ואם הזכרתי צלילים, אז לימבו שלי הוא אלוף בלחקות טלפון סלולרי. כשמראים לו טלפון סלולרי מתחיל לימבו להשמיע צפצופים וצלצולים, ואפילו שורק כמה מנגינות שטלפונים סלולריים משמיעים. הקטע האהוב עלי הוא להראות ללימבו טלפון סלולרי כשיש לי אורחים, הוא פוצח ברפרטואר, והאורחים מתחילים לפשפש בעצבנות בתיקים שלהם, ולבדוק אם זהו הטלפון שלהם שמצלצל.

בשבוע שעבר ביקרו אותי כמה חברים שלא פגשתי מספר שנים. השיחה התגלגלה לענייני דיומא - פוליטיקה, המצב הכלכלי, ספורט, תוכנית ההתנתקות ושאר ירקות. אחרי כשעה הייתה לי הרגשה מוזרה שכל מה ששמעתי מהם, שכל דעה שהם הביעו - כבר קראתי בעיתונים בחודש האחרון. הויכוחים "הלוהטים" היו חזרה מדויקת של מה שאמרו וכתבו מעצבי דעת הקהל. שום דעה מקורית. שום תובנה חדשה. שום תפישה נועזת.

כעסתי על עצמי שהסכמתי להזמינם לביתי, עד שלימבו הטיפש שלי פצח ברפרטואר הקבוע. כולם צחקו ואחרי רגע השתרר שקט. מן שקט כזה שלא נותר מה לומר. ופתאום הבנתי שאני יושב בחברתם של תוכים, שיודעים להשמיע צלילים שלמדו מבלי להבינם. הכעס שלי התחלף בשעשוע מבודח.

אחרי שהלכו, נותרתי עם לימבו והתחלתי ללמד אותו להגיד: עזה, שרון, ביבי, המשק מדמם, גול-גול-גול. בעוד שבועיים אזמין עוד אורחים.