארנונה.

הצדדים הסכימו, לפי המלצת היועץ המשפטי לממשלה, לפנות לממונה על המחוז שישמש כבורר, אולם העירייה, למרות שהשתתפה בבוררות, לא הסכימה מראש להיות מחויבת. לאחר מכן, הוגשה שורה של השגות ועררים, לשנים שונות. בחלק מהשנים הוגשו השגה וערר, ובחלק אחר רק השגה אשר נדחתה.

9. ועדת הערר, למרות שסברה שהסוגיה אינה בסמכותה, דנה בכ"ז בעניין עקב הסכמת הצדדים לאחר שהצדדים הסכימו להגיש סיכומים. הועדה ציינה כי הואיל שהיתה הסכמה שהצדדים יגישו סיכומים, ייבחנו הטענות המשפטיות, למרות שבמבט ראשון נראה שטענות העוררות אינן נופלות במסגרת סמכויות הועדה. בסופו של דבר, קיבלה הועדה את עמדת העירייה.

העירייה טוענת כי היה צורך להגיש ערעור על החלטת הוועדה לבית משפט מחוזי: יתכן שאילו הוגש ערעור, היה מתקיים דיון בפורום בכיר יחסית, אלא שהעירייה טענה בנשימה אחת כי אין סמכות לדון במסלול זה, וגם וועדת הערר סברה כי לא היה מקום להגיש את הערר, מבחינת הסמכות וציינה כי הסוגיה היא סוגיה משפטית. מכאן שיתכן שמסלול הערעור היה מוביל למבוי סתום, כל עוד קיימת היתה מחלוקת על הסמכות העניינית.

יש לבית המשפט סמכות לדון

10. מתברר כי שני פורומים קודמים כבר דנו בסוגיות וקיבלו החלטות סותרות.

שני הפורומים לא היו פורומים מובהקים לדיון בסוגיות הנ"ל. מכאן שהפורום המתאים במקרה זה הוא בית המשפט, אשר בודאי מוסמך לדון בשאלות משפטיות.

תוצאה זו נגזרת גם מהחלטת כב' השופט סובל בשלבים המקדמיים של התיק, החלטה שאין סיבה לסטות ממנה בשלב זה (למרות שבית משפט רשאי לסטות מהחלטות ביניים שלו), אלא שגם לגופה של סוגיה, ברור כי הפורום המובהק לדיון בשאלות משפטיות הוא ביהמ"ש.

התוצאה מתבקשת גם מהתנהגות הצדדים עד כה, דהיינו פנייתם לפורומים שונים תוך אי כיבוד, או אי הסכמה להחלטות שנתנו אותם פורומים. אמנם שאלת הסמכות אינה תלויה בד"כ בהתנהגות הצדדים, אולם כאשר קיימת חפיפה מסוימת, בין סמכויות ועדת ערר וסמכויות ביהמ"ש, כפי שהוא המצב לטעמי במקרה זה, וכאשר הצדדים הסכימו לפנות לפורומים מן הראוי היה שיכבדו את החלטות הפורומים. במקרה זה ניתנו פסיקות סותרות וכל צד שהפסיקה לא התאימה לו בחר להתעלם ממנה.

העירייה לא ראתה עצמה מחויבת להחלטת הממונה. והמשטרה לא ראתה עצמה מחויבת להחלטת ועדת ערר לאחר שזו ציינה כי אינה מוסמכת. מכאן שאין מנוס מבדיקת הסוגיה פעם שלישית, והפעם בבית המשפט.

אין לקבל את טענת העירייה, כאילו הפורום המוסמך הוא בית המשפט לעניינים מנהליים בלבד. העירייה הגישה תביעה ומכאן שהפורום לבירור טענות ההגנה הוא הפורום שבו הוגשה התביעה.

גם תביעה להחזר ארנונה, אין מניעה שתתברר בבית משפט רגיל. (התביעה שכנגד).

התביעה היא תביעה כספית, ניתן לברר אותה בבית משפט רגיל כל עוד אין קביעה ספציפית לתיק שהוחמצה ההזדמנות לפנות לפורום המתאים בהליכי השגה וערר, בעת החיוב, וכל עוד אין קביעה מחייבת של פורום מוסמך.

במקרה זה אין ספק כי השאלות אינן שאלות רגילות שמקומן בהליכי השגה וערר, אלא שאלות ייחודיות למוסד הייחודי שבנדון – המשטרה, ולפרשנות החוקים החדשים יחסית אשר ביטלו את הפטור שהיה קיים קודם.

יש מקום לקביעת הארנונה ע"י המחוקק

11. יש לציין כי החקיקה, אשר יצרה את החיוב בתשלום ארנונה, היתה כללית ביותר והתעלמה מסוגים מובהקים של מוסדות גדולים, כגון המשטרה. לטעמי הסוגיה שבמחלוקת מתאימה לחקיקה ומתאימה פחות לחקיקה שיפוטית, דרך שבה יהיה צורך ללכת כנראה בתיק זה. כידוע, עדיף שהמחוקק יחוקק חוקים ואילו בתי המשפט ישפטו על פי החוקים. חקיקה שיפוטית, אם בכלל, נתונה לבית המשפט העליון, ואינה מתאימה לערכאות נמוכות.

ברור כי במקרה זה לא נתן המחוקק דעתו לחלק מהסוגיות שהיה צריך להסדיר, כאשר שינה באופן יסודי את אופי הטלת הארנונה על מוסדות של המדינה. השאלה שבמחלוקת נוגעת לשאלה מי ישא בתשלומים, המדינה או העירייה. לדוגמה המחוקק קבע הסדרים ברורים לגבי כוחות הביטחון וצה"ל, אך נמנע משום מה מלהתייחס למשטרה. המשטרה היא גוף בטחוני-מרכזי המחזיק בשטחים בנויים בסדר גודל משמעותי בתחומי רשויות רבות. אין זה רצוי כי קביעה איזוטרית לגבי מבנה מסוים, ברשות מסוימת, על ידי בית משפט מסוים תהווה קביעה ראשונה. אמנם החלטת בית משפט השלום אינה מחייבת אלא את הצדדים, ואינה מהווה תקדים מחייב, אולם עדיף שהמחוקק או לפחות מחוקק המשנה יתן דעתו לסוגיה זו ויסדיר אותה באופן ספציפי ואחיד. בכל מקרה יש להניח כי הפסיקה שלהלן לא תהווה סוף פסוק בברור הסוגיות הנ"ל.

הגישות השונות

12. הצדדים הציגו שתי גישות משפטיות לגיטימיות. עמדת העירייה מסתמכת על הגישה שנפתח דף חדש. אין עוד פטורים כפי שהיו קודם ומכאן שיש דף חלק שיש למלאו תוכן. את התוכן היא ממלאת לפי סעיף 3 א' לפקודת הפיטורין "באופן שלא יקבע סיווג נפרד לנכסי המדינה, באין סיווג מתאים יחול הסיווג הדומה ביותר".

לפי עמדת העירייה, הסיווג המתאים ביותר הוא סיווג עסקים, משרדים, רשתות שיווק, מרכולים, מסעדות וכו'. וזאת היות שנרשם בסיווג בסעיף 2.1 לצו הארנונה של עיריית הרצליה "וכן כל מבנה שלא פורט בצו זה". מכאן שמבנה משטרה, היות שלא פורט בצו, הוא מבנה עסקי.

מצד שני, עמדת המשטרה ועמדת הממונה על המחוז במשרד הפנים היא שלא היה מקום להתייחס לתעריף העסקי הנ"ל אלא היה צורך להשתמש כבסיס לתעריף, בתעריף שחל קודם לשינוי, ולהוסיף לו את התוספת המתאימות דהיינו אם קודם שולמו 33%, כעת ישולמו 55%. תוצאה זו נגזרת, לדעת הממונה, גם עקב התאמת הסיווג לסיווג של מוסדות ציבוריים שלא למטרות רווח, שאינם פטורים מתשלום ארנונה לפי פק' מיסי העירייה ומיסי הממשלה (פיטורין) – 1938.

13. בשתי הגישות ניתן למצוא נקודות חולשה. לדוגמה העירייה טוענת כי בגישת הממונה יש "סתירה פנימית המנוגדת לעקרונות הפרשנות". ואילו לטענת המשטרה גישת העירייה מגדילה את הארנונה ב – 227%, עניין שהמחוקק הראשי לא קבע ולא הסכים לו, עניין המנוגד לעקרונות שבחוק ההסדרים אשר אסרו העלאת ארנונה בשיעורים חריגים, גם לא על דרך שינוי הסיווג.

14. כאן חייב בית משפט זה לנקוט עמדה ולקבוע גישה, למרות שיתכן שעדיף היה, כפי שצוין, שהמחוקק יתן דעתו לסוגיה זו. השאלה היא שאלה רחבה המתייחסת לחלוקת התקציבים בין המדינה לעירייה. השיקולים הם שיקולים רחבים הנוגעים לכלל המבנים של המשטרה ברחבי הארץ. ברור שאם המשטרה תשלם ארנונה גבוהה יותר, יהיה צורך לתקצב את משרד המשטרה בהתאם. משמעות הדבר היא העברת סכומים גדולים יותר לרשויות המקומיות, יחסית לסכומים שהוקצבו להם בעבר. הגישה הכללית של המחוקק באה למנוע עיוותים שנוצרו עקב הענקת פטורים גורפים למוסדות ממשלה, שהיו מצויים בשפע, בתחומי רשות אחת ולא בתחומי רשות אחרת. כל השיקולים הנ"ל הם שיקולים שעדיף שהמחוקק ישקול.

מכאן שבית משפט זה יתייחס לשיקולים צרים יותר, שיקולי פרשנות ושיקולים רלוונטיים אחרים, אם כי יש אפשרות שיהיו גם גישות אחרות, לגיטימיות אף הן. לדוגמה לפי גישת המשטרה, הנכס הוא "נכס פטור" אלא שהפטור הוא פטור חלקי. לפי גישת העירייה, הנכס הוא נכס חייב בארנונה אלא שהחיוב הוא חלקי. כל צד שואב תוצאות פרשניות מגישתו.

רצוי שהמחוקק ימלא תוכן מפורט את החקיקה הראשית. לדוגמה בחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה), התשס"ד – 2004 נקבע כי: "שר הפנים ושר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, רשאים לקבוע בתקנות סיווגים נפרדים לנכסי המדינה, שהמדינה עושה בהם שימוש שהוא שימוש ייחודי לה, וכן סכומים מרביים לארנונה כללית אשר יטילו הרשויות המקומיות על כל אחד מסוגי הנכסים כאמור".

מן הראוי הוא שהמחוקק או מחוקק המשנה יעניקו תוכן לסעיף הנ"ל ויקבעו את הקביעות המתאימות.

לגופו של עניין

15. לטעמי הסיווג של תחנות משטרה ומבני משטרה לסיווג של עסקים, מרכולים ומשרדים אינו מתאים. המשטרה אינה "עסק", אינה מרכול ואינה משרד. גישת ועדת הערר שסברה כי תחנת משטרה היא משרד אינה מתאימה לעניות דעתי, כמו כן לא מתאימה ההתייחסות הדווקנית של הוועדה הנכבדה במובן זה, שלא הסכימה לראות במשטרה מוסד ללא כוונת רווח. אמנם המשטרה אינה מלכ"ר במובן הרגיל של המילה, אולם לצורך סיווג קרובה המשטרה יותר למלכ"ר מאשר לגוף עסקי.

הקביעה בחוק העזר העירוני כי כל מבנה אחר יחויב באופן דומה למבנה עסקי, או שאינה רלוונטית מבחינה פרשנית או שמהווה חריגה מסמכות מחוקק המשנה, או שנגועה בחוסר סבירות קיצונית. למעשה, לא ניסתה העירייה ליצור סיווג של מוסדות כגון המשטרה, ומכאן שהסיווגים הקיימים אצלה אינם מתאימים.

בהעדר סיווג אחר, יש לפנות לסיווג שהתייחס אליו הממונה על המחוז. כמו כן, אין להתעלם מההעלאה התלולה בשיעורי הארנונה שנדרשה המשטרה לשלם. העלאה כזו לא רק שאינה סבירה, ויתכן שאף מכבידה היא, אלא שיתכן שאינה עולה בקנה אחד עם חוק ההסדרים שאסר העלאה חריגה בארנונה.

גם החוק שאיפשר הטלת ארנונה על מוסדות המדינה קבע העלאה הדרגתית של אחוזים בודדים מדי שנה באופן שהעלאה בשיעור של כ – 20% התחלקה על פני 3 שנים. מכאן שספק אם המחוקק התכוון לאשר קפיצה דרסטית בשיעור הארנונה (שכונתה קודם היטל פינוי אשפה), כפי שנעשה כאן על ידי העירייה.

16. בשולי הדברים יש לציין כי המבנה המשפטי, הפרשני והלוגי במקרה זה אף הוא מוטל בספק היות שאין כל וודאות שניתן היה להטיל מעין היטל עוקף פטור בצורה של היטל סילוק אשפה ששיעורו נגזר מסכומי הארנונה. (כך טוענת המשטרה ועל כך בהמשך).

(ראה: חוק העזר להרצליה (מניעת מפגעים ושמירה על הסדר והניקיון, תש"ן-1989 סעיף 37 (א). אשר חייב מחזיק פטור מארנונה לשלם אגרה בשיעור 1/3 מסכום הארנונה.)

הצדדים לא טענו לעניין זה בתיק העיקרי. ומכאן שאין צורך להרחיב בעניין זה. היו מקרים בעבר שבהם היו מחלוקות גם לעניין היטל האשפה ועצם חוקיותו. במקרה זה משמש אותו היטל שנוי במחלוקת כבסיס לחישובים ולסיווגים בין השאר של המחוקק וגם לקביעת הממונה על המחוז בהחלטתו. מכאן שגם עניין זה אינו נקי מספקות ועדיף היה שהמחוקק יסדיר תשלומי ארנונה של המשטרה וגופים גדולים אחרים באופן מפורש.

17. התוצאה לעניין התביעה העיקרית היא שגישת המשטרה לחישוב הארנונה מתקבלת.

בשלב זה ניתן פסק דין בתביעה העיקרית בלבד.

פסק הדין הוא שיש לשלם לפי אגרת סילוק האשפה ההיסטורית כפול 3, מהסכום המתקבל יש להפחית 45% או הנחה גדולה יותר לגבי השנים שבהן נקבעה הנחה גדולה יותר, עד כמה שהדבר רלוונטי.

התביעה שכנגד

18. עד שנת 1994 היתה המשטרה פטורה מארנונה. הפטור בוטל בהדרגה במשך מספר שנים. עד לביטול הפטור חויבה המשטרה באגרת פינוי אשפה כפי שפורט לעיל בשיעור של 1/3 מסכום הארנונה.

המשטרה טוענת כי אגרה זו לא היתה חוקית היות שהיא נוגדת את סעיף 1 לחוק יסוד משק המדינה שקבע כי מיסים מלוות חובה ותשלומי חובה אחרים לא יוטלו ושיעוריהם לא ישונו אלא בחוק או על פיו, הוא הדין לגבי אגרות.

19. לא מצאתי התייחסות ספציפית בסיכומי העירייה לתביעה שכנגד. רק בסעיף 55 לסיכומי העירייה יש התייחסות עקיפה לאגרות לסילוק אשפה לעניין תכולת דיני הקפאה ולעניין הטענה כי חיובי הארנונה לגבי נכסי מדינה צריכים להיות לפחות בגובה שיעורי אגרות אשפה. גם בסוף הסיכומים של העירייה אין התייחסות לתביעה שכנגד. יתכן שהעירייה המתינה לסיכומי המשטרה שבהם טענות גם לתביעה שכנגד, אולם אין בפניי תשובה לטענות אלה. בהחלטה לעניין הסיכומים נקבע כי העירייה תגיב לסיכומי הנתבעת גם לעניין התביעה שכנגד והמשטרה רשאית להגיב לבסוף. כלומר, 4 מחזורים, אלא שהוגשו רק 2 מחזורים - סיכומים ותשובה. יתכן שהצדדים שכחו את ההמשך.

ניתן עיכוב ביצוע בשלב זה לפסק הדין בתביעה העיקרית עד להכרעה בתביעה שכנגד.

העירייה תגיש סיכומי תשובה תוך 30 יום. ותגובת המשטרה תוך 15 ימים נוספים.

בשלב זה אין צו להוצאות.

ניתן היום כ"ה בכסלו, תשס"ה (19 בדצמבר 2004) בהעדר הצדדים.


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן